מלכים בחסד האל

תמליל הרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אייקון 2004' בסוכות

מה זו מנהיגות? אנחנו משתמשים במילה 'מנהיגות' או 'מנהיג' בצורה כל כך קלה, כל כך זורמת. מה זה בכלל מנהיגות? מה זה מנהיג? כל אחד ואחד יכול להצביע לי על מנהיג. יש מנהיגים של עמים ויש מנהיגי מדינות. יש מנהיגים של דתות ומנהיגים בקרב קהילות אינטרנט. יש מנהיגים בכל מקום, אפילו בקבוצת חברים, אפילו בקבוצה בת שני אנשים יכול להיות מנהיג. אז מה עושה אדם למנהיג? האם זה בגלל שהוא חזק? רוזוולט היה חלש מבחינה פיסית, גם קלאודיוס, הקיסר הרומי, היה נכה וחלוש. האם זה בגלל שיש לו כושר רטורי? מה עם משה רבנו אשר היה מגמגם? לא חסרים אנשים שמתקשים בדיבור, יש להם מבטא זר ומעצבן או בכלל לא יודעים להתנסח ומשמשים כמנהיגים. עוזי כהן למשל. האם יש צורך בתככנות פוליטית? לא כל מנהיגות מבוססת על פוליטיקה ומשחקי כוח. מה על בני בגין? דן מרידור? הם אכן מנהיגים, של ציבור מסוים, של אנשים מסוימים. האם מנהיג צריך להיות גבוה? מה על נפוליאון? יפה? מה עם גולדה מאיר? מנהיג צריך להיות חכם? מספיק להסתכל על הפוליטיקאים שלנו כאן, שהם ללא ספק מנהיגים, כדי להבין שהם לא חכמים. מה? מה התכונה שהמנהיג צריך? התכונה אשר מרוממת אותו מכל שאר האנשים וגורמת להם להשמע לדבריו? לשתוק כאשר הוא מדבר ולצחוק כאשר הוא צוחק? מה היא אותה מתת? התכונה הזו היא כריזמה. מה זו כריזמה? ביוונית פירוש המילה הוא מתת האל. אי אפשר ללמוד להיות כריזמטי. אי אפשר ללמוד לסחוף את האנשים סביבך, לגרום להם לעשות כרצונך, להיות מנהיג שלהם. מנהיגות לא לומדים בבתי הספר, או שיש לך את זה או שאין לך את זה. תכונת הכאריזמה תמיד עניינה רבים ורבים כתבו עליה: מהפילוסופים הקדומים ביוון ועד המצביאים במזרח הרחוק (סאן טסו ודומיו). אבל אף אחד לא הצליח לפצח את סוד קסמה. היום יש לנו תרופות וסמים המעניקים אושר, פרוזאק המונע דיכאון, ויאגרה שנותנת… טוב, אפשר לקרוא לזה אושר, אבל כל נפלאות הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לא הצליחו להעניק לכל אחד את מתת הכריזמה. המנהיגות, מתת האל, שמורה לאלים בלבד. רק הם יכולים לתת אותה. על המוטיב הזה אני אדון בהרצאה זו ואנסה לנתח את המנהיגות ביצירה הטולקינאית כמנהיגות בחסד האלים, כמתנת האלים. אם יישאר לי זמן וארו יאפשר זאת, אני אתייחס לכמה מנהיגים משר הטבעות עצמו. המנהיגים הראשונים מיהם המנהיגים הראשונים שאנו מכירים ביצירות הטולקינאיות? בני הלילית כמובן. לאחר שהתעוררו ליד אגם קואווינן, נבחרו מבין בני הלילית שלושה 'שגרירים' שהגיעו לואלינור. שלושה מנהיגים אלו נבחרו על ידי אורומה הואלא. כאן נעשתה הבחירה הראשונית, לאחר שהם חזרו מואלינור, הם הפכו למנהיגים. אינגווה הפך למלך על הואניאר, אלווה הפך למלך על הטלרי ופינווה על הנולדור. מוסד המלוכה נוצר לראשונה על ידי הואלאר, שבחירתם היא זו שנתנה חותם הכשר למנהיגות זו. אני לא אלאה אתכם בתיאור תלאותיהם של המנהיגים הללו, המגוללות בסילמאריליון. אך אני רוצה שתשימו לב היטב למקור סמכותם של המלכים הראשונים הללו: הואלאר. אף אחד לא בחר אותם, הם נבחרו. המנהיגים הבאים, והיותר מעניינים שאנו רואים, הם מנהיגי בני האדם. בני האדם הם אורחים לרגע, שונים מבני הלילית ולהם אין מגע ישיר עם האלים, או נציגי האל, הואלאר. אז מי יתן להם את המתת? המנהיגים הלגיטימיים המתוארים בסילמאריליון הם אותם מנהיגי בתי בני אדם שהגיעו מן המזרח לבלריאנד ושירתו את בני הלילית. לבתי בני האדם לא היו מלכים. לא היה מלך בעידן הראשון לבני האדם. המילה מלך אוזכרה אך ורק בהקשר של בני הלילית ורק בהקשר של מלך הנולדור ומלך דוריאת. ניתן לומר שבני האדם קיבלו את הלגיטימיות שלהם ממלכי בני הלילית. מלכי בני הלילית דאגו להם לנחלות, שיתפו אותם בידע שלהם ונעזרו בהם במלחמות שלהם. למרות שמנהיגי בני האדם לא זכו לברכת הואלאר, הם כן זכו לברכת המלכים "האמיתיים" – מלכי בני הלילית, שהם אלו שנתנו להם את "חותם ההכשר". בני האדם הפכו להיות מנהיגים שלמרות שלא זכו לחותמת 'רשמית', שירתו את הטוב וזכו לחסד האל. שאר המנהיגים הטבעיים, אלו ששירתו את מורגות, לא החזיקו מעמד בתום העידן הראשון. בסופו של העידן הראשון, הואלאר נותנים את מתת המנהיגות לאלרוס, המלך הראשון של נומנור והמלך הראשון של בני האדם. אני רוצה שתשימו לב היטב לאלרוס. אלרוס הוא בעצם צאצא לכל שלושת המנהיגים ששירתו את בני הלילית וקיבלו "הכשר" ממלכי בני הלילית, שהם המלכים האמיתיים בעצם, כיוון שהם היחידים שקיבלו הכשר אלוהי. בנוסף לכך הוא צאצא של מלך אמיתי שקיבל ישירות את מתת הואלאר: תינגול. ובנוסף בדמו יש דם של מאיאר – דם אלוהי. וזו נקודה שהייתי רוצה טיפה להרחיב ברשותכם. טולקין לא סתם ציין את המוצא האלוהי הזה של מלך נומנור הראשון. בגרסאות המוקדמות של סיפור נומנור, המובאות בכרך החמישי של ההיסטוריה, העניין הזה מודגש במיוחד באגדה הקדומה על המלך שיף שמזרעו יצאו כל המלכים 'המודרניים'. המוטיב של דם אלוהי שנותן גיבוי לטענה מלכותית לא הופיע לראשונה אצל טולקין. במיתולוגיות הצפון גרמאניות המוטיב הזה שכיח במיוחד. העניין הזה די מורחב בכרך החמישי והוא לא כל כך מעניין כדי שאפרט עליו פה, אבל מעניין לראות כיצד המוטיב של דם אלוהי כהכשר למלוכת בני האדם מופיע בשלב כל כך מוקדם של הסיפור. בהמשך, אני אוכיח כי לא רק בדם אלוהי עסקינן, אלא בחוקי ירושה מסובכים והכשר אלוהי. נחזור לאלרוס, כשהוא מגובה בשלוש ירושות כבדות משקל: מנהיגי בני האדם שקיבלו הכשר מבני הלילית, מלך בני הלילית ומוצא אלוהי, אלרוס מקבל את ברכת הואלאר, הופך למלך הראשון ומתחיל לשלוט על נומנור. זו הפעם הראשונה בארץ התיכונה שמלך אמיתי מולך בה. מלכי בני הלילית מרדו ברובם בואלאר, גם תינגול, במידה מסוימת. אלרוס וצאצאיו גם קיבלו הכשר ישיר מהואלאר וגם מחזיקים במוצא אלוהי. התמורה מופיעה מייד: נומנור פורחת ואנשיה רבים ופורים. כאשר המלוכה לגיטימית, כלומר, קיבלה הכשר אלוהי, הממלכה מרוויחה. ואכן נומנור גדלה ומתעצמת. תושביה פרים ורבים ורואים ברכה. בטח עכשיו אתם רוטנים: על מה הוא מבלבל את המוח? הרי נומנור נפלה בסוף…למה היא נפלה? הבעיה של נומנור ופתרונה וכאן אני אתן הסבר, שיכול להיות שתקבלו אותו ויכול להיות שלא. נומנור נפלה בעיקר בגלל שהמלכים שלה איבדו את ההכשר האלוהי, איבדו את הכריזמה, אם תרצו. מתי הם איבדו את מתת האל? השנה היא 350 לעידן השני, תקופת שלטונו של טאר אלנדיל, מלך נומנור הרביעי. לטאר אלנדיל יש כמה צאצאים. הבת הבכורה נקראת סימלאריאן והיא היורשת על פי חוקי הירושה. נכון שעד כה ילדו המלכים בנים בכורים – אבל מה קורה כאשר נולדת בת בכורה? על פי תקדים האלת מהעידן הראשון, השלטון עובר לאישה. סילמאריאן צריכה לשלוט. מתת האל עובר בירושת בכורה. אך לא, השלטון עבר דווקא לבן הצעיר, לזכר – לטאר מנלדור. כאן לפי דעתי נמצאת נקודת השבר. כאן הוכרע גורלה של נומנור, במעשה זה של טאר אלנדיל, מלכי נומנור היושבים בכס איבדו את מתת האל שלהם. הם כבר לא שולטים בחסד האל. גורלה של נומנור נגזר. סילמאריאן ייסדה שושלת משלה, שושלת שרי אנדוניה, זכרו את השם הזה, אנו נחזור אליו בהמשך. שלטונו של טאר מנלדור ניבא את הבאות. הוא מלך זמן קצר ומסר את השלטון מוקדם יותר לבנו. נקודת השבר היתה כאשר אלדאריון, המלך החמישי של נומנור שינה את החוקים על מנת שיתאימו לו והעביר את השלטון לבתו, טאר אנקאלימה. עלבונה של סילמאריאן נראה עתה כפול ומכופל, נכון? הנפילה של נומנור לא היתה מיידית, אך מהנקודה הזו והלאה היא החלה להיות מואצת. מלכי נומנור החלו לעבור אל מתחת לצל. אבל מי שמר על אמונים לבני הלילית ולואלאר? ביתה של סילמאריאן, שרי אנאדוניה, הם אלו שהחזיקו במתת האל האמיתית. הם אלו שהיו אמורים להיות מלכים. כיצד גורלה של ארדה היה נראה? כיצד העולם היה נראה אילו בשנת 350 לעידן השני, טאר אלנדיל היה מקיים את חוקי הירושה? כאשר המלכים היושבים בכס המלוכה היו עדיין נותרים בחסד האל? אנחנו רק יכולים לשער. העובדה העצובה היא שאלפיים שנים מאוחר יותר, בשנת 2700 לעידן השני. צל נופל על נומנור באופן סופי וראשון ה"ארים" מגיע לשלטון. לנומנור ניתן עוד סיכוי אחד להיגאל לפני הקץ המר. כולם זוכרים את אר פאראזון, המלך האדיר שהוביל את נומנור לחורבן. אבל אף אחד לא זוכר מה קרה קצת לפני כן. זיווג בין בית המלוכה השולט לבין בית שרי אנדוניה, בין אינזילבת לאר גימליזור הביא לעולם את טאר פאלאנטיר. אני לא אלאה אתכם בסיפורו של טאר פאלאנטיר. אך העניין הזה נכשל. אר פאראזון, נציג השושלת המקורית, זו שאיבדה מזמן את מתת האל, חמס את השלטון והסוף ידוע. אבל מתת האל לא נעלמת כל כך מהר… אלנדיל ושני בניו, אנאריון ואיסילדור, היו הצאצאים לבית סילמאריאן, אותם אלו שהחזיקו במתת האל המקורית, להזכירכם. המתת שניתנה לאלרוס ושעקבותיה היו נעוצים עמוק עמוק בעידן הראשון. על עלילותיהם אין מה לספר יותר מדי. הם הצליחו להקים ממלכות אדירות שהזכירו את נומנור בשיא עוצמתה. מתת האל או לא מתת האל? הרבה פעמים אומרים שהמנהיגים משקפים את העם שלהם. אני חושב שהנישול המוקדם של סילמאריאן, היווה בפועל מרידה באלים – בזכויות הירושה של המלוכה. וכאן נעוץ זרע החורבן של נומנור. לא ברצון הטבעי של בני האדם להתפשטות (כיוון שהארץ התיכונה נותרה ריקה ברובה) ואפילו לא בפחד מפני המוות – אלא בכשל המנהיגותי. גונדור והמלוכה הלגיטימית מעניין לבחון את מה שקרה לאיסילדור ואנאריון. בניו של אנאריון המשיכו לשלוט בגונדור, הממלכה הדרומית, ועשו חיל במעשיהם. אך כאשר המלך אונדוהור ושני בניו מתו, נותרה רק יורשת אחת לכס: פיריאל. האם היא קיבלה את הכתר? לא. היא לא קיבלה אותו למרות שהיתה נשואה לארבידואי, משושלת איסילדור. קיבל אותו מישהו אחר, גם כן קרוב משפחה מלכותי. נשמע מוכר? השושלת האחרת המשיכה זמן קצר. המלך האחרון של גונדור נהרג והמלוכה עברה לשלטון הסוכנים. הסוכנים הצליחו לקיים את גונדור בחיים. אבל הכיוון הכללי היה ידוע: מטה ומטה. עד למצב בו אנו מוצאים את גונדור בשר הטבעות. לא מזהיר במיוחד. סקירה של ארנור תראה מצב יותר עגום. מצבה של ארנור החל להתדרדר ברגע שהממלכה חולקה לשלוש – ברגע שהיורש המלכותי, זה שאמור לרשת את הכס, נושל משני שליש ממלכתו. השושלת שורדת, אך הממלכה לא. שושלת המנהיגים של הדונדאין מהצפון ממשיכה להתקיים תחת חסותו של אלרונד, עד שאחרון הנציגים, אראגורן, תופס את מקומו הראוי. אני חושב שעכשיו העניין של שושלת אלרוס קצת יותר מובן. כולם זעים באי נוחות כאשר מדברים על 'שושלת מלכותית', יש כאלו שרוטנים על פאשיזם, מלוכנות ומה לא. אבל כולם שוכחים את העובדה את העובדה שלא סתם שושלתו של אלרוס חשובה, אראגורן לא מייצג רק איזו משפחה נוסח משפחת רוזנשטיין או אריסון. המשפוחה שלו היא יותר משם משפחה רב רושם או עץ משפחה מפה ועד הודעה חדשה. לאראגורן יש את מתנת האל – המתנה שבלעדיה שום ממלכה לא יכולה להיות שלמה, שבלעדיה היא נידונה לכשלון ולמוות. אראגורן כובש את הכתר בזכות חוכמתו, יכולתו ומעלליו – אך חוכמה ויכולת אינן מספיקות – הוא צריך להיות כריזמטי, הוא צריך להיות נבחר האל. צורת השלטון המועדפת בשר הטבעות, ואליבא דטולקין, היא מלוכנית הנשענת על בחירה אלוהית. כלומר איסילדור כן, אבל אר פאראזון לא. אראגורן כן, אבל לא קאסטאמיר או הסוכנים. המלכים שלא נבחרו על ידי האל יכולים להיות מוכשרים, חכמים ומה לא, אבל אם אין להם את ההכשרה האלוהית, אזי שלטונם נועד להתדרדר. אולי לא בדורם, אבל לבטח בדורות הבאים. ומה על הרוהירים? הרי גם על הרוהירים מולך מלך, אך אי אפשר לומר עליו שניתנה לו מתת האל. אבות אבותיו של תיאודן, היו אנשי הצפון. ללא ייחוס וללא הדר מיוחד. בו אין דם מלכותי. אך הרוהירים קיבלו את ההכשר שלהם מהסוכנים של גונדור, שייצגו לכל דבר ועניין את המלך. גם בזכויות השימוש בפאלאנטיר, אגב. זכות זו שניתנה לרוהירים על כברת הארץ שנקראת 'רוהאן', נתנה להם את ההכשר. בדיוק כפי שמלכי בני הלילית העניקו את הלגיטימיות לבני האדם. מלכותם של הרוהירים נידונה לעמוד ולקום בזכות ההכשר הזה, להיות צודקת ונכונה ככל האפשר. צורת שלטון ללא מלך לגיטימי מה קורה כאשר אין מלך 'לגיטימי'? בשר הטבעות ראינו בדרך כלל רק ממלכות שונות: לגיטימיות כמו גונדור ורוהאן ולא לגיטימיות כמו רוד'אור וממלכות האראד. הממלכות הלא לגיטימיות הן לא מקום מאד נחמד להיות בו, אבל נניח ואין מלך לגיטימי, מה צורת החיים העדיפה? החיים בפלך כמובן. ההוביטים קיימו משטר עצמי בפלך מאז שמלך ארנור הרשה להם להתיישב בו. המשטר של הפלך הוא משטר אידיאלי, כמעט אוטופי, נטול מאבקים וסכסוכים. המשטר של הפלך הוא דמוקרטיה אנארכית. טולקין עצמו אמר במכתבים שהוא אנרכיסט בהשקפותיו. לפיכך הדם הוא כל כך חשוב בשר הטבעות. הדם לא מבטא העדפה גזעית. הוא מבטא בחירה אלוהית ומסורת ארוכת שנים. המלך הוא לא 'נבחר ציבור', הוא לא החזק ביותר, החכם ביותר או היפה ביותר – הוא המנהיג שנבחר לשם כך על ידי האל. העניין הזה זר לנו, הישראלים שכבר 2000 שנה מסתובבים בלי מלך ורגילים לפוליטיקאים ועסקנים. אך באירופה ישנו כבוד רב למושג המלך ודם מלכותי או 'כחול' הוא לא סתם משפט שנזרק לאוויר. יש לו משמעות רבה. גם באירופה, כמו בשר הטבעות, המלך הוא נבחר האל ומשמש כנציגו של האל עלי אדמות. יש קשר ישיר בין מלך גונדור למלכת אנגליה. קשר של דם. גם בשר הטבעות, המלך האמיתי אמור לייצג את האל ואת שליחי האל, הואלאר. כך גם אראגורן. ואראגורן אכן מייצג את הואלאר בכבוד, הוא מנהיג משכמו ומעלה, ממש לפי הספרים: יש לו את יכולת הריפוי של הנומנורים, הוא מצליח להפיח תקווה, לאחד את הכוחות ולתרום לא פחות מפרודו לנפילת סאורון. בנתיבי המתים, אראגורן סומך אך ורק על מתת האל שלו. כאן ורק כאן הוא נוהג כפאנאט דתי. הוא מהמר על כל הקופה, הוא נותן לתיאודן לרכב לבדו אל הקרב, בעוד הוא מעדיף לעבור דרך נתיב המתים ולגייס את צבא המתים. תחשבו על זה לרגע. יש כאן מצביא, משכמו ומעלה, שזונח את הקרב הגורלי של המלחמה על מנת להמר בחייו על סיכוי קלוש על כך שצבא המתים יכיר בו. האם זו לא פעולה של פאנאט דתי? האם זו לא פעולה של הקרבה מוחלטת? אראגורן שם את עצמו בידי האל. והאל מאשר את המתת הזה, אראגורן הוא היורש האמיתי והוא מצליח בהימור שלו. כשאומרים מנהיג בשר הטבעות, מתכוונים לאראגורן. המנהיג הנערץ והנאצל. ישנם קווי דמיון לא מועטים בין אראגורן למנהיגים נאצלים רבים במהלך ההיסטוריה. ומה הפלא? לאראגורן יש הכל: חוכמה, יופי, כריזמה בשפע מפה עד הודעה חדשה, גובה, עיניים אפורות ואת ליב טיילר… אני חושב שאפשר להקביל את אראגורן לכמעט כל מנהיג בהיסטוריה. השאלה היא מה אפשר לקבל בהקבלה הזו? האם יש חשיבות לכך שיוליוס קיסר, כמו אראגורן, למד על מוצאו וחשיבותו רק בגיל 21? האם יש חשיבות לכך שאראגורן הוא המחזיק בחרב אבות נוסח חרבו של המלך ארתור? אני חושב שלא. הקבלה נעשית אך ורק כאשר יש מה ללמוד ממנה. אבל אני חושב שלא אתאפק ואנסה למצוא כאן כמה קווים מקבילים בין מנהיג מהעולם האמיתי לבין אראגורן. האם ההקבלה הזו שווה משהו? אתם תחליטו. צ'רצ'יל ואראגורן תנקבו לי בשם של מנהיג מההיסטוריה שהפיח תקווה בעמו המוכה, פנה מול הרשע כנגד כל הסיכויים, לא ניסה להוליך שולל את עמו והבטיח מלחמת נצח כנגד כוחות הרשע. הוא לא היה תאב שלטון אלא השתמש בשלטון כמטרה. מישהו אמר צ'רצ'יל? ווינסטון צ'רצ'יל הוא אחד המנהיגים החביבים עלי ביותר. גם כיום, כאשר אני קורא את נאומיו, הלב שלי מחסיר פעימה. אם לא היינו יודעים שווינסטון צ'רצ'יל התקיים במציאות, היינו בוודאי טוענים שהוא דמות מסיפור אגדה. על צ'רצ'יל אני לא צריך לפרט יותר מדי. בריטניה בשנת 1939 היתה מאד דומה לגונדור בשנת 3019. אומה שבורה ומפוחדת, אומה שלא האמינה שהיא יכולה לנצח במלחמה נגד אימפרית הרשע. כל מנהיג אחר היה כושל במבחן – מנסה לכרות ברית, להשיג שלום של רגע, לדורות אחדים. אך לא צ'רצ'יל. צ'רצ'יל, בנאומיו המופלאים ובכריזמה שלו, הצליח להפיח תקווה בעם המיואש. התגובה של בריטניה למנהיגותו של צ'רצ'יל דומה דמיון מפתיע לתגובה של אנשי גונדור למנהיגותו של אראגורן המלך. "כל זעמו ועוצמתו של האויב יופנו בקרוב אלינו. היטלר יודע שעליו לשבור את האי הזה – או להפסיד במלחמה. אם נוכל לעמוד מולו, כל אירופה תשתחרר ואור ישטוף את העולם. אולם אם נפסיד, ישקע כל העולם, כולל ארצות-הברית וכל מה שהכרנו ואהבנו, לעידן אופל חדש, שיורעל עוד יותר בידי מדע מעוות ופרוורטי. בכל כוחנו נמלא חובתינו, עד שגם אם הקיסרות הבריטית תתקיים עוד אלף שנים, יאמרו עדיין אנשים: 'זו היתה שעתם היפה ביותר'". האם רק אני רואה את הדמיון? ניתן עוד להרחיב בנוגע להשוואה הזו, ניתן לדבר על צניעותו של צ'רצ'יל ועל צניעותו של אראגורן. על הנחישות של שניהם ועל הכוח שלהם. האם דמותו של צ'רצ'יל השפיעה על דמותו של אראגורן? אני בספק. אבל ללא ספק, אראגורן הוא דמות המנהיג המושלם. וצ'רצ'יל הצליח להתקרב ככל האפשר להיות המנהיג המושלם. לקבל את מתת האל.