בעולמו האפי של טולקין, הטוב והרוע שרויים במאבק נצחי ביניהם. מלחמות תופסות חלק גדול מאוד בעיצוב ההיסטוריה של העולם. עם זאת, מלחמה אינה רק עימות ישיר בין קבוצות של לוחמים. שיטות לוחמה לא ישירה עשויות להשפיע ואף להטות את הכף במלחמה. חשיבות רבה נודעת ללוחמה פסיכולוגית וללוחמה מודיעינית. במאמר זה אנסה לעמוד על טיבן של שיטות אלו ולהראות את שימושיהן בידי צדדים שונים בלגנדאריום.
מחלקת ההגנה של ארצות הברית מגדירה את הלוחמה הפסיכולוגית כך: "שימוש מתוכנן בתעמולה ובאמצעים פסיכולוגיים אחרים שמטרתם הראשית היא להשפיע על דעותיהן, רגשותיהן, יחסן והתנהגותן של קבוצות עוינות, בדרך שתעזור להגשמת המטרה הלאומית". כלומר, הלוחמה הפסיכולוגית מופנית כלפי חלקים נרחבים, ולאו דווקא צבאיים, של האויב.
בהיסטוריה האמיתית לא חסרות דוגמאות ללוחמה פסיכולוגית. לדוגמה – במלחמת וייטנאם צורף לכל גדוד אמריקאי קצין לוחמה פסיכולוגית, שתפקידו היה להדריך את קציני הגדוד כיצד לנקוט בפעולות שישברו את רוח האויב. בין היתר, האמריקאים השליכו ממטוסים תמונות של כפרים וייטנאמיים שנחרבו ואיימו בפעולות עונשין חמורות כנגד משתפי הפעולה עם הוייטקונג.
ואכן הייתה זו שיטת האויב מתחילת הימים. כאשר התעוררו בני הלילית ליד אגם קויוינן, מלקור היה הראשון שלמד על כך, ושלח את משרתיו לרגל אחריהם ולארוב להם. הצורה שנבחרה היה צורת פרשים אפלים, כדי שבני הלילית יפחדו מאורומה, אם ימצאם. יתכן שסבר, בצדק, שאם מי מהואלאר יאתר את בני הלילית, יהיה זה אורומה, שנהג לצאת ולרכוב בארץ התיכונה. ואכן, כאשר אורומה הופיע בפניהם, רבים מבני לילית נתמלאו אימה, אך אור אמאן נגה בפניו, וכך נכשלה מזימת מורגות הראשונה.
מעניין לשאול מדוע לא תקף מורגות ישירות. תשובה חלקית עשויה להיות המחסור בלוחמים. אורקים הופיעו לאחר התעוררותם של בני לילית, ויתכן שלא התרבו במידה מספקת בכדי להקים צבא גדול. משרתיו העיקריים, אם כן, היו מהמאיאר שעלה בידו להשחית, וספק אם מספרם היה גדול דיו בכדי להוות צבא אמיתי. אך בני לילית היו ללא נשק, טרף קל לשר האפל.
אפשרות נוספת היא שמורגות חשש שמא הואלאר מרגלים אחריו, ואם יצא צבא מאוטומנו, הם יבחינו בכך ויצאו למלחמה נגדו. כך או כך, התוצאה נשארת זהה. פעולתו הראשונה של מורגות נגד ילדי אילובטאר היתה באמצעות לוחמה פסיכולוגית.
גם כאשר הופיעו בני האדם, ניסה מורגות להשניא עליהם את בני הלילית. שלושת בתי האדאין נחלצו אמנם מצלו והיו בני ברית נאמנים לבני הלילית, אך רוב בני האדם אכן הלכו שולל ולחמו לצדו ואף בגדו בבני הלילית וגרמו לתבוסתם, כמסופר בנירניית ארנודיאד:
"אך לא בזאב ולא בבאלרוג, ואף לא בדרקון הצליח מורגות להגשים את תכליתו, אלא בבוגדנות האדם. בשעה ההיא נחשפו מזימות אולפאנג; רבים מבני המזרח פנו ונמלטו, בלבבות מלאי שקרים ופחד. אך בני אולפאנג ערקו לפתע אל מורגות ועלו על עורפם של בני פאנור." (הסילמריליון, עמ' 177).
אחד ממעשיו ההרסניים ביותר של מלקור היה מרד הנולדור. לאחר כליאתו הממושכת, מצא עצמו נטול צבא ומשרתים, ותחת השגחה. בתנאים אלו מלקור לא יכול היה לפתוח במלחמה ישירה, על כן הפיץ שמועות וחששות וגרם להתמרמרות רחבה בקרב הנולדור כלפי הואלאר ובינם לבין עצמם. הדבר הוביל בסופו של דבר לטבח השארים וקללת מאנדוס, וכל שאר הרעות שנבעו מהם.
גם בקרבות השתמש מלקור בלוחמה פסיכולוגית בהצלחה. האורולוקי, הדרקונים, למרות שהיוו כוח צבאי עצום, היו גם מכה פסיכולוגית קשה לנולדור כאשר הופיעו לראשונה. ובמיוחד הדרקון הראשון, גלאורונג:
"כעבור עוד מאה שנה יצא משערי אנגבאנד לעת לילה גלאורונג, ראשון האורולוקי, דרקוני האש שמצפון… אבל בני הלילית נמלטו מלפניו בפחי נפש" (הסילמריליון, עמ' 109).
"אכן, רב היה עתה כוחו של התולע הגדול ורבה אימתו, ובני לילית ואדם נרתעו מפניו." (הסילמריליון, עמ' 177).
ניתן להסיק מספר מסקנות מעניינות מהשימוש בלוחמה פסיכולוגית ע"י האויב. מורגות השתמש בלוחמה פסיכולוגית כאשר לא הייתה לו עוצמה צבאית מספקת בכדי לנצח במלחמה ישירה. בזמן קויוינן לא היה למורגות צבא, את הנולדור הוא המריד כאשר היה בואלינור ללא צבא, את הדרקונים הוא פיתח (או השחית) כאשר היה תחת מצור בני הלילית.
ניתן להגיד שמורגות היה עצלן מבחינה מסויימת, כל עוד היה לו צבא גדול הוא לא טרח להשתמש בתכסיסים למיניהם והאסטרטגיה הכללית שלו הייתה פשוט התקפה חזיתית רבת עוצמה. סאורון, לעומת זאת, היה ערמומי יותר, מאחר והשתמש בלוחמה לא קונבנציונאלית בצורה חכמה בהרבה.
הזכרתי מוקדם יותר את מרד הנולדור, שמלקור הציתו. סאורון השתמש בשיטה דומה בארגיון ובנומנור. אך בעוד שמלקור נקלע למצב זה שלא מרצונו, סאורון תכנן את מעשיו מראש.
בשנת 1200 לעידן השני, סאורון נוטל לעצמו דמות נאת מראה ומגיע לארגיון. הוא קורא לעצמו אנאטאר, שר המתנות. במהלך כמה מאות שנים הוא מלמד את בני הלילית בארגיון, וקלברימבור בראשם, את סוד יצירת טבעות הכוח. ב-1590 החרשים מסיימים ליצור את הטבעות ועשר שנים לאחר מכן סאורון מסיים את חישול הטבעת האחת, שמטרתה לשלוט באחרות. מזימתו מצליחה בצורה חלקית והוא משמיד את ארגיון ולוקח את כל הטבעות, מלבד שלוש טבעות בני הלילית שהוסתרו מפניו.
בשנת 3261, מגיע צבאו של אר פאראזון, מלכה הגאה של נומנור, לקרוא תיגר על סאורון ושליטתו בארץ התיכונה. סאורון, שרואה שכוחו הצבאי לא יעמוד לו מול עוצמתם של הנומנוריאנים, משתמש בתחבולה פעם נוספת. הוא נכנע לאר פאראזון ומובא לנומנור כבן ערובה. שם הוא מסית את ליבותיהם של השליטים וגורם להם לצאת למלחמה מול הוואלאר, וכך מביא להשמדתם.
תכסיס זה הינו, במידה רבה, ווריאציה של סוס העץ של טרויה, הסיפור המפורסם מהמיתולוגיה היוונית. לאחר שהמצור על טרויה נמשך עשר שנים ללא הצלחה, עלתה על דעתו של אודיסאוס התחבולה הבאה – היוונים הכינו סוס עץ עצום, אחר, הם נטשוהו בלב המחנה שלהם ועזבו בספינותיהם לאי סמוך. הטרויאנים מצאו את הסוס ומרגל יווני שהתחזה לעריק שכנע אותם כי הסוס הוא מנחה לאלים. הם הכניסוהו לעיר, למרות התנגדותם של לאוקון וקאסאנדרה. אך בתוך הסוס התחבאו מיטב החיילים של הצבא היווני, ובשעת לילה הם פתחו את שערי העיר לצבא היווני, שחזר למקום תחת כסות העלטה.
סאורון אף ניסה להשפיע על דעתם של מנהיגים עוד לפני המלחמה עצמה. תשובתו של גאנדאלף לנאומו של סארומאן, בו מנסה הלה לשכנעו להצטרף אליו, מבהירה זאת היטב: "כבר שמעתי נאומים מן הסוג הזה. אך שמעתי אותם מפי שליחי מורדור הבאים לאחז עיניהם של עמי ארצות." כלומר השימוש של סאורון בשיטות אלו לא היה דבר חדש או לא ידוע לגאנדאלף, ולפיכך, למועצה הלבנה.
הדוגמה הברורה ביותר לשימוש בלוחמה פסיכולוגית ע"י סאורון מדברת בעד עצמה:
" ואז נתווסף לקליעים ברד אחר, פחות הרסני אך נורא מקודמו. קליעים אלה, שלא בערו באש, נתפזרו ברחובות ובסמטאות שמאחורי השער. כשנזעקו האנשים לראות מה טיבם של אלה שנפלו נתחלחלו ופרצו בבכי: האויב השליך לתוך העיר את ראשיהם של אלה שנפלו בקרב אוסגיליאת, או במוצבי הראמאס, או בשדה הפתוח. איום היה המראה; קצתם נמחצו ונתרסקו; האחרים, ניתן להבחין בתווי פניהם, וניכרו בהם ייסורי גסיסתם. ובכולם הוטל מכווה העין הרשעה, נטולת הריסים. וחירף היותם מחוללים ומושחתי-תואר ארע לא אחת, שאיש יכיר פני מכר ורע שעתה-זה התהלך על פני האדמה, נושא נשקו בגאווה או מעבד את חלקת-שדהו, או יוצא רכוב, ביום של חופשה, לגיא ירוק בלב ההרים…מעט מעט שחה רוחם של אנשי מינאס טירית והם לא הוסיפו להתגרות בחיל מורדור. כי שולח בהם נשק מן המגדל האפל, שמהיר הוא מן הרעב: החרדה ואזלת-היד". (שובו של המלך, עמ' 83).
שיטה זו, יש לה ביסוס היסטורי, אם כי שם הדגש היה על לוחמה ביולוגית ולא פסיכולוגית –
בשנת 1347, לאחר מצור ממושך של הצבא המונגולי על העיר קאפא, הכוחות הצרים חלו במגפה השחורה. בהיותם על סף הפסד, הם החלו להטיל אל תוך העיר את גופות חייליהם המתים, ובכך הדביקו את תושבי העיר, ואלו בתורם נשאו את המגפה הלאה. ייתכן שזה המקור למגפה באירופה.
ראינו אם כן את השימוש הרב שהתבצע בלוחמה פסיכולוגית ע"י האויבים, וניסינו לראות מה הניע אותם לשימוש בשיטות אלו. אך בסוקרנו את ההיסטוריה עולה עוד שאלה מרתקת, והיא – מדוע אויבי מורגות וסאורון לא עשו שימוש בשיטה זו.
נפתח ונשאל האם הם יכלו להשתמש בשיטה זו מול האורקים (1). קל לראות שכן, יתכן ולא ניתן היה להסיטם נגד אדוניהם, ששלטו עליהם כבבובות על חוט, אך בהחלט ניתן היה להטיל עליהם אימה, כפי שמדגימות מספר דוגמאות:
כזכור, האורקים פחדו מן השמש ומן הים. אך היו דברים ארציים יותר שהצליחו להטיל עליהם אימה.
כך נאמר על ברן: "לבסוף קבע מורגות פרס לראשו, שלא נפל מן הפרס אשר נקבע לראש פינגון, המלך העליון על הנולדור. אך האורקים, תחת שיבקשוהו, נמלטו לשמע בואו." בדומה, כאשר טורין הסתתר תחת השם מורמגיל ומסיכת הגמדים נאמר כי "אויביו נמלטו מפניו".
בהיותם תועים במכרות מוריה, גאנדאלף מנסה את כוחו אף הוא בהפחדת האורקים, בהיותם בחדר המזרבול הוא קורא: "מיהו זה אשר העז להרגיז את מנוחת באלין, מושל מוריה?"
אז מדוע באמת לא היה שימוש בלוחמה פסיכולוגית נגד האויב? אפילו ע"י המצביאים המוכשרים ביותר של המערב. התשובה, לדעתי, טמונה בערכי המוסר השונים. אחת מהנקודות החשובות ביותר בשר הטבעות היא שאין להשתמש בטבעת נגד סאורון. אלרונד מסביר זו במועצה לבורומיר הממאן להבין:
"אין אנו יכולים להשתמש בטבעת השליטה. דבר זה יודעים אנו היטב. לסאורון היא שייכת, היא יציר כפיו והרוע טבוע בה. גדול כוחה, בורומיר, מכדי שיוכל המחזיק בה לכוון אותה לרצונו, אלא אם כן הוא עצמו אחד מאדירי הכוח. ולהם, לחזקים, היא מסוכנה שבעתיים. עצם התשוקה אליה משחיתה את הלב. זכור את סארומאן. ואם יסתייע בה אחד החכמים וידיח את מושל מורדור, בתכסיסיו שלו, סופו שיושיב עצמו על כס סאורון, ויקום עוד שר אפל."
המסר ברור. אין המטרה מקדשת את האמצעים. שימוש בשיטות האויב יהפוך אותנו לדומים לו. לוחמה פסיכולוגית נתפסת, לדעתי, כשיטה של שרי האופל, ולכן פסולה לשימוש ע"י הצד "הטוב".
לוחמה מודיעינית
לוחמה מודיעינית היא לוחמה המשתמשת במידע. לוחמה מודיעינית יכולה לכלול תעמולה שמטרתה לשכנע את האויב להיכנע, ומניעת מידע העשוי לסייע להם, מסירת מידע מוטעה לאויב ואף לאוכלוסייה של אותו הצד, בכדי להשיג תמיכה במלחמה ולהפחית מהשפעותיה של תעמולה נגדית.
ישנן פחות דוגמאות ללוחמה מודיעינית מאשר פסיכולוגית, ללא ספק משום שהשיטות להעברת המידע היו פחות מפותחות והריגול פרימיטיבי. עם זאת, במקרים המעטים בהם נעשה שימוש בלוחמה מודיעינית, הביא הדבר לשינויים מאסיביים במהלך המלחמות.
הדוגמה הפשוטה והברורה היא השימוש שעשה אראגורן בפאלאנטיר, כשחשף את עצמו לעיני סאורון והראה לו את אנדוריל, היא נארסיל, שהביאה למפלתו הקודמת ועתה חושלה מחדש. מעשה זה הוא שהביא את סאורון לזרז את התקפתו ולרוקן את מורדור מצבא. תשומת ליבו הופנתה אל מחוץ לגבול, ואין ספק שלכך התכוון אראגורן כשהחליט להשתמש בפאלאנטיר.
לפני הקרב מול השער השחור, פי-סאורון יוצא לדבר עם כוחות המערב. הוא מביא עימו את שריונו של פרודו, את גלימת בני הלילית שניתנה לו בלוריין, ואת חרבו של סאם. ברי כי גאנדאלף חושב שהטבעת נפלה בידיו של סאורון, והמשחק נגמר:
'"מנה את תנאיך', אמר גאנדאלף בקול יציב, אך העומדים לידו ראו את ענות-פניו. הוא נראה עתה כאיש זקן וכמוש, שהוכרע ונוצח על סוף הדרך. לא היה בלבם ספק שאכן יקבל את התנאים." (שובו של המלך, עמ' 147).
אמנם גאנדאלף לא מקבל את התנאים, אך ברור לנו שאין לו סיבה לעשות כן. סאורון לא יקיים את תנאיו בכל מקרה. עם זאת, למרות תשובתה האמיצה לפי-סאורון, עמדת המיקוח שלו היא מהנקודה החלשה, בעיניו.
ומה באשר לפי-סאורון?
"סאורון פוחד," חוזר גאנדאלף ושונה במהלך הספר. הוא פוחד שאחד מהאדירים ישתלט על הטבעת וידיחו מכסאו. ועתה, כשצבא המערב בשעריו, הוא שולח את פי-סאורון לנהל משא ומתן. למתבונן מהצד עלולה התקרית להראות מגוחכת. הוא תפס הוביט, אך לא את הטבעת. את ההוביט הוא חושב למרגל פשוט, לדברי פי-סאורון. בוודאי שאינו חושב כי הטבעת נמצאת במורדור, אחרת היה עושה מאמץ בכדי למוצאה שם.
ומה הוא עושה, בעוד צבאו הגדול יכול, מבחינה מספרית גרידא, למגר את צבא המערב? הוא שולח את פי-סאורון, שידרוש בתמורה לחיי המרגל, כניעה מלאה. אפילו מצביא גרוע לא היה מצפה שהאויב יכנע לדרישה כזו, וסאורון הוא ערמומי וחכם עד מאוד. בעיני נראה נסיונו האחרון זה כטובע האוחז בקש. הוא אכן חושב שהוא עומד להפסיד, ומנסה את כל אשר בכוחו כדי להמלט. וכך, למרות מילותיו הגבוהות של פי-סאורון, עמדת המיקוח שלו היא מהנקודה החלשה, בעיניו.
כך שבמשא ומתן הזה, כל צד משוכנע ביתרונו של הצד השני. סאורון חושב שהטבעת אצל אחד מאדירי צבא המערב, שעומד להדיחו. בעוד שהם חושבים שהטבעת נלכדה ומלחמתם לשווא.
והדוגמא האחרונה, היא מקרב הדמעות ללא מספר, הנירניית ארנודיאד.
לאחר מעשה ברן ולותיין, הקים מאדרוס את בריתו, ויצא למלחמה במלקור. כפי שהוזכר קודם, בני אולפאנג בגדו בבני הלילית ותקפו את בני פיאנור. אך מלבד זאת, עשה מלקור שימוש גם בלוחמה מודיעינית. שכן, כמסופר, תכנן מאדרוס לתקוף את צבא מורגות משני אגפיו, כאשר הוא יגיע דרך שדות אנפאוגלית ופינגון ממעברי היתלום. והאות שסוכם ביניהם היה הדלקת משואה גדולה בדורתוניון.
אך למורגות היו מרגלים מבני האדם ששירתו את בית פיאנור, והם הכשילו את תוכנית מאדרוס, שכן אולדור הארור הונה אותו בהתראות שווא על התקפה מאנגבאנד.
ובכן, כפי שראינו, הלוחמה המודיעינית והפסיכולוגית קיימת בכתביו של טולקין והשפיעה רבות על המאורעות הכבירים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה. כשם שהיא קיימת בעולמנו ונמצאה בשימוש משחר ההיסטוריה ועד היום הזה.
הערות:
1. האורקים היו חיות שאותן עיוות מלקור בכוונה לצורה קרובה לאנושית (בכדי ללעוג לבני הלילית ולבני האדם). דיבורם היה 'גלגול רשומות' שהכניס בהם מלקור. הוא אף ידע על דבריהם המרדניים וביקורתם. מלקור לימד אותם לדבר ויכולת זו הפכה לתורשתית אצלם. הייתה להם עצמאות כשם שלכלבים או סוסים, לדוגמה, יש עצמאות מאדוניהם בני האדם. "Myths Transformed" (ההו"מ – כרך 10, מאמר 8).
