המנוע של טולקין

תמליל הרצאה שנערכה בכנס עולמות 2010

כמעט כל היוצרים שונים זה מזה אבל לכולם יש מניע כלשהו שגורם להם ליצור. אני לא מדבר על רצון לפרסום או לעושר אלא למשהו אחר – אפשר לקרוא לזה המוזה או ההשראה של אותו יוצר. בדרך כלל קשה לבודד מניע אחד שגורם ליוצר ליצור. בדרך כלל התאווה ליצירה כוללת מגוון של מניעים שונים ומשונים והמוזה ליצור קשה מאד למיפוי. רק במקרים מועטים ובודדים אנו יכולים לבודד מקורות השראה, אבל מוזה? הניצוץ שמגרה את המוח ליצירת יצירה כלשהי? זה דבר שקשה מאד לבודד.

גם אם אנו לא מתחברים אל המחקר הטולקינאי. למרבה המזל טולקין הוא אחד הסופרים הנחקרים ביותר שאני מכיר. למעלה מ-1,000 ספרי מחקר שונים לפי הספירה האחרונה נכתבו עליו ועל יצירתו. יתרה מזאת. לטולקין היה נכס חשוב ביותר שרק למעט מהסופרים יש – בן שהקדיש את חייו להוצאת הטיוטות והכתבים השונים. כריסטופר טולקין הוא מלומד העומד בפני עצמו (היה מרצה באוקספורד בין השנים 64 ל-75) וגם היה שותף ליצירתו של אביו. כיאה וכיאות הוא דאג להוציא את הטיוטות והכתבים של אביו באופן אקדמי, רציני ומסודר בסדרה הידועה לכולם כ-History Of Middle Earth.

בסדרה, שאותה אכנה מעכשיו כהו"ם, כריסטופר טולקין דאג להציג את כל כתבי אביו הנוגעים לסילמריליון – הלא הוא המאגנום אופוס האמיתי של טולקין וכן הטיוטות המלאות של שר הטבעות בצורה שתואמת את הכרונולוגיה ומלאה בהערות ובהארות ללא נטייה לפרשנות. הצגה מקיפה זו של הכתבים, שהיא כמעט חסרת תקדים בקרב סופרים, נותנת מידע רב מאד בידי כל חוקר טולקין. מצד שני, להו"ם יש חסרונות, בגלל צורת כתיבתו הוא אינו נגיש לקהל הרחב ומעטים אלו שקראו בו.

אלו שכן הרהיבו עוז וקראו את ההו"ם, היו יכולים להציץ באופן נדיר לתוך מחשבה של סופר – לתוך זרם יצירה שנמשך, בהפסקות, משנת 1914 עד שנת 1973. אותו זרם יצירה מקיף לא רק את הסילמריליון, אלא את כל היצירות שנכתבו על ידי טולקין אי פעם. מסיפורי אבא חג המולד ועד ההוביט. באמצעות הקריאה בהו"ם אפשר לראות איך רעיונות מתגלגלים אצל טולקין, מהשימוש והיצירה הראשוניים והבוסריים שלהם ועד ההתגלגלות הבוגרת שלהם. אפשר גם לראות כיצד רעיון שנזנח או לא מומש היטב ביצירה אחת זוכה לחיים חדשים ביצירה אחרת לחלוטין. טולקין היה גם אדם כותב שחשב תוך כדי כתיבה, בטיוטות של שר הטבעות אפשר לראות למשל שפתאום הוא עובר מכתיבת עלילותיהם של סאם ופרודו להעתקת כותרות ממבזק שהוא שמע ברדיו, כך ללא משים כמעט, ורק אחרי זה מתעשת, מוחק את מה ששמע וחוזר בחזרה לכתיבה. גם הרבה פעמים הוא מציג התלבטויות שיש לו בנוגע לעלילה – 'מה עכשיו?' היא מילה לא מאד נדירה בכתבים שלו. הרבה פעמים טולקין החל לכתוב את העלילה כאשר הוא לא היה סגור בנוגע לסופה – ושיתף את הדף בהתלבטויות שלו בנוגע לדמות מסוימת.

גם כשאתה נעזר במקור עשיר כמו ההו"ם, יש הרבה מאד מה להשלים. אי אפשר למפות לחלוטין את כל הרעיונות ואת כל מקורות ההשראה. גם חלק גדול (ואפילו גדול מאד) של הכתבים של טולקין טרם פורסם. אבל למרות זאת ניתן לראות מניע מרכזי אחד שהניע את טולקין ליצור – אני אקרא לו בשם קצת דרמטי – תאוות ההשלמה.

כל היסטוריה שהיא, ובפרט ההיסטוריה והתרבות האנגלית, מכילה בחובה שלל של מילים ופתגמים. כך למשל בעברית 'עד שיצא עשן לבן' נובע ממנהגם של הקתולים להפריח עשן לבן כאשר אפיפיור חדש נבחר. או 'אותיות קידוש לבנה' ביטוי שנובע מהמנהג לקרוא את ברכת הלבנה לאור הירח. ואם בעברית, שפת הקודש, יש ביטויים סתומים לחלק מהאוכלוסיה. לאנגלית ולשפות אירופאיות נוספות, שהשתנו הרבה יותר במהלך ההיסטוריה, יש שפע של ביטויים, אגדות ושברי סיפורים שכיום אין להן כל משמעות. דוגמאות לא חסר, אני אתן אחת פשוטה. כולכם מכירים את המילה Bridegroom ? מדובר במילה באנגלית תקנית שמתארת חתן. אך מה משמעות המילה? Bride – כלה. אבל מה זה groom? מסתבר שמדובר בגלגול של המילה guma באנגלית עתיקה שפירושה הוא איש. Bridegroom = האיש של הכלה. פתאום מילה באנגלית מקבל משמעות חדשה רק בגלל שאנו מכירים את המקור שלה. מילים ומושגים כמו Bridegroom יש לא מעט בתרבות האנגלית ובאגדות העם האנגליות, הגרמניות והסקנדינביות. חלק מהפירושים ידועים לנו אך חלק גדול מהם לא ידועים לנו. חלק מהן מתבססים על מילים בשפה עתיקה שאיש לא מכיר ולא נכתבה מעולם, סיפור או דמות שהיתה מפורסמת בזמנה בסיפור או באגדה אך האגדה המקורית נמחקה מהזכרון ונותר רק השם.

טולקין היה להוט במיוחד אחר ביטויים שכוחים כאלו. והטענה המרכזית שאותה אני אוכיח כאן, היא שאותם ביטויים שכוחים מלב היו המוזה המרכזית שלו ליצירה. לאורך כל זרם היצירה שלו – מאבא חג המולד ועד ההוביט הוא עט על כל שבריר אגדה שכוחה שיכול היה למצוא והעניק לו חיים חדשים ומשמעות חדשה.

ואני אדגים את הטענה שלי באמצעות סיפור אחד של טולקין, שלא התפרסם. נתחיל בהתחלה – במשמעות האבודה. ביוולף הוא שם של יצירה שלא אמור להיות זר לחובבי טולקין. מדובר בינו אחד האפוסים העתיקים ביותר באנגליה. סיפור עם שבו מסופר על גיבור רב עוצמה שהיכה לבדו, הודות לכוחו הגופני, אומץ ליבו ונאמנותו, מפלצות מרושעות וחורשות רע. למרות ששירה זו נכתבה לפני כ-1200 שנים, הסיפור שמסופר בה עתיק הרבה יותר. אותו סיפור מכיל שפע של רפרנסים, מילים, גיבורים ושברירי אגדות שבעבר היו נפוצים וידועים וכיום אבדו לחלוטין מלבד האזכור האקראי שלהן בביוולף. למרות שטולקין תקף את כל אלו שחיטטו בביוולף על מנת למצוא את שברירי האגדות ואת שברירי המילים שיכולות לשפוך אור על תקופה קדומה יותר וקרא להסתכל על הסיפור כסיפור. גם הוא לא היה חף כמובן מניתוח של ביוולף והרפרנסים הרבים שיש בו.

בתחילת ביוולף ישנו סיפור על מלך מסתורי ששמו הוא המלך Scyld Scefing או המלך שיב אם נשתמש בתעתיק שטולקין בחר בו. לא ידוע הרבה על המלך שיב מלבד העובדה שהוא היה מלך נערץ שהגיע ממעבר לים והוא אחד מאבותיו של ביוולף. אותו מלך שיב, שמה שמופיע בביוולף זה בעיקר איזכור שלו ושל ההלוויה שלו, מופיע גם בגנאולוגיות עתיקות שנמצאות במקורות דניים ואיסלנדיים ובמקורות אחרים. מה ידוע עליו מעבר לאיזכורים הפשוטים האלו? כמעט שום דבר. ידוע שבעבר היתה לו משמעות רבה והוא היה סוג של גיבור על מוכר מאד בצפון אירופה. אך כל מה שנותר ממנו ומסיפוריו הם הרפרנסים המעטים שהזכרתי.

טולקין הכיר את המלך שיב כמובן היטב. ובאמצע שנות ה-30 הוא גם החליט להעניק לו משמעות. אני מתאר לעצמי שכל יושבי חדר זה מכירים את ק.ס לואיס מחבר נרניה. אני מתאר לעצמי גם שרובכם יודעים שגם טולקין וגם לואיס השתייכו לאינקלינגס, חברותה ספרותית פורה ביותר שעליה גם השתייך הסופר וויליאמס. בשנות ה-30, טולקין ולואיס התערבו על כתיבת סיפור – אחד על מסע בזמן והשני על מסע בחלל. לואיס היה אמור לכתוב על מסע בזמן ואכן כתב את הסיפור ששמו הוא 'מסע אל פלנדרה',הוציא אותו לאור והצליח כל כך שהוא כתב עוד שני המשכים. טולקין החל לכתוב את הסיפור אך הוא נזנח בסופו של דבר. יכול להיות שמעולם לא היינו יודעים על הסיפור של טולקין, אלמלא עבודתו של כריסטופר טולקין שהזכרתי קודם לכן. תחילת העבודה על הסיפור נמצאת בכרך 5 של ההיסטוריה של הארץ התיכונה ובו טולקין מצייר מסע בזמן שנעשה באמצעות חלום וזכרון קולקטיבי של אב ובנו שחוזרים בזמן אל תקופות יותר ויותר עתיקות של ההיסטוריה עד לימי נומנור. הסיפור הזה היווה את הגרעין הראשוני של נומנור שאנו מכירים. אחד החלקים היותר מעניינים בסיפור הוא דווקא פואמה המספרת את סיפורו של המלך שיב. והפואמה הזו מעניקה משמעות חדשה ומרתקת למלך שיב. באותה פואמה טולקין מספר את סיפור המלך שיב – מהגיעו אל מעבר לים ועד לחזרתו, הוא גם מספר על בניו וצאצאיו ומכניס משמעות חדשה וחיים חדשים לשם אבוד. חשוב להדגיש שהמשמעות החדשה שטולקין יצר נובעת מהמשמעות המקורית – אין כאן רק השאלה של השם כמו במקרה של סאם גאמג'י אלא עירבוב בין מה שידוע לנו על המשמעות הישנה לבין המשמעות החדשה כדי ליצור מחדש את האגדה.

ראוי לציין שהמלך שיב לא רק מופיע בפואמה לא קשורה אלא טולקין משלב אותו, באותו הסיפור, במיתולוגיה הכוללת שלו – או יותר נכון מנסה לשלב אותו כיוון שהשילוב הזה בסופו של דבר לא יצא אל האור. אם מישהו מחפש את המקור של האגדה של מלכי נומנור – כאן נמצא הגרעין שלה – בסיפורו של המלך שיב.

נטען מספר פעמים, לא תמיד בצדק, שטולקין ניסה ליצור 'מיתולוגיה חדשה לאנגליה'. טולקין עצמו טען במכתביו שאכן הוא חשב על כך ומדובר באבסורד. אכן, יצירת מיתולוגיה חדשה מאפס היא אבסורד, אך טולקין לא יצר את המיתולוגיה שלו מאפס. כמו במקרה של המלך שיב, בלא מעט מהמקרים מדובר ביצירה מחדש של המיתולוגיה המקורית – זו שאבדה. וכשאני מדבר על מיתולוגיה אני לא מדבר על המיתולוגיה של העם הבריטי המודרני אלא על המיתולוגיה של האנגלו-סקסונים שיישבו את אנגליה ושחלק גדול מהמורשת שלהם וגם משפתם הלך לאיבוד. אותם סקסונים אכן איבדו חלק גדול מהמיתולוגיה שלהם. אפשר להתווכח אם זה באשמת הויקינגים, הדנים או באשמת הפלישה הנורמנית. המציאות היא אחת – איננו יודעים כיום חלק גדול מהקאנון של האנגלו-סקסונים. מלבד ביוולף.

הדוגמא הגדולה ביותר של יצירה מחדש כזו נמצאת דווקא אצל בני הלילית ה- Elves. בני הלילית נוכחים בכל המיתולוגיות הצפון אירופאיות באופן נפוץ ביותר. מהאדות ועד סיפורי העם הגרמניים. הנוכחות שלהם היתה קיימת גם בסיפורים האבודים של אנגליה. אך ככל שארכו השנים, בני הלילית קיבלו משמעות חדשה – משמעות של פיות חמודות ומתוקות. משייקספיר ועד ספנסר, בני הלילית תוארו כפיות חמודות. מספיק לקרוא כמה אגדות גרמניות, שלא לדבר על סאגות נורדיות על מנת לדעת שהתפקיד של הפיות – elves היה הרבה יותר רציני מהשתשעות חצרנית ורומנטית. טולקין, שהכיר את האגדות האלו יותר טוב ממני, ידע היטב שהמשמעות שלהם היתה אחרת לגמרי, מיתית יותר, אפילה יותר. בני הלילית היו יצורים שפעם האמינו בהם וסביר להניח שהיתה להם היסטוריה מגובשת ותפקיד מרכזי במיתולוגיה.

לחלק מכם זה יישמע די טריוויאלי ולחלק מכם זה יישמע די מצחיק. אבל כן, פעם האמינו בבני הלילית וזה לא היה כל כך מזמן. על מנת להוכיח את מה שאמרתי בנוגע לאמונה בבני הלילית, אספר על מקרה שהתרחש בשנת 1895. אישה אירית בשם בריג'יט קלירי (Bridget Cleary) נרצחה בידי בעלה ולפחות תשעה קרובי משפחתה לאחר שעברה התעללות קשה. בעלה היה משוכנע שאשתו נחטפה על ידי פיות שהותירו משנה צורה במקומה. הוא וקרובי משפחתו התעללו ב'משנה הצורה' כדי לשכנע את הפיות שתחזיר את אשתו. לבסוף 'משנה הצורה' נרצח והבעל חיכה במשך מספר לילות ליד צומת דרכים על מנת שהפיות יוכלו להחזיר לו את אשתו.

המשפט הזה זכה לסיקור רב בעיתונות של אותה תקופה. ואם זה לא מהווה הוכחה שאפילו בזמנים המודרניים המשמעות המקורית והאפילה של ה-Elves נשמרה בפינות נידחות של העולם. אני לא יודע מה זו הוכחה.

טולקין היה כמובן ער למשמעות המקורית, וגם למקרה הרצח שהזכרתי קודם לכן. כמו במקרה המלך שיב. אני בטוח שגם אצלכם זה מגרה את הדמיון – יצורים לא אנושיים, שפעם האמינו בהם וששימשו באינספור יצירות ובאגדות. כיום נותר מהם רק השם ומעט מזעיר באגדות ובמיתוסים שלא רבים מכירים. טולקין רצה להפיח חיים בעצמות היבשות ויצר מחדש את המשמעות של בני הלילית.

יצירה מחדש היא לא השאלה של השמות אלא הכנסת חיים חדשים בצורה שתשתלב עם המשמעות המקורית. שוב, הודות לעבודתו של כריסטופר טולקין, אנו יכולים לראות את הניסיון הזה במלואו כפי שהוא הובא בשני הכרכים הראשונים של ההו"ם – מה שמכונה Book Of Lost Tales או בול"ט. בשני הכרכים האלו טולקין כותב לראשונה את המיתולוגיה של עולמו. הכתיבה מתקיימת בגיל 21 בערך והיא מאד יצרית ובוסרית, שונה מאד בהרבה אופנים מהמיתולוגיה שאנו מכירים כסילמריליון המאוחר וכמובן שונה בתכלית השינוי משר הטבעות. במיתולוגיה זו, הראשונה שטולקין יצר, מתואר סיפורם של בני הלילית וטולקין משתמש גם במילה Elves וגם במילה Fairies לתיאור אותם יצורים. בסופה של אותה מיתולוגיה, טולקין מתאר תהליך מפורט וארוך שבו בני הלילית או הפיות העזות הולכים ונקלשים, הולכים וקטנים לצורה של הפיות המודרניות שהוא הכיר. אותם יצורים קטנים של שייקספיר ושל ספנסר שמופיעים שוב ושוב בסיפורים של המאה ה-18 וה-19. מלבד זאת, טולקין מחבר את המיתולוגיה שלו באופן חד משמעי להיסטוריה של אנגליה עצמה! ובכך באמת כותב סוג של מיתולוגיה לאנגליה שבה הוא מסביר לא רק את ההיסטוריה אלא משחזר את המשמעות האבודה של הפיות ועוד דואג ליצור תהליך שיאחד בין המשמעות הקיימת כיום – הפיות כיצורים חמודים למשמעות שהיתה בעבר – הפיות כיצורים מיתיים.

שנים מאוחר יותר, טולקין זנח את החיבור הזה והמיתולוגיה שלו, יחד עם דעותיו, השתנתה. לא עוד חיבור לפיות החמודות אלא התנגדות מוחלטת להן. בני הלילית אכן הולכים ונעלמים, אבל באופן אחר לחלוטין והחיבור החד חד ערכי בין המיתולוגיה של טולקין להיסטוריה של אנגליה נעלם גם הוא. אבל מה שחשוב הוא שבתהליך יצירת בני הלילית אנו יכולים לראות באופן ברור כיצד הבחירה בשם Elves לא היתה מקרית אלא נבעה מהרצון העז של טולקין לשחזר את המשמעות הרבה שהיתה ליצורים אלו. העובדה שהמשמעות של אותם Elves בתרבות האנגלית נכחדה ברובה למעט איזכורים בודדים פה ושם (לרוב במיתולוגיות לא אנגליות) גרמה לו ליצור אותה מחדש.

דוגמא נוספת ומרתקת ליצירת משמעות מחדש נמצאת בשר הטבעות. כריסטופר טולקין מאפשר לנו הצצה מרתקת לתוך תהליך יצירת שר הטבעות באמצעות כרכים 6-9 בהו"ם. שם מובאות הטיוטות של שר הטבעות לפי סדר כרונולוגי באופן שמאפשר לנו לראות כיצד היצירה נוצרה והדמויות התפתחו. זה לא סוד גדול ששר הטבעות החל כסוג מסוים של המשך להוביט אך ככל שהתמשכה כתיבתו הפך לקודר יותר ורציני יותר. למי שמעלעל בטיוטות, קל לראות כיצד הספר הולך ונהיה כבד ראש יותר.

בשלב מסוים, טולקין חזר לאחור ושכתב חלק גדול מהפרקים הראשוניים. השכתוב לא היה כל כך עלילתי אך כלל שינויים רבים בניואנסים. רבים חושבים שהפרקים הראשונים של שר הטבעות הם קלי דעת. הם היו הרבה יותר משועשעים בגרסות הראשוניות. הגיבור הראשי של הטבעות לא נקרא פרודו אלא נקרא בינגו. ללא ספק שם הולך להמשך של הרפתקאות בילבו. אותו בינגו הוא שונה לגמרי מפרודו. הוא מתעלל ב"נמסיס" שלו – האיכר מאגוט, הופך לבלתי נראה ואוכל לו את הפטריות. הוא צוחק הרבה יותר, מבודח הרבה יותר והרבה פחות כבד ראש.

באמצע הכתיבה, כאשר שר הטבעות הפך לרציני הרבה יותר, טולקין במודע שינה את שם הגיבור לפרודו. נשאלת השאלה למה? טולקין שינה כמה וכמה וכמה פעמים את השם של חלק מהגיבורים בחלק מיצירותיו. ביאורן למשל היה Medwed בהוביט. גאנדאלף נקרא בלאדורת'ין ושמו של סמוג היה Pryftan. בכל המקרים השינויים לא היו מקריים אלא נעשו בכוונה ודרשו מטולקין מאמץ רב. בימים שלפני מעבד התמלילים הממוחשב ופקודת ה-Search&Replace, להחליף של דמות היה לא דבר של מה בכך. אם טולקין החליף שם של דמות, דעו לכם שהיתה מאחורי זה סיבה. ולדעתי, לא במקרה טולקין החליף את שמו של בינגו, הגיבור הראשי לשם פרודו. לכאורה השם פרודו חסר משמעות בדיוק כמו בינגו או בילבו – שמות עליזים, חסרי משמעות מובהקת, שהם תולדה של סיפור משעשע לילדים. אך מאחורי השם פרודו יש היסטוריה רבת שנים. השם פרודי או Fróði מופיע בכמה וכמה אגדות – כולל האדה של סנורי סטורלסון וכמובן אזכור בביוולף שכאמור מלא באזכורים כאלו. לא ידוע הרבה על אותו פרודי מסתורי מלבד העובדה שהוא היה מלך או שליט נערץ ובתקופתו היה שלום ארוך שנים. בעבר אכן היתה לו חשיבות רבה – עובדה שהוא נכנס לביוולף ול-prose edda ועובדה היא שעד היום יש אנשים במדינות סקנדינביה שנקראים פרודי! אבל למה הוא היה כל כך חשוב? מה הוא עשה על מנת להיזכר עד ימינו אלה? בדומה לבני הלילית ובדומה למלך שיב – מדובר בתעלומה. לא סתם טולקין הלך ושינה את השם באמצע ודווקא לפרודו – מדובר היה בהענקת משמעות למשהו שהיתה לו משמעות אבודה. כעת לפרודו יש שוב משמעות וחיים חדשים. מהרגע שהשם שונה לפרודו (או קצת לפני כן) אנו יכולים לראות שינוי חד בתמה של שר הטבעות – מיצירה שהיא סוג ההוביט 2 ליצירה שהיא עמוקה הרבה יותר.

אני לא טוען כמובן שהניסיון לתת משמעות לשם 'פרודי' היה המניע של טולקין ביצירת שר הטבעות – אך הרצון לתת משמעות לשם פרודי היה קיים אצל טולקין וייתכן שגרר אותו להפוך את בינגו לדמות שאנו מכירים כיום כ'פרודו'. לשם העתיק שנודע רק באגדות יש לפתע משמעות חדשה – משמעות שבאמת שייכת לאנגליה.

חשוב להבהיר שאני לא טוען שתמיד טולקין בחר בשמות שלו על מנת להעניק משמעות חדשה. טולקין העניק שמות לאלפי דמויות ומונחים. לא לכולם הוא רצה להעניק משמעות. ניקח למשל את סאם גאמג'י – למרות שמדובר בשם עם משמעות והשתעשעות מסוימת – אין כאן ניסיון ליצירה מחודשת של משמעות. כנ"ל לגבי הוביטים שמשמעות השם שלהם נלקחה מהמילה 'הוב' באנגלית עתיקה. יש הבדל בין משמעות לשם לבין שם כטריגר יצירתי. שם כטריגר יצירתי יכול להיות משהו עם משמעות ליוצר אך לא הטריגר שלו ליצירה – אם ניקח את הגמדים כדוגמא. טולקין הכניס את הגמדים בשלב מוקדם מאד ללגנדאריום שלו. הוא לא עשה את זה על מנת להעניק משמעות חדשה לגמדים שלמרות שחלק גדול מהסיפורים שבהם הם השתתפו אבדו, חלק גדול מהם כן שרד והם הופיעו תמיד בספרי ילדים וגם בספרי מבוגרים פנטסטיים ובמיתולוגיות שונות. ללא ספק הגמדים הסעירו את דמיונו של טולקין והוא אכן השתמש בהם ביצירה שלו – אך אי אפשר לומר שהם היו טריגר ליצירה כלשהי כמו במקרה של המלך שיב או הכנסתם שינתה את היצירה כמו במקרה של פרודו. הם היו שם, טולקין השתמש בהם. מאוחר יותר הוא גם העז לשנות את המשמעות שלהם מדמויות שהן יותר אפלות לדמויות חיוביות (רחמנא ליצלן) אגב, השינוי הזה קורה מיד לאחר כתיבת ההוביט – כך שאפשר לומר שטולקין הושפע מהיצירה שלו.

מתי יודעים שמונח כלשהו הוא מונח שטולקין רצה ליצוק בו משמעות? זו שאלה מעניינת. ספרות היא לא מדע מדויק, וגם כאשר אנו נסמכים על עשרות ומאות מסמכים של טולקין, קשה לענות עליה. באופן עקרוני ישנם מספר כללי יסוד שאפשר להצביע עליהם:

1. המונח נמצא במיתולוגיה האנגלו-סקסונית או כל סיפור אחר שטולקין אהב והכיר עוד לפני הכתיבה. זה חשוב כי לא מעט פעמים ראיתי מחקרים שלמים שנסמכו על מקורות מעניינים שטולקין כלל לא הכיר.
2. מעט מאד ידוע על משמעותו המקורית של המונח. המלך שיב הוא דוגמא מצויינת למה שגירה את הדמיון של טולקין לצקת מחדש משמעות. גמדים – פחות, כיוון שיש המון מידע על משמעותם המקורית.
3. טולקין טרח לשמר לפחות חלק מהמשמעות המקורית ולשלב אותה במשמעות החדשה. כלל זה חשוב על מנת שלא נתבלבל בין השראה לרצון אמיתי לצקת מחדש משמעות.

גם הכללים האלו אינם מתמטיים, וחשוב להדגיש שהרצון ליצוק משמעות הוא לא הסיבה היחידה שבעטיה טולקין רצה ליצור – אבל זה כן מניע מעניין שרואים אותו במגוון היצירות של ג'.ר.ר טולקין ובמיוחד ביצורים האהובים עליו ביותר – בני הלילית.