ספרי הילדים של טולקין

הרצאה שנישאה לפני באי המפגש בפארק הירקון, 6.11.2003

במאמר שלהלן אנסה לתת סקירה קצרה על כל אחד מספרי הילדים שכתב ג.ר.ר.טולקין, תוך נסיון לשלבם בביוגרפיה שלו, ולמצוא קשרים מעניינים ביניהם. אז בואו נתחיל. מי הם ספרי הילדים של טולקין? ההגדרה הזאת כוללת לדעתי, קודם כל את ההוביט, וכן את "Farmer Giles of Ham", "הנפח מווטון רבא", "רובראנדום", "Letters From Father Christmass" וספרון קטן בשם "מר אושר" (Mr. Bliss). אני אדבר קצת גם על שר הטבעות ועל "עלה של קטנוני", למרות שאלה לא ספרי ילדים, כי הם משתלבים לי בתמונה הגדולה; ואגיד גם כמה מילים על הרפתקאות טום בומבדיל, ועל "הדרך הלאה נתמשכה" (שלא תורגם לעברית), בעיקר למען הסדר הטוב. הסיפור הראשון שטולקין מתחיל לספר לילדים שלו הוא מה שיהיה בסוף " Letters From Father Christmass". פעם בשנה, החל ב-1920 הוא כותב להם מכתב בשמו של סנטה קלאוס, המתאר את הארועים בביתו אשר בקוטב הצפוני. המכתב הראשון נכתב כשג'ון הבכור היה בן 3, ומייקל זה אך נולד. המכתב האחרון הוא מ-1943, כשפרסילה היא כבר בת 14, וכל הילדים כבר גדולים מדי בשביל סנטה קלאוס. הספר הזה יוצא ב-1976, 3 שנים אחרי מותו של טולקין. אני, אתם תראו גם בהמשך, יש לי דיעה מאד גרועה על ספרים שיוצאים אחרי מותו של הסופר, במיוחד אם זה סופר שפרסם בימי חייו. אבל דווקא הספר הזה מאד חמוד. הוא לא כתוב טוב, אבל יש בו חוסר יומרה כזה, שיכול היה לצאת מהטולקין אסטייט רק ב-1976. זה באמת יותר מחווה לזכרו של אדם אהוב מאשר נסיון לגרד עוד רווח מטישו משומש של אדם מפורסם. והציורים של טולקין שמאיירים את המתואר במכתבים, מוסיפים לספר המון חן. אגב, לכל חובבי השפות: הספר מכיל את האלף-בית של הגובלינים, וכן מכתב בשפת הגובלינים שנשלח ע"י עוזרו של Father Christmass, דוב הקוטב. זה נראה בערך ככה: ב-1925 טולקין כותב את רובראנדום, כאשר מייקל טולקין בן ה-5 מאבד את כלב הצעצוע שלו, וכדי לנחם אותו טולקין מספר לו סיפור על כלב אמיתי בשם רובר, שהרגיז קוסם רב עוצמה עד שזה הפך אותו, כעונש, לכלב צעצוע. הספר מתאר את הרפתקאותיו של הכלבלב עד אשר הצליח לשוב ולהפוך לכלב אמיתי. הרפתקאות אלה כוללות בעיקר פגישה עם האדם שבירח ועם כלבו רובר (בעקבות מפגש זה שונה שמו של הגיבור לרובראנדום, שהרי לא ייתכן להחזיק בבית אחד שני כלבים בעלי אותו שם), בריחה נועזת מן הדרקון הלבן שבירח, ביקור בארץ החלומות, ופגישה עם כל חצר המלכות של הים, כולל הכלב התת-מימי, רובר; וכמובן העימות הבלתי נמנע עם הקוסם כדי לשבור את הקסם המקורי. הספר הזה פורסם רק ב-1998, הרבה אחרי מותו של טולקין (ב-1973). יש הרבה אנשים שחושבים שהספר חמוד וחינני. אני לא אהבתי אותו במיוחד. הוא נראה לי כנסיון כתיבה בלתי מגובש, מעין טיוטא לסיפורים עתידיים, ומוטב שהיה נשאר כטיוטא בלבד. הספר הבא הוא ספר שנקרא Mr. Bliss משהו שאפשר לתרגם כ"מר אושר". זהו ספר לילדים ממש קטנים, בערך בגיל 4. לא הצלחתי לגלות בדיוק מתי הוא נכתב, אבל אני מנחשת שקצת אחרי רובראנדום, ושהוא נכתב בעיקר עבור כריסטופר, הבן השלישי של טולקין, שנולד ב-1924 (אגב, הבן הראשון שלו, ג'והן נולד ב1917, ופרסילה נולדה ב- 1929). אז אמרנו, רובראנדום ב1925, ואני מנחשת שמר אושר נכתב עבור כריסטופר טולקין בן 3 עד 4, כלומר 1927-28. זהו סיפורו של מר אושר שקונה מכונית חדשה ונקלע עימה לכל מיני הרפתקאות לא נעימות שסופן הוצאות כספיות גדולות.זה ספר במסורת של ספרי טרום-קריאה: בכל עמוד מופיעה תמונה גדולה שההורה יכול להראות לילד בזמן ההקראה, ורק כמחצית מן העמוד מודפס בכתב גדול למדי. יש משהו כמו 30 עמודים, כלומר לא הרבה מילים. ספר קטנטן. הספר הזה, גם הוא התפרסם אחרי מותו של טולקין – ב-1982. ובעיני זה ספר ממש-ממש גרוע, חסר חן, חסר השראה, וחסר כל עניין. ובמקרה הזה, גם התמונות לא משהו. יתכן שטולקין ניסה כאן את כוחו בסיפור בעל אג'נדה ברורה כנגד התיעוש והרכב הממונע (מר אושר מוותר לבסוף על מכוניתו בשאט נפש), ואם כן, עלינו להודות למזלנו הטוב שהוא משך ידיו מן הז'אנר הזה. אחר כך, למרבה השמחה, הכתיבה של טולקין השתפרה קצת, כי הסיפור הבא שהוא מספר לילדים שלו הוא סיפורו של הוביט אחד, שחי בחור באדמה. זה המשפט הראשון בהוביט, וזה גם המשפט שממנו הכל התחיל: טולקין ישב ובדק בחינות (ב-1930), ובאחת המחברות הסטודנט דילג על דף. כשטולקין התבונן בדף הריק הוא חשב פתאום על מילים, ובלי להתעמק הרבה הוא רשם בדף הריק "In a hole in the ground there lived a hobbit". ואז, בצורה מאד טיפוסית, הוא הפך והגה במשפט הזה, עד שהבהיר לעצמו מי זה ההוביט הזה, למה הוא חי בחור באדמה וכיוצא בזה. העלילה כידוע מספרת על ההוביט בילבו באגינס שחי חיי נוחות במחילה החמודה שלו, עד שגאנדאלף מחליט שהוא האיש המתאים ביותר בעולם להצטרף לגמדים במסעם כנגד הדרקון סמוג, ואז, לאחר שהוא יוצא לדרך בלי מטפחת ובלי כובע, ובטח בלי חשק, הוא פתאום מגלה את הכוח הפנימי שלו, בורח מגולום, מציל את רעיו הגמדים מהעכבישים, ומגלה כיצד להרוג את הדרקון. הספר הזה יוצא לאור בשנת 1936, מתפרסם וטולקין מוצף בדרישות להמשכון. הוא מתיישב לכתוב ספר שאולי שמעתם עליו, שר הטבעות. 1937 עד 1949 הוא עוסק בכתיבת הספר, 12 שנים. ב-1949 הספר גמור, אבל לוקח עוד 5 שנים עד שהוא יוצא לאור, בגלל ההתעקשות של טולקין ששר הטבעות צריך לצאת ביחד עם הסילמריליון. המו"ל מתנגד, ב-1952 טולקין מחליט להתפשר, וב-1954 יוצא לאור הכרך הראשון "חבורת הטבעת". ספר נוסף שיוצא בתקופת כתיבתו של שר הטבעות זה הספר "עלה של קטנוני". הספר נכתב ב-1938-9 ויוצא לאור ב-1945. כמו שאמרתי בעיני זה לא ספר ילדים. זהו סיפור על איש בשם קטנוני שצריך לצאת למסע; כך מציגים אותו במשפט הפתיחה. האיש הזה הוא צייר, אבל הוא לא מצייר כל כך טוב, וגם כל הזמן מפריעים לו כל מיני טרדות יומיום, ובייחוד השכן שלו שכל הזמן צריך עזרה. יש לו ציור אחד שהוא עובד עליו, שמתחיל כציור של עלה, ועל העלה הזה צומח עץ, ועל העץ באות לשבת ציפורים, ומאחורי העץ צומח יער, וכו. קטנוני הוא מאד פדנט, והוא רוצה שכל עלה יהיה מושלם. הוא מאבד עניין בתמונות אחרות שלו, או שהוא מדביק אותן כחתיכות לתמונה הגדולה. הוא מאד רוצה שהכל יצא מדויק, והוא מקפיד מאד על כל פרט, וזה כמובן לוקח המון זמן, וכזכור, כל הזמן מפריעים לו… ואז מגיע הנהג לקחת אותו למסע, שהוא בכלל לא רוצה לצאת אליו, אבל הוא חייב, ובקיצור, הוא יוצא למסע. אני לא רוצה להמשיך את תאור העלילה, יש עוד כמה דברים תמוהים שקורים שם, אבל מה שקורה לקטנוני בסוף זה שהוא מגיע למעין גן עדן ובו הוא רואה את העץ שלו שהתגשם לכלל מציאות. לעומת זאת, מה שקורה בבית הישן שלו זה שכל היצירה שלו מושחתת, להוציא החתיכה הקטנה שעליה מצוייר העלה שהתחיל את הכל. כל הסיפור הקצר הזה הוא לחלוטין בלתי מובן אלא אם כן רואים אותו כסיפור אוטוביוגרפי, כאלגוריה על חיים, מוות, גן עדן וכור המצרף. אם מתייחסים לקטנוני כאל בן דמותו של טולקין ואל הציור כאל סמל לשר הטבעות, אז המסר מאד ברור. כלומר, יש לנו בן אדם שיודע שיש דבר אחד בחייו, יצירת אומנות אחת, שהיא הרבה יותר חשובה מכל דבר אחר; באותו זמן, הוא די מודע שערכה כיצירת אומנות הוא לא משהו, אבל הוא מאמין שיש לה ערך רוחני. המסע הוא בבירור דימוי למוות, וקטנוני תקוע בכל מיני התחייבויות של חולין שמפריעות לו להתעסק עם המאסטר פיס שלו. ידוע לנו שטולקין עשה המון שכתובים של שר הטבעות, שהכל היה מוכרח להיות מושלם. הסיפור הזה יצא כזכור באמצע הכתיבה של שר הטבעות, והוא בעצם מבטא את החשש של טולקין מצד אחד שהמוות ימנע ממנו לסיים את היצירה שלו (באותה תקופה אם אתם זוכרים הוא ראה בסילמריליון ובשר הטבעות יצירה אחת שצריכה לצאת לאור ביחד), ומצד שני, חשש שבסופו של דבר לא ישאר הרבה מהתמונה הגדולה, ואנשים יזכרו רק את החתיכה המאד קטנה (אבל מאד מושלמת) שהיא שר הטבעות, ואולי גם זה לא. ספר נוסף שיוצא בתקופה הזאת זה Farmer Giles of Ham , ספר שלא תורגם לעברית, כמדומני. זה ספר שמחקה תרגומים ישנים מן הלטינית, כולל התייחסויות ל"vulgar tongue", כן, האיכר גיילס מהאם זה כמובן הלשון הוולגארית. שמו המלא של האדון הוא Ngidius Ahenobarbus Julius Agricola de Hammo. טולקין מוצג, במיטב המסורת כמתרגם הטקסט בלבד. הסיפור הוא על האיכר גיילס, דמות שמבקרים החליטו משום מה שהיא חמודה, כאשר בערך הדבר הראשון שאנחנו שומעים עליו זה שהכלב שלו גאה בו וגם פוחד ממנו, בגלל שהאיכר הוא יותר בריון וגם יותר שוויצר מהכלב. יום אחד מגיע לשדות של גיילס ענק מאד גדול ומאד טיפש. לגיילס יש מין רובה כזה (blunderbuss – רובה שמטעינים אותו ברסיסי ברזל ומסמרים שעפים למטרה ע"י אבקת שריפה וגורמים נזק באזור גדול). הוא מטעין את הרובה ויוצא להתמודד עם הענק. הענק כמובן לא רואה אותו בכלל, וגיילס יורה בו, בעיקר מרוב בהלה. הענק מתעצבן על היתושים שיש באזור, מסתובב והולך. גם גיילס חוזר הביתה, ומתקבל בהערצה כמי שגרש את הענק. אחת התוצאות של ההערצה זה שהמלך שולח לו מכתב תודה בצרוף איזה חרב ישנה שהסגנון שלה בדיוק יצא מן האופנה. גם הענק חוזר הביתה, ומספר לכל החבר'ה על הארץ הנפלאה שהוא מצא, שאין בה אבירים, ואין בה לוחמים, רק אי-אלו יתושים מעצבנים. הסיפורים האלה מתחילים להסתובב עד שהם מגיעים לדרקון אחד, מרושע וגם רעב, בשם קריזופילקס, שמחליט לבדוק את העניין מקרוב, אז הוא יורד דרומה, ומתחיל לאכול כפרים. טוב, הכפריים כמובן מצפים שהמלך ואביריו יטפלו בעניין, אבל הם קצת יותר מידי עסוקים באופנה האחרונה בכובעים. אגב, מי שחושב בעקבות שר הטבעות שטולקין הוא מלוכני נאיבי, מאד מומלץ להתרשם מחדש בנושא באמצעות קריאת האיכר גיילס. טוב, בקיצור, המלך לא עושה כלום, ובינתיים הדרקון הולך ומתקרב להאם. אנשי הכפר באים לגיילס בדרישה להלחם בדרקון, דרישה שאינו יכול לסרב לה בלי שתגרם פגיעה בלתי נסבלת במוניטין שלו. אחרי שהכומר מגלה שהחרב שניתנה לו מעם המלך היא החרב הקסומה tailbiter (זה כמובן בלשון הוולגארית. שמה האמיתי הוא Caudimordax) שלא תאבה להשאר בנדן אם יש דרקון במרחק של 5 מיילים, הוא יוצא על סוסתו האפורה להלחם בדרקון. כיוון שהחרב היא חרב קסומה באמת, הוא מצליח להכניע את הדרקון עד שהלה מבטיח את כל רכושו, אם רק יתנו לו ללכת ולהביא את זה. אנשי הכפר מסכימים, הדרקון נשבע לחזור תוך שבועיים ומסתלק. השמועות על גבורתו של גיילס יוצאות כמובן מכלל פרופורציה, ומגיעות לאוזניו של המלך, שמיד מחליט שיש פה הזדמנות למלא את הקופות. והוא מגיע לביקור בהאם, ומודיע לאזרחים הנאמנים שהוא רואה את כל האוצר כשייך לו; התושבים די מאוכזבים, אבל אין מה לעשות, וכולם מתיישבים לחכות לדרקון, אשר כמובן, מעולם לא חשב אפילו לחזור. בסוף כולם מבינים שאין דרקון ובעיקר שאין אוצר, וכולם, ובעיקר המלך, מאד מתעצבנים; המלך מחליט לשלוח משלחת שמורכבת ממיטב האבירים שלו בצרוף גיילס. טוב, המשלחת יוצאת לדרך. ודי מהר אחרי שהם מגיעים לארץ הדרקונים, קריזופילקס מתנפל עליהם וכמעט כולם נהרגים או בורחים. אז קריזופילקס רואה את גיילס ומהר מאד נרגע. בכלל אין קרב. קריזופילקס וגיילס הולכים למערת הדרקון, והאחרון מתחיל להוציא לו אוצר. בהתחלה הוא מוציא לו תיבה קטנה, ואומר "הנה זה כל מה שיש לי", וגיילס לא מאמין לו ושולח אותו להביא עוד, ולאט לאט הדרקון מביא עוד דברים, עד שיש שם יותר ממה שהסוסה של גיילס יכולה לסחוב. לא נעמוד פה על חילופי הדברים שהם די משעשעים בסיפור, אבל הדרקון מבטיח לגיילס שאם הוא ישאיר לו את כל השאר, אז הוא גם יסחוב לו את כל העסק חזרה להאם, וגם יעזור לו להגן על זה בהמשך. גיילס באופן מפתיע מאמין לו, וקיצורו של דבר שניהם חוזרים להאם, וכשהמלך עם יתרת אביריו באים לתבוע את האוצר, גיילס והדרקון מגרשים אותם בבושת פנים. ולאחר מכן, תוך כמה שנים גיילס הופך למלך בעצמו, והדרקון חוזר לביתו כשהוא מפוטם היטב. זה הסיפור. מה שמעניין פה מבחינתי, זה שאפשר לראות דמיון מאד גדול בין הדמות של בילבו באגינס לדמות של האיכר גיילס. שניהם מתעניינים בעיקר בדברים היומיומיים, ולא מחפשים הרפתקאות. שניהם מאד עם הרגליים על הקרקע. מצד שני, שניהם מתוארים כמי שבנעוריהם אהבו מאד אגדות, וזה הניצוץ שמאפשר להם גם בבגרותם לעשות מעשי גבורה, ברגע שמגיעה לידיהם ההזדמנות לכך בדמות חפץ קסום. מצד שני, בגלל שהם כל כך פרקטיים המעמד החדש שלהם לא מסחרר להם את הראש, והם ממשיך לנהוג בסובבים אותם בצורה הגיונית. גיילס לא מתפתה על ידי האוצרות הדמיוניים שיש לדרקון במערה שלו – למרות שהדרקון מודה שיש עוד. הוא מעדיף את הפתרון הפרקטי – אוצר בכמות מספקת שגם יגיע לביתו בנוחות. בילבו לא מתפתה על ידי העוצמה של הטבעת. שימו לב, סאם, שהוא בחור פשוט לפחות כמו בילבו רק לוקח את הטבעת, ומיד רוצה להיות מלך גנן. גלדריאל רק מסתכלת עליה, ומדמיינת את עצמה כמלכת העולם. בילבו? כלום! לטבעת יש השפעה עליו, ללא ספק, אבל היא לא מסובבת לו את הראש כמו שהיא עושה כמעט לכל אחד אחר. עוד נקודת דמיון מעניינת היא מקור הסיפור. לטולקין היה, כידוע, עניין גדול בשפות. כפי שההוביט צמח מתמיהתו על המילה "הוביט", כך האיכר גיילס צמח מתמיהתו על שם מקום (אמיתי) – Worminghall, בתרגום חופשי: אולמות הדרקון. טולקין תהה על השם המוזר והמציא סיפור על דרקון מאולף המתגורר באולם בנוי. בכלל, האיכר גיילס הוא במידה רבה ההמשך שלא נכתב להוביט. כידוע, כשטולקין התיישב לכתוב את שר הטבעות, הוא רצה לכתוב בעצם את "הוביט 2"; זה החזיק מעמד פרק אחד בדיוק, כי ב"צללי עבר" הצדדים היותר אפלים של הסאגה כבר מופיעים, וכל האווירה העליזה וחסרת הדאגות של "המסע לשם וחזרה" הולכת לאיבוד, והתיאוריה שלי היא שכשטולקין ראה, עם סיום העבודה על שר הטבעות שלא יצא לו ההמשך הרצוי, אז הוא לקח את כל השאריות של הרעיונות להמשכון שהיו לו, וכתב אותם בתור סיפורו של גיילס, הפעם בלי שום הוביטים ובני לילית, ליתר בטחון. ובכל זאת, הכפר האם יכול בשקט להשתלב בפלך, עם האופה המאוס והנפח הדכאוני, והתושבים שצר עולמם כעולם נמלה. גם כל הפוזה הזאת של טולקין המתרגם מופיעה כאן כמו בהוביט בגוף הטקסט, מה שלא קיים בשר הטבעות. שר הטבעות כאמור כבר גמור ב-1949, אבל מתפרסם רק ב-1954 (כרכים א, ב) וב-1955 (כרך ג). טולקין לא מפרסם דברים נוספים בזמן הזה, עד 1962. ב-1959 הוא גם פורש מעבודת ההוראה באוקספורד, אז אני מנחשת שהוא מקדיש את זמנו לעבודה על הסילמריליון. אבל ב- 1962 יוצא לאור הרפתקאות טום בומבדיל. השירים האלה אמורים להיות שירי הוביטים שנתחברו בחלקם על ידי הוביטים מוכרים כמו בילבו באגינס וסאם גאמגי, וחלקם מוזכרים או מצוטטים חלקית בשר הטבעות כגון שיר האוליפאנט שסאם מזכיר. ויש גם כמה שירים שהשתרבבו פנימה במקרה כמו ה mewlips והספינה האחרונה. השירים האלה מתארים מקומות וארועים בארץ התיכונה, אז מי שאהב את השירים בשר הטבעות יש לו כאן אוצר בלום. ב- 1967 יוצא הספר the road goes ever on. שזה בסה"כ נאמארייה ואלברת גילתוניאל מתוך שר הטבעות בצרוף תווים (שהולחנו ע"י דונאלד סוואן), תרגומים וביאורים. בהוצאות מאוחרות יותר צורף גם שיר הפרידה של בילבו. ב- 1967 יוצא לאור גם ספר קצת מוזר בשם הנפח מווטון רבא. הוא מוזר, כי הוא כתוב כספר ילדים, אבל טולקין עצמו העיד עליו שאינו מיועד לילדים. גם נראה לי שילדים לא ממש מבינים את הספר. לפי דעתי גם מבוגרים לא ממש מבינים אותו. למען האמת, בקריאה שטחית לא ממש ברור מה הפואנטה. מסופר שם על כפר בשם ווטון רבא שיש בו מנהג שכל 24 שנה הטבח הראשי מכין עוגה גדולה (ועל פי עוגה זאת נשפטת יכולתו כטבח). לאכילת העוגה מוזמנים 24 ילדים שהיו ילדים טובים. בשנה מסוימת נוצר מצב שהטבח הראשי הוא לא כל כך מוצלח, והעוזר שלו, אַלף, עושה את כל העבודה. הוא גם מטמין בעוגה קישוט מיוחד בצורת כוכב. הילד שמקבל את הקישוט הזה בחתיכה שלו בולע אותו בלי לשים לב, והכוכב יוצא לו וזורח על מצחו, אם כי לא כל אחד יכול לראות אותו, או ליתר דיוק, לא כל אחד שם לב. הילד הזה גדל להיות הנפח של הכפר, ומסתבר שהכוכב מעניק לו אפשרות להכנס לממלכת הפיות וגם הגנה מסוימת מפני היצורים המזיקים אשר שם. כל חייו הנפח יוצא למסעות בארץ הפיות, והדבר נותן בו את אותותיו בכך שהיצירות שלו כל כך נפלאות, וכל מה שהוא עושה מקבל את המגע המיוחד של הפיות. בסופו של דבר הוא מגיע יום אחד ל"בירה" של מלכת הפיות, מסתבר לו שזמנו תם, הוא יוצא מן הממלכה בידיעה שלא ישוב לשם, ובדרך החוצה פוגש את אלף, עוזר הטבח לשעבר, והטבח הראשי בהווה. אלף מבקש ממנו לבחור את הילד שיקבל את הכוכב, והוא בוחר בבנו של האופה, ומקבל אישור מאלף שאכן גם הוא חשב עליו. אלף מצליח לקחת את הכוכב ממצחו ולהחזיר אותו לקופסא, והנפח חוזר לנפחייתו ולמשפחתו בידיעה שלא יצא עוד למסעות. אוקי? איפה הדרקונים? איפה החרבות? איפה המסע? איפה ההרפתקאות? אין. נגמר. נגוז. אז מה הקטע? לדעתי, גם הסיפור הזה יש להבין אותו כסיפור אוטוביוגרפי למחצה. בעצם הנפח הוא בן דמותו של טולקין: אדם שניתן לו החסד המיוחד לשוטט בממלכת הפיות, ולפגוש את מלכת הפיות ואף את מלך הפיות. אדם שהוענקה לו מתת יצירה שהיא מעבר לאנושי גרידא, אלא היא מסומנת ביופי חלומי המתקשר בספרות הפוסט טולקינאית עם בני הלילית. מהבחינה הזאת, הנפח מווטון רבא הוא המשכו הישיר של העלה של קטנוני, דווקא. שני הספרים האלה מאפשרים לנו להציץ על טולקין כפי שהוא נראה בעיני עצמו. כמובן, יש לנו פה מרווח זמן שמשחק תפקיד. קטנוני בעיקר מודאג שמא לא יספיק לגמור את יצירת המופת שלו, או שהיא לא תובן ותשכח. הנפח מווטון רבא יודע גם שיצירתו הגדולה הסתיימה וגם שהיא זכתה כנראה למקום מכובד מאד במוזיאון הגדול של התודעה האנושית. לכן הוא אינו כועס כאשר הוא מגלה שמסעותיו הסתיימו, ואף אינו מתרגש במיוחד מזה שיורשו אינו אחד מבניו הביולוגיים. מכיוון שאנחנו גם יודעים שטולקין אהב חידות, אני חושבת שיכול להיות מעניין להתייחס לנפח כאל חידה: מיהו האיש שטולקין מזהה אותו כיורשו? אנחנו יכולים להיות די בטוחים שאינו מבני משפחתו של טולקין, סבורני שהאיש כנראה אינו סופר, שהרי הוא בנו של אופה, ואילו טולקין הסופר מזוהה עם נפח. מיהו אלף עוזר הטבח המעניק לאנשים את מתנת הכוכב? טולקין מעיד במכתביו שהוא פגש באחרית ימיו איש שהוא זיהה אותו עם גאנדאלף. הייתכן שהפגישה עם אלף ביער היא הד נוסף לפגישה ההיא? הדמיון בשמות ברור למדי. אני חייבת להודות שאני לא יודעת את התשובות. לא קראתי את הביוגרפיות של טולקין, וייתכן מאד שאת סוד פתרון החידה הספציפית הזאת הוא נטל עימו כאשר נפטר 6 שנים מאוחר יותר בגיל 81.