שבור

כותרת: שבור
דמויות ראשיות: מאגלור, אוינן
מאת: Keiliss
בטא: Red Lasbelin
תקציר: למאגלור יש את המקורות שלו
ז'אנר: דרמה
דירוג: General

נראה שהסיפורים אשר הגיעו לאזניו בדרך היו נכונים. הים גרם לדברים מפחידים בליל הסערה הגדולה. סערה ששילחה אדם וחיה לחפש נואשות מחסה מן הרוח המייללת והשמיים השסועים מברקים. אצות, שברי סלע, וחלקי עץ לכלכו את השטח הרבה מעל לקו החוף. החול עצמו שקודם החליק ברכות, היה רטוב וקשה. חוף אבן הצפחה הקטן שחיפש נעלם. במקומו, מסה מבולגנת של אבנים ליכלכה קו חוף חדש, בקושי עוצרת את הגלים שעדיין שפכו זעמם על האדמה.

מאגלור פסע על החוף החדש, עין אחת פקוחה בדאגה על הים אשר הטלטל עטור כיפה לבנה וזועם, תחת עננים שחורים שאיימו להמטיר עוד גשם. היו דיבורים על גלי ענק שדהרו כה עמוק לתוך היבשה, עד כי קהילות אשר היו מחוץ לטווח ראיה או שמיעה של הים, חשו את זעמם. דיבורים שכעת הוא כבר לא ביטל כהגזמה. לאחר זמן מה הוא מצא סלע מתאים והתיישב עליו, מתבונן באופק המערבי מעברו שכן ביתו לשעבר. הנבל שלו היה קשור על גבו כרגיל והוא הותיר אותו שם. הוא שמע את הסיפורים על בנו השני של פאנור, מקונן על אובדנו בשיר בעודו מהלך לאורך חופי הארץ התיכונה. אז מתוך עיקרון הוא לא שר אפילו לא תו בודד כאשר היה על חוף. למרות זאת, ההרס, השמיים המאיימים, זעמו המתמשך של הים, כל אלה יצרו מוסיקה משל עצמם.

משהו קרה מעבר לנחשולים. משהו עצום, בלתי ידוע. חלומותיו בליל הסערה היו מלאים בתחושות אבדון וזעם כה עזים, עד שהוא נכנע לדחף לחזור ללינדון כדי לראות מה יוכל ללמוד. עד עתה, כל מה ששמע היו שמועות וניחושים. מה שלא קרה לא היה טבעי, ונשא את טביעת אצבעותיהם של אדוני המערב עצמם.

לעולם לא הביתה, לעולם לא הביתה, לעולם לא הביתה הקול היה גבוה ולחשני, צחוק לעגני נחבא מאחורי המילים. מאגלור היטה את ראשו הצידה, ובחן את המים בקפידה. לעיתים, לא תמיד, יכול היה לראות אותה. הוא התרגל להתאים את שמיעתו לגובה קולה של אוינן, כשמצא את עצמו בתחומה. אז בעבר הרחוק, כאשר השליך את הקללה אל תוך הגלים, והפקיד אותה תחת השגחתה כדי למנוע מאולמו את הסיפוק, הדבר האחרון שציפה להשיג היה כמעט-חיבתה. אבל, כך קרה.

לעולם לא לשוב לשם, לא, אני מניח שלא. ברכות בת המים. מה גורם לים להיות כה חסר מנוח? שאל בנימוס.

הים ש-ב-ו-ר אמרה לו, מילותיה רצות לקראתו על גלי הגאות.

מאגלור קימט את מצחו, רוכן קדימה על הסלע שלו. איך אפשר לשבור את הים גבירה? איך סודקים מים?

הים כבר אינו זורם ללא הפרעה מן החוף הזה אל החוף האחר. כעת הוא —- נ-ו-פ-ל. העולם מסתובב והים איתו, בן הלהבה. רק נתיב אחד נותר אל החוף שהיכרת. רק נתיב אחד לוקח את הקוונדי הביתה. ארץ הכוכב איננה, המתנה נלקחה בחזרה. אדוננו אומר שרק הפסגה הגבוהה ביותר נותרה, בודדה באמצע הים הגדול. ומה שנמצא מעבר, איננו נוגע כאן יותר.

הוא ניסה להבין את מה שהיא מספרת לו, אבל כמו תמיד היא דיברה במעגלים, והפעם היתה יותר מעורפלת מכרגיל. נומנור איננה? איך זה יכול היה לקרות? שאל לבסוף, מתמקד במשהו מוחשי שאותו יכול היה להבין. ולמה? מי יכול היה לעשות כזה דבר?

אדוות קטנות ריקדו על החוף החדש כמעט מגיעות עד רגליו, ופתאום היא היתה שם, שערה החיוור זורם במים הרדודים, עירומה מצמרר. ואז, קולה עולה ויורד, נישא קדימה ואחורה עם תנועת הגלים, כמעט נבלע תחת צריחות השחפים, היא סיפרה לו מי.

ולמה.

 

על הסיפור והמחברת:

הסיפור נכתב על ידי Keiliss כחלק מפרוייקט B2MeM 2012, בתגובה לנושא "נפילת נומנור".

Keiliss, תושבת קייפטאון בדרום אפריקה, נשואה ואם לשתי בנות.
היא כותבת סיפורים מאז שהיתה בבית ספר יסודי, ולא יכולה לחשוב על האפשרות שלא תכתוב. כאשר המילים לא באות, היא אומללה. עבור Keiliss פאנפיק הוא הסיפור מסביב לדמויות שהיא אוהבת או שונאת, אבל רוצה לחקור ולהכיר יותר לעומק. היא כותבת פאנפיק כדי למצוא זויות חדשות לבחון את הדמויות, או לגלות מצבים בהן הדמויות עשויות למצוא את עצמן. כתיבת פאנפיק עבורה הוא תהליך יצירה אהוב.

הערות:

– תודה לKeiliss על הרשות לתרגם את הסיפור.
– תגובות בעברית יועברו מתורגמות. תשובות, אם יהיו, יובאו כלשונן, באנגלית.

– תמונת הריסות החוף שלאחר הסערה, באדיבותה של Lucy Calder. ניתן להשיג את לוסי בכתובת lucy_calder at yahoo.co.uk