בומבדיל יוצא לשיט, הפואמה השניה שיש בספר מספרת על המשך ההרפתקאות של טום בומבדיל שאליו התוודענו בפואמה הראשונה. כמו בפואמה הראשונה טום נתקל במגוון סכנות שונות ומשונות: גדרונית, שלדג, בונה, ברבטר וההוביטים השומרים על באקלנד.
הנופך הכללי של הפואמה הוא הרבה פחות אפל מהקודמת. בניגוד ליצורים שנמצאים במיתוסים וקשורים למוות כמו בת הנהר ושד הכוכים, כאן טום בומבדיל מתקוטט עם מיני חיות ברוח טובה יחסית וללא סכנה משמעותית או איומים מסוכנים.
גם הפואמה הזו, הוא לפחות הגרעין המוקדם שלה כנראה קדמה למיקום שלה בשר הטבעות. הגרסה המוקדמת שלה מופיעה ב The Return of the Shadow (ההיסטוריה של שר הטבעות) והיא מוצגת כאן להנאתכם:
(Said I)
'Ho! Tom Bombadil
Whither are you going
With John Pompador
Down the River rowing?'
(Said he)
"Through Long Congleby,
Stoke Canonicorum
Past King's Singleton
To Bumby Cocaforum –
To call Bill Willoughby
Whatever he be doing,
And ax Harry Larraby
What beer he is a-brewing.'
(And he sang)
'Go, boat! Row! The willows are a-bending,
reeds are leaning, wind is in the grasses.
Flow, stream, flow! The ripples are unending;
green they gleam, and shimmer as it passes.
Run, fair Sun, through heaven all the morning,
rolling golden! Merry is our singing!
Cool the pools, though summer be a-burning;
in shady glades let laughter run a-ringing!'
אני רוצה שתנסו לקרוא כמה מהשורות האלו בקול. שימו לב איך המילים מתגלגלות על הלשון. השירים של טום בומבדיל הם בין השירים שאולי הכי מתאימים למוזיקת פופ אצל טולקין: תמיד מתחרזים (במקצבים שונים) ויש בהם המון מילים שמתגלגלות על הלשון. גם הדיבור של טום בומבדיל עצמו, כפי שהוא מופיע בשר הטבעות מאד מוזיקלי ומתגלגל.
טולקין שיכלל את הפואמה במיוחד לכבוד הפרסום של 'הרפתקאות טום בומבדיל' ושילב במודע אלמנטים משר הטבעות בפואמת ההמשך הזו.
האיכר מאגוט הוא כמובן אותו איכר שמוזכר בשר הטבעות. גלגולו של האיכר מאגוט הוא יחסית מעניין. הדמות המקורית שלו היא דמות קשה וזעפנית המתעבת את פרודו אך לבסוף הוא הפך לאיכר מאגוט הנחמד שאנחנו מכירים משר הטבעות שהואהרבה יותר נבון ממה שאפשר לצפות מאיכר הוביטי ובהמשך אנו אכן מקבלים אישור שיש לו קשר עם טום בומבדיל.
ניתן לדבר על קווים מקבילים נוספים בין הפואמה הזו לשר הטבעות. כמו למשל ה-Springle-ring ריקוד שבנותיו של מאגוט רוקדות וזהה לריקוד שמוזכר בפרק 'מסיבה שציפו לה ימים רבים':
Master Everard Took and Miss Melilot Brandybuck got on a table and with bells in their hands began to dance the Springle-ring: a pretty dance, but rather vigorous
הפואמה פותרת לנו את התעולמה מהיכן הגיעה הנוצה הכחולה בכובעו של טום.
יותר מעניין להסתכל דווקא על סיומה של הפואמה הזו. בעוד שרוב הפואמה (בניגוד גמור לרוב הפואמות בספר) היא עליזה ושמחה יותר, הסוף דווקא יותר עצוב ומלנכולי – כאילו טום בומבדיל היה רק חלום:
"טרם שחר תום קם והלך: כחלום שזוכרים בו רק שמץ.
אם בעצב ואם בשמחה, אןו כבת קול מתרה ונרגשת"
טביעות הרגליים שלו נמחות ואפילו הסירה שלו נעלמה. זה שמץ של עצב עדין ומלנכולי שדי עומד בניגוד לשאר השיר השמח. היה הרבה יותר הולם אם טום בומבדיל היה נפרד ממאגוט כמו שהוא הגיע: בשמחה ובריקוד. האם טולקין רצה לומר לנו משהו כאן? אני חושב שכן. טום בומבדיל הוא דמות מאד אמביוולנטית ורוויות משמעויות בשר הטבעות וגם כנראה כאן. בעוד שהוא עטוף שמחה ושיר ומביא אותם עמו, הוא לא יכול להשאיר אותם לנצח. בדיוק כמו המיתוס, האגדה או בני הלילית שלבסוף עוזבים – כך גם טום בומבדיל עוזב ונוטש את הארץ שלנו
