הכל צפוי והרשות, האם היא נתונה?

נבואה, גורל ובחירה חופשית בלגנדריום הטולקינאי – הרצאתו של דני אורבך (קוכולין) בכנס 'אבק כוכבים 2003', הכנס הראשון של הקהילה הטולקינאית הישראלית.

 הייתי רוצה לפתוח את ההרצאה היום דווקא ביצירה הנחשבת "פחות רצינית", מבין יצירותיו של ג'.ר.ר. טולקין, היא 'ההוביט', סיפור הילדים הקלאסי שמהווה, לדעתי, מעין הקדמה קלילה ל'שר הטבעות'.

בסיומו של הספר, לאחר שבילבו כבר יושב לו בשלווה בביתו ומעשן את מקטרתו, דן הוא עם גנדלף, בניחותא, בכל הקורות אותו בחודשים שחלפו. האוצר כבר נמצא וחזר לידי הגמדים, סמוג הדרקון חוסל ובילבו עצמו הפך עשיר כקורח. מעל הכל – הוא מצא את "טבעת הקסמים" במאורתו של גולום, מציאה שקבעה גורלות רבים לאחר מכן, ותעמוד במרכזו של 'שר הטבעות' – הטרילוגיה האפית ויצירתו החשובה ביותר של טולקין. לאחר שכל הסכנות חלפו ובילבו זוכה סוף סוף בשלווה, מחליף הוא דברים עם הקוסם גנדלף ועם הגמד בלין, אחד משותפיו לדרך. וכך אומר בלין: "'השר החדש הוא חכם יותר', אמר בלין, 'וחביב על הכל, שהרי זוקפים לזכותו, כמובן, את השגשוג הנוכחי. חיברו שירים האומרים שבימיו זורם זהב בנהרות'. 'ובכן, נבואות השירים העתיקים התקיימו, איפוא, במובן מסויים!', אמר בילבו. 'כמובן!' אמר גנדלף. 'ומדוע לא התקיימו? בוודאי אינך מפקפק בנבואות, רק משום שהיה לך חלק בהגשמתן. אינך סבור, או שמא סבור אתה, שכל ההרפתקאות והעלילות שעברו עליך הצליחו רק הודות למזל, למען תועלתך בלבד? בריה נאה אתה, מר בגינס, ואני מחבב אותך מאד; אבל אחרי ככלות הכל אינך אלא יצור קטן למדי בתוך עולם גדול!' 'תודה לאל!' אמר בילבו בצחוק והושיט לו את צנצנת הטבק." אנחנו עוד נחזור לסיטואציה הזאת ב'ההוביט'. אבל כרגע נסתפק בשאלות אחדות.

'ההוביט' הוא סיפור של הצלחה גמורה, מוחלטת. “There and back again”. זאת בניגוד ל'שר הטבעות', שם ההצלחה והניצחון מרירים בהרבה, וקשורים באובדן ובצער. או כפי שאומר פרודו: "בילבו יצא לבקש מטמון, יצא על מנת לחזור. ואני יוצא לאבד מטמון, ויוצא שלא על מנת לחזור, ככל שאני רואה". וכאן נשאלת השאלה – מדוע בכלל בילבו הצליח? האם בזכות עורמתו, שכלו הטוב, מזלו ושתי רגליו שעמדו תמיד על הקרקע? או בזכות הנבואות, שעמדו להתגשם בין כך ובין כך? בקיצור – האם היה בילבו הוביט שחפץ באוצר, וזכה בו בזכות כישרונותיו האישיים, או שמא היה רק כלי לכוחות חיצוניים, שחפצו שהוא ימצא את הטבעת (וההמשך ידוע)?

כאן מקופלת אחת השאלות הקשות ביותר במיתולוגיה הטולקינאית כולה – מהי השפעתו של הגורל על בני אדם (או הוביטים)? האם אנחנו, אליבא דטולקין, כלי שחמט הנתונים להשפעת הנבואות שמקורן בכוח עליון? האם מעשינו הטובים והרעים אכן משנים משהו? ומה עם הבחירה החופשית אשר ניתנה לנו, הבחירה בין טוב לרע אשר טולקין כל כך מדגיש? ב'ההוביט' אנחנו מדברים על הצלחה, אבל מה עם כשלונות, תבוסות ומוות? האם גם הם קשורים לחטאים או טעויות של בני אדם, או שמא מכוונים הם גם בידי הנבואה, גורל אשר מוטווה ביד נעלמה?

הדילמה הזאת מופיעה אין ספור פעמים במיתולוגיה הטולקינאית על כל גווניה. החל מסיפורי ילדים משעשעים כדוגמתו של 'ההוביט' ועד לאפוסים רציניים כ'שר הטבעות', 'הסילמריליון' או 'שירת ליתיאן'.

כדי לפתור את הבעיה הסבוכה הזאת, עלינו לחזור לראשית, להתחלה של הכל – סיפור הבריאה הטולקינאי. שם נקבעו מתכונות העולם ושם, בשורות הסתומות והחידתיות של סיפור הבריאה, טמון גם המפתח לבעיית הגורל והרצון החופשי. וכך כתוב ב'קוונטה סילמריליון': "היה ארו, האחד, והוא הקרוי בארדה בשמו אילובטר; הוא ברא תחילה את האינור, הקדושים. הם היו ילידי מחשבתו, והיו עמו בטרם נברא כל דבר. והוא דיבר אליהם, והעלה לפניהם צלילי מנגינות; והם שרו לפניו, וישמח לבו". סיפור הבריאה הטולקינאי הוא סיפור מוזיקלי. צלילי המנגינות של האיינור, המלאכים, מעין סימפוניה שארו, האל, מנצח עליה, קובעים את מתכונת העולם על כל עידניו, מראשיתו ועד סופו. כאן, למעשה, נקבע הגורל. אבל האם גורל זה הוא מוחלט? עוד נראה. "אז אמר להם אילובטר: זהו רצוני, כי תהפכו את הניגון אשר הכרזתי לפניכם למנגינה כבירה, כולכם גם יחד. ובאשר הצתי בכם את השלהבת אשר לא תכבה לעד, קומו והראו את כוחכם. עטרו את הנעימה במחשבותיכם וברעיונותיכם, כאוות נפשכם. ואני אשב ואסכית, ואשמח עליכם כי עוררתם יופי רב לחיים בשירתכם".

כאן נזרעים הראשונים בזרעי הרצון החופשי – האיינור, המלאכים, משתתפים בבניית העולם, כל אחד לפי מזגו ונטיות ליבו.

מלקור, האיינו המורד ואבי הרוע במיתולוגיה הטולקינאית, מורד באל ושוזר במנגינה צלילים כאוות נפשו. כך נוצר הצריר, הדיסוננס, ומתחיל הרוע בעולם. מלקור מנצל את הבחירה החופשית אותה העניק האל לברואיו יתר על המידה. אבל – "אז דיבר אילובטר ויאמר: 'אדירים הם האיינור, ואדיר מכולם מלקור. אבל למען יידע הוא, ויידעו כל האיינור, כי אני אילובטר, אראה לכם את הדברים אשר שרתם. אז תראו את פרי מעשיכם,. ואתה, מלקור, תראה כי אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון איננו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. כי כל המנסה זאת יווכח כי לא היה אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו'".

כלומר, גם הרוע, ואיתו הבחירה החופשית כולה, משמשים כלי בידי האל "לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו". הכל ידוע לאל, הכל נובע ממנו, הוא עילת כל העילות (אם נשתמש בלשון פילוסופית). אבל בכל זאת – הרשות נתונה. ישנה בחירה אשר התחילה, כאמור, בחירות אשר נתן אילובטר למלאכיו בבריאת העולם.

ושוב אנחנו חוזרים לשאלה הראשונית – מה הוא המתח, אם קיים כזה, בין גורל ובחירה חופשית בארדה? איך אפשר להסביר את הבחירה החופשית בין טוב ורע, שטולקין מדגיש אותה בלא הפסק, מול האל הכל יכול שקובע את כל תולדות ארדה במנגינה שהגה?

הייתי רוצה להציע הצעה. לדעתי, קבע אילובטר במנגינה קשת גדולה ורחבה של אפשרויות, התלויות בפועלם, החלטותיהם ומעשיהם של בני הלילית, בני האדם ושאר היצורים החיים בארדה. אולי הסוף ידוע, ויגיע בדרך זו או אחרת, אך דווקא האמצע – גורלם של ממלכות, עמים ויחידים, בין בריאת העולם לסופו, הוא באמת משנה. כי כאן, בתווך הזה, מצויה היצירה כולה – אושר וצער, חיים ומוות, הצלחה וכישלון. ננסה להדגים את זה באמצעות מספר סיטואציות מיצירותיו של טולקין, כאשר אנסה להוכיח שבכל אחת ואחת מהווה הגורל מעין פוטנציאל, משהו שיכול לקרות אם יבחר האדם בבחירה זאת מרצונו החופשי. הגורל יכול לסייע לו, להכווין אותו, אך לא לבחור את הבחירה במקומו. לדעתי, דבר זה נכון הן להצלחות ולנצחונות והן לכשלונות ולטרגדיות במיתולוגיה הטולקינאית.

הייתי רוצה להתחיל דווקא משתי דוגמאות מ'הסילמריליון'. הראשונה קשורה בטרגדיה של טורין טורמבר, לוחם אנושי אמיץ וחסר מורא, שמובל צעד אחר צעד לחורבן עצמו וכל הסובבים אותו. טורין הוא גיבור טראגי קלאסי, שכוונותיו בסך הכל טובות, אך בכל מקום שילך משאיר הוא אחריו נתיב של מוות, הרס וחורבן, עד לאובדנו ולמותו שלו. כביכול, אין יותר מסיפור טורין בכדי להדגים את השפעתו ההרסנית של הגורל – גורלו של טורין מהווה מעין אש מאכלת, אשר שורפת והורסת כל דבר אשר בסביבתו. רק בכוחות עצמה כבתה האש, לאחר מותו של טורין טורמבר עצמו, וסביבה חורבן מוחלט. ראשית הסיפור בקללה. הורין, אביו של טורין, נלכד בידי מורגות, הוא מלקור שר האופל ואבי הרוע בארדה כולה. הורין לועג למלקור ולא מוכן להשתעבד לו, אפילו כשבוי. מלקור הזועם מקלל אותו ואת כל זרעו בקללת חורבן נצחית: "שב עתה כאן, וראה את הארצות אשר בהן יבואו רשעה וייאוש על אהובי לבך. ללעוג לי הרהבת, ולפקפק בכוח מלקור, שר ואדון לגורלות ארדה. לכן מבעד לעיני תראה, ומבעד לאוזני תשמע. ולעולם לא תצא את המקום הזה, עד יתגשם הכל אל קיצו המר". הקללה הוטלה אמנם על הורין, אך היא כוונה ישירות אל בנו יחידו, טורין, שנולד במחוז האנושי דור-לומין, וחונך לשנאה בלתי מתפשרת למלקור ולמשרתיו. טורין יקדיש את חייו למלחמה במשרתיו של האויב, אך הקללה שהוטלה על אביו, במשולב עם גאוותו ועיקשותו, יביאו אותו לסוף מר ונמהר.

הוא גדל כנער בממלכת בני הלילית דוריאת, שם הוא היה מוגן בפני הקללה. אך פרשה אומללה בה הוא מסתבך מביאה אותו, על לא עוול בכפו, למשפט המלך. במקום להתייצב למשפט, שם, כפי שמתברר מאוחר יותר, היה מזוכה, בורח טורין מבני הלילית בשל גאוותו ובכך חושף את עצמו בפני קללת מלקור הנוראה. הוא הופך לפורע חוק נוקשה, ואף כי הוא שומר תמיד על אצילות לבו ונלחם במשרתי האויב היכן שיהיו, הוא מסרב לשוב לדוריאת, אפילו כאשר שליחי המלך אומרים לו שזוכה במשפט. גאוותו מכשילה אותו והוא ממשיך בנתיב שיוביל אותו לחורבנו המר. ממלכת בני לילית נוספת, נרגותרונד, אליה מתחבר טורין, נחרבת עד היסוד באשמתו. בשל רצונו בתהילה ובקרבות, הוא מפתה את לוחמי הממלכה לצאת לקרב גלוי נגד מלקור. הדרקון השטני גלאורונג, משרתו של מלקור, מחריב את נרגותרונד, אך טורין מצליח לברוח ונשבע לחסל את הדרקון.

נתיב הדמים שלו עוד לא הגיע לקיצו. מכאן פועלת הקללה באופן מושלם -למרות שהוא הורג את גלאורונג, בסופו של דבר, טורין קוטל בטעות את ידידו הטוב ביותר, הוא מגלה שנשא לאשה, בלא ידיעתו, את אחותו ורוצח, בזעמו חסר המעצורים, את מנהיג אנשי היער שהעניק לו הגנה ומחסה. גלאורונג, הדרקון המרושע של מלקור, הוא שמנחית עליו את מכת הגורל האחרונה, ומגלה לו שהתחתן עם אחותו. הוא מעמת, בצורה אכזרית אך אמיתית, את טורין עם קללת גורלו ועם כל חטאיו. ואם נשתמש במילותיו של גלאורונג לניינור, אחותו של טורין – "הדוקר בחשיכה, המערים על אויביו, המועל באמון רעיו, הקללה לשאריו, טורין בן הורין!" ומר הוא סופו של טורין טורמבר – הוא נופל על חרבו, אותה החרב בה קטל את ידידו ומת בודד, נטוש ואומלל.

איזכורי השפעת הגורל בסיפורו של טורין הינם רבים מספור, אבל בשום נקודה שהיא לא היה הגורל מתגשם בלא חטאיו של טורין, גאוותו ועיקשותו. כאשר מסתבך טורין בדוריאת באותה פרשה אומללה (קטטה עם אחד מיועצי המלך, שבסופו נהרג היועץ, אף כי טורין לא התכוון לחסלו) אומרים בני הלילית כי "גם לכאן הגיע רצון האויב". היינו – הקללה ארגנה לטורין את הנסיבות החיצוניות – הפרשה שתגרשו מדוריאת. אולם מאוחר יותר מתברר כי אם היה מוחל על כבודו ועומד מול המלך תינגול למשפט, היה מזוכה והקללה לא היתה מתגשמת. אותה תבנית שניתן לראות כאן תקפה לכל המאורעות שלאחר מכן, לפחות בתחילת הסיפור. הקללה יוצרת את הנסיבות החיצוניות, אך בלא "שיתוף הפעולה" של טורין, באמצעות חטאיו, היא לא היתה מצמיחה את פרי החורבן שהצמיחה.

גם מאוחר יותר מאבד טורין הזדמנות לחזור בו – הוא לא מוכן לשוב לדוריאת אף כי שליחי המלך אומרים לו כי זוכה. מכאן הוא חושף את עצמו לפגיעתה הרעה של קללת מלקור, ששבה ומכה בו בלא מעצור.

הרג ידידו הטוב, בלג קותליון, נגרם במפורש בידי הקללה, מאחר שנעשה בלא מודע, כאשר מעיר בלג את טורין במפתיע. אך כאן ניתנת לטורין שוב הזדמנות לחזור לדרך הישר – שהותו בממלכת נרגותרונד ואהבתו לפינדוילס, בת המלך אורודרת. אף נאמר לו כי כעת, עומדת פינדוילס לבדה בין טורין לבין גורלו הנורא. אך שוב מכשילים את טורין חטאיו. נרגותרונד הינה ממלכה נסתרת, ואין בה כוח לעמוד מול צבא מורגות בקרב גלוי. לכן, נוהגים אנשיה להכות במשרתי האויב מהמארב, ולשמור את ארץ נרגותרונד סודית מפני זדונו. אך טורין, החפץ בתהילה ובקרבות, משכנע את אורודרת מלך נרגותרונד לצאת לקרב גלוי, ובכך מביא לחורבן הממלכה בידי הדרקון גלאורונג. וגרוע מכך, בעקבות זאת נרצחת גם אהובתו פינדוילס בידי האורקים. וכעת, שוב בגלל חטאיו של טורין, יכולה הקללה להכות בו בלא מעצור. בגלל שרשרת אומללה של אירועים, הנגרמת בלא ספק בידי הקללה, מתחתן טורין בלא ידיעה עם אחותו ואף מכניס אותה להריון. כעת חווה הלוחם האומלל את מלוא אכזריות הקללה, ואף הרג הדרקון גלאורונג, כביכול מעשה גבורה שיש להשתבח בו, רק מביא אותו עוד פסע לשפת התהום. גלאורונג, למעשה, מנחית עליו את מהלומת הגורל האחרונה והסופית.

דומה שמכאן הגורל מושל בו באופן מוחלט, אבל לא כן הוא. גם לאחר שהרג את גלאורונג, לפני שהוא מאבד עצמו לדעת, מוכנים שליחיו של המלך תינגול להחזירו לדוריאת ולמחול לו על כל חטאיו. אבל טורין מאבד גם הזדמנות אחרונה זאת – "ובעודו יושב שם בא מבלונג עם גדוד בני לילית אפורים אל מעברות הטיגלין. והוא הכיר את טורין ובירכו לשלום, ואכן שמח למוצאו חי. כי שמע, שיצא גלאורונג בדרכו לברתיל, וגם שמע שהחרב השחורה מנרגותרונד נמצאה שם עתה. לכן יצא להזהיר את טורין, ולעוזרו אם יצטרך. אך טורין אמר: 'איחרת לבוא – מת הדרקון'. והם השתוממו והרעיפו עליו שבחים. אך הוא לא נתן דעתו לשבחיהם, ואמר למבלונג: 'רק זאת אשאל: מה בשורה בפיך על שארותי, כי בדור-לומין נודע לי שיצאו לממלכה הנסתרת'. אז נבוך מבלונג, אך נאלץ לספר לטורין כי אבדה מורוון, וכי על ניינור הוטל כשף של שכחה שתוקה, והיא נמלטה מפניהם בגבולות דוריאת ונסה צפונה. אז ידע טורין לבסוף כי הדביקו גורלו, ושלא בצדק המית את ברנדיר. וכך נתגשמו בו דברי גלאורונג. והוא צחק כמטורף וקרא: 'הרי זו הלצה מרה לאמיתה!' וציווה על מבלונג לקום ולשוב לדוריאת, ולשאת את קללותיו שמה. 'וקללה גם עליך ועל שליחותך!' קרא. 'רק זו חסרה לי. ועתה בא הלילה'." וכך נסגר המעגל – לאחר שנסגרה טבעת הגורל ההדוקה על גרונו של טורין, חותם אותה חטא הגאווה האחרון במנעול שאין לשוברו. וכך, אכן, בא הלילה.

מסיפור זה, כמו מכל סיפורי הגורל האחרים במיתולוגיה הטולקינאית, ניתן להסיק כי הגורל המר נופל משילוב של גזירה אלוהית (או שטנית, במקרה של טורין טורמבר) וחטא אנושי. רק השילוב הקטלני הזה הביא על טורין טורמבר את סופו. וכפי שכך מתרחשות טרגדיות, כך גם זוכים העמים החופשיים בנצחונות גדולים. כי תמיד אותו השילוב, בין הגורל למעשה, מכריע את הכף בבליראנד, בארץ התיכונה ובארדה כולה. כפי שטורין נפל בשל גאוותו, ובשל רצונו לפעול תמיד לבדו, כך, מצד שני, מביאים הצניעות, החסד והאהבה לניצחון גדול.

את זאת אפשר להדגים באמצעות הסיפור המרכזי השני ב'הסילמריליון', ולדעתי הסיפור המקסים ביותר בכל יצירתו של טולקין – סיפורם של ברן ולותיין. ברן, כמו טורין, הוא לוחם אנושי צעיר שמתייתם מאביו בעודו נער. אביו מנהיג חבורה של פורעי חוק הנלחמת כנגד מלקור ומשרתיו, שמשליטים את עריצותם השטנית בצפון הארץ התיכונה. בעקבות בגידה מושמד מחנה המורדים ומבין כולם נשאר רק ברן בחיים. מיואש ומתוסכל נודד ברן בשטחי הפרא, וקוטל את משרתי האויב היכן שיהיו. בנדודיו הוא מרחיק לכת וחוצה את גבולותיה הסודיים של ממלכת בני הלילית דוריאת, בה התחנך גם טורין, אותו הזכרתי קודם לכן. כאשר ברן נודד ביער הוא שומע מנגינת חליל נפלאה, ורואה עלמה בת לילית יפיפייה רוקדת ביער. זאת היא לותיין, בתו של מלך דוריאת תינגול. לותיין בורחת מברן כאשר היא רואה אותו, אך כאשר הוא זועק את הכינוי שנתן לה – טינוביאל, זמיר בשפת בני לילית, היא עוצרת. באחד מרגעי השיא הרגשיים של 'הסילמריליון', מתאהבים ברן ולותיין באהבה טהורה וחסרת מעצורים, כמתואר בשירת ליתיאן:

"לרום גבעה זינק, אבה,

חיקו לשטוף באהבה.

ריקות ידיו והיא חולפה,

כחץ שלוח בסופה,

אך אחריה חש מיהר,

קרא לה וליבו בוער,

בשם מתוק כטל מזהיר,

בלשון לילית פשרו זמיר:

'טִינוּבִיאֵל! טִינוּבִיאֵל!'

קולו כרעם מתגלגל,

כפעמון המצטלצל:

'טינוביאל! טינוביאל!'.

מילות כמיהה ואהבה,

עזות כל כך ובדממה,

קפאה אך רגע,

האימה נמוגה לה.

באש להט,

לעבר לותיין שעט,

זינק וכברק הכה,

נשק בלהט לנסיכה.

לפתע חץ בהיר וזך,

של אהבה ליבם פִּילַח.

ובראי עיניה דוק,

נשקף אור כוכבים מתוק".

איש לא יוכל לאוהבים הללו, שאין בהם כל גאווה או חמדנות, אף לא מורגות עצמו. תינגול, אביה של לותיין, מסרב מכל וכל להתיר לבתו לחיות עם בן תמותה ולכן מטיל על ברן משימה שהוא יודע שימות בה: גניבת יהלומי האור, הסילמרילים, מכתרו האפל של מלקור השטן עצמו. צבאות גדולים לא הצליחו במשימה זאת, וכיצד יעמוד בה ברן לבדו? ברן לועג לתינגול, ואומר לו שאם מלכי בני הלילית מוכרים את בנותיהם תמורת תכשיטים, לו יהי כן. ללותיין הוא מבטיח שלעולם לא יקנה אותה, אלא יקח אותה רק מרצונה החופשי. חטא הרכושנות והגאווה של תינגול, כמובן, יתנקם בו מאוחר יותר. למעשה, ברגע זה גוזר מלך דוריאת על ממלכתו את סופה הנורא. אשתו מליאן, הרואה גורלות, מנבאת לו זאת במילים חריפות:

"וקול קפוא, צונן נשמע,

פילחה מליאן את הדממה:

'מלכי הטוב, במזימה

תבונה שיקעת ועורמה,

אך אם עיני אינן טועות,

שחורות לך הן מנבאות.

ליבך אך אבדון ביקש,

לו מוות אכזרי ליחש,

יהיה עדיף זה עבורך,

אך לא ללותיין בתך.

כי לה אֶצְפֵּה גורל אכזר,

במחשכי ארצות נכר'."

תינגול אינו מבין את דברי הנבואה ועונה לאמור:

"'אשר אהבתי לא אמכור',

אמר, טובל קולו בכפור.

'לבן תמותה קלוש, אומלל.

אך זה יצא, וכבר נכשל

בשליחותו, נטול תקווה,

 בשלג נר חייו כבה.

ואם לא כן, אותו נבל

אשר הוליך בתי שולל,

כך בי נשבעתי! מצינוק

של חלמיש, אפל, עמוק

לא עוד היה רואה שחקים

מצל תהום מעמקים!'."

שוב שימו לב לאותו עיקרון – גורל שנגזר בשל חטא אנושי, במקרה זה חטאו של תינגול. רק שילוב הגורל והחטא מסוגלים להצמיח את פרי החורבן. ומליאן, הנביאה, רואה זאת ואין בידה להושיע:

"ובמליאן חזון אכזר

כנבואה קלושה זהר.

בחיוכה נסוך כאב,

במררה ליבה דואב.

וברוחה פלגי דמים,

מכאוב צורב בחכמים".

ברן יוצא לחפש את הסילמריל ועובר הרפתקאות מסמרות שיער, כאשר רק אהבתו ללותיין מניעה אותו לאורך כל הדרך. הוא מקבל עזרה מפינרוד פלגונד, אציל הנפש, שליט ממלכת בני הלילית נגרותרונד, ומאהובתו לותיין, שבורחת מהבית בו כלא אותה אביה, על מנת שלא תצטרף לברן במסעו. כאשר נלכדים פינרוד וברן בידי סאורון, גדול משרתיו של שר האופל, מקריב מלך בני הלילית את חייו למען בן האדם. לותיין, המלווה בכלב הנבון הואן, שמקורו בגן העדן, ואלינור, מביסה את סאורון ומשחררת את אהובה. לאחר מסע מפרך מביסים ברן ולותיין, בתחבולות שונות, את השטן עצמו וברן, המחופש לזאב, עוקר את אחד הסילמרילים מכתרו.

מול אהבתם של ברן ולותיין, אומץ ליבם, ונכונותם למות למען המשימה, איש לא יכול לעמוד. מלקור עצמו, שכל גבורת בני הלילית לא הצליחה להביסו, מובס על ידי אהבה ונכונות להקרבה עצמית.

כאשר ברן מת (ביחד עם הואן) בקרב מול קרכרות, הזאב השטני האדיר, מרחיקה לותיין עד ארץ המתים כדי להשיבו. אפילו מנדוס האכזר, שקללתו הוטלה על כל בני הלילית הגולים מגזע הנולדור, לא יכול להפריד בין השניים, והוא משחרר את ברן. אך לאהבה יש גם מחיר – על לותיין לוותר על חיי האלמוות שלה כדי להיות עם ברן. היא מסכימה, והשניים נישאים – הטוב שבגזע בני הלילית ובגזע בני האדם מתאחד.

אך למרות שהסילמריל הוא פרי נצחונם של ברן ולותיין, מביא הוא על אביה של לותיין, תינגול, את אובדנו. הגמדים, איתם הוא מסתכסך בשל חמדנותו ותאוותו ליהלום (לפי הגרסה אשר מוצגת בסילמריליון שמוכר לנו – יש גם גרסאות אחרות), קוטלים אותו ומחריבים את ממלכתו, ובני פאנור, שחומדים את הסימלריל לעצמם, משמידים אותה באופן סופי.

חטאיו של טורין טורמבר מובילים אותו למותו ולתבוסותו. הרגשות הטהורים של ברן ולותיין מובילים אותם לנצחונם.

העיקרון הטולקינאי שניתן לראות הן בסיפור טורין והן בסיפור ברן ולותיין הוא כזה – גאווה וחמדנות הן חטאים ממיתים שמביאים לאובדן, בעוד שאהבה, הקרבה עצמית ומסירות, רק הם יביאו את הגאולה.

כעת ניגש לניתוח תפקידו של הגורל בעלילת ברן ולותיין. אינספור פעמים בסיפור מודגש הגורל שהפגיש את ברן ולותיין, ולא בכדי – אחד מצאצאיהם הוא אלרונד, מלך ריבנדל, שלו תפקיד מכריע בהצלת העולם מסאורון ובמלחמת הטבעת. תפקידם בתולדות העולם הוא מרכזי כל כך, עד כי אף ב'שר הטבעות' מוקדשות להן שורות לא מעטות, הרבה יותר מאשר לאירועים מיתולוגיים אחרים. בניגוד לטורין טורמבר, אותו מושך הגורל לאובדנו, גזר הגורל כי ברן ולותיין יצליחו במשימתם. אך האמנם כך? האם הצלחתם במשימה, שנראתה בלתי אפשרית כמעט, היתה מובטחת מראש? לדעתי התשובה היא שלילית. הגורל רק מאפשר לברן וללותיין להצליח, באם יתמידו במשימתם וינהגו נכון, היינו – כל מה שטורין טורמבר לא עשה. בלא אומץ ליבם של ברן ולותיין, בלא אהבתם העזה ממוות ובלא התמדתם – לא היה הגורל הטוב יכול להתגשם. אם לא היו מביאים את הסילמריל לדוריאת, לא היתה מתגשמת גם נבואת החורבן של תינגול. גם כאן אנחנו רואים את הקשר ההדוק שבין הנבואה למעשה, בין הנבואה לבחירה החופשית – אין קיום לאחת בלא האחרת, והן שזורות זו בזו עד לבלי היכר.

הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק בסוגיה הזאת דווקא באמצעות אחת מדמויות המשנה בסיפור ברן ולותיין – הואן, הכלב המלאכי מארץ ואלינור, שעוזר לברן וללותיין בשליחותם. כביכול, מכל הדמויות במיתולוגיה הטולקינאית, מונחה הואן יותר מכל בידי הגורל. וכך נאמר עליו בשירת ליתיאן:

"ואף רומח, כישוף של אוב,

זאב בסתר יארוב,

או תרעלת כשפים קסומה,

אף חץ על פני האדמה,

לו לא יכול, כי עוד כֶּגוּר,

חתום גְזַר גורלו, סגור,

נורא הדין, כנשוֹך נחש,

והוא ממנו לא חשש,

מוכרת הנבואה לכל,

בקרב גבורה שדוד יפול,

בפני זאב אדיר, גדול,

אך רק מול האדיר מכל,

מכל זאב שלו קדם,

במערות מחשך ודם."

גורלו של הואן הוא ברור וחותך. עד כדי כך ברור וחותך שכולם יודעים אותו. אפילו סאורון, שרוצה להרוג את הואן, הופך את עצמו לזאב האדיר מכל ובא להתמודד מולו. כי כידוע הואן מנצח תמיד, ושום דבר לא יכול להורגו, מלבד אותו זאב אדיר. וסאורון, להפתעתו הרבה, מגלה כי הוא אינו הזאב האדיר מכל, והואן מביס אותו וכמעט משסע את צווארו. הגורל הוא חמקמק, מסובך ומסוכן מאד להתעסק איתו ולנסות להגשימו. כי לא נגלו כל צפונותיו אלא לאל עצמו. ובאמת, בסופו של דבר, מת הואן בידי הזאב האדיר מכל, קרכרות, והורג אותו בו זמנית. הנבואה מתגשמת.

הואן הוא דמות טרגית במיוחד. הוא עצמו רואה עתידות ומנבא את מותו המתקרב. מותר לו לדבר שלוש פעמים בטרם ימות. בפעם השנייה הוא מדבר בפני ברן ולותיין ומנבא להם את עתידם במילים קשות וסתומות. גם הוא, בסופו של דבר, לא יודע את כל העתיד ואת נבואת הגורל. הוא רק מרגיש, שבשער אנגבנד יפגשו ברן ולותיין את קרכרות, הזאב האדיר מכל, שיהרוג אותו עצמו. הייתי רוצה לצטט את הנבואה בשלמותה, כדי להראות כמה לא ברור הגורל, וכמה נתיבים עקלקלים שונים מכיל הוא בתוכו:

"אותך גורל אילץ לגזול

מכתר מורגות או תינגול,

פנינה אשר תהי גונבהּ,

בחר בין שבועה לאהבה!

אם לא אלה תאבה הַפֵר,

גורל נורא לָךְ יגזר.

תנפח לותיין נפשה בדד,

או כי בנתיבך תצעד,

תחלוק גְזַר גורלך המר,

ויחד מוֹתוּ בנכר,

שם בנבכי עתיד נסתר,

ימתין כתער חד, אכזר.

תקווה קלושה אך במסע,

דולקה כנר, לא מָסְסַה.

אם בלבוש אנוש תצעד,

תאבד בתהום צללים לעד,

וכשוטה פזיז תרהב,

עמוד מול צבא מורגות בקרב.

כי עורמתו של פלגונד,

תושיעך מקרב אבוד.

אותה מעט כעת תטיב,

אם לעצת הואן תקשיב.

(כאן מציע הואן לברן וללותיין דרך פעולה להתחפש לעטלף ולזאב וכך לחדור למבצרו של מורגות, והוא ממשיך)

בלהב אש ליבי צרב,

את ברן ולותיין אוֹהַב,

חַרֵף נפשי אף עבורכם,

וסכנות אימים שכרכם! …

אך לי כעת ליבי יאמר,

שאת גזר דיני אכזר,

בשער מורגות תפגשו,

עת שר האופל תבקשו.

ושתי רגלי הלוהבות,

לשער אופל תלאובות,

לא עוד יובילו. התקווה

תשכך כנר אשר כבה.

יליטו ערפילים עיניי,

לא עוד אדע מה לפני,

מה לי רזי גורל צופנים,

בהיכלות של אבנים.

הייתכן כי לטובה,

תִבְקָעוּ נגד כל תקווה,

נתיב שנית לדוריאת?

ושם אמתין לכם בדד,

אולי אי אז עוד ניפגש,

מעבר לדמים ואש,

תכבול את לב שלושתנו ברית,

יחדיו בטרם אחרית."

הואן, מעבר לכל המילים הגבוהות, נותן למעשה לברן כמה אפשרויות ומבהיר לו שגורלו יהיה שונה בכל אפשרות שיבחר. בכל מקרה עליו לגנוב את אחת "הפנינים". או לגנוב את הסילמריל ממורגות, או להפר את התחייבותו לתינגול וכך לגנוב את לותיין (פנינתו של תינגול). זאת אומרת, הואן נותן לברן אפשרות להתחמק מהמבחן כולו. אבל חוש הכבוד של ברן אינו מאפשר לו לפעול כך. וזאת כבר החלטה אנושית שאיננה קשורה לגורל. שוב אנחנו רואים כיצד משפיעה הבחירה האנושית על הגורל, שרק מנחה ומכוון אותה. הואן מוסיף ואומר שעל ברן ולותיין ללבוש צורה של מפלצות על מנת להתגנב להיכל מורגות – זאת כבר החלטה טקטית, אבל גם אם ברן לא היה מקבל אותה (נניח בשל גאווה בסגנון טורין טורמבר), הוא ולותיין היו מתים בוודאות עוד לפני שהיו מגיעים לשערי אנגבנד, וגם כך לא היה מתגשם הגורל שנחזה (הצלחת ברן ולותיין וחורבן דוריאת). מצד שני אומר הואן שהוא מודע היטב לכך שגורלו המר אורב לו בשערים, היינו – הצלחתם של ברן ולותיין תהיה חורבנו. ראו כמה נתיבים מצטלבים של גורל בסיפור עלילה אחד! ובכל זאת עוזר הואן לברן בשליחות שתביא את מותו, רק מאהבתו את ברן ואת לותיין. ובסופו של עניין אומר שאף הוא אינו יודע את העתיד המדוייק.

האם באמת נגזר גורלו של הואן מראש? אכן, הוא הדמות שהגורל משפיע עליה בצורה החזקה ביותר בכל הלגנדריום הטולקינאי. ובכל זאת, אפשר לפקפק בהנחה הזאת, ולומר שהגורל נגזר על הואן, באם ינהג בהתאם לאופיו ולצו ליבו. אם לא היה עוזב את אדונו הקודם (קלגורם, בנו של פאנור) ועובר לשרת את לותיין, ודאי שלא היה נפגש בקרכרות, הזאב האדיר מכולם, וגורלו לא היה מתגשם, לפחות לא בדרך זאת. החריג בסיפור הואן, וזאת הנקודה אשר הופכת אותו לכה עצוב וטרגי, הוא היפוך משוואת הגורל. בדרך כלל משתלבים גורל וחטא לתבוסה וחורבן (טורין טורמבר), או גורל וחסד לניצחון והצלחה (ברן ולותיין). אבל אצל הואן משתלבים דווקא גורל ומעשים טובים וגוררים אותו לסופו הנורא.

ישנן עוד דוגמאות בסילמריליון, ובכולן משתקפת אותה תופעה – שילוב גורל ומעשה. הדבר איננו שונה ב'ההוביט' וב'שר הטבעות'. ההפך הוא הנכון – חמקמקות הגורל מודגשת עוד יותר בספרים הללו, המפותחים וחשובים בהרבה מעלילות 'הסילמריליון' שחיבורן לא נשלם מעולם. אם נחזור לאפיזודה שתיארנו קודם לכן ב'ההוביט', ניתן לשאול את השאלה: האם נגזר שבילבו ימצא את הטבעת? האם מדובר כאן במעין התערבות אלוהית והסוף גזור וידוע מראש? לכאורה, התשובה היא כן, שימו לב לתיאור מציאת הטבעת בידי בילבו בפרק 'חידות באפלה': "לאט לאט קם והחל לגשש על ארבע, עד שנגע בקיר המנהרה; אך לא למעלה ולא למטה לא כלום: שום דבר, אין זכר לשדים [אורקים] ואין זכר לגמדים. ראשו היה סחרחר, ואף לא ידע בברור את הכיוון שהלכו בו כשנפל. הוא ניסה לנחש כמיטב יכולתו, וזחל כברת דרך, עד שפתאום נגעה ידו במשהו שנדמה לו כטבעת מתכת קטנה וקרה, מונחת על קרקע המנהרה. זה היה מפנה מכריע בחייו, אבל הוא לא ידע זאת. הוא שם את הטבעת בכיסו כמעט ללא מחשבה; ודאי שברגע זה לא נראתה שימושית במיוחד. הוא לא הרחיק עוד ללכת, התיישב על הקרקע ושקע במחשבות נוגות זמן ממושך. הוא ראה את עצמו בדמיונו מטגן חביתה במטבח בביתו – כי כבר הרגיש בקיבתו שהגיעה השעה לארוחה כלשהי. אבל מחשבותיו אלה עשאוהו אומלל עוד יותר".

מהקטע הזה ניתן לראות בבירור שיד הגורל הנחתה את בילבו במציאת הטבעת. כל רוח הקטע מרמזת על כך שטבעת זהב היתה הדבר האחרון אשר עניין אותו באותו הרגע. הוא היה רעב, מפוחד, וכל מעייניו היו נתונים ליציאה מהמלכודת אליה נקלע. אבל הוא לקח את הטבעת בלא מחשבה, וזאת נראית כמו התערבות גורל מובהקת. תשובה מעמיקה יותר ניתנת כבר ב'שר הטבעות', בפרק 'צללי העבר': "'וכיצד כיוונה את השעה לבואו של בילבו'? אמר פרודו. 'כלום אחד האורקים לא היה מתאים יותר?' 'לא עניין לצחוק הוא', אמר גאנדאלף. 'לא לך. זה המאורע התמוה ביותר בקורות הטבעת, עד כה: שבילבו הופיע בשעה היעודה ובאקראי פגעה בה ידו בחשיכה. התגוששות של כוחות יש כאן, פרודו. מבקשת היא, הטבעת, לחזור אל בעליה. היא חמקה מיד איזילדור, והסגירה אותו; בבוא שעת כושר נאחזה בדיאגול המסכן, והוא נרצח; אחריו בא גולום, והיא ניצלה אותו עד תום. שוב לא היה בו מועיל; קטן היה, ושפל מדי; כל עוד יחזיק בה לא תצא מן האגם העמוק. והנה, כיוון שבעליה התעורר לחיים והתחיל משלח את שלוחות מחשבתו הרעה מיער אופל, זנחה את גולום. ואז גרם המקרה שיאספנה יצור בלתי משוער ביותר: בילבו אשר מן הפלך! כוח אחר פעל כאן, שאינו סר למשמעתו של יוצר הטבעת. לא אוכל, בשעה זו, לומר דברים מפורשים. אך זאת אומר, שבילבו היה מיועד למצוא את הטבעת, ולא בפקודת יוצרה. משתמע מכאן שגם אתה היית מיועד לקבלה. וייתכן שזו מחשבה מעודדת'." הדיאלוג הזה, מתוך 'שר הטבעות', הינו, לדעתי, דיאלוג מאלף, ומציג באור עמוק בהרבה את ההתרחשות שתוארה ב'ההוביט'. כאן נאמר במפורש שהיתה זו יד הגורל, אשר הובילה את הטבעת לידי בילבו. ולא יד גורל אשר נשלטת בידי סאורון, השר האפל. גם לא בידי אחד מהולאר, יש להניח – אין בכוחם לקבוע גורלות מכריעים אשר כאלה. מדובר בגורל העליון מכולם, עילת כל העילות, וככל הנראה – התערבות אלוהית של ממש. לכן, ניתן לומר במידה גבוהה של סבירות, אם נאמין לגנדלף, כי נגזר על בילבו למצוא את הטבעת, וגם פרודו היה מיועד לקבלה.

אך האם היו חייבים הדברים להשתלשל כפי שהשתלשלו? הבה נבחן את העובדות, ונתעלם מכל החלטותיו הנבונות של בילבו במהלך 'ההוביט', שהצילו את חייו פעמים רבות, ובכך איפשרו את מתן הטבעת לפרודו. אלה החלטות נורמליות וסבירות בהחלט, היינו – השתלשלות הגיונית של הגורל. אבל, וזה אבל גדול, ישנה החלטה מודעת אחת של בילבו אשר גרמה לשינוי ההיסטוריה ולנפול צו הגורל, והיא לא נטילת הטבעת עצמה – עניין אשר, כמדומה, הינו בשליטת הגורל ולא בשליטתו. שימו לב לקטע הבא מ'ההוביט': "נשימתו של בילבו כמעט נעצרה, וגם הוא נעשה דרוך. מצבו היה נואש. היה עליו להמלט בכל מחיר מהחשכה הנוראה הזאת, כל עוד נותר בו כוח. עליו להלחם, עליו לדקור את היצור המתועב, לנקר את עיניו, להרוג אותו. לא, זה לא יהיה קרב הוגן. הוא היה עכשיו רואה ואינו נראה. לגולום לא היתה חרב, ובעצמו עדיין לא איים להורגו, או ניסה להורגו. והוא היה מסכן, גלמוד, אבוד. פתאום התמלא לבו של בילבו הבנה, מין רחמנות מהולה באימה: על הימים הארוכים והשוממים ללא קרן אור או תקווה לשינוי, האבן הקשה, הדגים הקרים, ההתגנבות והלחישות. כל המחשבות הללו חלפו במוחו כהרף עין. הוא רעד. ופתאום, כאילו נוצק בו כוח חדש וביטחון. הוא קפץ במהירות הברק". בילבו מחליט לדלג מעל גולום ולא להורגו. וזאת למרות שמדובר ביצור מרושע, שקרן ורוצח מועד, שתיכנן לטורפו זמן קצר לפני כן. הוא חומל על גולום, וזאת היא החלטה אנושית ולא אלוהית, בחירה חופשית ולא החלטה של גורל. יותר מכך – בנסיבות שתוארו ב'ההוביט', הרג גולום היה המעשה הטבעי והנבון לעשות, ולו לשם הגנה עצמית.

ומה משנה החלטתו של בילבו? את הגורל כולו! ראשית כל, דבריו של גנדלף ב'שר הטבעות'. פרודו, שילמד מאוחר יותר בעצמו את כוחה האדיר של החמלה כמגן בפני רוע, אומר לגנדלף שלוואי ובילבו היה הורג את אותו יצור נרפש, גולום, כבר אז במערה שבהרי הערפל. וגנדלף עונה- "חבל? לא חבל שהרחמים עיכבוהו. רחמים וגם חמלה: לבלתי קטול בלא הכרח. וגמולו היה רב. תן דעתך, פרודו: הוא התנגע במידה כה מועטת, ולבסוף נחלץ, משום שהחל כך את הבעלות על הטבעת: בסימן הרחמים". שימו לב- מכיוון שבילבו התחיל את הבעלות על הטבעת בחמלה ולא ברצח (כמו שעשה, דרך אגב, גולום, שרצח את חברו הטוב כדי להשיגה) הוא לא נוגע עד שלב מאוחר מאד. וכך מסוגל היה הגורל להעביר את הטבעת לידיו של פרודו. ומה היה קורה לו בילבו היה מתנגע והופך למשרת האויב או לצל רפאים? לא ניתן לדעת, אבל ודאי שהגורל לא היה הולך במסלול אשר הותווה לו מלכלתחילה. כאן אנו רואים כמה חזק כוחה של החמלה דווקא, בהשפעה על הגורל, ונראה זאת גם מאוחר יותר, בסיפורו של פרודו עצמו. לאחר שפרודו אומר כי גולום "אויב הוא ותו לא" וראוי למוות, עונה לו גנדלף: "ראוי? אני מעז לומר כי כן. רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום בידך לתיתם להם? אל נא תהא נחפז לחרוץ דין מוות. גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גולום בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. והוא קשור בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא אמור למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם תסתיים הפרשה. ויתכן אז כי רחמיו של בילבו קבעו גורלם של רבים – לרבות גורלך אתה". אנחנו עוד נחזור לאמירה הזאת מאוחר יותר. אבל שימו לב כי גנדלף מדגיש כי יש לגולום עוד תפקיד למלא בהשתלשלות הגורל, ואין לגזור עליו דין מוות נמהר, מתוך חוש צדק חסר רחמים ובלא מחשבה. ומכאן ממשיכה העלילה הידועה לנו. אכן, רואים ב'שר הטבעות' את יד הגורל פעמים רבות, וכן את השפעתו של האויב. אך בעלילה יש גם שרשרת של בחירות והחלטות אנוש הקובעות את מהלך העלילה לא פחות מאותו צו גורל נסתר.

לפני שנחזור לסיפור פרודו והטבעת, שמכריע, למעשה, את העלילה כולה, הייתי רוצה להתעכב מעט על פרשה נוספת, המתוארת בתחילת 'שובו של המלך', פרשת קטילת המלך המכשף בידי איאוון ומרי. אותו שר לרפאי הטבעת היה, כידוע, מלכה הנורא של ממלכת אנגמאר, שעינתה את אריאדור, צפון הארץ התיכונה, למשך שנים ארוכות. בסופו של דבר הודברה אנגמאר בידי חיל משלוח גונדורי, המלווה בכוחות של בני לילית מלינדון ומהנמלים האפורים, לא לפני שהספיקה להחריב את כל ממלכות הדונדאין שבצפון. כאשר נמלט המלך המכשף מהקרב האחרון, ואארנור מצביא גונדור רצה לרדוף אחריו ולהורגו, אומר לו שר בני הלילית גלורפינדל דבר-מה הנראה כמוזר עד מאד: "'אל לך מלרודפהו!', התרה בו גלורפינדל, אשר השקיף לתוככי האפלה המתגברת. 'כי לא יניח כף רגלו עוד על אדמת ארנור. רחוק הוא גורלו המר, ולא מיד גבר יגיע'. דורות רבים יהדהדו עוד המילים האלה, אך כעת רגז לב אארנור, שחפץ לנקום אך על השפלתו'." ומכאן מתגלגלת הנבואה הלאה. גלורפינדל חוזה, שנים רבות מראש, כי קצו של המלך המכשף יבוא לו, אך לא מיד גבר. דבר מוזר מאד בחברה שבה רק גברים לוחמים. וכעת נעבור לסצינת מותו של המלך המכשף, בקרב בשדות הפלנור, ונראה כיצד קטלה אותו העלמה איאוון, בהגשימה את הנבואה: "ואז, מבעד לאיפול-דעתו, דימה לשמוע את דרנהלם בדברו; אי כה היה הקול מוזר והזכיר לו קול אחר שידעו. 'סורה, בן המפלצת, אדון לאוכלי פגרים! הנח למתים וינוחו את מנוחתם!' קול צונן השיב: 'אל תתייצב בין הנאזגול ובין טרפו! כי הרוג לא יהרגך. הוא ישאך אל בית המקוננים שמעבר להררי חושך, ובשרך ייקרע מעליך ורוחך המצומקת תופקר עירומה לעין שאין לה ריסים!' נשמע קול חרב בהישלפה: 'עשה כחפצך; ואני אעצור בעדך, ככל אשר אוכל'. 'לעצור בעדי? שוטה אתה. לא יעצרני גבר ילוד אישה!' ואז שמע מרי את המוזר בצלילי השעה הזאת. דומה כי צחק דרנהלם, צחוק צלול שנשמע כצלצלי-פלדה. 'לא גבר אנוכי! כי עיניך רואות אשה. איאוון אני, בת איאומונד. אתה ניצב ביני ובין אדוני ושאר-בשרי. הסתלק, אם בן מוות אתה! ואם בן חושך אתה ועודך חי, אהלום בך אם תעז לגעת בו'. היצור המכונף צרח צריחה לעברה, אך שר הרפאים עמד תוהה ומחריש, כאילו נבוך פתאום. מעוצמת ההשתוממות כבש מרי את פחדיו ולרגע פקח את עיניו, והנה סר העיוורון. לפניו, במרחק אי אלו פסיעות, רבצה המפלצת המכונפת וסביבה מעגל של חושך, ומעליה התנשא אדונם של הנאזגול, כצל זורע יאוש. לשמאלו, מול פניהם, עמדה זו אשר קרא לה דרנהלם. נשמטה הקסדה ששמרה על סודה, ושערה הבהיר נשתחרר מקישוריו ונפזר על כתפיה, כזהב החיוור. עיניה, האפורות כים, היו נחושות וקשויות, אך על לחייה נחו דמעות. בידה החזיקה חרב, ואת מגינה הרימה להיות חסות לה בפני זוועת עיניו של האויב. גם איאוון היתה זו, גם דרנלהם. כי אכן הבזיק במוחו של מרי זכרון הפנים שראה במפקד הרוכבים של דונהארו: פניו של מי ששואל את נפשו למות, שאפסה כל תקווה ממנו. לבו נתמלא רחמים ופליאה גדולה, ולפתע ניעור בו האומץ המבשיל לאט אשר לגזעו. הוא איגרף את ידיו. אל לה למות, והיא כה יפה וכה נואשת! לפחות אל לה למות לבדה, באין עוזר… אך היא לא חתה: עלמת הרוהירים, בת מלכים, דקת גזרה אך עשוייה עשת, נאווה ונוראה. את חרבה הניפה תנופה אחת, מדויקת ואיומה. את הצוואר השלוח גדעה, והראש הערוף נידרדר כאבן. היא נסוגה בקפיצה כשהדמות הגדולה נפלה והתנפצה לארץ בפישוט כנפיה האדירות. בנפילתה חלף הצל. אור נגה עליה, ושערה הזהיב בחמה. מן המפולת קם הפרש השחור, גדול ומאיים, מתנשא מעליה בקומתו. בזעקת משטמה פולחת, כארס הנוטף, הנחית את אלתו. מגינה התנפץ לרסיסים וזרועה נשברה. היא מעדה וכרעה תחתיה. הוא גהר מעליה כענן, ועיניו נתברקו. שוב הניף את אלתו, להכות ולהמית. אך לפתע מעד גם הוא ופלט זעקת כאב מרה, ואלתו החטיאה את מטרתה והיכתה באדמה. חרבו של מרי היא שפגעה בו מאחור, ביתקה את המעיל השחור מתחת לשיריונו וחתכה את גיד הברך האדירה. 'איאוון! איאוון!' קרא מרי בקול. ואז, מתנודדת ונאבקת לקום, אזרה את שארית כוחה ונעצה את החרב בחלל שבין הכתר והמעיל, בעוד הכתפיים העצומות שחות מול פניה. החרב נשברה לרסיסים, רבים ונוצצים. הכתר נתגלגל ופגע בארץ בחבטה. איאוון צנחה על אויבה הנופל. אך ראה! המעיל והשיריון ריקים היו. הם היו מוטלים על הקרקע, קרועים ומעוכים; וזעקה נתמלטה אל האוויר המרטיט, ונחלשה והלכה עד היותה קול תמרורים נישא ברוח, קול דק ללא גוף שדעך וגווע בחלל, ולא שב עוד להישמע בעידן זה של העולם". ואכן, הנבואה התגשמה. לא "גבר ילוד אישה" הרג את המלך המכשף, אלא אישה והוביט. רבים לפני כבר דיברו על איאוון, על תחושת הכלוב והמחנק שלה וכן על רצונה למות – הסיבה שיצאה למערכה מלכתחילה. מפתה מאד לחשוב שגם היא היתה כאן כלי שחמט גרידא ביד נבואתו העתיקה של גלורפינדל, אך לא כן הוא. ראשית כל, ישנו תרחיש אחר אפשרי באותה המידה. אילמלא טירופו של דנתור ואיוולתו (שוב החלטות אנוש), היה גנדלף, שגם הוא אינו גבר ילוד אישה, יכול להתמודד עם המלך המכשף ולנצחו. הנקודה השנייה חשובה עוד יותר. אם לא היתה מחליטה איאוון, ברגע של חמלה והשתתפות בצער, לקחת את מרי איתה לקרב, הרי היתה מתה מידי המלך המכשף ולא מנצחת אותו. בטקסט נאמר במפורש, הרי, שמכתו של מרי היא שסייעה לקטול אותו בקרב. וכאן שוב מתערב הגורל, שהרי מרי השיג את אותה החרב בהשתלשלות עניינים מורכבת שהתרחשה בארץ הכוכים. אבל ללא אותה החלטת אנוש, ההזדהות עם מרי שכמוה הושאר נטוש ובודד מאחור ולקיחתו איתה לקרב, לא היתה מוגשמת הנבואה והמלך המכשף לא היה מת, לפחות לא בצורה הזאת. ייתכן מאד שכוחות המערב היו נוחלים תבוסה בקרב הפלנור, ואופל היה יורד שנית על העולם. ושוב, פעם נוספת, ניתן לראות עד כמה מסוגלת החמלה לשנות עולמות ולהזיז הרים וגורלות.

ומכאן, ברשותכם, אעבור לסיפור העיקרי של 'שר הטבעות' – גורלה של הטבעת האחת, והוא הסיפור הגדול מכולם על כוחה של חמלה. בפרק 'הבריכה האסורה', שואל פאראמיר את פרודו האם להרוג את גולום. למעשה, ניצב הוא מול אותה דילמה שמולה ניצב בילבו ב'חידות באפלה'. והרי תיאור אותה התרחשות- "'המבקש הוא לעבור את המסך, הבא לראות את ערוות ארצנו? הנה קשתי נכונה, וקלעים טובים הצבתי בשני החופים, דורכי קשת מעולים כמוני ממש. לפקודתך אנו מצפים, אדוני, ונירה בו חץ'. 'האצווה לירות'? אמר פאראמיר ופנה בתנועה מהירה אל פרודו. פרודו נטל לו שהות של רגע בטרם ישיב, 'לא!', אמר לבסוף. 'לא! אני מבקש מכם שלא תירו. סאם, אילו העז, היה אומר 'כן' ביתר מהירות וביתר תוקף… לפי השיחה ניחש היטב במי דברים אמורים.. 'יצור אומלל הוא, ורעב', אמר פרודו, 'ואין הוא מודע לסכנה האורבת לו. וגאנדאלף, הוא מיתרנדיר בלשונך, ציווה על בני לילית לא להורגו… אך יצור זה קשור אי כה בשליחות שלי. עד שגילית אותנו והובלת אותנו איתך, שימש לנו מורה דרך'." זאת אומרת – פרודו מבקש מפאראמיר לא להרוג את גולום מתוך חמלה טהורה. ולמעשה ניתן לומר (כפי שמאשר גם טולקין במכתבים) כי מעשה החמלה של פרודו הציל את הארץ התיכונה כולה. כאשר מגיע פרודו להר האבדון, בלב מורדור, הוא אמור להשליך את הטבעת לאש תופת. מצד שני, מפעילה הטבעת השטנית את שיא כוחה ולאחר חודשים שהחזיק בה, והוא מותש ורעב, אינו יכול פרודו לעמוד מולה. אדם פשוט אינו יכול לעמוד מול שיא כוחו של השטן. הוא מסרב לזרוק את הטבעת. אך גולום, שכלפיו גילה חמלה בעבר, נושך את אצבעו, כורת אותה וגונב את הטבעת. הוא רוקד משמחה, וכך נופל עם הטבעת השליטה לתוך תהום האש. גולום אינו עושה זאת בשל חסידות – הוא רוצה את הטבעת לעצמו. אך נסתרות דרכי האל, ורק בדרך זאת יכולה הטבעת להיות מושמדת. לפי דבריו של גנדלף, אף החכם ביותר לא רואה את כל הגורלות. האל הועיד לגולום עוד תפקיד למלא, ורק בסוף הספר, כאשר נחשפת התוכנית האלוהית כולה, מתגלה מהותו של תפקיד זה.

טולקין מבהיר במכתביו היטב שאם היה הורג פרודו את גולום – לא היתה מושמדת הטבעת האחת והכל היה אבוד. רק באמצעות השמדת הטבעת נבלם השטן, הכובש ארץ אחרי ארץ וכוחות הטוב, למרות כל גבורתם, אינם מסוגלים לעמוד מולו. בסופו של דבר רק החמלה מצליחה להביס את השטן. (מעניין לומר שטולקין כתב זאת כתשובה לקורא לא חכם, ששאל מדוע "לא הוציאו להורג את פרודו על בגידה" בסוף הספר, מאחר שלא זרק את הטבעת לאש מרצונו).

ושוב, כמו במקרים אחרים, גם הצלחתו של פרודו, כביכול, נחזית מראש בנבואה – "החרב חפש הנשברת, בין חומות אימלדריס היא טמונה; תחבולה יבקשו בעצרת, גם מלחש מורגול איתנה. ושם גם האות יגיע, כי צו הגורל מתקרב – קללת איזילדור הופיעה אך בן המחצית יתייצב". בן המחצית הוא כמובן פרודו ההוביט, ו"התחבולה שמבקשים בעצרת" היא שליחותו חסרת התקווה, כביכול, למורדור. אך בלא שיתוף הפעולה שלו, ההקרבה העצמית שלו שאין משלה, נאמנותו של סאם, חוכמתו של גנדלף, גבורתם של כל היתר ובמיוחד – חמלתו של פרודו על גולום, לא היתה הנבואה מתגשמת, והארץ התיכונה נידונה היתה לאבדון.

לכן, אנחנו יכולים לסכם את המתח בין תפיסת הגורל והרצון והחופשי בכתבי טולקין כ-"הכל צפוי והרשות נתונה", כפי שכתב גם הוא בפואמה 'מיתופיה'. תפיסת הגורל שלו אינה דטרמיניסטית, כזאת הגורסת שהכל כבר נקבע מראש, וזאת בניגוד לתפיסת הגורל במיתולוגיה היוונית, ומצד שני גם אינה אתיאסטית – טולקין מאמין בהתערבות אלוהית ובנבואה. אך "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". הגורל הוא פוטנציאל, כפי שמנגינת האיינור מכילה בתוכה אפשרויות רבות, התלויות במעשים טובים ורעים כאחד. בני האדם אינם כבולים כלל למנגינת האיינור, אך גם לבני הלילית, שכביכול כבולים אליה (למשל, לותיין) יש חופש בחירה – בין האפשרויות השונות, והרבות לעיתים, אשר הקצה להם הגורל אשר נקבע מראש במנגינה.

כאן נוצרת לנו תמונת עולם מורכבת ביותר, המלווה במתח מתמיד, שלעולם לא תמצא לו תשובה מלאה, בין אלוהים לאדם, בין נבואה לבחירה ובין הגורל לרצון. המתח המורכב הזה מעשיר ביופי ובעומק נוסף את עולמו של טולקין, תו אחד מני רבים באותה סימפוניית יצירה נפלאה.

הייתי רוצה לסכם את ההרצאה במספר שורות מהפואמה 'מיתופיה', בה הביע טולקין את השקפותיו בנושאים רבים, ובין היתר גם בנושאי היצירה, הרוע והבחירה החופשית:

"ידינו בשדים מלאו עולם,

פיות זרינו ובנינו גם אלים ובני-שטן

מאור ושחור,

כרינו בור – זכותנו היא לבחור

(גם אם ברע). זכותנו לא מוגרה:

בצלם בו נבראנו עוד נברא…

בגן-העדן שמא המבט

יסור לרגע מיפעת יום-עד

 לצפות בהשתקפות הנהרה,

ללמוד את האמת מן המראה.

ואז בנוף המבורך לראות –

הכל צפוי ברם נתונה רשות:

הפדות לא תשנה ולא תמחק

גן וגנן, לא ילד ומשחק.

הרע לא יראה, כי אין הרע

בנוף האל, כי אם בעין צרה,

לא במקור, כי בבחירה זדונית,

ולא בצליל, כי אם בקול מצמית.

מבט בגן-העדן מישירים;

יוצרים דבר חדש, אך לא שקרים.

לא מת שם הצדיק, הוא עוד יוצר

שלהבת עוד תזרח על המשורר,

שירו צלול לעד ולא ניחר,

מתוך אינסוף לנצח שם יבחר."