הפואמה 'נדודים' או Errantry היא אחת הפואמות היותר מפורסמות שיש בספר ויש הרבה מה לומר עליה. איש ים שאינו מוזכר בשמו יוצא להפלגה ארוכה הוא פוגש בפרפרית ורוצה להתחתן איתה אך היא מסרבת והוא תופס אותה ונותן לה מתנות עד שהם רבים והוא ממשיך הלאה. הוא נלחם ומנצח ואז משתהה קמעא, נזכר בשליחות שלו וממשיך הלאה.
מדובר באחת הפואמות היותר מורכבות עם היסטוריה ארוכה ומפותלת הרבה יותר ממה שנדמה ממבט ראשון. רוב ההיסטוריה הזו מפורטת בכרך 7 של ההיסטוריה של הארץ התיכונה אבל האמונד וסקאל מ reader's guide עשו עבורי את מלאכת התמצות: הטיוטה הראשונה של הפואמה נכתבה באופן שוטף ללא היסוס או טעות והטיוטה הזו הוקראה בפני האינקלינגס (המקוריים, לא המאוחרים יותר) בשנות ה-30 המוקדמות ופורסמה באוקספורד מגזין ב-9 לנובמבר 1933. היו לא פחות מארבע גרסאות לשיר הזה שכולן פורסמו בכרך 7. במכתב לדונאלד סוואן (מלחין וחבר של טולקין שאחראי ל The road goes ever on) טולקין מציין ש'נדודים' היא "דוגמא לאקרובטיקה מילולית וסולם שמשתולל… המיועד להקראה במגוון של מהירויות". לאחר הסיום "המקריא היה אמור להתחיל את ההקראה שוב, במהירות יותר גדולה, מההתחלה עד שמישהו היה אומר 'פעם אחת זה מספיק'" – גם בהקדמה טולקין מציין את זה: "שיר מספר 3 הוא דוגמאא נוספת לסוג של יצירה שהיתה חביבה על הוביטים: סיפור מחורז שלאחר סיומו חוזרים ומשמיעים אותו שוב ושוב מבראשית, עד להתמרדות המאזינים.
בשנת 1952, טולקין קיבל שני מכתבים הנוגעים לפואמה הזו שמסתבר שנכנסה למסורת בעל פה של כמה מועדוני סטודנטים שקראו אותה מהטקסטים שהאינקליגס המקוריים כתבו. מאוחר יותר, דונאלד סוואן הלחין את השיר וג'.ר.ר טולקין קרא אותו והקליט אותו ומי שרוצה יכול לקנות את ההקלטה הזו ב Audio collection.
מדובר באמת רק בקצה המזלג, הסיפור האמיתי הרבה יותר סבוך וכולל לא פחות מ-15 (!!!) טיוטות שונות של השיר, שחלקן התערבבו ונשכחו עם השנים. מי שמאד מעוניין לדעת על כך מוזמן כאמור לכרך 7…
כיוון שאנו לא עוסקים כאן רק בניתוח טכני, ננסה לדון במהות של השיר הזה. ללא ספק מדובר כאן בשיר מעניין שהעסיק את טולקין זמן רב: השורות:
There was a merry passenger,
a messenger, a mariner
מופיעות בכל גרסה של הפואמה ומן הסתם ישר מעוררות בנו את ההקשר הברור לאיארנדל, אחד מאנשי הים היותר מפורסמים שיש בשר הטבעות. טולקין עצמו קישר בין השיר הזה כאשר בהקדמה הוא מציין שבילבו חיבר את השיר כסוג של מחווה לאגדות של הגמדים והנומנורים.
האמת היא שבאופן אישי אני די מופתע למצוא את השיר הזה שמספר על גיבור נועז אך משתמש באותה לשון של המעטה: נלחם בשפירית, מתאהב בפרפר ונלחם בעוז בכל מיני חרקים משונים ודבורים. די שונה מהפנטסיה האפית של טולקין.
טולקין עצמו די התנגד לכל לשון ההמעטה הזו. בספר המאמרים שלו 'על סיפורי פיות' הוא ציין במפורש את הגיחוך שמהווה ההמעטה הזו: "יש מקום לחשוש שכל עניין הזערורים בין הפרחים והפרפרים התפתח גם כתוצאה של מעין רציונלזיציה, אשר החליפה את זוהרה של ארץ הפיות בסתם ליטוש, ואת הפיות הסמויות מעין אנוש, ביצורים שבריריים המסוגלים להסתתר בגביע פרח או מאחורי גבעול דשא."
חלק מהכעס שלו על שייקספיר נובע גם מכך שהוא הפך את בני הלילית היקרים שלו למשהו מגוחך הרבה יותר, לטעמו לפחות, וכך הוא כותב במכתביו:
”[חבל] שהשתמשתי במילה בני לילית, למרות שזו מילה עתיקה ובעלת משמעות מקורית המתאימה מספיק. אבל הנישול ההרסני של המילה הזו, שבה שייקספיר מילא תפקיד בלתי נשכח, מילאה אותה במשמעויות מצערות. שקשה להתגבר עליהן.“
אז איך אנחנו יכולים להסביר את הניגוד? זהו. שלא תמיד ניתן להסביר הכל – כיוון שדעתו של טולקין עצמו השתנתה עם השנים. כפי שראינו קודם, הפואמה הזו החלה את דרכה משנות ה-30 המוקדמות והיתה לה היסטוריה ארוכה ומפורטת במיוחד עד שהגיעה ל'טום בומבדיל'. מסתבר שבתחילת שנות ה-30 טולקין לא היה כל כך נחרץ כנגד אותן פיות חמודות וגיבורים זערוריים כמו שהוא היה נחרץ בשנות ה-50. לכולם בוודאי מוכרת הפואמה Goblin's feet שאותה הזכרתי לפחות בשני מאמרים קודמים – פאומה על רגלי הגובלינים (שעל פי המסורת הן רגישות) החמודות והמטופפות שמזכירות לכותב את הימים של הפנטסיה והתום.
לא תמיד טולקין היה מוכוון לגנדאריום, טולקין יצר להנאתו. אז נכון שהרבה אלמנטים כמו טום בומבדיל נכנסו בסופו של דבר ללגאנדריום ונכון שבהרבה יצירות אחרות שאינן קשורות לכאורה (רובראנדום, עלה של קטנוני והנפח מווטון רבא ועוד יצירות) יש אלמנטים שנמצאים גם בלגנדאריום או רלוונטיים ללגנדאריום. אבל טולקין לא היה אוטומט – הוא עשה דברים נוספים להנאתו. השיר הזה הוא דוגמא נפלאה, אני מודה שהתרגום בעברית לא ממש מצליח להעביר את ההשתעשעות הלשונית המוכרת לנו. במקור האנגלי הוא נפלא וכאשר הוא מוקרא בכל הוא אפילו יותר נפלא.
למרות שלכאורה השיר מנותק לחלוטין מהלגנדריום טולקין עשה מאמץ על מנת לקשר אותו וטען שמדובר ביצירה של בילבו והשמות המופיעים בה הם מומצאים על ידו. טולקין, כרגיל, מתקשה לוותר על רעיון או יצירה מוצלחת ודואג לשילובה ביצירה אחרת, גם אם השילוב כפוי מעט כמו במקרה הזה.
