מתרגם: יובל כפיר[1]
יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות. כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.
[לפני שכתב ביקורת על שר הטבעות כתב מייקל סטרייט, עורך ה"ניו רפבליק", לטולקין ושאל כמה שאלות: ראשית, האם הייתה "משמעות" מאחורי תפקידו של גולום בסיפור ובכישלונו המוסרי של פרודו בנקודת השיא; שנית, האם הפרק 'טיהור הפלך' כוון במיוחד לאנגליה של זמננו; ושלישית, מדוע הנוסעים האחרים צריכים להפליג מן הנמלים האפורים עם פרודו בסוף הספר – "האם זה מאותה סיבה שישנם אלה הזוכים בניצחון אך אינם יכולים ליהנות ממנו?"]
[ללא תאריך; כנראה מינואר או פברואר 1956.]
מר סטרייט היקר,
תודה לך על מכתבך. אני מקווה שנהנית משר הטבעות? נהנית היא מילת המפתח. שכן הוא נכתב על-מנת לשעשע (במובן הנעלה ביותר): להיות קריא. אין "אלגוריה" ביצירה כלל וכלל, בין אם מוסרית, פוליטית או עכשווית.
זהו "סיפור-פיות", אך כזה שנכתב – לפי האמונה שהבעתי פעם במאמר ארוך 'על סיפורי-פיות', עבור מבוגרים – שהם-הם הקהל הראוי עבורו. משום שאני סבור שלסיפור-הפיות יש דרך משלו לשקף את "האמת", בשונה מאלגוריה, או סאטירה (בת קיימא), או "ריאליזם", ובמובנים מסוימים עוצמתו רבה מכל אלה. אך תחילה עליו להצליח בתור מעשייה ותו לא, להלהיב, להשביע רצון, ואפילו לעתים לרגש, ובתוך עולם הדמיון הפנימי שלו לזכות באמונה (ספרותית). ההצלחה בכך עמדה בראש שאיפותיי.
אך, כמובן, אם אתה מעוניין לפנות לקהל "מבוגר" (בכל אופן, לאנשים בוגרים שכלית), הרי לא ניתן יהיה להשביע את רצונו, להלהיב או לרגש אותו, אלא אם כן נראה לו שהשלם, או האירועים, דן במשהו שמצדיק את התייחסותו, יותר, למשל, מאשר בסכנה ומנוסה גרידא: חייבת להיות נגיעה כלשהי ב"מצב האנושי" (של כל התקופות). וכך, משהו מהרהוריו ו"ערכיו" של המספר יישזר בהכרח בסיפור. אין זה זהה לאלגוריה. כולנו, בקבוצות או כיחידים, ממחישים עקרונות כלליים; אך אין אנו מייצגים אותם. ההוביטים אינם "אלגוריה" יותר מאשר (נאמר) הפיגמים שביערות אפריקה. גולום הוא עבורי רק "דמות" – יצור דמיוני, אשר בהינתן המצב פעל כך וכך תחת לחצים מנוגדים, כפי שנראה סביר שיפעל (תמיד יש גורם בלתי ניתן לחישוב בכל אדם, אמיתי או דמיוני: אחרת לא יהיה/תהיה אדם ייחודי אלא "טיפוס").
אנסה לענות לשאלותיך אחת לאחת. הסצנה האחרונה של השליחות עוצבה כפי שעוצבה פשוט משום שבהתייחסי למצב, ול"אופיים" של פרודו, סם וגולום, האירועים הללו נראו לי אמינים מבחינה מכאנית, מוסרית ופסיכולוגית. אך, כמובן, אם רצונך להפוך עוד בדבר, עלי לומר שבמסגרת סגנונו של הסיפור, ה"קטסטרופה" ממחישה את המלים המוכרות (רובד כלשהו שלהן): "מחל לנו על עוונותינו כשם שאנו מוחלים לאלה הפועלים עוון כנגדנו. אל תביאנו לידי פיתוי, אלא הושיענו מרע."[2]
אל תביאנו לידי פיתוי" וגו' היא התחינה הקשה יותר, וזו שמקדישים לה פחות מחשבה. ההשקפה, במונחים של הסיפור שלי, היא שאף על פי שלכל אירוע או מצב יש (לפחות) שני היבטים: תולדותיו והתפתחותו של הפרט (האם זהו דבר אשר הוא יכול להפיק ממנו טובה – טובה מהותית – לעצמו, או להיכשל בכך), ותולדות העולם (אשר תלויות בפעולתו כשלעצמה) – עדיין יש מצבים חריגים אשר בהם אנו עשויים למצוא עצמנו. מצבים "הקרבתיים", עלי לכנותם: רוצה לומר, מצבים אשר בהם "טובת" העולם תלויה בהתנהגותו של יחיד בנסיבות אשר תובעות ממנו סבל וסיבולת מעל ומעבר לרגיל – אפילו, כפי שעלול לקרות (או להיראות, מבחינה אנושית), דורשות חוסן גוף ונפש אשר אינו מצוי בו: במובנים מסוימים הוא נדון לכישלון, נגזר עליו להיכנע לפיתוי או להישבר על-ידי לחץ כנגד "רצונו": כלומר, כנגד כל בחירה אשר יכול היה לקבל או ניאות לבחור מרצונו החופשי, שלא בין המצרים.
פרודו עמד בפני מצב שכזה: לכאורה מלכודת שאין מנוס ממנה: קרוב לודאי שאדם בעל עוצמה פנימית גדולה יותר לא היה עומד זמן כה רב בפני מדוחי הטבעת המציעה לו שליטה; לאדם בעל עוצמה פחותה לא הייתה כל תקווה לעמוד בפני פיתוי זה ברגע ההכרעה הסופית. (פרודו לא היה מוכן לפגוע בטבעת עוד בטרם יצא לדרך, ולא היה מסוגל להפקידה בידי סם).
השליחות, מ.ש.ל., נדונה לכישלון מעצם היותה חלק מתוכנית ארצית, וגם נדונה להסתיים באסון כסיפור התפתחותו של פרודו הפשוט למדרגת "אציל", קידושו. לכישלון נדונה, וכשול כשלה ככל שהדברים אמורים בפרודו עצמו. הוא "התפקר", הפך ל"כופר" – ואני קיבלתי מכתב תוקפני אחד, אשר זעק שהיה צריך להוציאו להורג בעוון בגידה, לא להרעיף עליו כבוד. האמן לי, עד שקראתי זאת לא היה לי-עצמי מושג עד כמה עשוי המצב הזה להיראות רלוונטי לימינו. הוא נבע באופן טבעי מה"עלילה" שאת קוויה העיקריים טוויתי ב-1936. לא חזיתי שבטרם יפורסם המעשה ניכנס לעידן אפל אשר בו דרכי העינוי ועיוות האישיות יתחרו באלה של מורדור והטבעת ויעמידו את כולנו בפני הבעיה המעשית המתעוררת כאשר אנשים הגונים וישרי דרך נשברים והופכים לכופרים ולבוגדים.
אך בנקודה זו, "ישועת" העולם ו"ישועתו" של פרודו עצמו מושגות בשל הרחמים אשר הפגין קודם לכן, ובשל מחילתו על פגיעה. בכל נקודה שהיא היה האדם הזהיר אומר לפרודו שגולום ללא ספק[3] יבגוד בו, ועשוי לשדוד אותו בסוף. היה זה מעשה שטות "לרחם" עליו, להימנע מלהרוג אותו, או שמא אמונה מיסטית בערך המוחלט של הרחמים והנדיבות כשלעצמם, אפילו הם הרי-אסון בעולם הזמן. ואכן הוא שדד אותו ופגע בו בסוף – אך בשל "חסד", בגידה אחרונה זו התרחשה בדיוק בנקודת ההכרעה אשר בה אותו מעשה אחרון של רוע היה הדבר המועיל ביותר אשר יכול מישהו לעשות למען פרודו. מצב אשר נוצר בשל ה"חמלה" שלו הושיע אותו, ומשאו ניטל ממנו. בצדק רב זכה לכבוד הרם ביותר – משום שברור שהוא וסם מעולם לא הסתירו את מהלך העניינים המדויק. אשר לחריצת המשפט הסופי על גולום, בזאת אינני מעוניין לדרוש. זו תהיה חדירה ל"פרטיותו של האל" (Goddes privitee), כפי שכינו זאת בימי הביניים. גולום היה עלוב ומעורר-חמלה, אך בסופו של דבר הידרדר לכדי רשעות מתמשכת, והעובדה שזו הביאה לכדי טוב אין בה כדי ללמד עליו זכות. אומץ ליבו וכוח סבלו המופלאים, גדולים כשל פרודו ושל סם או אף עולים עליהם, בהיותם מוקדשים לרוע היו מרשימים, אך לא ראויים לכבוד. חוששני שאין זה משנה מהן אמונותינו, עלינו להכיר בעובדה שישנם אנשים אשר נכנעים לפיתויים, דוחים מעליהם את ההזדמנות לאצילות או ישועה, ונראה כי הם "ארורים". השאלה עד כמה הם ארורים, אם בכלל, אינה דבר הניתן למדידה במונחי המקרוקוסמוס (אשר בו הוא אף עשוי להביא לטוב). אך אנו, הנמצאים כולנו "באותה סירה", אל לנו לתפוס את מקומו של שופט כל הארץ. עוצמת שליטתה של הטבעת הייתה מעל ומעבר לכוחה של נשמתו העלובה של סמיאגול. אך לא היה עליו לשאת בה אלמלא הפך לגנב עלוב עוד בטרם נתקל בה. האם היה הכרח שייתקל בה? האם הכרחי שמי מאיתנו ייתקל אי-פעם בסכנה כלשהי? מעין תשובה תימצא אם ננסה לדמיין את גולום מתגבר על הפיתוי. הסיפור היה שונה לגמרי! בכך שדחה את הקץ, ולא קיבע לטוב את רצון סמיאגול שעדיין לא הושחת לחלוטין בויכוח בבור הפסולת, הוא החליש עצמו לקראת ההזדמנות האחרונה כאשר האהבה שניעורה בו לפרודו נמקה בקלות רבה מדי על-ידי קנאתו של סם לפני מאורתה של שילוב. לאחר מכן אבוד אבד.
אין התייחסות מיוחדת לאנגליה ב'פלך' – פרט, כמובן, לעצם העובדה שבתור אנגלי אשר גדל בישוב "כמעט כפרי" קטן בוורוויקשייר, בשולי היישוב הבורגני המשגשג ברמינגהם (בערך בתקופת יובל היהלום!) אני, כמו כל אדם אחר, נוטל את התבניות שלי מה'חיים' אשר אני מכיר. אך אין כאן התייחסות ישירה למצב שלאחר המלחמה. אינני 'סוציאליסט' בשום מובן – אני סולד מ'תכנון' (כפי שברור בוודאי) בעיקר משום שה'מתכננים', כשהם עולים לשלטון, הופכים כה רעים – אך לא הייתי אומר שנאלצנו לסבול כאן את רשעותם של שארקי ובריוניו. אף על פי שרוחה של 'אייזנגארד', אם לא של מורדור, כמובן צצה ומופיעה תמיד. התוכנית הנוכחית להרוס את אוקספורד על-מנת לספק את צרכי המכוניות הממונעות היא דוגמה לכך[4]. אך יריבנו העיקרי הוא חבר בממשלה 'שמרנית'[5]. אך אפשר להחיל זאת כמעט על כל דבר בימים אלה.
כן: אני סבור ש'המנצחים' לעולם אינם יכולים ליהנות מה'ניצחון' – לא בתנאים שהם תיארו לעצמם; וככל שלחמו למען משהו כדי שייהנו ממנו בעצמם (בין אם זו השתלטות או שימור גרידא), כך ייראה להם ה'ניצחון' מספק פחות. אך לעזיבתם של נושאי-הטבעות יש פן אחר לחלוטין, בכל מה שנוגע לשלוש. עומד, כמובן, מבנה מיתולוגי מאחורי הסיפור הזה. למעשה הוא נכתב תחילה, ואולי כעת הוא עשוי לצאת בחלקו לאור. זוהי, עלי לומר, 'מיתולוגיה מונותיאיסטית אך "תת-בריאתית"'. אין שום התגלמות של האחד, של אלוהים, אשר נותר אכן מרוחק, מחוץ לעולם הזה, ונגיש ישירות רק לוואלאר או לשליטים. אלה תופסים את מקומם של 'האלים', אך הם רוחות ברואות, או אלה השייכים לבריאה הראשונית אשר מרצונם נכנסו אל תוך העולם[6]. אך האחד הוא בעל הסמכות הסופית, ולו שמורה (או כך היא נראית כאשר צופים בה מתוך הזמן הזורם) הזכות להתערב ולהכניס אל הסיפור את אצבע אלוהים: כלומר ליצור מציאויות אשר לא ניתן להקיש עליהן אפילו בעזרת ידיעה מלאה של העבר אשר קדם להן, אך בהיותן מציאותיות הן הופכות לחלק מהעבר-למעשה עבור כל הזמן שבא אחריהן (שזו הגדרה אפשרית ל'נס'). על-פי האגדה, עלפים ובני-אדם היו ההתערבות הראשונה מעין זו, אשר נעשתה בעצם כאשר ה'סיפור' היה רק סיפור ולא 'ממשות'; לפיכך, הם לא נֶהגו או נוצרו בשום מובן על-ידי האלים, הוואלאר, והם נקראו האֶרוּהִינִי או 'ילדי האלוהים', ועבור הוואלאר היו גורם שלא ניתן לחשבו: כלומר, הם היו בריות רציונליות בעלות רצון חופשי ביחס לאלוהים, מאותה דרגה היסטורית כשל הוואלאר, אם כי כוחם ומעמדם הרוחניים והשכליים היו פחותים בהרבה.
כמובן, ולמעשה מחוץ לסיפורי, עלפים ובני-אדם הם רק היבטים שונים של האנושיות, ומייצגים את בעיית המוות כפי שהוא נתפס על-ידי אדם סופי אך בעל רצון ומודעות-עצמית. בעולם מיתולוגי זה, העלפים ובני-האדם הם שארי-בשר בדמותם הגשמית, אך ביחסן של 'רוחותיהם' לעולם הזמן הם מייצגים שני 'ניסויים' שונים, אשר כל אחד מהם מתאפיין בנטייה טבעית ובחולשה משלו. העלפים מייצגים, לכאורה, את ההיבטים האמנותיים, האסתטיים והמדעיים הטהורים של הטבע האנושי, המורמים לדרגה גבוהה ממה שאכן קיים בבני-אנוש. כלומר: יש בהם אהבה עמוקה לעולם החומרי, ושאיפה לצפות בו ולהבינו באשר הוא ובתור 'אחר' – כלומר, כמציאות הנובעת מאלוהים במידה דומה להם עצמם – לא כחומר גלם לשימושם או כבסיס לעוצמה. הם ניחנו גם ביכולת 'תת-בריאתית' או אמנותית מעולה. לפיכך הם 'בני-אלמוות'. לא 'לנצח', אלא להישאר עִם ובתוך עולם הבריאה, כל עוד נמשך סיפורו. כאשר הם 'נהרגים', על ידי פגיעה או השמדה של דמותם הגשמית, אין הם יוצאים מתחום הזמן, אלא נותרים בתוך העולם, בין אם בצורה לא-גשמית או בלידה-מחדש. דבר זה הופך למשא כבד בחלוף העידנים, בפרט בעולם בו יש זדון והרס (לא הזכרתי את הדמות המיתולוגית שלובשים הזדון או נפילת המלאכים באגדה זו). עצם השינוי כשלעצמו אינו מיוצג כמשהו 'זדוני': זהו הסיפור הנגול ונפרש, והתנגדות לו עומדת, כמובן, כנגד תוכניתו של אלוהים. אך החולשה העלפית במובנים אלה היא, באופן טבעי, להתחרט על העבר, ולהפוך למי שאינם מוכנים להכיר בשינוי: כאילו ישנא אדם ספר ארוך מאד אשר עדיין לא הסתיים, וירצה לעצור ולהתיישב בפרק אהוב. משום כך נלכדו במידה מסוימת ברשת נכליו של סאורון: הם חפצו ב'כוח' על הדברים כפי שהם (דבר הנבדל לחלוטין מאמנות), לממש את רצונם המיוחד בשימור: לעצור את השינוי, ולשמר את הדברים רעננים ונאים תמיד. 'שלוש הטבעות' היו 'טהורות', משום שמטרה זו, במידה מוגבלת, הייתה טובה, היא כללה את ריפויים של הנזקים האמיתיים של הזדון, לא רק את עצירת השינוי גרידא; והעלפים לא רצו לשלוט ברצונות אחרים, אף לא לחמוס את העולם כולו למען הנאתם שלהם. אך עם נפילת ה'כוח', התרסקו מאמציהם הקטנים לשמר את העבר. לא נותר עבורם דבר בארץ התיכונה מלבד הלאות. ולפיכך אלרונד וגלדריאל עוזבים. גנדלף הוא מקרה מיוחד. הוא לא היה יוצרהּ או בעליה המקוריים של הטבעת – אלא קירדן הפקיד אותה בידיו, לסייע לו במשימתו. גנדלף עמד לשוב, כיוון שתמו עמלו ושליחותו, לביתו, ארץ הוואלאר.
המעבר אל מעבר לים אינו מוות. ה'מיתולוגיה' יוצאת מנקודת-מבט עלפית. לפיה, היה בתחילה גן-עדן אמיתי עלי-אדמות, ביתם וממלכתם של הוואלאר, שהתקיים כחלק ממשי של הארץ.
אין 'התגלמות' של הבורא בשום מקום בסיפור הזה או במיתולוגיה. גנדלף הוא אדם 'ברוא', גם אם יתכן שהוא רוח אשר התקיימה לפני-כן בעולם הגשמי. תפקידו כ'קוסם' הוא מלאך או שליח מן הוואלאר או השליטים: לסייע לבריות הרציונליות בארץ התיכונה להתנגד לסאורון, שכוחו היה גדול מדי עבורם ללא עזרה. אך היות שהסיפור והמיתולוגיה האלה גורסים כי כוח – כאשר הוא שולט או רוצה לשלוט ברצונות ומחשבות אחרים (שלא על-ידי הסכמתם המודעת) – הוא זדוני, ה'קוסמים' הללו לבשו דמות של צורות-החיים אשר בארץ התיכונה, וכך סבלו את ייסורי הרוח והגוף. מאותה סיבה הם גם היו חשופים לסיכוני בשר-ודם: אפשרות ה'נפילה', החטא, אפשר לומר. עבורם יתבטא החטא בעיקר באי-סבלנות, אשר מובילה לרצון לאלץ אחרים לשרת ולקדם את מטרותיהם הטובות, וכך, באופן בלתי-נמנע, בסופו של דבר לשאיפה הפשוטה לאכוף את רצונם בכל דרך שהיא. לזדון זה נכנע סארומן. גנדלף לא נכנע לו. אך המצב הורע כל-כך בשל נפילתו של סארומן, שה'טובים' נדרשו ליתר מאמץ והקרבה. וכך ניצב גנדלף בפני המוות ומצא את מותו; וחזר או נשלח חזרה, כדבריו, בעוצמה מוגברת. אך גם אם זה עשוי להזכיר את הברית החדשה, אין זה אותו הדבר כלל ועיקר. התגשמות האלוהים היא דבר גדול עד אינסוף מכל מה שאי פעם אעז לכתוב. כאן אני דן רק במוות כחלק מטיבו הרוחני והגשמי של האדם, ובתקווה נטולת הבטחות. משום כך אני רואה את סיפור ארוון וארגורן כחלק החשוב ביותר בנספחים; הוא חלק מהסיפור החיוני, ומיקומו נובע רק מכך שלא הייתה דרך לשלב אותו בסיפור-המעשה הראשי מבלי להרוס את מבנהו: אשר מתוכנן להיות 'הוביטו-צנטרי', כלומר, בעיקרו בחינה של האצלתם (או קידושם) של פשוטי-עם.
[אף אחת מהטיוטות אשר מהן הורכב מכתב זה לא הושלמה.]
[1] תורגם מאנגלית ע"י יובל כפיר (אייתלאדאר). תודה מקרב לב לרמי שלהבת (גרומיט) על העריכה וההערות המאלפות.
[2] מתוך "תפילת האל" (The Lord's Prayer), אחת התפילות המרכזיות ביותר בנצרות. – המתרגם.
[3] לא לגמרי "ללא ספק". הנאמנות המגושמת של סם הייתה הדבר האחרון אשר דחף את גולום אל מעבר לקצה, כאשר עמד לחזור בו. [הערת המחבר]
[4] הכוונה להצעה ל"כביש עוקף" דרך אחו קרייסטצ'רץ'. [הערת העורכים] (האחו הוא חלק מאוניברסיטת אוקספורד, וצמוד לקולג' מרטון אשר בו כיהן טולקין כפרופסור החל משנת 1945. – המתרגם)
[5] במקור 'Tory', הכינוי הבריטי לשמרנים. – המתרגם.
[6] הם לקחו חלק ב'יצירתו' – אך רק באותו מובן שאנו 'יוצרים' יצירת אמנות או סיפור. מימושו, המתנה של הענקת מציאות ברואה לעולם, באותה רמה כשלהם, הייתה מעשהו של האל האחד. [הערת המחבר]
