פרודו האפור וסמיאגול המשרת

שר הטבעות מתאפיין בחילופי תפקידים. הידועים מביניהם הם חילופי התפקידים של גנדלף מגנדלף האפור ראש חבורת הטבעת, לגנדלף הלבן ראש מסדר הקוסמים והמנהיג הרוחני, תרתי משמע, של המערב במלחמה נגד סאורון. וכן חילוף התפקידים של סאם, מסאם הגנן עוזרו של פרודו ליורשו של פרודו ומחליפו. אצל גאנדלף הדברים באים לידי ביטוי מפורש בתחילת שני המגדלים, כאשר גנדלף מדבר עם ארגורן, גימלי ולגולס ואומר – "כן אני הוא סארומן כפי שסארומן היה אמור להיות". אצל סאם הדברים נאמרים בספר השישי, לקראת סופו, על ידי פרודו – "אתה הוא יורשי, אתה בעצם מי שהייתי אמור להיות". אולם מי מחליף את גנדלף האפור? ומי מחליף את סאם? לשאלה הזו מוקדש המאמר הבא.

פרודו האפור

ניתן לומר ששר הטבעות בנוי במבנה ספרותי ברור. בחבורת הטבעת ספר א' נקבעים תפקידי העלילה. גנדלף, פרודו סאם והצעדן כל אחד מופיע ומקבל תפקיד. בספר ב' נוצרת חבורת הטבעת, אולם באמצע החלק השני מתחולל משבר. היעלמותו של גנדלף האפור במכרה מוריה יוצרת משבר מנהיגות בקרב חבורת הטבעת. ארגורן מקבל לכאורה את האחריות לחבורה, אך בפועל סמכותו איננה מתקבלת. פרודו ובורומיר חולקים בלי הפסקה על יעדה של החבורה ואילו לארגורן לא היה שום צד או אמירה מתקבלת בוויכוח. בסוף הספר פרודו יוצא להתבודדות, ובורומיר יוצא אחריו, בלי ידיעתו של ארגורן, ומנסה לכפות את דעתו על פרודו. לאחר מכן פרודו מחליט לצאת לכיוון מורדור מבלי להודיע לצעדן. ההוביטים הצעירים יוצאים לחיפוש בלא השגחה, סאם מצליח להצטרף לפרודו במסעו למורדור, שוב מבלי להודיע לצעדן, בורומיר מת בקרב, ואך לגולס וגימלי נשארים למשמעתו של ארגורן. כשלונו של ארגורן ברור, כך שהוא עצמו מודה בכך בתחילת שני המגדלים: "נשתבשו דרכי האגודה. אני הוא הנכשל. שווא נתן בי גאנדאלף את אמונו" (שני המגדלים עמ' 12 כל הציטוטים הם על פי תרגומה של רות לבנית).

זאת נקודת מבט אחת על חלק ב של "חבורת הטבעת", אולם מנקודת מבט אחרת ניתן לטעון שארגורן מעולם לא היה המנהיג של חבורת הטבעת. מי שירש את גנדלף האפור היה פרודו, ופרודו באמת היה זה שהוביל את חבורת הטבעת לתוך מורדור; חבורת הטבעת המצומצמת והמדויקת ביותר – פרודו סאם וסמיאגול. לשאר החברים ישנו תפקיד בסיפור, אך לא כשותפים במסע אל תוך מורדור. את חלק ב של חבורת הטבעת ניתן לראות לפי זה לא כתיאור כישלונו של ארגורן, אלא כתהליך שבו פרודו מקבל את דמותו של גנדלף האפור. תהליך זה נעשה בשלבים אך הרגע המכריע מתרחש בסוף הספר השני, כאשר פרודו בוחר בהליכה אל תוך מורדור כתפקיד הראשי שלו.

את קבלת דמותו של גנדלף האפור ניתן לראות דרך השוואה ספרותית בין פרודו לגנדלף האפור. תחילה בלותלוריין כאשר גלדריאל מתלוננת שהיא חסרה את המפגש עם גנדלף ובניסוחה: "ערפל אפור מכסה אותו מעיני, מחשבותיו וצעדיו נסתרו ממני" (ספר שני עמ' 366). אך אז בהמשך מסתבר שיש מישהו שכן קורא את נפשה – פרודו: "אתה פענחת את מחשבותי והוא דבר שלא עשוהו רבים הנודעים בחכמה" אומרת גדלריאל לפרודו ליד העין של גלדריאל (שם עמ' 377). גנדלף אומר בליבו על פרודו כאשר פרודו התאושש מפציעתו בבית אלרונד: "סופו להיות כאגרטל שנמלא אור, לעיניים שהוכשרו לכך" (ספר ראשון עמ' 231). ובסוף שר הטבעות מסתבר שלפרודו יש עין "שרואה למרחק" כפי שנראה כאשר הוא אומר בפרטו את ילדיהם העתידיים של סאם ורוז: "ולימים יבואו גם פרודו-קט, ורוזי הפעוטה, ומרי, וזהבית, ופיפין ואולי עוד כהנה וכהנה" (שובו של המלך עמ' 293; עיינו גם בנספחים ברשימת הילדים של סאם ורוזי). פרודו מציע את הטבעת לגנדלף האפור בתחילת הספר הראשון, גנדלף מתנגד בבהלה בנמקו את הסירוב בכך שהוא ייפול ברשתה (חבורת הטבעת עמ' 70). פרודו כמובן נופל ברשתה בהר האבדון ומכריז בעלות על הטבעת.

בקטע שתמיד הפליא אותי, בטקס ההכתרה שלו מבקש ארגורן שנושא הטבעת ייקח את הכתר מהארגז אל גנדלף הלבן ושגנדלף הלבן יכתיר אותו (ספר שישי עמ' 220). מובן מדוע גנדלף הלבן המנהיג הרוחני של המערב מכתיר את ארגורן. אולם מה מקומו של נושא הטבעת? לפי דברנו התשובה ברורה. פרודו מקבל את דמותו של גנדלף האפור, וככזה הוא מבחינה רוחנית בדרגה אחת מעל ארגורן יורש הדונדאין. ולכן אך מתאים שהוא זה שיעביר את הכתר.

הובלתו של פרודו את חבורת הטבעת המצומצמת לתוך מורדור מהווה את המשך תפקידו של גנדלף האפור. פרודו הוא יורשו של גנדלף האפור .יעודו של גנדלף האפור היה להוביל את חבורת הטבעת לתוך מורדור. גנדלף האפור נפל בתוך מוריה, ופרודו תופס את דמותו כיורשו הרוחני, מנהיג חבורת הטבעת.

סמיאגול

מתיאור חבורת הטבעת המצומצמת – פרודו סאם וסמיאגול, עולה שיורש דמותו של סאם, הוא סמיאגול, וכאן העדויות הספרותיות הן קצת פחות מרובות אבל גם כן מעניינות מאד. קודם כל הדמיון הראשון הוא כמובן בשם – סאם וסמיאגול. טולקין לא יכול היה לתת לנו רמז ברור יותר לקשר ביניהם. לשניהם יחס זהה למטרת המסע. סאם כמשרת לפני שלוקח את הטבעת במאורת שילוב  וסמיאגול חסרים אחריות על מטרת המסע. האחריות שלהם היא מקומית, להשיג את הצרכים בשטח בלי עמדה עתידית לגבי מטרת המסע.

היחס של סמיאגול לפרודו הוא כיחס של משרת לאדון. אפילו בפגישה הסופית שלהם בהר האבדון כאשר גולום מנסה למנוע את השמדת הטבעת הוא פונה אל פרודו בתוכחה כאל: "אדון מרושע" (ספר שישי עמ' 196). בדיוק כמו שהיחס של סאם אל פרודו עד כמעט תחילת הספר השישי הוא כמעט תמיד כאל אדון .

ולבסוף ישנה גם השוואה לשונית – כאשר סאם מתואר בסוף הפרק צללי העבר לאחר שהוא שומע שהוא יצטרף לפרודו כך: "וקם בקפיצה ככלב שהוזמן לטיול" – במקור האנגלי "like a dog "  (תרגום לבנית חבורת הטבעת עמ' 73), וגם סמיאגול מתואר לאחר שבועתו לפרודו והצטרפותו למסע ככלבלב: "מיד קם גולום והחל מקפץ ככלבלב" – במקור האנגלי "wiped cur"  (שני המגדלים עמ' 206). נעיר כי התרגום המדויק למילה cur הוא כנראה כלב חוצות ולא כלבלב כפי שתרגמה לבנית. גולום מומשג כאן לא ככלב מתורבת כמו שמתואר סאם אלא כמין כלב חוצות הדורש תירבות וטיפוח. עם זאת מבחינת רמת ההתייחסות שניהם מתוארים באופן דומה ככלבים.

וכאן עולה השאלה אם אצל פרודו המעבר הצליח, מדוע אצל סמיאגול המעבר לא צלח באותה מידה? התשובה לכך היא, שכדי שהמעבר יצלח, נדרש שסאם יעבור לתפקיד של פרודו וכך יפנה את תפקידו לסמיאגול. אולם כדי שסאם יעבור לתפקידו של פרודו נדרשה בגידתו של סמיאגול. רק בגידתו של סמיאגול חייבה את סאם לקחת אחריות על המסע ומטרתו – השמדת הטבעת – ולאחר מכן להשלים את התהליך על ידי ענידת הטבעת מול האורקים (שני המגדלים תרגום לבנית עמ' 315-316). במאורתה של שילוב סאם מקבל את הזהות של פרודו באופן מלא – לקיחת האחריות על השמדת הטבעת, שפרודו קיבל במועצת אלרונד, וענידת הטבעת שמפגישה אותו באופן מלא עם כוחות הטבעת – והוא עוזב את זהותו הקודמת של סאם המשרת המסור. עד אותו רגע סאם נשאר בזהותו הקודמת, ומונע מסמיאגול להתקדם קדימה לזהות שלו כמשרת. לכן כל החלק השני של שני המגדלים מלא במריבות בין סאם לסמיאגול; שניהם יושבים באותה משבצת.

ניתן כמובן להפנות לקטע שבו סמיאגול רואה אותם ישנים ודמותו של ההוביט הזקן חוזרת ומתעוררת בו כפי שעושה טולקין עצמו באחד המכתבים (ספר ב עמ' 298, מכתב 246). מאותו קטע מובן שבגידתו של סמיאגול לכאורה איננה הכרחית. זאת כמובן אם פרודו היה מתעורר ראשון. אבל זו איננה אפשרות מבחינה ספרותית. מבחינה ספרותית סאם חייב להתעורר ראשון, כי רק סאם יכול לעורר את פרודו ולגרום לו להמשיך במסע. וכמובן בכך שסאם התעורר ראשון, האפשרות שעולה מהסיפור ושטולקין הצביע עליה במכתביו נגוזה. סאם וסמיאגול חזרו והתנגשו באותה המשבצת, והתנגשות זו הביאה לבגידתו של סמיאגול.

בגידתו של סמיאגול הביאה להתפרקותה של חבורת הטבעת המצומצמת, וסאם וסמיאגול מעולם לא חזרו לפעול ביחד בחבורה אחת. ואולם היה רגע אחד שבו הם חזרו ונפגשו; הרגע המכריע בהר האבדון. לאחר שגולום מפתיע את סאם ופרודו ומנסה למנוע את השמדת הטבעת. הוא נכשל. פרודו פונה לעלות בהר, וסאם מתפנה לטפל בסמיאגול. וכאן בנקודה זו מסתבר שהתמרתו של סאם לזהותו של פרודו מונעת ממנו לפגוע בסמיאגול: "אך בעומק ליבו היה דבר מה שעיכב אותו מלעשות כן… כיון שהוא עצמו נשא את הטבעת, ולו לשעה קצרה, מסוגל היה לשער במעומעם את ייסוריו של גולום: ייסורי הגוף וייסורי הנפש מחמת השיעבוד לטבעת, באין פדות ובאין מנוח" (שיבתו של המלך עמ' 197). כלומר, לראשונה סאם מפסיק לראות את גולום כמי שמנסה לפגוע ברכוש אדוניו, אלא כמי שמונע על ידי גורמים גדולים הרבה יותר. וכאשר סאם רואה זאת הוא לא יכול לפגוע בסמיאגול.

כפי שמציין פרודו לאחר מכן, אי יכולת זו לפגוע בסמיאגול הביאה להשלמת המשימה (שם עמ' 200). לסאם לא הייתה אפשרות להתנגד לפרודו – 'גנדלף' ברגע הכרזת הבעלות על הטבעת. רק סמיאגול המשלב בין התאווה ה'גולומית' לטבעת והחסינות שהיא נתנה לו, יכול היה להילחם על הטבעת עם פרודו, ולבסוף בנשיכה (כמה גולומי…) לתלוש את האצבע של פרודו עם הטבעת וליפול איתה לתוך האורודרואין, הר האבדון.

סיכום

מעברו של סארומן לצד הרעים הפר את האיזון בין הטובים לרעים בשר הטבעות וחייבה שינוי מערכות כולל. גנדלף הוכרח לעבור קידום מתפקידו כגנדלף האפור לתפקידו כגנדלף הלבן. שינוי זה חייב בתורו את פרודו ואת סאם לשנות זהות: פרודו לגנדלף האפור, וסאם לפרודו. ולבסוף כדי להשלים את המאזן שאל הצד הטוב מן הצד הרע את דמותו של סמיאגול, כמשתתף בחבורת הטבעת המצומצמת האמור לתפוס את מקומו של סאם. שאילה זו לא הצליחה ממש. היה לה פוטנציאל להמיר את סמיאגול לטוב, אולם מסיבות ספרותיות היא נכשלה. נכחותו של סאם במשבצת המשרת מנעה מסמיאגול לתפוס את מקומו של המשרת הטוב וכך הובילה אותו לבגידה בפרודו.

הנקודה האחרונה הזו מעלה הרהורים על היחס בין סמיאגול-גולום לסארומן, שאיתם נסכם את המאמר. לכאורה, סארומן היה בעמדה נישאה הרבה יותר מסמיאגול הזחלן-הסרחן כפי שכינה אותו סאם. ולמרות זאת עצם העובדה שכדי לאזן את המאזן בין הטוב לרוע שהופר עם מעברו של סארומן לרוע, הושאל סמיאגול לצד הטוב מלמדת אותנו שהדברים מורכבים יותר. סמיאגול אמנם בא ממעמד נמוך יותר מסארומן, המאיא, אולם בכוחם הם היו שווים כפי שניתן לראות בכמה היבטים. סמיאגול היה זה שנשא את הטבעת כל כך הרבה שנים מבלי להיקלש ולהפוך לרוח רפאים. לא ברור שסארומן יכול היה לעשות זאת. סארומן בסופו של דבר הפך למשרת של מורדור, בעוד שסמיאגול מעולם לא נכנע לסאורון (שאיתו הוא נפגש) ונשאר תמיד עצמאי. ולבסוף צריך לזכור שמה שהוביל לניצחון במלחמה הייתה חבורת הטבעת המצומצמת ולא שאר הגורמים שהשתתפו במלחמה. ובחבורת הטבעת המצומצמת  השתתפו רק החסינים ביותר מבחינה רוחנית – זה לא במקרה שטולקין מפגיש את פרודו, שהותמר לגנדלף, עם סארומן בסוף הספר השישי ומחייב את סארומן להכיר בעלייתו הרוחנית של פרודו. נכון אמנם שתפקידו של סמיאגול בחבורת הטבעת היה הנמוך ביותר: משרת העושה את המלאכות השחורות, אולם זו הדרך שבה הטוב יכול היה לקלוט אותו, וגם ככה זה היה תפקיד חשוב מאד. במילים אחרות הבדלי הסגנונות בין סארומן לסמיאגול לא בהכרח מלמדים אותנו מי היה החזק באופיו, או ברוחו, מבין השניים, למרות כל המשרתים שאפפו את הראשון והאינדיבידואליזם המוחלט שאפף את השני.