זעקת הדור האבוד – על סטפן צוויג וטולקין

תמליל הרצאה שנערכה בכנס מיתופיה 2009

רבים לפני ניסו לפצח את תעלומת הקסם שיש בשר הטבעות. טולקינאי בשם אילן שמעוני אף ערך על כך הרצאה שבה הוא ניסה להבין מהיכן הפופולריות של שר הטבעות מגיעה. גם אם נתעלם ממה שאנו קוראים לו 'הקהילה הטולקינאית', שר הטבעות מצליח שוב ושוב להבחר כאחד הספרים האהובים והמשפיעים ביותר בדורנו.

התהיה למה שר הטבעות 'עושה לנו את זה' היא תהיה שלא תפתר בהרצאה הזו וגם לא נפתרה בהרצאה של אילן שמעוני ובהרצאות אחרות. טולקין ידע איך לכתוב ולכתוב היטב ושלט בפרטי העלילה באופן מופתי. כמלומד הוא ידע לטוות גם סיפור עלילה טוב אך גם שמכיל גם משמעויות רבות ושניתן ללמוד ממנו רבות על נפש האדם ועל החברה בכלל. אני ברשותכם אשפוך אור על אספקט נוסף של שר הטבעות שאולי מעטים מכם חשבו עליו – שר הטבעות כמייצג של המאה העשרים.

רבים דיברו וכתבו על אלגוריות שונות שיש בין אירועים שונים במלחמת העולם הראשונה והשניה לאירועים בשר הטבעות. טולקין עצמו הכחיש את העניין אך אין ספק שמוטיבים מהמלחמות השונות שטולקין חווה אותן על בשרו נכנסו לשר הטבעות באופן בלתי מודע. דוגמאות טובות לכך ניתן למצוא במאמר 'על טולקין והמלחמות' שיש בנומנור. אבל אני לא מדבר על מוטיבים או על אלגוריה. אני טוען ששר הטבעות הוא יצירה של המאה העשרים, שהיתה יכולה להכתב רק במאה העשרים על ידי מישהו שחי במאה העשרים. בגלל זה היא כל כך משמעותית בשבילנו כי כמעט כולנו הם ילידיה של המאה הזו.

טוב, את זה קל להגיד, אבל איך בדיוק אדגים את דברי? הדבר הכי קל היא להשוות את טולקין, שלפי דעתי הוא אחד מדובריה הרהוטים והבהירים של המאה העשרים לסופר בן דורו שגם לו יש משהו לומר על המאה הארורה ביותר בהיסטוריה האנושית. קווי דמיון משותפים בין שתי יצירות שאחת מהן אנו מכירים בתור שר הטבעות ואת השניה אנו מכירים בתור יצירה שאומרת משהו על המאה העשרים יעזרו לנו להראות שגם שר הטבעות הוא יצירה של המאה העשרים. ובכן, יש בעיה בהשוואה הזו

חלק גדול ממי שיצרו את 'ספרות התגובה' של המאה העשרים הם יותר צעירים מטולקין – אני מתכוון לג'ורג' אורוול (1984) למשל, או ריי ברדבורי (פרנהייט 451), ג'וזף הלר (מלכוד 22) ושלל סופרים אחרים שכתבו ספרות מחאה נוקבת אחרי מלחמת העולם השניה. הספרים של הסופרים האלו, שבהחלט אומרים משהו על המאה העשרים – נכתבו ברובם אחרי מלחמת העולם השניה על ידי יוצרים שנולדו ברובם לאחר מלחמת העולם הראשונה. למה זה כל כך חשוב? בגלל השינוי המהותי בין העולם שהיה לפני פריצת מלחמת העולם הראשונה לבין מה שהיה אחריה. מלחמת העולם השניה היתה האירוע המחריד ביותר בהיסטוריה האנושית עד כה, אך מסתבר שדווקא מלחמת העולם הראשונה יצרה שבר אדיר ונורא בתודעה. אותה מלחמה שזכתה בפי הדור שחווה אותה בשם 'המלחמה הגדולה' ריסקה עולם שלם שקדם לה. מה היה העולם הזה? מי היו שוכניו ומדוע הוא היה כל כך שונה מהעולם שהיה אחרי מלחמת העולם הראשונה?

קשה למצוא עדים או עדויות, במיוחד בעברית, לעולם הישן. הקול הבהיר של אותו עולם עם ערכים, כבוד וסדר נעלם. הקורא הסביר, זה שאינו בעל תואר בספרות שיחפש מידע על העולם העדין הזה יוכל לקבל מידע בעברית רק מספרה של ברברה טוכמן 'המגדל הגאה' שמספר בצורה חיה על עולם שנדמה לנו היום כעולם של מדע בדיוני. שלל העדויות והזעקות של הדור שעבר את מלחמת העולם הראשונה מופיעים בספר 'במערב אין כל חדש' של אריך רמרק שיש בינו לבין שר הטבעות לא מעט השוואות שאדון בהם בהמשך. אבל רמרק הוא יוצא מן הכלל, למעט ספרו המופתי, לא נותר כמעט זכר בתרבות הפופולרית לקולו של הדור.

לפני כשנתיים בערך, סבא שלי החל בקריאת שר הטבעות ובשיחה שהתגלגלה בעקבות הקריאה שלו, הוא הפתיע אותי ואמר לי שהוא מכיר סופר שכותב כמעט כמו טולקין. כמובן שהופתעתי במיוחד כאשר סבא שלי נקב בשמו של סטפן צוויג. סטפן מי?

אז כמה מילים קצרות מאד על סטפן צוויג. סטפן צוויג נולד בשנת 1881 בוינה. הוא היה יהודי אך לא יהודי מאד אדוק. בנוסף להיותו סופר, מחזאי ופובלציסט מהשורה הראשונה, סטפו צוויג היה 'קוסמופוליט', מילה שאיבדה מהמשמעות שלה היום. מהקריאה שלי בכתביו התברר שהיה אדם בהיר מחשבה ואינטלקטואל חריף עם כושר ביטוי שזועק גם מבעד למטפחת התרגום. יתרה מכך, מלבד כתביו המוכרים שעליהם אפשר למנות את הביוגרפיה על ז'וזף פושה (אתם בטח תוהים מי זה, מדובר בפוליטיקאי צרפתי מתקופת נפוליאון ולא, הביוגרפיה הזו מרתקת ותשאיר אתכם בפה פעור) הוא גם טרח לכתוב אוטוביוגרפיה שתורגמה לעברית. אחרי שקראתי את האוטו-ביוגרפיה הזו היתה לי את החתיכה החסרה בפאזל – המפתח להבנה של אותו עולם אבוד.

שם האוטוביוגרפיה הוא 'העולם של אתמול' ובו צוויג מספר על העולם שהוא הכיר. צוויג היה אינטלקטואל אמיתי, אזרח העולם. מקבילה מעניינת של טולקין שהיה גם הוא אינטלקטואל אך בריטי מאד. בעוד שטולקין היה קתולי, צוויג היה יהודי אך אתאיסט שלא שם את אלוהים והאמונה בראש מעייניו. גם לצוויג היה כשרון לשפות אך כאשר טולקין עשה את צעדיו הראשונים בעולם האקדמיה, צוויג כבר היה סופר מפורסם למדי שהסתובב ביבשת אירופה ופגש אינספור אמנים ואנשי רוח מפורסמים. מהאוטוביוגרפיה שלו עולה תמונה בהירה של מה שאיבדנו במלחמת העולם הראשונה.

אני אתן דוגמא קצרה. בתחילת ספרו צוויג מספר על העולם שהיה – עולם מסודר, שבו לכל איש יש את מקומו ולכל דבר יש מטרה. עולם של חוק וסדר שאינו נאכף בברוטליות. עולם שבו למשל אדם יכול היה לעבור ממדינה למדינה ללא ביקורת דרכונים, ויזה ומשטרת הגירה. עולם של תרבות. הוא גם מספר על ההלם שגרמה המלחמה לאותו עולם. לא כמשתתף או כחייל, צוויג לא היה חייל במלחמת העולם הראשונה, אלא כאינטלקטואל שעמד מן הצד. בעצב הוא מצייר את החיים שהיו, את גלותו של הקיסר, את ההתפוררות החברתית בעקבות מלחמת העולם הראשונה. הוא לא חוסך ביקורת מאותו עולם ישן, אך הוא כותב עליו עם המון צער. צער שהזכיר לי יותר מכל את הצער הרב שיש בשר הטבעות. צער על מה שהיה וחלף ולעולם לא ישוב עוד.

"והנה, ב-28 ביוני 1914 נורתה היריה ההיא בסרייבו, ושברה כהרף עין לרסיסים, ככלי חרס ריק, את עולם הבטחון והתבונה היוצרת, שבו חונכנו, גדלנו והיינו בני בית".

העולם של אתמול עמ' 161

אין לנו דרך לדעת מה טולקין חשב הוא הרגיש באותו יום בשנת 1914. טולקין לא הואיל בטובו להשאיר ביוגרפיה מסודרת והמכתבים שופכים מעט מדי אור על אותה תקופה. אך אותה תחושת עצב ושברון לב על תקופה שהסתיימה אמורה להיות מוכרת לקוראי שר הטבעות במגוון הזדמנויות. העצב של בני הלילית על עולמם שהולך ונעלם, העצב של פרודו. התחושה שלא משנה מה שנעשה, השינוי נעשה. העולם של אתמול אינו חף מביקורת. גם טולקין מבקר את העולם שהיה. הפלך קרתני, לבני הלילית חטאים אינספור, אך הם עדיין מייצגים עולם ישן יותר, יפה יותר. הנוסטלגיה שיש בשר הטבעות היא לא אסקפיזם – היא תחושה טבעית של מי שחווה את התקופה הנהדרת שלפני מלחמת העולם הראשונה. תחושה שמתוארת בספרו של צוויג באופן ברור ובהיר מאד.

בעוד שצוויג מתאר היטב את מה שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה. למתרחש במהלך המלחמה מתווסף עוד קול בהיר אחד וזהו קולו של אריך מריה רמרק. נכתבו אינספור חוויות וסיפורים על מלחמת העולם הראשונה. אך דומה שספרו של רמרק, במערב אין כל חדש, מתעלה על כולם והעובדה שגם לאחר 90 שנה הוא נצרב בתודעה. רמרק כותב את סיפורו של חייל במלחמת העולם הראשונה ומצליח ליצור ספר הרבה יותר אוניברסלי. גם בינו לבין טולקין יש לא מעט קווי דמיון. תחושת האחווה והרעות של החיילים אפילו משני צידי המתרס. תחושת האימה והפחד. ישנו עוד מאפיין משותף – שנאת המלחמה. רק מבקרים טפשים יכולים לומר אחרי המונולוג של סאם למשל ואחרי תיאורי ההרס שטולקין אהב מלחמה. טולקין שלל את המלחמה מכל וכל – אך בניגוד לרמרק שכתב על מלחמת העולם הראשונה בלבד, טולקין היה גם במלחמת העולם השניה שרק אוויל או פוסט-מודרניסט יטען שלא היתה מלחמה צודקת. בניגוד לרמרק אצל טולקין מוצגת מלחמה צודקת, אך עדיין הלוחמים בה מוצגים במלוא אנושיותם.

אני לא אכנס עמוק יותר להשוואה בין רמרק לטולקין כיוון שכבר דשו בהשוואה הזו שוב ושוב וגם כי הבנו כבר את הדמיון בין שתי היצירות. רמרק מדבר על חיילים אמיתיים. טולקין מדבר על בני לילית, הוביטים ובני נומנור. עולה השאלה, למה טולקין בדיוק מעדיף לברוא מציאות דמיונית על מנת לדבר על תקופתו? הזכרתי קודם לכן את ג'ורג' אורוול וברדבורי שרק אוויל יבוא ויגיד שספריהם הם לא ביקורת חברתית שרלוונטית לימינו אלו. שני הסופרים האלו העדיפו לברוא מציאות דמיונית ועתידנית סביב הרעיונות שלהם. טולקין העדיף לברוא מציאות דמיונית בעבר סביב הרעיונות שלו. מעניין שדווקא לטולקין קוראים אסקפיסט.

גם ברדבורי וגם אורוול מדברים על המאה העשרים, אך מנקודת השקפה שונה מזו של טולקין ומזו של צוויג. בעוד צוויג, ובמידה מסוימת טולקין, מבכים את העבר. ברדבורי ואורוול מסתכלים על העתיד. ומה קרה לצוויג? צוויג המשיך בחייו גם אחרי מוראות מלחמת העולם הראשונה, עם כל העצב על מה שחרב הוא מתמלא תקווה לעתיד שיהיה אולי טוב יותר בצד הצלחה מקצועית מעוררת השתאות. התקווה של צוויג, כמו התקווה של פרודו לחיים שלווים בפלך מתנפצת. צוויג נמלט לברזיל ושם רואה בעיניים כלות כיצד אירופה, מולדתו הרוחנית, שוקעת בהרס. כפי שהוא עצמו טוען:

"אירופה, מולדתנו, שלמענה חיינו, הרוסה לזמן רב, עד הרחק מעבר לתחום חיינו. החל משהו אחר. זמן חדש."

(העולם של אתמול עמוד 317).

החליפו את השם 'אירופה' ב'פלך' ותקבלו משפט שהיה מרגיש בנוחות אצל פרודו, הגיבור של טולקין שגם הוא הבין שכל מה שהוא עמל וחי בשבילו נהרס לנצח. גם אם יהיה זמן חדש, הוא יהיה אחר. כפי שאמרתי, הדמיון המדהים בין התחושה שאתה מקבל מקריאת האוטוביוגרפיה של צוויג לקריאת שר הטבעות מוכיחה יותר מכל עד כמה שר הטבעות הוא סיפורה של המאה העשרים. סטפן צוויג, כבר מעל גיל 50, שם קץ לחייו בשנת 1942 יחד עם אשתו.

צוויג הוא בבואת מראה של טולקין. אם טולקין היה נולד גרמני ויהודי, סביר להניח שהוא היה דומה מאד לצוויג. ללא ספק שני האישים חלקו רבות מלבד תאריך לידה דומה. שניהם היו אינטלקטואלים אירופאים. צוויג מספק לנו תחליף אוטוביוגרפיה של טולקין והצצה למה שסביר להניח שטולקין חש.

קריאה באוטוביוגרפיה של צוויג מזכירה מאד את שר הטבעות. אך בעוד שצוויג בוחר לספר את סיפור חייו וסופרים אחרים מעדיפים לספר את סיפורם דרך מציאות בדיונית. טולקין בחר לספר לנו את סיפור המאה העשרים כפי שהוא רואה אותו באמצעות מציאות בדיונית שמתקיימת בעבר.