לא עוצרים בשחור

תמליל ההרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אייקון 2004 ' בסינמטק תל-אביב

תקציר על טבעו של הרשע

יתכן וחלק מהנוכחים היו בכנס 'אבק כוכבים', בעת שהעליתי את התיאור של טום שיפי (עם הרחבות משלי) באשר לטבעו של הרשע ב'שר הטבעות'. למען אלו שלא היו, אסכם כרגע את עיקרי הדברים, שכן התזה שהוצגה שם באשר לטבעו של הרשע מהותית לנושאים שנדון בהם היום. תוכנה המלא של ההרצאה ההיא נמצא זמין לכולכם באתר נומנור של רן בר-זיק, שכיבד אותנו לפני כשעתיים בהרצאה משלו, שהישוותה בין מנהיגים בהיסטוריה הרשומה ומנהיגים בלגנדאריום. רן, אדם חיובי שכמותו, עסק במנהיגות חיובית. אני אעסוק בשלילית, ואת המסקנות לגבַּי בשל הבחירה הזו שלי אנא שמרו לעצמכם.
טום שיפי מוכיח, בספרו המצויין 'טולקין סופר המאה' (למרבה הצער, הספר טרם תורגם לעברית), שטולקין, באופן מכוון ועקבי, מקיים בו-זמנית שתי תפיסות שונות, הנחשבות במחשבה הקלאסית סותרות, באשר לטבעו של הרשע. תשובה אחת שטולקין נותן היא שרשע אינו מהות עצמאית, אינו "יש" ממשי, כי אם הפעולה של רצון חופשי המפנה עורף לאל. זהו התיאור הנוצרי הקלאסי, שאומץ ע"י הכנסיה הקתולית כבר במאה השישית. גישה זו מופיעה בכתבי אוגוסטינוס הקדוש, אך את התיאור הפופולרי המוקדם שלה כתב סנטור רומי בשם בואתיוס. הוא כתב את ספרו "ניחומים בפילוסופיה" בעת שהמתין להוצאתו להורג, מה שהעניק לספר סמכות מוסרית בלתי רגילה, שכן נכתב כמסה פילוסופית מול פני המוות.
התשובה האחרת שטולקין נותן היא שהרשע הוא יש עצמאי, ממשות קיימת ובעלת כוח השפעה. גישה זו זכתה לחרפות וגידופים במחשבה הנוצרית הקלאסית, והוגדרה כמינות, כפירה בעיקר. גישה זו קרובה לגישה המכונה דואליסטית או מאניכאית – השם אינו חשוב כל כך. טולקין משלב את שתי הגישות לכלל גישה שככל שידוע לי היא מקורית לו. מקור הרשע אמנם בהפניית עורף לאור האלוהי, אך הוא לבש דמות עצמאית וכוח משלו, כמו שצל, על אף שהוא כביכול העדר של משהו – העדר אור – ולא דבר ממשי, יש לו קיום מוגדר והשפעות כמו קרירות ולחות.

מנהיגות בלגנדאריום לאור טבעו של הרשע

על כן – וכאן אני מגיע לנושא הראשון העומד על הפרק – כשאני בא לבחון מנהיגים מרושעים ב'שר הטבעות' ובלגנדאריום בכלל, אני מצפה למצוא דו-פרצופיות דומה. אני מצפה למצוא מנהיגים שהם התגלמויות של הרשע כפשוטו, ומולם מנהיגים שהפנו עורף לחסד האלוהי, לכללי המוסר והצדק. אין בעיה לאתר את הסוג הראשון: שרי האופל, השטן מלקור וסאורון. ומה עם השני?
לפני שאתקדם, הייתי מעוניין לקיים דיון בכמה שאלות מקדימות. השאלה הראשונה שאני מציג לפניכם – ואבקש שכל דובר ינמק את טענתו – היא זו:
האם קיים אפור – “טוב בערך" או "רע בערך" – בלגנדאריום? האם יש דמות שאפשר לחשוב עליה כעל חלק טובה, חלק רעה?
קיימות דוגמאות טובות לעניין: בורומיר, מאגלין.
השאלה הבאה, ואני מודה שהיא שאלה רטורית, לאור התשובות שקיבלנו היא:
האם יתכן מנהיג שאינו טוב ואינו רע, כי אם עירוב של השניים?
דנתור הוא דוגמה טובה.

והשאלה האחרונה היא מטרתו הראשונה של הדיון, ועל השאלה הזו אנסה אני לענות לכם באופן שלא יותיר מקום לספק: האם ניתן להעלות על הדעת מנהיג שלילי בצד החיובי? לשון אחרת: האם יתכן מנהיג שנאבק בשרי האופל, השטן מלקור מורגות וממשיך-דרכו סאורון, אבל הוא רשע על פי כל אמת-מידה סבירה המכירה במושג "רֶשַע"?

פיאנור

על מנת להשיב על השאלה אתחיל בסיפור מהעידן הראשון, סיפור חייו של פיאנור בן פינווה. אעבור על הסיפור בקיצור נמרץ – הוא מצוי בגירסה מלאה יותר ב'סילמאריליון', שקיים בתרגום לעברית, ובגרסאות מלאות ממש (אך סותרות) בין תריסר כרכי 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' שלא תורגמו.
פיאנור היה נסיך מבני לילית. בנו הבכור של פינווה, שהיה אחד מארבעת הבכירים ביותר, שליט עליון על שבט הנולדור, שבט האוּמנים.
פיאנור נולד בואלינור, ארצם של הואלאר, האלים. אמו של פיאנור מאסה בחייה לאחר לידתו, וטענה שהשקיעה בהריון כה הרבה מעוצמתה הפנימית עד שלא נותר לה מאומה בשביל עצמה. היא בחרה למות, ובכך היתה הראשונה מכל בני הלילית שמתו.
אביו גידל אותו ללא אם, ובהיותו לעת עתה בנו היחיד לא הטיל עליו משמעת כפי שהיה ראוי להטיל. פיאנור גדל בהיר פנים ושחור שיער, אך בעל אופי ג'ינג'י. זריז מחשבה ומעשה, אומן מאין כמותו, מלא גאווה בכישוריו שאין כמותם בכל העולם כולו – וקצר רוח מאין כמוהו לאחרים שלא עשו את רצונו. ופיאנור בכשרונו יצר את הסילמארילי, אבנים טובות שהכילו אור קדוש, היצירה היפה ביותר בכל תולדות העולם כולו. הוא יצר את הפאלאנטירי, אבני הרואי, שלימים השתמשו בהן מַלכֵי וסוכני נומנור. הוא יצר את מערכת הכתב הקרויה על שמו, ומן הסתם אתם מכירים אותה ככתב בני הלילית, שכן היא הפכה למקובלת ונפוצה ביותר.
לאחר זמן נישא אביו האלמן לאישה משבט אחר של בני הלילית. מעשה זה לא היה לרוחו של פיאנור, והוא סירב להתגורר עם אמו החורגת, ושמר מרחק משני אחיו-למחצה שילדה.
ואז שיחררו הואלאר את השטן, מלקור מורגות, ממאסר, לאחר שהביע חרטה והתחייב לעזור לתקן את הנזקים שגרם בשכבר הימים. השטן, כמובן, לא התכוון למאומה מכל זה. הוא שטם את הואלאר ואת בני הלילית, וחמד את יצירותיהם. והשטן טיפטף רעל באזנו של פיאנור, והסית אותו לחשוב שהואלאר כולאים את בני הלילית בואלינור מתוך קינאה ורצון לשלוט בהם, ומונעים מבני הלילית לייסד ממלכות משלהם בארץ התיכונה רחבת הידיים. הוא גם הסית אותו כנגד אחיו באמרו שאלה מנסים לגזול את אהבתו של אביו פינווה ואת מעמדו כבן הבכור.
על מנת לקצר, כל שאומר הוא שלאחר ששקריו של השטן נודעו לואלאר, השטן קטל את עצי האור הקדושים והחשיך את ואלינור, שדד את אוצרות בני הלילית ובכללם את הסילמארילי, ורצח את אביו של פיאנור. פיאנור הנהיג אז מרד של שבט הנולדור נגד הואלאר, בהישבעו לנקמה ולהשבת הגזלה ויהי מה. בניו של פיאנור נשבעו עימו, ורוב הנולדור הלכו אחריו.
על מנת להגיע לארץ התיכונה דרש פיאנור משבט אחר של בני הלילית, הטלרי, את ספינותיהם, ומשאלה סירבו לתת אותן בא לקחתן בכוח והנהיג טבח באלו שהתנגדו לו. הוא המשיך והוביל את המרד, על אף ששליח הואלאר היתרה שהואלאר לא רק שלא יסייעו למורדים במאומה בשל הטבח, אלא גם ימנעו מהם לשוב לואלינור שנמצאת תחת הגנת הואלאר.
פיאנור ונאמניו הפליגו לארץ התיכונה והשאירו חלק גדול מהנולדור מאחור עם הבטחה שישובו לאספם, אך כשהגיעו לחוף ציווה פיאנור לשרוף את הספינות. הוא הוביל צבא נגד צבא השטן אך הובס ונפצע פצעי מוות. טרם מותו ידע, בחוש של העומד לפני המוות, שלעולם לא יצליחו בני הלילית להביס את השטן, ואף על פי כן השביע את בניו לנקמה. נשמתו נכלאה לעד בהיכלי המתים, והוא היחיד שנשא בעונש כה קיצוני.
ההיה פיאנור רשע? והרי כל סופו עומד בסימן המאבק בשטן, המאבק ברשע? לדעתי התשובה היא "כן" מעבר לכל ספק.
גם בלי שנסתמך על משפט הואלאר, שדנו את נשמתו למאסר עד סוף ימות העולם. גם אם במבט כולל היה לפיאנור מניע נאצל – וזה לא ברור כלל וכלל – הרי שהמטרה קידשה אצלו את האמצעים, והוא לא בחל בטבח ובבגידה. פיאנור לא התחשב ברצונות אחרים, וכפה עליהם בכל דרך אפשרית את מנהיגותו. פיאנור הוביל את הנולדור לחורבן בידיעה. והחשוב מכל – אין לי ספק שכל אדם, מוכשר ככל שיהיה, לא היה יוצא נקי מפשעים כאלה, ולא משנה אילו תירוצים יתן.

נומנור

אמשיך בדוגמה מהעידן השני. שוב, אספר בקיצור נמרץ את סיפור המעשה.
שלושה שבטים של אבות בני האדם, האדאין, לחמו לצד בני הלילית כנגד השטן. כגמול על כך העניקו להם הואלאר ארץ בטווח ראיה מטול-ארסאה, האי השוכן לחוף ואלינור, ארצם של הואלאר. הארץ נקראה נומנור. על מנת לשים פדות בין ארץ בני הלילית – ואלינור, לממלכת האדם – כל השאר, ציוו הואלאר שלא יפליגו הנומנוריאנים מערבה מעבר לטווח ראיה מחופי נומנור.
בנומנור התעצמו בני האדם עד מאד, ועל פי חלק מהעדויות היו מתקדמים וחזקים מכל ממלכה שהיא של בני לילית שהייתה קיימת אי פעם. כשסאורון פתח במלחמת הטבעת הראשונה, בה לכד את טבעות בני הלילית (למעט השלוש) והטיל שררתו על כמעט הארץ התיכונה כולה – מה שמכונה ב'שר הטבעות' "העידן החשוך" – פנו בני הלילית שנותרו בארץ התיכונה בבקשת עזרה לנומנור. צבא הנומנוריאנים שבא לעזרה מחץ את כוחות סאורון בקלות ובזריזות, וכמעט שלכד את סאורון עצמו, שנמלט בשן ועין חזרה מורדורה.

אבל פחד המוות וקנאה באורך חיי בני הלילית כירסמו בלב הנומנוריאנים, ולאט לאט החל אושרם להחמיץ בקרבם. הם פנו לנתיב של קנאה בבני הלילית והתנכרות להם. גם לבני האדם האחרים שישבו בארץ התיכונה הפסיקו לבוא כמורים נדיבים אלא באו כשודדים מחפשי אוצרות, מטילי מס-עובד, לוכדי עבדים ונערות יפות לשעשועיהם.
אר פאראזון היה מלך נומנור האחרון והאדיר מכולם. כה אדיר, עד שכל עבדי סאורון הרימו רגליהם ונמלטו כאשר נחת אר פאראזון בחופי הארץ התיכונה, מוביל צבא להילחם בסאורון. סאורון, שאופציית הלחימה נעלמה לו לפתע פתאום, שיחק אותה שפל רוח, ובא כ"שבוי" של אר פאראזון לנומנור. הוא טיפטף רעל באזני אר פאראזון ושאר הנומנוריאנים והסית אותם נגד הואלאר (נשמע מוכר?) סאורון שיקר באזניהם כי לו אך יכבשו לעצמם מקום בואלינור, יזכו בחיי אלמוות. למַעֶט מעטים ששמרו על שפיות-דעתם, הנומנוריאנים החלו לסגוד לסאורון ולשטן שאותו ייצג, והקריבו לו קורבנות אדם, אך המצב הורע וחייהם התקצרו מאד ורבים הוכו בטירוף הדעת. נומנור המפוארה הפכה לארץ של חיים קצרים ואלימים. סוף מעשה – אר פאראזון יצא למלחמה נגד הואלאר בראש צי אדיר, כה עצום עד שהארץ חשֵכה, וכשהציגו הוא וחייליו כף רגלם על אדמת ואלינור קראו הואלאר לעזרתם את האל, ארו, וזה שבר את הארץ לשניים, נומנור וכל צבאה נעלמו בשיטפון, והעולם השתנה – שוב לא ניתן היה להפליג מן הארץ התיכונה מערבה לארץ בני הלילית, אלא בדרך קסומה שפתוחה בפני בני הלילית בלבד.
אר פאראזון החל את דרכו כלוחם חסר פשרות כנגד סאורון. כפי שטולקין ציין במכתב – נגד סאורון כמתחרה לו על התואר שליט העולם, לא נגד סאורון שר האופל. אר פאראזון, כפיאנור לפניו, סיים את דרכו במרידה קטסטרופלית כנגד הואלאר, בהאמינו לשקר של סאורון שיוכל לקנות לו חיי נצח. בדרכו נטש את כל מה שהוא מוסרי, נאות ונאה.

דנתור

את הדוגמה האחרונה אביא מסוף העידן השלישי, והיא מן הסתם (או מינאס טירית) מוכרת לכולכם. דנתור סוכן גונדור. אלו מבינכם שיבחרו בחוכמה לפקוד את הרצאתה של שירלי לירון ישמעו עליו מזוית שונה מאד מזו שאציב בפניכם עתה. במאמר מוסגר אציין שניטש ויכוח בין הגישה הדתית לגישה רכה יותר, ובעוד הראשונה מרשיעה אותו כמעט לגמרי, השניה מזכה אותו מחמת הספק.
דנתור סוכן גונדור נמצא בבעיה שאין הוא רואה לה כל פתרון שהוא. ממלכת גונדור נמצאת תחת איום גובר מצד סאורון, ובעוד גונדור פוחתת אויבה מתחזק והולך ואוסף אליו צבאות עצומים לגודל, עד שיחסי הכוחות אינם מותירים ספק באשר לתוצאות המלחמה. קציני צבאו הבכירים של דנתור הם בניו, בורומיר האהוב עליו, ופאראמיר.
בעקבות מאורעות שונים וחלומות בלילה יוצא בורומיר, לפי החלטתו שלו, למסע לצפון. אנו יודעים שהוא מצטרף לחבורת הטבעת, מפגין אומץ, סיבולת וגבורה, מועד בסוף דרכו ומנסה לשדוד מפרודו את הטבעת, אך מכפר על מעשהו בהגינו עד מוות על מרי ופיפין.
כשמגיעות החדשות המרות לאוזני דנתור, הוא קמל. השר האפל מתקיף, אבל דנתור מחליט החלטות טקטיות לא ענייניות, משגר את בנו הנותר למשימה חסרת תכלית, וכשזה מחולץ משדה הקרב גוסס, אולי על סף המוות, דנתור מאבד כל עניין בהנהגת המלחמה ויוצא להתאבד עם בנו הגוסס. רק חייל שפנה נגדו, הוביט נפחד, וכמובן גאנדאלף, מצילים את פאראמיר ממוות במוקד של דנתור. דנתור עושה נסיון אחרון להרוג את פאראמיר, הפעם בסכין, וכשזה נכשל – מתאבד בשריפת עצמו בחיים.
דבריו של גאנדאלף לדנתור טרם התאבדותו לא מותירים ספק באשר לדעתו על האיש:
"לא ניתנה לך סמכות, סוכן גונדור, להועיד את שעת מותך," אמר גאנדאלף. "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור, שהיו טורפים נפשם בכפם מרוב גאווה ויאוש, והיו רוצחים את בני משפחתם עמם, להקל על מותם שלהם."
ומה המשפט שמוציא טולקין עצמו על דנתור? לא אוהד במיוחד. אמנם דנתור לא חצה את הקווים, אך כנראה שעמד לעשות זאת. האם החציה היתה בטירוף הדעת או שהיה מבצע אותה בדעה צלולה – זה ויכוח ששיך להרצאה הבאה.
אני מקווה שבדוגמאות הללו השתכנעתם שמצאנו את מה שחיפשנו. בהתאמה למודל הדו-פרצופי של הרשע מצאנו שיש שני פנים למנהיגים רשעים – רשעים שטניים ממש, מאלו שמתאימים לפן הרשע כיש עצמאי, הפן המאניכאי; ומנהיגים שהתרשעו מתוך אטימות לב, גאווה, חמדנות ושאר חטאים נוצריים – אלו מתאימים לפן הרשע שהוא הפניית עורף לטוב.

מסקנות

למען האמת, אין פלא רב שמצאנו את שחיפשנו – שכן במובן מסוים חיפשנו את המטבע מתחת לפנס. עם זאת, נעים לראות שהמודל הבסיסי שומר על לכידות גם בפן זה של הלגנדאריום.
עם זאת, בכל הניתוח לא עמדנו על טיבה של הנפילה עצמה. מניעים חוטאים יש עשרה בשקל. אני מתכוון לכך שגאוותנים יש בכל פינה בלגנדאריום, וגם חמדנים לא חסר, ואף על פי כן – למרבית הפלא, רוב אלו שאנו מכירים לא מסיימים את המסע כרשעים. גימלי הגמד חמד זהב לרוב. לאראגורן יש התפרצויות גאווה פה ושם, גאנדאלף הוא בכלל טיפוס עצבני שמזלזל באינטיליגנציה של הסובבים אותו לעומת זו שלו. המלך תינגול הרחיק לכת וזמם מזימה שטנית ממש להוביל את בֶּרֶן אל מותו ולהפטר מהמחזר הלא רצוי הזה – אבל אין ספק, בעיני לפחות, שאיש מאלה לא ראוי לכינוי "רשע". מה ההבדל? איפה ואיך נוצרת ההפרדה בין מי שהחליק וקם, כמו בורומיר, לבין מי שאיבד לגמרי את הברקסים? לכאורה יש פה טאוטולוגיה, הרי אלו שגמרו כרשעים פשוט איבדו את הברקסים, לא עצרו בזמן, אבל בדיוק מסיבה זו התשובה הזו אינה רצינית, שכן היא אינה נותנת בידינו שום כלי אבחון למעט "הוא התדרדר לרשע, מכאן שהוא רשע".
אני מעוניין להציע לכם הצעה לתשובה. אינני משוכנע בתשובה במלוא מאת האחוזים, אך היא נראית לי הולמת למדי, ולפחות במקרים שהצגתי אני משוכנע בתקפותה.
בלגנדאריום, בהיותו טקסט דתי בעל נטיות קתוליות חזקות, ישנה סמכות שיפוט עליונה שאיננה טועה, והיא האל. למרבה הצער, האל אינו חורץ משפט באופן גלוי בטקסט, אבל הוא הציב שליחים, את הואלאר, כשומרים על העולם, ונתן בידם את הסמכות לשפוט. אני מציע שנבחן באילו נקודות השיפוט של בעלי הסמכות האלו נטה לחומרה והגיע להרשעה של הנאשם.
אם נצליח לבודד נקודה כזו, ואם נמצא קשר בין הנקודות האלו במקרים השונים, הרי שעשינו את מחצית הדרך, לפחות, להבנה בסיסית של הנפילה לרשע.
נתחיל, לפי הסדר, בסיפור פיאנור. אבקש סליחה מאלו שלא קראו או שאינם זוכרים היטב את סיפור המעשה, שכן לו הייתי צריך לכסות אותו בפירוט שמיד אזדקק לו, הייתי מכלה בכך את זמן ההרצאה.
חמש פעמים, פחות או יותר, עומד פיאנור לפני דין הואלאר. הפעם הראשונה היא לאחר שנחשף שהוא מפיץ את שקריו של השטן. הואלאר גוזרים עליו גלות לתקופה קצובה, אך לא מאסר. לתריסר שנים נגזר עליו לחיות בירכתי צפון. אני חושב שבטוח לומר שמדובר בעונש קל, ממין "עבודות שירות" בסולם הענישה של מדינת ישראל. מה הן תריסר שנים לבן לילית שעתיד לחיות עשרות אלפי שנים?
בפעם השניה מבקשת ממנו הוַאליֶה יאואנה שינתץ את הסילמארילי למען תוכל לרפא את עצי האור. פיאנור מסרב, ולמען האמת, לדעתי יש לו סיבה טובה למדי. באופן ברור קיים לפחות גרעין של אמת בדבריו כשהוא טוען שבשבירת הסילמארילי ישבר בו ליבו. אמנם הואלא טולקאס מתרתח עליו, אבל אחרים מהואלאר חושבים אחרת. לא מוכרז שם שום גזר דין, ולמעשה הוא אף אינו מואשם.
בפעם השלישית בא שליח הואלאר לעיר הנולדור הלבנה בעת שפיאנור מסית את השבט למרד בואלאר. לכאורה, על פי מחשבת הנצרות הקלאסית, זו אמורה הייתה להיות נקודת מפנה – הרי מדובר במרד באל! אותו אקט שבעקבותיו נוצר השטן! אבל, הפלא ופלא, כל שקורה הוא ששליח הואלאר מתרה שהואלאר לא יסייעו למורדים. על הרשעה ועל עונש לא מדובר כלל וכלל.
הפעם הרביעית היא לאחר שוד הספינות והטבח שהנהיג פיאנור בטלרי. ואז דברי הואלאר הם, בתרגום חופשי:
דמעותיכם לא יִסַפְרו מרוב, והואלאר יחסמו את ואלינור בפניכם, עד כי אף הד של קינתכם לא ישמע מעבר להרים. על פיאנור ובניו יבוא זעם הואלאר מקצה מערב עד קצה מזרח, והזעם יפול על כל ההולכים עמו. ושבועתכם תרדפכם ותבגוד בכם ותשדוד מידכם את כל אשר איויתם לו. וקץ מר יבוא לכל שתתחילו בטוב. ובבגידת איש ברעהו ובאימת הבגידה יבואו כל אלה ויהיו. ופליטים בארץ גזירה תהיו לעד.
את דם אחיכם שפכתם באין משפט, ואת אדמת אמאן טימאתם. על דם בדם תשלמו! ובגלות מאמאן בצל המוות תחסו, ואף שבמצוות האל כרוכים חייכם בחיי העולם הזה ולא יוכל לכם חולי, עדיין בני מוות אתם, ומות תמותו – בחוד הלהב, ובייסורים גדולים, ובצער מדביר. ונשמותיכם חדלות גוף תבאנה לבית המתים, ושם תתמהמהנה אף כי תכמהו עד מאד לגוף ולבשר, ומזור לצערכם לא תמצאו אף אם יחונו אותכם אלו אשר רצחתם. ועל הנשכחים בגלות שלא באו לבית המתים תבוא תשישות גדולה ויגע העולם ירצוץ את רוחם והם יקמלו ויהיו כעשב דל למרמס תחת רגלי גזע האדם אשר יירש את מקומם. כה אמרו הואלאר.
אוהו, אם מקודם דובר על עבודות שירות אז כעת מדברים על מאסר עולם עם עבודת פרך בתא של באבא מכלא באר שבע. אין ספק שהטבח באלקוואלונדה חרץ את גורל פיאנור, בניו וההולכים בעקבותיו.
בפעם החמישית אין הקלה בגזר הדין. פיאנור נידון להתייסר בבית המתים עד שיבוא קץ העולם.
נעבור נא למעשה אר פאראזון. כאן דרושה מידה של דקות אבחנה באשר להופעתו הראשונה של משפט ועונש. אמנם מצויין שעם שנפל הצל על הנומנוריאנים התקצרו ימיהם, אך מדובר בשינוי איטי ומתמשך. אך ישנו מקום שבו חלה התדרדרות חדה ופתאומית. התדרדרות שתאורה "וחרף כל זאת לא סרה ממשלת המוות מן הארץ, אלא המוות הקדים ונחפז לפוקדה, ובדמויות נוראות לרוב. כי באשר בימים עברו הלכו האנשים והזדקנו לאיטם… עתה אחזו בהם שיגעון וחולי."
ומתי באה התדרדרות זו? פיסקה בודדה לפני כן נכתב "ובמקדש ההוא הקריבו בני אדם קורבנות למלקור, בשפך דם ובעינויים ובמעשי רשעה גדולים".
הסמיכות, אני סבור, מוכיחה את העניין: הנומנוריאנים רצחו תמימים, ובכך הנומנוריאנים חרצו את גורלם.
ואחרון אחרון, לא ממש חביב, בא דנתור. אותו מקרה גבולי של מי שמת בעצם נפילתו, ולא ידוע לנו אם חצה את הגבול או רק איווה לחצות אותו בשיגעון שאחריו יכול היה להרפא. מהו הגבול? עד שלב מסוים גאנדאלף, שליח הואלאר, אינו מעלה על דל שפתיו את הרעיון שדנתור משול לרשעים, על אף שדנתור עצמו עושה השוואה בין שיטותיו לשיטות השר האפל. אמנם הוא מעורר את חמת גאנדאלף, אך גאנדאלף לא חורץ לו משפט עד אשר בא דנתור להמית את בנו עימו, אז בא הציטוט שכבר קראתי באזניכם, בו אומר גאנדאלף "כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכוח השחור". זו נקודת המפנה.
אז מה היה לנו? הטבח באלקוולונדה עבור פיאנור, קורבן אדם עבור אר פאראזון, רצח בנו עבור דנתור. התבנית ברורה מאד: אין מחילה על שפך דם תמימים בכוונה תחילה. מילא, שיֵנַאֵץ בן לילית או בן אדם את שם האל או את שליחיו, הואלאר, ניחא. אבל כי ישפוך דם בעוולה, על כך לא יסולח לו. זהו הקו השחור, שמי שלא עוצר לפניו ממיט על עצמו שואה ומתמכר לצד האפל.
ומסתבר, במידה מסוימת של הפתעה, לפחות עבורי, שעל אף הקתוליות המוכרזת של הספר, בסופו של עניין השיפוט בו הוא אנושי מאד, לא כנסייתי. איך אמר אראגורן? "הטוב והרע לא השתנו מאשתקד, וחייב אדם להבדיל בינהם בין אם הוא ביער הזהוב ובין אם בין כתלי ביתו".