"כרינו בור – זכותנו היא לבחור,
(גם אם ברע) זכותנו לא מוגרה
בצלם בו נבראנו עוד נברא"
מתוך: ג'.ר.ר. טולקין, מיתופיה – אוהב המיתוס לשונא המיתוס
רבים מכירים את יצירותיו הנפלאות של ג'.ר.ר. טולקין ומוקירים אותן. מעטים הם הקוראים שלא התפעלו מהאפוס הענק של "שר הטבעות", עצרו את נשימתם עם הגיבורים ברגעי סכנה, הזדהו עם תלאותיהם ועם אומץ ליבם של פרודו וסאם, התרשמו מדמותו המלכותית של אראגורן, מהקסם של גאלאדריאל ומחוכמתו העמוקה של גאנדאלף. אך בשביל הקורא המעמיק יותר, "שר הטבעות" אינו סיפור גרידא. לא קשה לראות שיש בו הרבה יותר ממה שנראה לעין. ראשית – המיתולוגיה. ביצירותיו הספרותיות של טולקין, ובמיוחד ב"שר הטבעות" וב"ההוביט" שום דבר אינו מנותק מהקשר. כל דבר שכתוב ביצירה – מחובר לעשרות דברים אחרים שאינם כתובים, ואין סיפור שמוזכר ללא הקשר מיתולוגי. אין שום שיר מנותק. איכויות אלו נובעות מתפיסת היצירה המיוחדת של טולקין, בה נדון עוד בהמשך המאמר. אך בשלב זה נסתפק ונאמר כי טולקין כתב עוד לפני יצירות אלו גירסת מיתולוגיה רחבה, המתמשכת מבריאת העולם ועד לסיפור "שר הטבעות", המציין את סוף העידן השלישי. התפיסה המיתולוגית הזאת נותנת עומק נוסף ל"שר הטבעות", ותורמת לתחושת האפוס הגדולה מהחיים הניכרת בו.
אך מעבר לכך, חשוב לציין כי טולקין לא היה רק סופר, הוא היה גם חוקר ופרופסור לבלשנות, מגדולי עולם בתקופתו. מומחיות זאת ניכרת היטב ביצירתו – שום שם ב"שר הטבעות" אינו נזרק סתם כך ושום שפה מומצאת (כגון שפת בני הלילית) אינה ג'יבריש וגיבוב של מילים (כנהוג בספרי פנטזיה אחרים). טולקין, בהיותו מומחה לפילולוגיה, המציא שפות שלמות בשביל המיתולוגיה שלו. מבין אלו ניתן לציין את סינדארין וקווניה, שני הניבים של שפת בני הלילית, המגיעים כמעט לדרגה של שפות מוגמרות. השמות ביצירה תמיד אומרים משהו, ומכילים בדרך כלל משמעויות נסתרות. גם דבר זה, כמובן, מוסיף לעומק שביצירותיו של טולקין.
ואם לא די בכך, טולקין היה גם משורר גדול. השירים המופיעים ב"שר הטבעות" וב"ההוביט", ברובם הגדול, הם חזקים ובעלי יופי פנימי ועומק ספרותי. לזאת יש להוסיף גם יצירות מיתולוגיות נוספות, כגון "שירת לית'יאן" (פורסמה ב-lays of Beleriand, במסגרת סדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה") ו"הרפתקאות טום בומבדיל". ביצירות טולקין ניתן למצוא שירים מכל הגוונים והסוגים, החל משירה אפית מיתולוגית ("שירת לית'יאן", למשל), עבור בבלדות נוגות (הקינה על בורומיר), וכלה בשירת "nonsense" היתולית, כדוגמת שיר הטרול ב"שר הטבעות" ושיריו השונים של בומבדיל. דומה כי אין הרבה משוררים בעולם, שהצליחו לכתוב בסגנונות כה שונים בעומק ובהצלחה כזאת.
כל אלו הוזכרו לא על מנת להרבות בשבחיו של טולקין, אלא על מנת להבהיר לקורא שביצירתו יש מימדים רבים, הרבה יותר מהנראה לעין. "עמוקה התהום מתחת לגשר דורין, ואיש לא מדד אותה מעולם", אומר גאנדאלף לגימלי וללגולאס ב"שני המגדלים". בהשאלה, ניתן לראות בכך ביטוי מייצג לעומק שביצירת טולקין כולה. במאמר זה ברצוני להתמקד במימד אחד, הוא המימד הפילוסופי. טענתי היא, שטולקין, בנוסף להיותו סופר, משורר ובלשן, היה גם פילוסוף ואידיאולוג דעתני ורב עוצמה. את רעיונותיו הפילוסופיים, הרלוונטיים מאד לימינו, ניתן למצוא הן ביצירותיו הספרותיות כמו "שר הטבעות", "ההוביט" ו"שירת לית'יאן", הן בחיבורים ספרותיים אידיאולוגיים כמו "מיתופיה" ו"עלה של קטנוני", והן בקטעי עיון פילוסופיים וספרותיים, כדוגמת "על סיפורי פיות". במאמר זה אנסה לסקור את הרעיונות הפילוסופיים המרכזיים, על מנת ליצור תמונה של "פילוסופיה טולקינאית" או "אידיאולוגיה טולקינאית", החבוייה לדעתי בין דפי השירים, העיון, הסיפורים והמיתוסים.
הרעיונות הפילוסופיים שטולקין עסק בהם הינם רבים עד מאד, אך לדעתי ניתן לחלק אותם למספר קבוצות: תפיסת האומן והיצירה, התנגדות לטכנולוגיה ול"ריאליזם מחשבתי", מאבק בין טוב לרע ואמונה דתית עזה, החבויה בין השיטין.
א. תפיסת האומן והיצירה
"אדם, בורא משני, בו משתבר
אור קרן לבנה ושוב חוזר
בשלל גונים, וכך הוא משתלב
ביצירת דמויות, מלב אל לב".
ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה
התפיסה הטולקינאית החשובה ביותר בהקשר זה נקראת תפיסת ה"בריאה המשנית" ובאנגלית, sub creation. גישה זאת מתנגדת לתפיסה הספרותית המקובלת, לפיה יצירות הספרות (ובמיוחד המיתוסים) הינן, בסופו של דבר, בדיוניות ולא קשורות למציאות. בדיות אלו יכולות להיות יפות, משעשעות, מחכימות, רבות עוצמה, אך בסופו של דבר, בדיות הן ובדיות ישארו. סי.אס. לואיס, חברו הטוב של טולקין וסופר פנטזיה בעצמו, ייצג גישה זאת כאשר אמר לטולקין כי הוא מכיר בכוח שבמיתוסים, אך בסופו של דבר הם "שקרים המופרחים מבעד לכסף" ועל כן, בסופו של דבר, "אין ערך בם".
על מנת לענות ללואיס, כתב טולקין פואמה ארוכה ורבת עוצמה בשם "מיתופיה – אוהב המיתוס לשונא המיתוס". הפואמה כולה מתנהלת כויכוח בין פילומיתוס (אוהב המיתוס – גישתו של טולקין) ובין מיזומיתוס (שונא המיתוס – הגישה הרציונלית-מדעית), כאשר אנו שומעים רק את דבריו של אוהב המיתוס, ושונא המיתוס הינו צד נעלם בויכוח. למרות זאת, אנו יכולים להבין היטב את גישתו של מיזומיתוס מדבריו של פילומיתוס. הפואמה, שנשאה בתחילה את הכותרת "תשובה ארוכה לשטות קצרה", הינה למעשה חיבור פילוסופי שירי, המציג בפני הקורא את רעיון "הבריאה המשנית".
מהי "בריאה משנית"? לפי גישתו הקתולית של טולקין, נברא האדם על ידי אלוהים. האל, בבוראו את האדם, נתן לו כוח לברוא בעצמו. לכן, כאשר יוצר האדם עולמות חדשים באמצעות המיתוס, עולמות אלו אמיתיים ונכונים לא פחות מהעולם המציאותי. למעשה, משמש הסופר כמשנה לאלוהים, או, במילותיו של טולקין, "שולית בוראים". בחיבורו האידיאולוגי, "על סיפורי פיות", פיתח טולקין תפיסה זאת, ואף טען כי בעיניו עולם המיתוסים אמיתי יותר (בבטאו אמיתות אנושיות) מתחנות הרכבת המכוערות ברחבי אנגלייה. אמיתי, בעיני טולקין – כל דבר המבטא את רחשי לב האדם ואת יכולת הבריאה שלו. במיתופיה כתוב כי "לב האדם אינו מצבור בדיות; בינה ינק הוא מאבי בינות; ולא ישכח גם ממרחק וזמן; עוד לא אבדו לו צלם ודיוקן". התורה הפילוסופית הטולקינאית, המאמינה באדם ובכוח היצירה שלו, גורסת כי כל מה שיוצא מנשמתו של האדם (שנבראה על ידי אלוהים) הינו, בסופו של דבר, אלוהי בעצמו ולכן אמיתי.
היכן רואים אנו את רעיון הבריאה המשנית ביצירתו של טולקין? לכאורה בשום מקום, ולמעשה בכל מקום. אומנם בשר הטבעות יש דמויות של אומנים ויוצרים (בילבו למשל), אך דבר זה אינו מודגש, ולעולם לא דנים אומנים בתפיסת היצירה שלהם. אני לא מצאתי שום סיפור בלגנדריום (המיתולוגיה הטולקינאית הכוללת את ההוביט, שר הטבעות, הסילמרליון, סיפורים שלא נשלמו, שירת לית'יאן ושאר ספרי ההיסטוריה של הארץ התיכונה) הדן ברעיון הבריאה המשנית. אך למעשה, תפיסה זאת מתבטאת בכל יצירתו של טולקין. העולם גדוש הפרטים, שלא קיים במציאות אך עם זאת מציאותי להפליא, ההקפדה על כל פרט, ולו הקטן ביותר, כגון יצירת שפות שלמות, חיבורים היסטוריים ומאמרים בלשניים על העולם המיתולוגי, הם יישום הלכה למעשה של רעיון זה. טולקין ניסה להיות "בורא משני", על כל המשתמע מכך.
ביטוי מפורש של רעיון "הבריאה המשנית" ניתן למצוא כאמור בפואמה "מיתופיה", וגם בסיפור מקסים הנושא את השם "עלה של קטנוני", המופיע ביחד עם הפואמה לעיל בקובץ הנקרא "עץ ועלה". הסיפור הקצר הזה מספר לנו על צייר בשם קטנוני, שעובד על ציור של עץ. בתחילה הוא מצייר עלים בודדים ומשקיע בהם את כל מרצו, ולאט לאט מתגבש עולם שלם מאחורי העץ – שקיעה, מרחבי דשא, יערות ופסגות מושלגות. בסופו של דבר, לאחר תהליך המקביל למוות, פרוגטוריום (המקום בו מטוהרות הנשמות החוטאות, לפי הדת הקתולית), ומעין משפט אלוהי, עובר קטנוני לגור בעולם שברא, שהופך לאמיתי לכל דבר. זאת ועוד, שגם שכנו של קטנוני, פלך (גנן קפדן המגלה אדישות ליצירה במהלך חייו), מצטרף לקטנוני בעולם שיצר, וכך מודגש ניצחונה של תפיסת "הבריאה המשנית" על פני התפיסה ההגיונית-רציונלית.
ב"עלה של קטנוני" ניתן למצוא גם רעיון פילוסופי אחר, הקשור בטבורו עם רעיון "הבריאה המשנית". תפיסה זאת כונתה ע"י טולקין "עץ ועלה", והוא דן בה בהרחבה גם בחיבור הפילוסופי "על סיפורי פיות", המופיע באותו הקובץ. לפי תפיסה זאת, על מנת שיצירה תהיה מושלמת, חייב כל פרט, ולו הקטן ביותר, להיות מושלם בפני עצמו. אין מקום לרשלנות בבריאה של עולם חדש. רק העלים הבודדים יוצרים את העץ. ב"עלה של קטנוני" ניתן לראות זאת באופן חזק ומשכנע. הצייר, קטנוני, התחיל את יצירתו הכבירה בהשקעה מאומצת בדמותו של עלה אחד. התמקדותו בפרטים בונה אט אט את היצירה כולה, אך גם עולה לו במחיר יקר – הוא לא מספיק לסיים את היצירה בטרם הוא "יוצא למסע" (אלגוריה למוות). טולקין עצמו, באחד ממכתביו, כותב ש"עלה של קטנוני" מהווה מעין אלגוריה לחייו שלו עצמו. ואכן, נבואה זאת התגשמה גם בחייו של טולקין. הקפדתו המושלמת על כל פרט ופרט בלגנדריום יצרה את העולם המשכנע שאנו מכירים, אך בסופו של דבר, כמו קטנוני, לא הספיק טולקין להשלים את כתיבת המיתולוגיה בטרם עקר לעולם האמת.
שני הרעיונות הללו – "בריאה משנית", ו-"עץ ועלה" – הם המרכיבים התשתיתיים העיקריים בתפיסת היצירה הטולקינאית. העולם הטולקינאי, המשכנע כל כך בפרטיו ובתפיסת המציאות לו, נוצר על בסיסם של שני העקרונות הללו.
ב. התנגדות לטכנולוגיה, חומרנות וריאליזם מחשבתי
"עוקר נבוי מקרקע ניסיון
מציל זהב רוח מסיג הגיון"
ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה
הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:
"הן את הליל השכיחו אחרים
לעונג מאורגן לנוס קוראים
לוטוס לזלול באי פלאים אמיד
ונשמות למכור במחיר נזיד
נזיד של פלסטיק הוא, מזון פתאים
תרמית כפולה- פתיון של רפאים"
ג'ר.ר. טולקין- מיתופיה
הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים. הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים.אחד מהדברים השנואים ביותר על טולקין (שהשתקף גם בביקורות לא מחמיאות על ספריו) הינו האמונה כי לכל דבר ישנו פירוש הגיוני אחד ובודד. האנשים המאמינים בגישה זאת סבורים כי העולם כולו מתנהל בדרך מתמטית, וכי יש חוקיות אחת העומדת מאחורי הכל. כפי ששתיים ועוד שתיים שווים לארבע, כך ניתן לקבוע כללים מוחלטים לרוח האנושית. טולקין דחה גישה זאת בשאט נפש. ראשית כל- בהצגת עמדת יריבו בתחילת המיתופיה:
"תביט בעץ ושמו ברור לך
כי עץ הוא עץ, לצמוח הוא צמיחה
תשוט בארץ, לרגליך היא
רק עוד כוכב אחד מיני רבים
גוש חומר נע, כוכב הוא רק כוכב
כבול למסלולו המחושב
באין הקר והסדור בינות
אטומים שנגזר דינם למות"
הויכוח בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, הנפרש במהלך הפואמה מיתופיה, אינו נוגע רק ברעיון הבריאה המשנית. בתפיסתו של מיזומיתוס, שונא המיתוס, ניתן לראות רעיונות רבים המקובלים בימינו: אמונה בחומרנות, בקידמה ובחברת השפע המערבית. האדם "הנאור" דוחה את המיתוסים כשקרים, בז לרומנטיקה העשירה של האגדות ומצדד, תחת זאת, בטכנולוגיה ובמדע. הכלי העיקרי שלו הינו ההיגיון, המפריך, כביכול, את כל השקרים והדיעות הקדומות של התפיסה המיתולוגית-רומנטית.טולקין תוקף את הגישה הזאת בכל יצירותיו וכתביו, והדוגמאות לכך רבות מספור. ראשית כל, הוא פותח בהגנה על האגדות והמיתוסים, תוך הדגשת האמת שבהם. ברעיון זה, "הבריאה המשנית", דנו כבר בסעיף הקודם. לאחר מכן, הוא פותח בהתקפה על תפיסתו האידיאולוגית של היריב, תוך הדגשת הנזק שגורמת תפיסה זאת לאנושות:לא קשה לראות את הצורה הנלעגת בה מציג טולקין את יריבו. כאשר הוא משליך את כל יהבו על חברת השפע המודרנית, הוא משכיח את האגדות העתיקות ואת שירת המשוררים (מובהר בשורות הקודמות לציטוט). כתחליף, הוא משליך את יהבו על חברת שפע מדומה וריקנית, שאין בה למעשה ולא כלום. ראוי לציין כאן כי בפואמה המתורגמת, "נזיד של פלסטיק" הינו תחליף לאסוציאציה מיתולוגית שמעלה טולקין במקור האנגלי. הוא מאשים את יריבו בהתמכרות ל"נשיקתה של קירקיי". מדובר כאן במכשפה מהמיתולוגיה היוונית, שפיתתה את חבריו של אודיסיאוס, הגיבור המיתולוגי, לבוא לביתה ולאחר מכן הפכה אותם לחזירים. דימוי נלעג למדי לאנשים "הנאורים" כביכול של חברת השפע הטכנולוגית, המתמכרים להנאות ושוכחים את המיתוסים, האגדות והשירים העתיקים.אחד מהדברים השנואים ביותר על טולקין (שהשתקף גם בביקורות לא מחמיאות על ספריו) הינו האמונה כי לכל דבר ישנו פירוש הגיוני אחד ובודד. האנשים המאמינים בגישה זאת סבורים כי העולם כולו מתנהל בדרך מתמטית, וכי יש חוקיות אחת העומדת מאחורי הכל. כפי ששתיים ועוד שתיים שווים לארבע, כך ניתן לקבוע כללים מוחלטים לרוח האנושית. טולקין דחה גישה זאת בשאט נפש. ראשית כל- בהצגת עמדת יריבו בתחילת המיתופיה:את הגישה הזאת תוקף טולקין במהלך מיתופיה. לדעתו היא שוללת מהיקום את כל היפה שבו: את שפע הפרשנויות לכל מאורע, את כוחה של הנפש ליצור אגדות ושירים מיופיו של הטבע, את הרומנטיקה הנפלאה שמאחורי הדברים. הגישה המדעית, המתירה רק פירוש אחד לכל דבר, הינה גישה קרה ומנוכרת, עוינת לאדם ולליבו. תפיסת הטבע של פילומיתוס, או טולקין, הינה שונה לחלוטין:
"האל ברא סלעים ודשא עשב
ומאורות וכוכבים, ורצף
צאצאי-אדם זערורים
שעצביהם עם צליל ואור שרים.
גלי הים, הרוח בזמורות,
הדשא הירוק, עיני פרות,
מעוף צפור, קול רעם וברקים,
תולעת שבבוץ ומקקים –
הכל נקלט, כל אלה משאירים
עקבות על התאים האפורים"
כאן אנו רואים כי תפיסת האובייקט של טולקין שונה לחלוטין מהתפיסה של יריבו. במקום פירוש אחד ובודד – תפיסה כוללת של היופי שבטבע, במקום תפיסה הגיונית וקרה – תפיסה ריגשית ורומנטית. בסוף הפואמה דוחה פילומיתוס את תפיסת "הפירוש האחד" במהלומת מחץ:
"רגלי במשעוליך לא תצעד
שם יש לכל דבר רק שם אחד
עולם סגור הוא זה, שם אין שומעים
שירת בריאה של שוליית בוראים"
והמשמעות היא – בעולם ההגיוני הקר, בו יש לכל דבר פירוש ושם אחד, אין מקום ל"בריאה משנית", לא לסופר ולא ליצירתו. עם העולם הדל, הקר והמנוכר הזה טולקין אינו מוכן להשלים.
הויכוח בין פילומיתוס למיזומיתוס אינו נגמר במיתופיה, אלא נמשך גם על דפי "שר הטבעות". שוב ושוב, מציגות הדמויות החיוביות שבספר את הגישה הרומנטית, המעריכה אגדות ומיתוסים ולא דוחה אותם בהנף בוז שחצני. "בחבורת הטבעת" למשל, מתרחש ויכוח דומה בין סאם גאמג'י, המייצג את פילומיתוס, לבין בן הטוחן המגעיל, טד סנדימן, המייצג את מיזומיתוס בהקשר זה. הויכוח מתרחש בפלך, בפונדק "הדרקון הירוק", שם שתהיה לו חשיבות סמלית במהלך הפולמוס:
"מיני דברים מוזרים מתרחשים בימים אלה, לפי השמועה", אמר סאם.
"אה", אמר טד, "כך סבור מי שמקשיב לשמועות. אני, די לי בסיפורי ילדים שאני שומע בבית, ליד האח".
לא קשה לראות את חוסר האמונה והקנטרנות של "שונאי המיתוס" בדבריו של סאם גאמג'י. במשפטים הבאים מחריף הויכוח, ועולה גם שאלת "הפירוש האחד" מול "הפירושים הרבים".
"יתכן שדי לך", אמר סאם, "אך אני מסתכן לומר שיש דברים בגו. ובכלל, מי ממציא את סיפורי המעשיות? קח, למשל, את הסיפורים על דרקונים.
"לא תודה", אמר טד. "לא אקח. סיפורים אלה שמעתי בעודני זאטוט, ואין סיבה שאאמין בהם עכשיו. רק דרקון אחד יש בבייווטר וזה- ירוק".
חשוב לשים לב לתפיסה הרציונלית של "הפירוש האחד" המתבטאת בדבריו של טד סנדימן. "הדרקון" היחיד בעיירה הוא הפונדק הנושא שם זה. אין מקום למיתוסים, אין מקום לתפיסה רומנטית ורגשית, ואין מקום לאגדות עתיקות השייכות, לדעתו של טד (ולדעתם של רבים ממבקרי טולקין), אך ורק לילדים קטנים.
ולאן מובילה אותה תפיסה דלה של "הפירוש האחד"? מה היא התוצאה של אמונה קלוקלת זאת? די לראות את גורלו של טד סנדימן בסוף הטרילוגיה. הוא הופך לפועל מאובק ומפוחם, עבד לאדונים חזקים ממנו ושותף בהשחתת הנוף, הטבע והחירות של מולדתו. מה שמתחיל בדחיית האגדות בהנף יד שחצני, מסתיים, בסופו של דבר, בשיעבוד לכבשניו הבוערים של סארומאן. ובעולם המציאותי- לשיממון וחורבן מוחלט של הטבע.
וכאן הולך טולקין צעד אחד קדימה. הטכנולוגיה המודרנית, לפי דעתו, מייצגת את הרע והמכוער, ומאיימת על עצם קיומו של העולם. הוא שולל ודוחה אותה מכל וכל. ראשית כל, במיתופיה:
"רק לא יהא חלקי עם הקופים
המתקדמים שלך, חושבים, זקופים
לרגליהם נפרסת תהום דומה
סיום הולם לכל אותה קידמה
אם רק יואיל האל לשים לה קץ
ושוב במעגל לא תתרוצץ"
הקורא המעמיק ראות יכול להבחין כאן, כמובן, בלעג מוסווה על תורת האבולוציה. פילומיתוס לא ילך בדרכם של קופי המדע, בין אם הם כפופים ובין אם הם זקופים ו"מתקדמים". הקידמה שלהם מובילה לחורבן ואסון- למדבר שממה טכנולוגי, שאין בו יופי, אין בו אגדות ואין בו מעשיות. רק מכונות, כבשנים, אשפה וזיהום. פילומיתוס אינו מוכן להכנע לגישה זאת ועומד במריו-
"עוד
לא השלכתי שרביטון זהב
בפני כס הברזל ראשי לא חף"
השרביט, באגדות העתיקות, מסמל את יכולת הבריאה. טולקין לא מוכן להשליך אותו ולהכנע לעולם הטכנולוגי המחניק. "כס הברזל" הוא איזכור למורגות, השטן במיתולוגיה הטולקינאית, שלא יודע ליצור אלא רק לעוות ולהשחית. כך רואה טולקין גם את הטכנולוגיה המודרנית.
האיזכורים לאסונות שממיטה הטכנולוגיה על האנושות ב"שר הטבעות" הינם רבים מספור. כבשני אייזנגארד המכלים עצים ויערות (סמל לשריפת היערות ולחורבן הטבע), תחנת הקמח ה"מודרנית" המזוהמת שמקימים אנשיו של סארומאן בפלך, ויותר מכל, ארץ מורדור החרבה והמטונפת. כדאי לשים לב לקטע הבא מתוך "שובו של המלך"-
"חומת הסוללה הקודרת כולה מחוררת במנהרות ובמחילות… הם תפשו עמדות על שני תילים של עפר ואבני מפולת שערמו האורקים בשנות עמל רבות. בינהם ובין מורדור חצץ חפיר שמילאוהו מי מדמנה ורפש"
תיאור זה מזכיר, כמובן, חצר אחורית של אזור תעשיה מודרני, על כל מי המדמנה, ערמות האשפה ותילי הגרוטאות שבו. קטע יותר חזק המתאר את אימת הטכנולוגיה נמצא בשירת לית'יאן. כאשר חודרים ברן ולותיין, גיבורי הפואמה, למבצרו של מורגות שבאנגבנד, מתואר המבצר בצורה הבאה. מאחר ואין עוד תרגום לעברית של שירת לית'יאן, יצוטט הקטע הבא בשפת המקור:
"red was the glare through open doors
of firelight mirrored on brazen floors
and up the arches towring clomb
to gloomes unguessed, to vaulted dome
swathed with wavering smokes and steams
stabbed with flickering lightning gleams"
כאן לא מוצגים רק הטינופת, הלכלוך והרס הטבע, כמו בשר הטבעות. כאן מוצגת הטכנולוגיה כולה- האורות המבהבים, העשן, הקיטור,מסדרונות האבן האפלוליים, כמשהו רע ומאיים, כמעשה שטן. בהקשר זה ניתן גם להבין את הקישור בין הגישה המדעית למורגות בפואמה "מיתופיה".
למעשה, אנו רואים כאן תהליך. תפיסת "הפירוש האחד" השוללת את המיתוסים והאגדות, מובילה להערצת הטכנולוגיה, שהיא, בתורה, מביאה לחורבן מוחלט ושטני. הגישה הפילוסופית הרעה גוררת, בסופו של דבר, את המעשה השטני.
ומה היא הגישה החלופית של טולקין? די לקרוא את דברי אראגורן לרוכבי רוהאן ב"שני המגדלים". לאחר שאחד מהרוהירים מלגלגל על דברי אראגורן ואומר כי הם שייכים לעולם האגדות ולא לעולם המציאות, עונה לו מלך גונדור הגולה כי-
"יכול אדם להלך בשתיהן גם יחד", אמר אראגורן, "לא אנו, אלא הבאים אחרינו, ירקמו את אגדות הזמן שאנו חיים בו. האדמה הירוקה, אמרת? אף זה עניין שכל עצמו הוא אגדה, ואף על פי כן אתה דורך עליה באור היום".
כלומר, אין הבדל ממשי בין אגדה ובין מציאות. אל מול דברי הרהב של הרוהירי מציג אראגורן תפיסה המזכירה מאד את הבריאה המשנית שבמיתופיה ועלה של קטנוני. לפי התפיסה הטולקינאית, המציאות רווייה באגדות ואין הבדל ממשי, עקרוני, בין מציאות לאגדה. בדיוק משום כך ניתן לפרש כל דבר באלפי אופנים. בדיוק משום כך אין להגיון הקר והמדעי ממשלה בעולמו של טולקין. המציאות מורכבת מאינספור סיבים וחוטים של מיתוסים, ומסוכן, ואפילו אסור, לפרש אותה בצורה פשוטה וחד מימדית
מעבר לזאת, מקדש טולקין ערכים כמו אהבה, רעות, נאמנות, אצילות רוח וקשר לטבע. גיבוריו חיים במקומות ירוקים כמו הפלך, ריוונדל, לות'לוריין. מקומות שוממים וחרבים שייכים תמיד לכוחות הרוע. מדחיית הגישה הרציונלית והמדעית נובעת גם גישה נוספת- דחיית החומרנות ותאוות הרכוש. גיבוריו של טולקין לעולם לא נלחמים בשביל כסף ועושר וחומרי. התאווה לזהב מוצגת כרעה ומסוכנת. בהקשר זה די להזכיר את סיפור מותו של תינגול מלך דוריאת, שנהרג על ידי הגמדים בשל תאוותו לסילמרילי, יהלומיו של פאנור. גם אהבתם היתרה של הגמדים לזהב מוצגת כשלילית, למרות כל האהדה אליהם. כך למשל, ב"ההוביט", חמדנותו ועקשנותו של תורין כמעט ומביאות למלחמה מיותרת בין העלפים לגמדים. יש בלג'נדריום עוד דוגמאות רבות לכך, אך הקטע המקסים ביותר המייצג את גישתו של טולקין בעניין זה, לדעתי, נמצא גם ב"ההוביט". לאחר שבילבו חוזר לריוונדל בפעם השנייה, שרים לו בני הלילית את השיר הבא:
"הוכה הדרקון
נופץ שריונו
שוברו עצמותיו
הושפל גאונו!
כי סוף יש לסיף
גם כוח יתם,
גם מלך גם עושר
יכלו ואינם.
אך לעד פה יצמח
הדשא הרך,
ולחוף נחל צח,
שדון שיר יפצח…
פה אור כוכבים
מבהיק שבעתיים
מכסף ופז
וזהב הפרוויים
ויפה אור האש
באח בלילות
מברק הזהב
הנחפר במחילות"
וזוהי מהות העניין – זהב, עושר, כוח, עוצמה, שפע – כל אלו כלים וחולפים מן העולם. רק הטבע הרומנטי, האגדות והשירים ישארו לעד. אל מול שיקוציו של מורגות, אל מול הזוהמה והאשפה, העשן והקיטור, הפחמים והכבשן, מציג טולקין את הדשא הרך, הנחל, השירים והאח המרצדת.
ג. הלגנדריום- מיתוס נוצרי?
ג'וזף פירס, הביוגרף של טולקין, כותב בספרו "טולקין – האיש והאגדה", כי מיתוס הבריאה הטולקינאי, מתחילתו ועד סופו, הינו מיתוס דתי נוצרי. לפי פרשנות זאת, ארו אילובטר מייצג אל האל האחד, בורא העולם. האיינור אינם אלים אלא מלאכים, מנווה הינו מנהיגם של המלאכים הטובים, המלאך מיכאל, ואילו מלקור אינו אלא לוציפר – המלאך שמרד באל ולכן הפך לשטן.
האם גישה זאת נכונה? אני לא כל כך בטוח. ודאי שניתן לראות בסיפור הבריאה יסודות נוצריים, אך קשה להתעלם גם מהיסוד המיתולוגי הפגאני המצוי בהם. בכל מקרה, אין ספק שטולקין הושפע רבות מהמוסר הנוצרי כאשר ניגש לכתוב את המיתולוגיה שלו. החמלה הנוצרית, למשל, מודגשת בלג'נדריום פעמים רבות. מספיק להזכיר כאן את הרחמים שמגלים בני הלילית של מירקווד וגאנדאלף כלפי גולום, למרות שקרנותו, נבזותו ופשעיו הרבים. זאת בשל הסיכוי הקלוש שיחזור בתשובה. גם לסארומאן הבוגד מוצעות אינספור הזדמנויות לחזור בו ולקבל חנינה. הרעיון הנוצרי של רחמים כלפי החוטא, אף כי לא יושם תמיד במציאות, מוצא כר נרחב במיתוס הטולקינאי. אך רחמים אלו, וזאת יש להדגיש, מופעלים כלפי אנשים עם חופש בחירה, ולא כלפי ההתגלמות המובהקת של הרוע, אורקים למשל. רחמים כאלו יכולים להיות אפילו שליליים ומזיקים. כאשר הואלאר מרחמים על מורגות לפני תחילת העידן הראשון, הם נותנים לו הזדמנות להשתחרר ולזרוע רוע בעולם מחדש. אבל כלפי חוטאים אנושיים, עם חופש בחירה בין טוב לרע, מגלים הגיבורים בדרך כלל רחמים. כאשר סאם רואה גופה של אחד ההראדרים בשדה הקרב, הוא מתמלא עצבות ושואל את עצמו אילו שקרים הובילו אותו אל מותו. החמלה הנוצרית, לכן, מצוייה בכל חלקי הלג'נדריום וניתן להבחין בה היטב.
רעיון נוצרי נוסף שפירס מוצא בלגנדריום הוא רעיון הגלות. כפי שבני האדם גורשו מגן עדן בשל חטאיהם, גולים בני הלילית מואלינור (למרות שגלות זאת היא מתוך בחירה), ונאסר עליהם לחזור. וזאת היא גזירת הואלאר על בני גזע זה, הנשמעת מפי מנדוס בתחילת הסימלריליון:
"דמעות לאין מספר עוד תזילו. והואלאר יגדרו את ולינור בעדכם, וינעלו אתכם מחוצה לה, עד כי אף לא הד קינותיכם יעבור את ההרים הללו. על בית פאנור שפוכה חמת הואלאר מערב עד קצה מזרח, ועל כל ההולכים עמו תיפול. שבועתם תרדפם, ותבגוד בהם, ותמיד תגזול מידיהם את האוצרות אשר נשבעו לרדוף. קץ רע ייפול על כל אשר יתחילו לטובה. ובבגידת אח באחיו, ובחשש בגידה, יקרו כל הדברים האלה, המנושלים יהי שמם לעד.
את דם אחיכם שפכם בעוולה, ואת ארץ אמן הכתמתם. על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם, וקטול תקטלו: בנשק ובעינוי וביגון, ונשמותיכם בנות בלי בית תבואנה אז אל מנדוס. שם תאריכו לשכון ותכמהו לגופיכם, ולא תמצאו ניחומים גם אם יעתרו בעדכם כל אשר קטלתם. והנתורים כארץ התיכונה אשר לא יבואו עדי מנדוס יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הואלאר".
לא קשה לראות את ההשפעה התנכ"ית על טולקין, כאשר קוראים את הקטע הזה. תורת הגמול (על דם בדם תשלמו), נעילת שערי ואלינור, ויותר מכל- גזירת הגורל הקשה על בני הלילית, המזכירה מאד את גזירות האל התנכ"י על עם ישראל החוטא. וכמו אלוהי ישראל, מענישים הואלאר את בני הלילית, אך לא משליכים אותם מעל פניהם לגמרי. בסופו של יום, לאחר שאלו כיפרו על חטאיהם בסבל, באים הואלר לעזרתם ומביסים את מלקור באופן סופי. את האפיזודה הזאת, מיותר לציין, ניתן לראות גם בתנ"ך כאשר מתבוננים ביחסי העם עם אלוהיו. פעמים רבות מספור מעניש אלוהים את עם ישראל ומוכר אותו בידי אויביו, אך בסופו של דבר תמיד בא לעזרתו ומושיע אותו, רגע לפני החורבן. כאשר אנו לוקחים בחשבון את העובדה הפשוטה, שטולקין היה נוצרי אדוק, קל להבין את ההשפעה התנכ"ית על כתביו ועל יצירתו.
ג'וזף פירס מרחיק גם צעד אחד קדימה. הוא טוען כי סיפור יצירת בני האדם בארדה, משאיר בכוונה מקום לגירוש התנכ"י מגן העדן. בני האדם הגיעו מהמזרח, ואיש לא יודע מה היו תולדותיהם שם. ביאור, המנהיג הראשון של בני האדם, אומר למלך בן הלילית פלגונד כי "אפלה שוכנת מאחורינו, ואנחנו הפכנו לה עורף, ואין בנו רצון לשוב שמה אף במחשבותינו. מערבה נטו ליבותינו תמיד, וסבורים אנו ששם נמצא אור". פירס טוען כי יש כאן רמז למיתוס הנוצרי-יהודי של הגלות מגן העדן, אף כי זאת השערה בלבד. לפי פירס, טולקין עוסק בגלותם של בני הלילית, ומשאיר לתנ"ך את הסיפור על גלותם של בני האדם. ובכל מקרה, בין אם אנו מקבלים את פרשנותו של פירס ובין אם לא, לא קשה למצוא את היסוד הנוצרי גם בדברים הללו: האדם החוטא המחפש את אור הגאולה, ובמקרה זה- פונה מן האפלה שבמזרח אל האור שבמערב.
המוטיבים הנוצריים אצל טולקין רבים מספור, ולא ניתן לסקור כאן את כולם. נסתפק בלהזכיר את נפילת נומנור בשל חטאיה ומרייה כנגד החוק האלוהי, המאבק הנצחי בין הטוב לרע, ואת משרתיו של מורגות המדיחים את בני האדם לרע, בדומה למשרתיו של השטן במיתולוגיה הנוצרית. לכן, ניתן להסיק כי תפיסת העולם של טולקין הינה תפיסה נוצרית, וגישה זאת השפיעה על המיתולוגיה שלו משמעותית, בין אם בכוונה ובין אם לא בכוונה. קשה לומר שהלג'נדריום הוא מיתוס נוצרי במלוא מובן המילה, אך אין ספק שיש בו יסודות נוצריים מרובים והשפעה נוצרית חזקה עד מאד.
סיכום ומסקנות
במאמר זה סקרנו שלושה רעיונות פילוסופיים מרכזיים ביצירתו ובהגותו של טולקין: תפיסת הבריאה המשנית, ההתנגדות לקידמה ולרציונליות (ובבסיסה התפיסה הרומנטית) והאמונה הנוצרית. אי אפשר לומר שיצירתו של טולקין שייכת בלעדית לאחד מהרעיונות הללו, או לשלושתם גם יחד. הם עוברים כחוט השני במהלך היצירה ומשפיעים על כולה, אך כמובן, העומק ביצירתו של טולקין לא מתמצה בהם. הלג'נדריום אינו רק ספר מחאה אנטי-מודרני, תרגיל בבריאה משנית וביצירת עולם, ספר רומנטי או מיתולוגיה נוצרית. הוא מורכב מכל הגורמים הללו יחד, ומעוד גורמים רבים אחרים. העומק והמורכבות הזאת הם המאפיינים העיקריים של יצירת טולקין, והם גם סוד קיסמה. טולקין טבע מושג הנקרא "קדירת הסופר". הסופר משליך לתוך הקדירה רעיונות רבים: מיתוסים עתיקים, מיתולוגיים, תפיסות פילוסופיות, תפיסות דתיות. אך בסופו של דבר יוצא משהו חדש ומקורי לחלוטין, שלא זהה עם אף אחד מהמרכיבים. הוא בנוי מכולם, אך עם זאת שונה ומיוחד במינו.
בנוסף לכך, ניסיתי להוכיח שטולקין לא היה רק סופר, משורר ובלשן, אלא גם פילוסוף. גם בתחום זה, כמו בכל תחום אחר בו עסק, הצליח להגיע לעומק בלתי יאומן ולפסגת המחשבה האנושית. גם כפילוסוף, ולא רק כסופר, ג'.ר.ר. טולקין הינו אחד מגדולי עולם. די לקרוא את מכתבו על משמעות החיים (מכתב מספר 310), על מנת להבין זאת.
ובמקום מילות סיום, ניתן להציג את הקטע הנפלא הבא, השורות האחרונות מהפואמה מיתופיה: "בגן-העדן שמא המבט
יסור לרגע מיפעת יום-עד
לצפות בהשתקפות הנהרה,
ללמוד את האמת מן המראה.
ואז בנוף המבורך לראות –
הכל צפוי ברם נתונה רשות:
הפדות לא תשנה ולא תמחק
גן וגנן, לא ילד ומשחק.
הרע לא יראה, כי אין הרע
בנוף האל, כי אם בעין צרה,
לא במקור, כי בבחירה זדונית,
ולא בצליל, כי אם בקול מצמית.
מבט בגן-העדן מישירים;
יוצרים דבר חדש, אך לא שקרים.
לא מת שם הצדיק, הוא עוד יוצר
שלהבת עוד תזרח על המשורר,
שירו צלול לעד ולא ניחר,
מתוך אינסוף לנצח שם יבחר.
