הסוכן דנתור: טירוף הדעת, או בחירה מודעת?
מדובר במאמר תשובה למאמרה של שירלי לירון שפורסם באתר זה. לא הכרחי (אך מאד מומלץ) לקרוא אותו קודם לקריאת מאמר זה.
כל הקטעים שמצוטטים מ'שירת ליתייאן' לקוחים מתרגומו של דני אורבך.
הקדמה
במאמרה המאלף על אודות היחסים במשפחת הסוכנים לבית מארדיל, מבקשת המחברת ש.לירון לבחון את יחסי המשפחה ב"משולש" שבין הסוכן דנתור ושני בניו, בורומיר ופאראמיר, ולנתח אותם לפי תאוריות של טיפול משפחתי אשר נועד, לדבריה, "להאיר צדדים מוכרים פחות באישיותם של בורומיר, פאראמיר ודנתור". במאמרה, חולקת המחברת על התאוריות לפיהן התמכר דנתור לזדון טרם מותו (קרי, אימץ את תפישת החיים של ה"רוע"), או שנטרפה עליו דעתו. לעומת זאת, היא מבקשת להציג את דנתור כאב שכול, מרכזה של משפחה המתמודדת עם אובדן. לפי גישה זו, כאשר ביקש דנתור לרצוח את פאראמיר ו"לקחתו עימו" במסגרת התאבדותו, אין הוא מאמץ את תפיסתם של "מלכי הערלים" (קרי, בני האדם הסוגדים לאופל) – גישה הדומה לגישה שהייתה קיימת במזרח הקדום ובהודו של רצח בני משפחתו של השליט המת או הנוטה למות. לטענתה של לירון, דווקא בנסיון לרצוח את פאראמיר ישנו נסיון "לבקש ממנו סליחה" או להיות קרוב אליו.
את אותה הנקודה מסכמת לירון כדלקמן:
"יש רק להבין שדנתור אינו המטורף שרוצה לרצוח את בנו מכעס או אנוכיות, או מאי-אכפתיות, או מסיבות שרק הוא יכול להבין בטירופו. זהו אדם שהיו לו סיבות טובות ואנושיות מאד להשבר, ושמנסה ביאושו ועל פי ההגיון הפרטי שלו, שהתעוות בשל כל הצער והכאב, לעשות את הדבר הנכון". (ההדגשות אינן במקור – ג.א).
אם ננתח משפט מסכם זה, הרי שניתן להסיק ממנו את המבנה הלוגי הבא:
- הגישה לפיה דנתור הינו "מטורף" איננה נכונה.
- המאפיינים לרצח בידי מטורף הינם מניעים של כעס, אנוכיות, או אדישות, או סיבות עלומות שאינן ניתנות להבנה.
- דנתור "נשבר", בשל נסיבות חיצוניות קשות ביותר.
- לאחר שנשבר, הוא מנסה, מתוך יאוש ולפי הגיון פרטי אשר התעוות, להשתמש ברצח כדי להתקרב אל בנו.
כבר בשלב זה יוער, כי אף אם היה מאמר זה מאמץ את גישתה של לירון (ואין הדבר כך), הרי התוצאה המשתמעת מן ההנחות של המחברת עצמה עשויה להצביע דווקא על טירוף הדעת, ולא על העדרה. אמת, כי מהנחות אלו עולה היטב כי דנתור אינו הרוצח המטורף הרודף את קורבנותיו מסיבות עלומות הקשורות כל-כולן להזיות מנותקות מן המציאות, או הבעל האנוכי והקנאי הרוצח את אשתו בהתקף זעם אשר מונחה בידי רכושנות ואנוכיות גרידא. אולם גם מהנחותיה של לירון עולה בבירור, כי מדובר באדם אשר בשל נסיבות חיצוניות, התעוות הגיונו והוא רואה ברצח, בשל אותו הגיון "פרטי" מעוות, דרך להתקרב אל בנו החולה. גם הדרך בה נעשה אותו נסיון רצח (עד השלב בו מורחק ממנו פאראמיר) – אגב עיסוק אובססיבי במוות, צעקות היסטריות ("שובו אל המוקד שלכם", וכ"ו), והתקפי בכי בלתי נשלטים, מחזקים דווקא את התזה המנוגדת לזו העולה ממסקנתה הסופית של לירון.
בהמשך, מציעה הכותבת הסברים לשאלה נוספת שהיא מציגה: מדוע מסקנתה אינה עולה מן הספר בבהירות, ומדוע קל כל-כך "לשנוא" את דנתור? לכך, היא מציעה מספר הסברים, כדלקמן:
- חולשותיהם של שאר הגיבורים ה"טובים" ב'שר הטבעות' מוצגות בהבלעה ובסלחנות, זאת בניגוד לאלו של בורומיר ודנתור, אשר, לפי גישתה, טולקין מתארם במלוא חולשתם ומבליע את מעלותיהם.
- הלגנדאריום נושא חותם אפי ודתי, ומשייך את הגיבורים ברובם לשני קטבים מנוגדים של טוב ורע. בורומיר ודנתור עומדים בדיוק בנקודת האמצע, וחרף מורכבותם, קשה לקורא להתנתק מאותה פרדיגמה דיכוטומית.
- טולקין מציג תמונה של "משבר משפחתי", אולם עושה זאת בימים בהם היתה הפסיכיאטריה בחיתוליה; טולקין כותב "מציאות ספרותית", אולם בתור הוגה ושופט, אינו יכול לפרש נכונה את אשר הוא רואה.
בסופו של המאמר, כופרת לירון בהשקפתו של "טולקין ההוגה", וטוענת כי הוא עצמו אינו מבין לעיתים את הדמויות שברא; היא מסכמת בכך, כי הציגה גישה חלופית, מקלה יותר, כלפי דנתור – גישה אוהדת ומבינה, אשר היא, לדעתה, הגישה הנכונה אל דמותו.
מאמר תשובה זה בא, כדי לסתור את גישתה של ש.לירון, בכל הנוגע לדנתור, וכן את שלושת ההסברים שהיא מציעה בסוף המאמר לעניין העדר ההבנה לדמותו. מאמר זה אף טוען, כי גם אם היו שלובים בהתנהגותו של דנתור, חלק מהזמן, אלמנטים של טירוף הדעת, הרי הקו המנחה למעשיו איננו טירוף, אלא בחירה מודעת ברע. המאמר יציג תזה, אשר אינה כופרת אמנם במורכבותו של דנתור, ובכך כי התחרט בסוף דרכו על היחס המפלה שלו כלפי פאראמיר, אולם טוענת כי הקו המנחה מאחורי מרבית מעשיו, ובעיקר מאחורי התאבדותו, הינה אימוץ מודע של התפישה ה"מלקורית", תפישת הרוע – על כל המשתמע ממנה. תפישה, אשר נבעה לא רק מאבלו, אלא גם ובעיקר מגאווה, אנוכיות ותאוות כח, כאשר האבל והחרטה לא שימשו לה אלא זרז. כמו כן, ינסה מאמר זה לטעון כי קיים הבדל עצום בין בורומיר לבין דנתור, וכי אין מקום להכניס אותם, בעניין זה, ל"סירה אחת".
הנחות מקדמיות
גישתו של מאמר זה בנויה על ההנחה, כי טולקין יצר או "ברא" עולם, ואכלס אותו בארצות, היסטוריה ודמויות; לעולם זה, כמו לכל עולם, ישנם חוקי יסוד, או הנחות יסוד, עליהם הוא בנוי. כל ניתוח "פנימי" של דמויות ביצירה הטולקינאית (להבדיל אולי מניתוח של טולקין האדם או השפעות "חיצוניות" על הלגנדאריום הטולקינאי) חייב להכיר בהנחות יסוד אלו ולכבד אותן. מכוחו של קל וחומר, אין ליטול דמות טולקינאית ולנתחה לפי עקרונות היוצאים מראשיתם מתוך סתירה לעקרונות היסוד הטולקינאים. אדגים דברי אלו תוך הצגת עקרונות היסוד הרלוונטיים לדיון נשוא מאמר זה:
- בעולם הטולקינאי קיים אל עליון, אשר יצר את העולם ופועל לפי תוכנית אלוהית. נקודה זו, כאשר דנים בדמויות טולקינאיות, הינה עובדה ונקודת מוצא, ואינה נתונה לויכוח. לכן, לא ניתן להשתמש בעקרונות ניתוח, היוצאות מנקודת השקפה אתאיסטית. באותה דרך עצמה: בעולם הטולקינאי קיימת נפש, אשר יש לה קיום נפרד מן הגוף ואין היא מתה עמו;
- העולם הטולקינאי נתון בעימות נצחי בין טוב לרע. קרי, קיים בעולם הטולקינאי רוע לשמו, המאופיין בהשקפות ודרכי פעולה המוגדרות כ"רוע"[1]. הרוע קיים לא רק בעימות חיצוני בין "צבאות טובים" ל"צבאות רעים", אלא גם וקודם כל, בעימות פנימי בתוך נפשם של כל הברואים. לעניין זה, דוגל הלגנדאריום בכך כי לברואים ניתנת האפשרות לבחירה מודעת האם להכנע לרוע אם לאו[2]. הרוע, אם כן, הוא רוע, ואיננו יכול לחסות מאחורי תירוצים פוסט-מודרניים כגון "הכל תלוי בנקודת ההשקפה", קל וחומר שלא בהסברים ביולוגיים השוללים למעשה את קיום הנפש, כגון "שינויים ביוכימיים הנובעים מתורשה ו/או טראומה שעברה הדמות".
המשך הניתוח יעשה לפי הנחות יסוד אלו; מעצם קיומן לא כנושא לויכוח (מן הסוג המתחולל בעולמנו אנו), אלא כאקסיומה, עולה במפורש כי הניסיון להשתמש בכלי פרשני המניח הנחה מנוגדת דינו להכשל. מאידך גיסא, אין קיום האקסיומות דנן שולל אפשרות לויכוח האם הבין "טולקין ההוגה" את הדמויות שיצר "טולקין הסופר": הנחות יסוד לחוד ופרשנות לחוד. העובדה שקיים רוע שאין לו מחילה אינה מונעת, למשל, את הויכוח היכן עוברים קוי הגבול, או האם התנהגותה של דמות מסויימת מעיד עליה כי אימצה את דרכו של הרוע, אם לאו.
הרוע – סיבה או תוצאה?
בלגנדאריום הטולקינאי, כפי שהוזכר קודם לכן, אף אחד מהברואים אינו חסין מהשפעתו המזיקה ומהפיתוי של הרוע. הקונפליקט הפנימי אינו אך ורק נחלתם של ברואים רגילים וארציים, אלא גם נחלתם של הישויות ה"חצי אלוהיות", הן המיאר והן הואלאר עצמם. הרוע אף אינו פועל בדרך או מתחם אחיד של דרכי פיתוי, אלא בא מבפנים, מן הבחינה העמוקה ביותר של מושג זה. הרוע מזהה ומנצל את הסדקים, הבעיות, התסכולים והיגון בנפשו של כל אחד מהברואים, וביחוד את השאיפות האנוכיות של נשוא הפיתוי. דרך ההשפעה של הרוע היא תלויה ומשתנה בהתאם לדמות – החל בשילוב בין גאווה ויגון על רצח אביו שהיו נחלת פאנור, וכלה בהזיות השוא שנוטעת הטבעת בנפשו של סאם, החולם חלום דמיוני על הפיכה ל"שליט-גנן" של מורדור, אשר תהפך בפקודתו לגן ירק פורח. עצם כוחה של הטבעת להשפיע על כל יצור שישא אותה טמונה ביכולתה לזהות ולפעול עליו דרך אותם "סדקים" באישיותו, קטנים ככל שיהיו – חולשה שהיא נחלתם של כל הברואים[3]. אותם "סדקים" עשויים להוות, אם כן, את המניעים לנפילה, וככל שהם גדולים יותר, כך הסכנה לנפילה גדולה יותר. אלא שיש להבחין היטב בין המניעים לבין הנפילה עצמה. הנפילה לרוע הינה תוצאה אפשרית (אך לא הכרחית) של אותם המניעים, זאת, כאשר מצורף אליהם עוד דבר-מה, אשר הינו הבחירה המודעת. הבחירה המודעת היא עקרון יסוד ותנאי-בלעדיו-איין לנפילה אל תוך הרוע[4], ותנאי הכרחי להיותה ניתנת לגינוי ולענישה. זאת, ממש כשם שבעולם המשפט, היכולת לבחור בין חלופות פעולה + בחירה מודעת בחלופה האסורה, הינה תנאי-בלעדיו-איין להטלת אחריות וענישה פלילית. כאשר בענייני מוסר ומעבר בין טוב לרע עסקינן, הרי הבחירה הנדרשת עבור "מעבר ספרה" אשר אין ממנה, בדרך כלל, חזרה, הינה בחירה בדעה צלולה. בחירה בעידנא דריתחא, לעומת זאת, עשויה שלא למלא תנאי זה, ולכן תחשב חטא חמור פחות, וקל יותר (או למצער אפשרי) לכפרה.
לסיכום נקודה זו, הרי שבשלב המעבר (או הנפילה) מן הטוב אל הרע, הרי שהמשוואה היא: רקע ומניעים אישיים + בחירה מודעת = נפילה לרוע. יוצא שבשלב זה, קיים הבדל מהותי בין המניעים לבין הרוע עצמו; זאת, כנראה, להבדיל משלבים מאוחרים יותר של הנפילה, כאשר הרוע באותה דמות קיים כבר כנתון ומניע לפעולה, הדוחף את הדמות ליצור עוד ועוד רוע, עבור עצמה ועבור אחרים.עניין נוסף הקשור לרוע; לרוע בלגנדאריום אין בהכרח "אידיאולוגיה מגובשת", או מערכת ערכים חלופית ל"טוב", כפי שיכול היה הדבר להאמר על אידיאולוגיות חיים מנוגדות זו לזו (כגון ליברליזם ופאשיזם), אשר כל אחת מהן עשויה להביט בשניה כמערכת נחותה, מעוותת ובעלת ערכים שליליים. הרוע בלגנדאריום מיוצג בעיקר על-ידי השקפתו ה"נגטיבית", המבוססת על שנאה עזה לכל מה שמייצג ה"טוב", אולם בלא הצעה של מערכת חלופית. כל זאת, תוך העדפת והתמכרות לתאוות האישיות, בעיקר חמדנות ותאווה לעוצמה ושלטון. הדבר מבוטא בצורתו העזה ביותר בהשבעה אשר משביע סאורון בשירת ליתיאן את משרתיו, ואשר נוסחה כדלקמן:
ימותו אור, חוק, אהבה! תחי טומאה ותועבה!
ישנא ליבי הכוכבים, שבמרום מהבהבים,
ארור הסהר החיוור, ואור זְהָב חמה זוהר!
לוואי כי ים של עלטה, ונחשולים של בעתה,
את מנווה מלך האלים, ועבדיו המקוללים,
יטביעו בתהום אפל, את וארדה בצינוק של צל,
איילת שחר כי תדווה, בגיהנום קפוא תכבה,
לוואי בשחר של שנאה, ואחרית עיפה, קנאה,
תטבע כל הבריאה, תדעך, ביילל מצולות מחשך!סאורון אינו מציע תוכן חלופי לדברים אשר הוא נודר להרוס ולהשמיד; מסיבה זו, ככל הנראה, הולם כל-כך הוא התאור של הרוע כ"צל"; אמנם, צל אשר התנתק מתפקידו וקם על האור להחשיכו, אבל עדיין צל, בלא תוכן מתחרה למהות של יריביו.
רוע ואומללות
נקודה חשובה נוספת – הרע, גם כאשר צולחים מעשיו, איננו מתמלא בהכרח באושר (אף לא אושר מהסוג הירוד והבהמי ביותר). לעיתים קרובות, הרע הטולקינאי (כאשר הוא מוצג במישרין, להבדיל מהצגה של צבאותיו או השפעתו) הינו אומלל, כאוב – ומעל הכל רווי בשנאה ו/או קנאה כלפי הטוב. חרף זאת, הוא מסרב (לאחר שחצה את נקודת האל-חזור) להרפות מדרכו הרעה, גם כאשר מוצעת לו מחילה. דוגמא מאלפת לכך מובאת בתאורו של סארומאן לאחר מפלתו: מזדחל בשממה, לבוש סחבות, אכול שנאה ומרירות; חרף זאת, הוא מסרב לקבל מחילה – גם כאשר ברור לו כי אין לו מה להפסיד עוד, וכי דרכו שלו כשלה. וכך הוא עונה לגאלאדריאל, המציעה לו הזדמנות אחרונה (ולמעשה, נטולת כל מחיר נגדי) לחזור בו:
"אם אכן היא האחרונה, אשמח" אמר סארומאן "זה יחסוך ממני טירחה של סירוב נוסף. כל תקוותי הנה אבדו, אך בשלכם לא ארצה לקחת חלק".
(ההדגשה אינה במקור – ג.א).
האומללות חסרת המזור שמביא הרוע אינה נעצרת בבריות שנפלו לתוכו, אלא היא ניכרת היטב גם בדמותו של אדון הרוע, מלקור-מורגות בכבודו ובעצמו. אם נבחר לנתח את המניעים שהביאו לנפילתו העצום באיינור אל הרוע, לפי המודלים של לירון, נוכל לכאורה ליצור מודל של "יחסי משפחה", כאשר האב הוא אילובטר, והאח המועדף הינו מנווה, דבר הגורם למלקור לחוש לכאורה מקופח, חרף העובדה כי הוא רואה עצמו מוכשר יותר. מעניין הוא, האם גם כאן ניתן היה להעלות על הדעת ניתוח לפי "מודל משפחתי" – אב המאבד את בנו, משום שהוא מדכא את היצירתיות שבו ואינו נוקט בהבנה וסלחנות כלפי המרדנות שלו, אלא משפיל אותו בפני כל "המשפחה" (האיינור). הסילמריליון אומר במפורש, כי מן הכלימה נולד כעסו החשאי של מלקור, אשר הוביל אותו לאחר מכן לבגידה ולנפילה. יתכן וגישה כזו היתה מעדיפה להחמיר גם עם מנווה, אשר מסלק את מלקור מעל פניו לאחר הצתת האישים הגדולות, כדלקמן:
"לא לך תהי הממלכה הזו, בזדונך, כי רבים אחרים טרחו בה כמותך ואף יותר".
מלקור בא, אמנם, בגישה מתנשאת ופטרונית, אבל ראש האיינור, במקום להחזיר באופן סלחני ורך, עונה תשובה נוקשה המעמידה בפני מלקור את הברירה, להכנע באופן הנתפס בעיניו מבזה, או למרוד. מלקור בוחר למרוד.יוצא, כי נפילתו של מלקור אינה סתמית, אלא מלאה במניעים שניתן לראות בהם צד אנושי, כמעט ניתן להבנה, אם מתעמקים בו. יתר על כן, גם הצד של האומללות והסבל אינו נעדר מדמותו של מלקור. כך, למשל, הוא מתואר בשירת ליתיאן, בעודו ישוב על כס מלכותו, לאחר שקטל את גדול יריביו מקרב בני הלילית. באותה שעה, שלושת הסילמרילים מצויים ברשותו, שני יריביו הגדולים (פאנור ופינגולפין) מתים, וצבאותיו שוטפים את מרחבי הארץ התיכונה. אלא שמלקור הדווי והפצוע לא מוצג כמלא אושר בנצחונו, נהפוך הוא:
"כך באוגליר מרות צוּלָק,
דואב גופו ומבולק,
הילך צולע וכושל,
מאז מָלַך על כס ברזל,
במנהרות מעמקים,
ולא ראה עוד אור שחקים.
זומם ובמחשך נסתר,
קָשַה ליבו, מר ואכזר,
הלוך ושוב בהיכלו
תרעד קרקע ממשקלו,
פוסע בלא מנוחה,
חומס שלטון ומלוכה".התמונה מציגה היטב את מלקור הדאוב והאומלל, צל של עצמו בימי גדולתו, כתרו שלו, על הסילמרילים שגנב, מכביד על ראשו כמשקולת, פצעיו הרבים אינם נרפאים, וכל תאורו כמעט כשל אדם נכה העומד סמוך לסוף דרכו. אם מותיר תאור זה מקום לספק, האם סבלו מוגבל אך ורק לפצעיו, הרי בא תאור הדברים שהוא אומר ללותיין זמן קצר לאחר מכן, ופורש את התמונה לעומקה. מלקור מקדם את לותיין בנאום נזעם, ומנסה להעמיד פנים של עליונות ובוז. אלא שקמעה קמעה נושר המעטה, ומבין השורות מבצבצת האמת:
האם לא חרב תַחְבֵקִי,
במר סבלנו תַחְלֵקִי?
שמא עינוי שטנים אחסוך
מגוף שביר וכה מתוק?
ומה לי קול צחוקך הרך,
שירך האווילי כל כך?ובהמשך, נדרש מלקור לתאורם של הואלאר, וכך הוא אומר:
מחיר יקר, במחילה
חייה של עלמה צלולה,
כצעצוע לרגליי,
שַחֵק מעט בשעות הפנאי.
כי בגני עצלות נרפים,
פרחים כמוך מגפפים
בלא מספר בני האלים,
קמעה איתם מתהוללים.
אזי בתום ימי עדנה,
הם ישליכום לעת זיקנה.
דרוסים עת יופיים אבד,
וניחוחם גווע לעד.אף כי מלקור, בשל תפיסתו המעוותת, ובשל היותו הרחק הרחק מעבר לנקודת האל-חזור, אינו מסוגל לתפוס את מעשי האלים בדרך שונה מהאספקלריה האנוכית בה הוא שבוי, מדבריו ניכרת קנאה עזה. חרף העובדה כי הוא רואה עצמו כמנצח, ניכר בו בלא ספק כי הוא סבור כי גורל הואלאר שפר משלו. כל שהוא עשוי לעשות ללותיין הינו אך קמצוץ, טעימה קלושה מהדברים אשר נשללו ממנו. ומה פירוש הערתו בדבר הזקנה ותום ימי העדנה, אזי באה ה"השלכה"? הרי לדבר זה אין כל אחיזה במציאות, ומלקור מודע לכך היטב; היופי (והעלמות) בואלינור הינם בני-אלמוות, ואינם כומשים לאחר שנים מעטות. דומה, כי לא ניתן להמלט ממחשבה כי בדברו על הכמישה וההשלכה, מדבר מלקור למעשה על עצמו: הוא, שידע ימי זוהר ועדנה, הושלך כעת ככלי-אין חפץ להימק בתשישות וסבל במחשכים. אמנם, תפישתו מעוותת מדי מכדי להאשים בכך את עצמו, אלא הוא משליך זאת על יריביו, ובכל זאת המסר של הסבל, הגעגועים והשנאה ברורים מאד. וכרגיל, מלקור אינו מסוגל לסטות מדרכו, ולו כדי ליטול מעט הנאה מ"הפרח הנאה" שהזדמן לו:
שמא ברוגע רך נשכב,
כאדוני המערב?
יקוללו כצבת מוחץ!
רעב נורא עד לאין קץ!
גרון ניחר באש צמא.
כאן תגוועי בצל אימה!
עוד רגע קט וארסק,
עוקצך אטול ואפרק!חרף זאת, וחרף ה"אני לא צריך אותכם ואת ההנאות שלכם", מסר עליו חוזר מלקור בצעקה שוב ושוב (בדרך כמעט ילדותית), המסר העולה מבין השיטין של דבריו הוא שונה לחלוטין.
אלא, שהאם, לאחר כל-זאת, ניטל דבר-מה מן הרוע של מלקור? האם אכן מן הדין להבין אותו, למחול לו, ולהעבירו מכס הברזל השחור שלו אל ספת הפסיכיאטר של לירון? התשובה לכך היא לאו רבתי; כמו ברואים אחרים, מלקור נתקל בתסכולים וקשיים, והגורל מקשה עליו להשיג את אשר רצה וחשב כי הוא מגיע לו. אלא, שמרגע שהצטרפה לכך הבחירה המודעת ברוע, ונחצתה נקודת האל-חזור, מעשיו של מלקור (אשר הפך באופן סמלי למורגות) הינם נטולי כפרה. עצם הנסיון להפעיל גישות "טיפוליות" כדי להבין את הרוע או לרחם עליו (או שמא "גישה שיקומית תוך נסיון לשילוב בקהילה?"), כפי שעושה מנווה מאוחר יותר הינה, אובייקטיבית, טעות הרת-אסון המביאה במישרין לכל הרוע והיגון אשר התחוללו לאחר מכן.כסיכום ביניים של הנקודות שהובאו עד-כה, טרם שנפנה אל דנתור עצמו, עולות המסקנות הבאות: טוב ורע קיימים, וכל יצור מצוי בסכנה להכנע להם, סכנה שמתגברת ככל שהוא נתון ללחץ, צער או תסכול גדולים יותר; חרף העובדה הזו, מרגע שנעשתה בחירה מודעת להכנע להם, ואומצה התפישה של הרוע, הרי זה חטא חסר כפרה ובדרך-כלל נקודה שאין ממנה חזרה. העובדה כי הרע הינו (או היה) דמות מורכבת, או העובדה כי הוא מתייסר בשל בחירתו, אינה מוציאה אותו מגדר ה"רע". גם קיום גווני ביניים עדינים של אפור אינו גורעת מעובדות אלו; היא אך מוסיפה להן מורכבות ועומק.
מותו של דנתור – טירוף דעת, או בחירה מודעת?
דנתור מצוי אכן במצב קשה, כאשר הוא בוחר להתאבד ולקחת את בנו עמו; אין חולק, כי השכול פגע בו קשה ויסר אותו יום ולילה. אין חולק, כי למות בורומיר התווספו עתה גם התחושה הקשה פרי המצור על גונדור, וחוליו של פאראמיר. דברים אלו תוארו תאר-היטב (ואף בדרך נוגעת ללב) במאמרה של לירון, ואין טעם לחזור עליהם בשנית.
אלא שמאמר זה אינו משקף את התמונה במלואה.
מצב זה, של אובדן, סכנה ושכול המכה מכל כיוון, איננו נחלתו של דנתור בלבד; במצב דומה למדי (אף כי מוצג ביתר עידון) עומדת גאלאדריאל – כל אחיה וקרוביה מצד אביה נרצחו באופן ברוטלי בידי מלקור ועושי דברו, בתה נפגעה קשות מידי אורקים ונטשה אותה, והיא מוצאת עצמה לכודה בממלכה מצטמקת והולכת, כאשר היא חשה שזמנה הולך וחולף בלא מזור. משיר הפרידה שלה נשקפים יאוש וצער שאינם נופלים מאלו של דנתור – צער על תבוסה, עולם מאפיר באין מזור, והגרוע מכל – אף הנצחון על סאורון לא יביא לה מזור, אלא נהפוך הוא, הוא יטול את אחרוני הכוחות שלה ושל בני עמה. הגורל הצפוי לה (אשר מכמה בחינות הוא גרוע יותר מהמצב שהיה נופל בחלקו של דנתור, תחת שלטון אראגורן) מוצג, בגסות ובלא עידון, בידי סארומאן, הלועג לה כדלקמן:
"על עצמכם גזרתם כליה, ואתם היודעים את זאת. ובלכתי לגולה אתנחם לי במחשבה, כי בשעה שהחרבתם את ביתי עלי[5], גם את מוסדות ביתכם קעקעתם. ואי הספינה שתישא אותכם אל מעבר לים?" הלעיג "אפורה תהיה הספינה, ורוחות רפאים ימלאו אותה".
ניתן לומר, אמנם, כי הפסיכולוגיה של גאלאדריאל, כבת לילית, היא שונה, וכי היגון הינו מוחלט פחות, באשר, בסופו של דבר, היא עתידה לשוב ולפגוש את קרוביה. אלא שגישה זו, לדעתי, איננה נכונה. היגון של גאלאדריאל, כפי שהוא מתואר בכתוב, הוא מוחלט וחסר מנוס – יגון על חזון ותקופה שחלפה, על מפעל חיים (אישי ולאומי) ההולך ודועך, מכה אחרי מכה שירדו עליה באין מזור. העוצמה והמוחלטות המשתקפות בטקסט, דווקא בשל חייה הארוכים ונסיונה, מעבירים רושם של יגון (ושמא אף כעס עצור) גדולים לפחות כשל דנתור, אם לא יותר. עוצמת הפיתוי הינה בהתאם, ואף זאת משתקף היטב בטקסט.
זאת ועוד, המעשה שעליה לעשות כדי להכנע לפיתוי הוא קל הרבה יותר (מנקודת השקפה של "דמות טובה") מאשר מעשהו של דנתור – אין היא צריכה לרצוח או לגזול, אלא אך ורק לקבל את הטבעת, אשר פרודו מציע לה מרצונו החופשי. חרף כך, היא מבינה את הבחירה העומדת בפניה ובוחרת שלא להכנע.לא כן דנתור; דנתור עושה את הבחירה ההפוכה בדיוק.
אם ניקח נקודת השקפה מקלה יחסית עם דנתור, נוכל לטעון כי עד לנקודה מסויימת, טרם הגיע לשלב הבחירה המודעת. הוא אדם שבור ומיואש, הפועל מתוך דחפים אמוציונליים, דבר הניכר היטב בדרך דיבורו:
"בוער, כבר הוא בוער. הם שלחו אש בדמו. עוד מעט והכול יעלה באש. אכן, הכזיב המערב. אש תאחז בו ותאכלנו. אפר! עשן ואפר, ורוח תפזר אותו"
סגנון הדיבור דנן אכן מזכיר מטורף (כפי ש"נוכח" גאנדאלף השומע משפט זה), או למצער, כדבריה של לירון, אב שכול ואדם מיואש הפועל מתוך אמוציות ובלא להבין את משמעותם האמיתית של מעשיו. המשפטים הקצרים, חסרי המבנה הלוגי ובעלי הקפיצות לכאן ולכאן תומכים היטב בתזה הזו. כאשר גנדלף נושא את פאראמיר ומרחיק אותו ממנו, נאמר על דנתור:
"דנתור כמו ננער מתרדמה, האש דעכה בעיניו, והוא פרץ בבכי. והוא אמר: "אל תקחו את בני ממני. הוא משווע אלי".
המסקנה העולה מכאן היא ברורה מאליה; התקף האמוציות חלף, אש הטירוף דעכה, ודנתור שב לדעה צלולה, פחות או יותר. בנקודה זו, "מגן הטירוף" נשבר, והעצב פורץ מתחתיו באופן טבעי – דנתור נשבר ופורץ בבכי, תגובה מובנת ואף מקובלת (אף כי לא בהכרח בעיני אדם גאה כמותו עצמו). אלא שבבכי זה אין טירוף או העדר שליטה פתולוגי, כשם שהיה קודם לכן.
מרגע זה, למעשה, ישנו מעבר שלב – אם קודם לכן, דובר על סערת רגשות והעדר שליטה, הרי דנתור נמצא מכאן ואילך בשליטה עצמית ובדעה צלולה, חרף כל יגונו. זאת ועוד, גאנדאלף מסביר לו היטב את משמעות הבחירה שלו:
"כזאת עשו מלכי הערלים העובדים את הכח השחור, שהיו טורפים נפשם בכפם מרוב גאווה ויאוש, והיו רוצחים את בני משפחתם עמם, כדי להקל על מותם שלהם".
ומייד לאחר מכן, כאשר דנתור מוצג "עומד כמהסס" מציב לו גאנדאלף את הברירה השניה:
"בואה!" אמר גאנדאלף "זקוקים לנו שם. יש דברים רבים שעדיין תוכל לעשות".
כאן, עומד דנתור במצב דומה למצבה של גאלאדריאל (ולהבדיל, של מלקור בעומדו מול מנווה). דעתו שבה והצטללה, והברירה עומדת בפניו במלוא חריפותה – להוסיף להאבק, חרף יגונו, ובלא פרס מובטח, כאשר אף אם ינצח, לא יהיה עוד העומד בראש, אלא יאלץ לוותר על מעמד זה לאראגורן. דנתור בוחר בבחירה מנוגדת לזו של גאלאדריאל ודומה לזו של מלקור לפניו, ועושה זאת בדעה צלולה:
"ואז, לפתע, פרץ דנתור בצחוק. שוב עמד, גאה וזקוף-קומה. בצעד מהיר חזר אל השולחן והסיט את הכר שתמך את ראשו. וראה! פאלנטיר אחז בידיו. ובעודו מחזיק בו נדמה לצופים שהכדור מתלהט מתוכו, ופניו הכחושות של האדון מוארות באש והן כמו מקשת אבן חצובה, חדת-צללים, פנים אציליות, גאות ונוראות. עיניו הבריקו".
עיננו הרואות – תאור זה שונה בתכלית מדנתור ה"מטורף" המוצג קודם – אדם שבור, שאינו מסוגל לדבר בהגיון, אלא פולט משפטים קצרים ומבולבלים. זהו דנתור אחר, גאה ונחוש בדעתו, וגם צלול בדעתו. אבן הרואי הבוהקת בידו ממחישה ומעצימה את התאור של האדם הרואה למרחוק, היודע היטב להיכן פניו מועדות. באופן בלתי מקרי, מתואר בדרך דומה גם פרודו, בעת שהוא בוחר להכנע לטבעת על פתח סאמאת-נאור:
"ואז ננער פרודו ופתח לדבר בקול צלול ועז, שכמוהו לא שמע סאם מפיו, וקולו החריש את המונו ושאונו של הר האבדון, והרעים בין הקירות לגג".
לא בכדי, מתואר קולו של הנופל בשני המקרים כצלול, עז וגאה – זאת ככל הנראה בשל העובדה כי משא ההתלבטות הוסר ממנו, והוא החליט. אף לא במקרה לחלוטין, בשני המקרים, מתוארות הלהבות המרצדות קרובות ברקע, כמו כדי להמחיש את משמעות הבחירה שהוא עומד לעשות.
בניגוד למלקור, אשר הכתוב מותיר לנו לתהות על המחשבות שחלפו בראשו כאשר יצא מלפני מנווה לאחר העימות ביניהם, דנתור מנמק היטב את בחירתו. לא זאת בלבד שבניגוד לדנתור של השלב הקודם, משפטיו ברורים, לוגיים ומובנים היטב, הרי שגם נימוקיו לבחירה במוות (ובמות בנו) הינם ברורים, וכאשר הוא מנמק אותם, ניכר כי לסכנה כי סאורון ינצח, ואף למות בורומיר וחוליו של פאראמיר אין מקום רב בתוכם:
"ואני זאת אומר לך, גאנדאלף מיתראנדיר. לא אהיה כלי שרת בידך. סוכן אנוכי לבית אנאריון. לא אשפיל עצמי להיות חצרן חלכה לאחד המתנשא למלוך. ואפילו יוכח שטיעונו תקף, צאצא הוא לאיסילדור בלבד. לא אקוד לאחד כמו זה, נצר אחרון לבית מלכות אביון, שפנה הודו וניטלה האדונות ממנו".
ומאחר ונמנע ממנו אשר הוא רוצה, להיות מושל אשר יוריש את כסאו לבנו (וכמו מלקור, להיות "מספר שתיים"), הוא אומר:
"ואם גזירה היא שלא אזכה באלה, אבחר באבדון; אין לי חפץ בחיים מדולדלים, באהבה חצויה או בכבוד מושפל".
לדברים אלו ישנם משמעות רבה; לפאראמיר אין תפקיד גדול בכל השיקולים האלו שאינם אלא "אני-זכותי-שלי". זאת ועוד; אם כבר יש לדברים אלו רלוונטיות לפאראמיר, הרי זה עניין "האהבה החצויה" – דנתור מעדיף "את האבדון" (על כל המשתמע מכך, להבדיל מהמושג "מוות" גרידא), על כי יאבד את כסאו, או כי יראה את בנו, אשר חצוי בינו לבין ערכים אחרים (אחר כך יאמר דנתור לגאנדאלף "גזלת ממני את מחצית האהבה של בני"). הבחירה הזו, היא אנוכית לחלוטין. אין לפאראמיר, או לרצונו, כל משקל בעיני דנתור. כאשר גאנדאלף אומר, כי "לפחות אל לך לגזול מבנך את בחירתו", תגובתו של דנתור היא שליפת סכין ונסיון לרצוח את בנו. קשה להשתחרר, בנקודה זו, מהשוואה נוספת למלקור, אשר נטל מהדבר הקרוב ביותר ל"צאצאיו" – האורקים, את בחירתם שלהם. הבחירה ברוע, בשני המקרים היא אנוכית לחלוטין. כמו מלקור, גם דנתור מפרש את ההגנה על האחר מפניו מאוויו האנוכיים כ"גזילה" של אשר שייך לו. מאחר ובחר את בחירת האל-חזור שלו, הוא איננו מסוגל עוד, ככל הנראה, אלא לחשיבה אנוכית ומעוותת (להבדיל מן הדרך בה התייחס לפאראמיר קודם "הוא משווע אלי". כעת יש רק "אני" ו"שלי"). ההבדל היחיד בין שתי הדוגמאות הללו, הוא כי דנתור נחסם פיזית מלעולל את זממו, ואי לכך קוטל את עצמו בלבד, ואילו מלקור מספיק, כידוע, להמשיך ליפול מטה ולעולל אין-ספור רעות לפני שהוא מובס כליל. אולם הבדל זה נוגע לשאלת ההזדמנות, ולאורך ועומק ההדרדרות, טרם הסתלקותו או סילוקו של המעוול מהבמה.
גם התקפתו של דנתור על גאנדאלף ושאפתנותו דומה מאד, ולא בכדי, לדברי סארומאן בסצנת העימות על מדרגות האורתאנק; הדמיון אינו רק באופי הלעג, אלא גם במהות הסצנה כלפי הדמות ה"תוקפת" – שניהם עמדו בפני בחירה, ושניהם סירבו במודע לבחור נכון.
מכאן עולה מסקנה חשובה נוספת, דנתור לא התאבד בגלל יאוש וסברה כי סאורון ינצח בכל מקרה (כפי שהוא עצמו מנסה לטעון קודם לכן, אבל חושף את מניעיו האמיתיים מיד לאחר-מכן, כאשר מובהר לו כי נצחון סאורון אינו וודאי). היאוש, הן בשל עליית סאורון והן בשל אובדן בניו, הינו מניע וגורם-רקע, המחליש את כח רצונו של דנתור ומייסר אותו, אולם הבחירה המודעת ברוע נעשית בעיקר וקודם-כל בשל הגאווה, האנוכיות ותאוות השלטון. כמלקור, כך גם דנתור.
מכאן עולה גם הבעייתיות במסקנותיה הסופיות של לירון:
- אכן, קיימים קטבים של טוב ורע, וביניהם גם קטבי ביניים, אולם לצידם קיים גם שלב המעבר ונקודת האל-חזור בין שתי הספרות. הנפילה אינה שוללת את המורכבות, כשם שהמורכבות אינה שוללת את הנפילה. דנתור, בנפילתו, איננו "יושב על הגדר", דווקא על ערש מותו, הוא אכן מאמץ את הרעיונות הזרים שנגדם לחם כל ימיו, ואף מצהיר על כך במפורש: "מות נמות כמלכי הערלים, טרם הגיעה ספינה מן המערב לארץ זו; כי הכזיב המערב". נטישת המערב, על כל המשתמע מכך, ואימוץ דרכיהם של "מלכי הערלים", הם מפורשים. דנתור בוחר בכך לא רק בעת שאינו שולט בעצמו, אלא פעם נוספת, בדעה צלולה, לאחר מכן. יוצא, כי אין כאן כל אשליה או קורא הנופל בטעות לפרדיגמה דיכוטומית, נהפוך הוא.
- אין כל רלוונטיות לתורת הפסיכיאטריה בשאלה האם אימץ דנתור את הרוע אם לאו; במידה והיא שוללת את קיומם של טוב ורע, הרי אין לה מקום כלל ועיקר בניתוח דמויות בלגנדאריום. במידה ולא, כוחה מתמצה באבחון המניעים והרקע, ואין דבר בינה לבין הנפילה עצמה, אשר אינה אלא כניעה לאותם מניעים. אכן, הלגנדאריום בא מלכתחילה בגישה דתית ואפית, ובמקום בו גישה זו מתנגשת עם הפסיכיאטריה המודרנית, דין הפסיכיאטריה להיסוג אחור, באשר אנו עוסקים בעולמו של טולקין, ולא בעולם המציאות.
שאלה אחרת שיכולה להעלות הינה; בניגוד למלקור (ולסארומאן), אשר הספיקו לבצע את זממם בטרם השיגם גורלם, חייו של דנתור נקטעים טרם היה לקורא סיפק לראות את דנתור שנפל בפעולתו. הנסיון האפל היחיד שהוא מנסה לבצע, טרם התאבדותו, הינו נסיון לרצוח את פאראמיר בסכין, אולם הנסיון נבלם באיבו. מכאן עולה שאלה: מה היה קורה לדנתור, לו גאנדאלף הספיק לעכבו מלהתאבד? האם היה שב לעצמו וחוזר לדמותו שמקודם, או שמא היתה נפילתו אל הרוע בלתי נמנעת?
דומני, כי שאלה זו איננה חלק ממסגרת המאמר הנוכחי; אין היא קשורה לבחירה של דנתור, שכן זו כבר נעשתה, על כל המשתמע מכך. זאת, בין אם היה לה אפקט (בצורה של מעשה רע שהשתכלל לכדי תוצאה מזיקה), ובין אם לאו[6]. היא קשורה בשאלה אחרת, אשר הינה מן המורכבות ביותר בלגנדאריום: האם יש חזרה מן "הצד האפל"? לכאורה (אם נתבונן במלקור ובסארומאן), התשובה היא שלילית. אולם, יתכן כי התשובה מורכבת ומסובכת הרבה יותר – אלא שכך או כך, היא מצויה מחוץ לתחומו של מאמר זה.לא ניתן לסיים מאמר זה, בלא להתייחס להבדל התהומי אשר קיים בין סופו של דנתור לסופה של דמות אחרת, קרובה אליו לכאורה, אך למעשה רחוקה מאד, והיא דמותו של בורומיר.
במאמרה, מנתחת לירון בהרחבה ובצורה מעמיקה את מניעיו, חולשותיו וחרדותיו של בורומיר, אשר מהווה "אאוטסיידר" לחבורת הטבעת, המתעלמת מעצותיו ובסופו של דבר בוחרת בדרך הנראית לו הרת אסון – לא רק כלפי שאיפותיו האישיות, אלא כלפי גונדור עצמה. סצנת ה"נפילה" של בורומיר מוצגת אכן כהתפרצות נוראה של זעם ודאגה של אדם נואש, המאבד את שיקול דעתו נוכח המצב הקשה בו הוא נתון. זאת ועוד, בניגוד לפעמים קודמות בהן הוא נסוג לאחור, הרי על אמון-הן ברור לו, כי הבחירה (הרת האסון, לדעתו) כנגד עצתו היא סופית, ולכן הוא מנסה בפעם האחרונה לשכנע, וכאשר הוא נכשל, הוא מתפרץ.אולם, אף בהתפרצותו, הגם שחלק ממניעיה הם במפורש תאוות הכבוד שלו עצמו, ניכר כי גונדור מצויה בראש מעייניו. אף כאשר הוא שבוי בהזיות הגדולה שלו, הוא מוכן עדיין להכיר באפשרות כי אראגורן יהיה זה שיקח את הטבעת ויושיע את גונדור באמצעותה כאפשרות רצויה (ורק אם יסרב, יבוא בורומיר תחתיו).
החשוב מכל, הוא כי סצנת ההתפרצות של בורומיר והתנפלותו על פרודו הינה, במפורש, סצנה של עידנא דריתחא, של אדם שזעמו וצערו משתלטים עליו ומערפלים את שיקול דעתו. מקץ רגע, כאשר הוא נרגע מעט, הוא מבין היטב מה עשה ומתחרט על כך בכל מאודו. הוא מנסה להתנצל ולשכנע את פרודו לחזור. לאחר מכן, הוא מתייצב אל מול המון אורקים במטרה להציל הוביטים (ואף זאת כמעין חזרה מהקללה הנוראה בה קילל את הגזע הזה בעת זעמו), וכך מוצא את מותו.
יוצא כי אצל בורומיר, להבדיל מאביו, לא נעשתה הבחירה המודעת ברוע; כדמות מורכבת, הוא מתלבט בין טוב לרע, ומועד לרגע אל מעבר לסף, אולם המעידה אינה סופנית וחסרה את מוטיב "נקודת האל-חזור", דווקא ובעיקר משום שנעשתה בלא שיקול דעת, ובלא שקילה אמיתית של הדברים. יוצא, כי אין זה נכון לשים את בורומיר ודנתור זה לצד זה – שניהם אמנם דמויות מורכבות שהועמדו במבחן קשה, אולם האחד הצליח בו (ולו במחיר חייו), ואילו השני כשל בו, ובדרך מותו אימץ את "המלקוריזם" במודע ובמפורש.יוצא כי "טולקין ההוגה" הטיב אף הטיב להבין את הדמויות שברא. מאידך, קורא רגיש, אשר עוקב בהזדהות ובחרדה אחר דמותו המורכבת של דנתור, המתנודדת, אכן, על פי התהום, עשוי לנהות אחר נטיית ליבו הפרטית, להתקומם ולסרב לקבל ולהבין את משמעות בחירתה הסופית של אותה דמות מורכבת. דומה, כי זה בדיוק היה המשגה אשר נפל במאמרה של ש.לירון. דנתור לא מת בשל יאושו מן המערכה או בשל אהבתו לבניו, ואף לא בשל טירופו. ניתן כמעט לומר כי גאנדאלף משתמש במילה "טירוף" ככסות נוחה המונעת ממנו מלהסיק את המסקנה האמיתית והקשה על אודות רגעיו האחרונים של דנתור עלי אדמות. סוכנה של גונדור לא נזקק לספת הפסיכיאטר, אלא התאווה לכס הברזל, ובחטאו זה מת.
ובאשר לסיפור שיספרו לפאראמיר על אביו: גאנדאלף מורה לספר לו כי אביו מת, אך את הסיפור המלא על טירופו של דנתור לדחות עד לאחר שיחלים. עם זאת, ללא ספק מתוך חמלה על פאראמיר, החליט גאנדאלף כי את מלוא הסיפור, על הדרך בה ירד אביו שאולה, לא ישמע פאראמיר, ככל הנראה, לעולמי-עד.
[1] בנקודה זו, אין בכוונתי להכנס לויכוח האם העולם הטולקינאי פועל לפי עקרונות בואתיאנים, לפיהם הרוע הוא "חסר בטוב" ואין לו קיום עצמאי, לפי השקפה מאניכאית דואלית, או לפי שילוב ופשרה בין השתיים.
[2] למעט החריג של האורקים, אשר מעשהו הזדוני של מלקור שלל מהם את הבחירה הזו; ולא בכדי, נאמר כי מעשה זה הינו "הנתעב במעשיו של מלקור, והשנוא מכולם על אילובטר".
[3] למעט, כמובן, טום בומבדיל.
[4] פעם נוספת, למעט היצורים שהבחירה נשללה מהם מראש, כגון האורקים.
[5] אמירה שמטיבה להביע, כבדרך אגב, את הזיהוי העצמי של סארואמן עם הרוע, שכן הכוונה היא להשמדת הטבעת.
[6] לעניין זה, ניתן לערוך השוואה מעניינת לתאוריית "המחשבה הפלילית", העומדת ביסוד דיני העונשין. מבחינת רמת המחשבה הפלילית, העובדה כי נסיון לעבור עברה לא השתכלל לכדי עברה מושלמת, אינו מפחית מהעובדה כי המחשבה הפלילית של המבצע עמדה על הרמה הגבוהה ביותר האפשרית, והיא רמה של "כוונה" או "כוונה תחילה". אי לכך, גם נסיון לעבור עבירה הוא בר-עונשין, הגם שנכשל.
