טבעת סאורון, ליבו של פרודו – הצגת עניין המאבק ברוע ושאלת טבעו

הרצאתו של אילן שמעוני (זארן אוגה) בכנס 'אבק כוכבים', הכנס הראשון של הקהילה הטולקינאית הישראלית, סינמטק ת"א 2003

'שר הטבעות' הוא ספר שמרכזו מאבק ברשע. פרודו יוצא להשמיד את הטבעת, משום שהרוע יצוק בה והיא עשויה להשחית את הארץ התיכונה כולה. הרוהירים והאנטים עומדים על נפשם מול סארומאן, הקוסם החכם שבחר בדרך הרעה, גונדור נאבקת בצבאות מורדור, הארץ הרשעה, לותלוריין וארבור נלחמים בצבאות זדים הבאים להשמידם.
למאבק ברשע יש גם פן אישי והרסני יותר – לאורך הספר הדמויות שרויות במאבק מתמיד מול פיתויי ומדוחי הרשע, ולעתים נכנעות לו. בורומיר נכשל. דנתור – דעתו מתערבבת עליו. גאלאדריאל עומדת מול פיתוי להושיט את ידה, לקבל את מתת הכוח המוצעת לה, וכך להגשים חלום שיצאה להגשימו לפני למעלה מששת-אלפים שנה. פרודו עומד פעם אחר פעם בפני הפיתוי לענוד את הטבעת – יש שהוא נכנע לו, יש שהוא עומד בפניו, ויש שמדובר בכפיה פשוטה שאין ביכולתו לעמוד נגדה.
לנו, החיים, אין, למרבה המזל, צורך לעמוד על נפשנו מול השר האפל. ברחבי העולם יש מדינות יותר ופחות מוצלחות, אבל אף לא באחת מהן עומד בראשה בן אלמוות ששם לו למטרה להשמיד ולאבד את כל הקיים. אבל גם כאן – הרשע קיים. רצח, עינויים, אונס והתעללות קורים בעולם מעשה יום ביומו, המספרים אך גדלים ולא נראה שאי פעם יבוא קץ לדבר.

שאלת המקור – הגישה הבואתיאנית

מהו רשע? כיצד בא לעולם? בעידן של מבוכה והפניית עורף לתשובות מסורתיות, התשובה הולכת ומיטשטשת, אבל גם בזמנים קדומים יותר, כשבעולם המערבי שלטה במוצהר ובכפיה דוגמה של "אל אחד – אמונה אחת" לשאלות הללו לא היתה תשובה ברורה. תאולוגים מכובדים עסקו בה והפכו בה והעלו רעיונות שונים ותפיסות שונות. הנצרות המסורתית, הקתולית, אימצה תפיסה מוגדרת. תפיסות אחרות הוגדרו כמינות.
התפיסה המדוברת הוגדרה היטב על ידי בואתיוס, סנטור רומאי בשלהי האימפריה. בואתיוס טען שרוע אינו אלא העדר חסד אלוהי. במלים אחרות – רוע אינו קיים ממש, הוא חסר, כשם שצל אינו אלא העדרו של אור. להלחם ברשע, על פי בואתיוס, משמעו "להגיש את הלחי השניה". ע"י הפגנת חסד אלוהי יבוא זה ללב שחשוך ממנו.
לתפיסה זו יש את היתרון של הבהרת האבחנה הברורה בין טוב ורע – לא נותר מקום לטענות מסוג "טוב ורע הם עניין של הגדרה" – מעין כוח דומה בהיפוך תפקיד. ברור לחלוטין שה"רוע" אינו רצוי, משום שאינו כלול בחסד האל. התפיסה הבואתיאנית גוררת מסקנה שמוסרית תמיד מוטב להיות הקורבן, ואף מגנה את מי שמנסה להשמיד את עושי הרעה – ככלות הכל הקורבן האמיתי אינו הנרצח, אלא הרוצח, ששולל מעצמו את חסד האל ועל כך עשוי לרשת גיהינום. בסופו של חשבון, ממשיך בואתיוס, כל האשליה הזו, שבני אדם מכנים רשע, תבוטל עם מימושה של התוכנית האלוהית. כל מעשי הרשע ימחקו כלא היו, והקורבנות יישארו חפים מפגיעתם, טובלים באור האלוהי. ללא ספק זו השקפה שקשה לאדם מוסרי להחזיק בה, ולעמוד מנגד ללא מעש בראותו מעשה זוועה בהתרחשו.
טולקין היה נוצרי, ולא סתם נוצרי – הוא היה קתולי רומי אדוק, אפילו קנאי, שבמהלך חייו עשה מאמצים והמיר כמה מהקרובים לו לקתוליות (באנגליה הכנסייה האנגליקנית – גרסה מקומית של פרוטסטנטיות – היא הנפוצה). בנוסף לכך הוא היה אדם משכיל בצורה יוצאת מן הכלל, ומעבר למכתביו ולכתביו תעיד על כך העובדה שעמד בראש קתדרא באוקספורד – לא רק פרופסור, אלא אחד מחמישה בלבד במוסד יוצא מן הכלל זה. כל זה בא לומר שאין ספק שטולקין הכיר היטב את ההשקפה הבואתיאנית, וידע על מקומה באמונה הקתולית. ואמנם אנו מוצאים לכך עדויות בכתביו ומכתביו. במכתב 183, בו בין השאר הוא מנסה לעשות הפרדה בין המניעים הפוליטיים של רוב הסיכסוכים, לכך שיכולים להיות בסיכסוך צד טוב וצד רע, הוא בא ואומר באופן ברור ומפורש – "בסיפור שלי אינני מתעסק ברוע מוחלט. אינני חושב שיש דבר כזה, שהרי הוא אפס". לתוך הסיפור עצמו נשזרה הגישה הבואתיאנית. על כך מעיד סיפור הבריאה הקדמוני (שמצוי ב'סילמריליון') בו מוצג הרוע הראשוני, מלקור, כיציר של האל האחד שמרד בו – והאל, בהצהרה בואתיאנית ממש, בא ואומר
"ואתה, מלקור, תראה כי אין לנגן נעימה אשר מקורה הראשון איננו בי, אף אין לשנות נעימה על אפי ועל חמתי. כי כל המנסה זאת יווכח כי לא היה אלא כלי בידי, לעשות בו דברים נפלאים אשר לא שיערה נפשו".
אך לא רק בסיפור הבריאה נמצא את הגישה הבואתיאנית. ב'שר הטבעות' – ספר מיתולוגי פחות ואנושי הרבה יותר מן ה'סילמריליון', אנו מגלים את הגישה הבואתיאנית מוצגת הלכה למעשה שוב ושוב. אלרונד אומר "אין לך דבר שהוא מושחת מלכתחילה. אפילו סאורון לא היה כן".
דוגמה תקפה יותר באה מעדותם של שליחי הרשע בכבודם ובעצמם, האורקים. כיצד תופס הרשע את עצמו? האם אין הוא מבחין בין טוב לרע, או שמה שרע בעינינו הוא טוב בעיניו?
בפרק האחרון של 'שני המגדלים', פרודו משותק בשל הארס של שילוב. סאם שומע את דברי האורקים, שאגראט מקירית אונגול וגורבאג ממינאס מורגול. גורבאג מזהיר את שאגראט שלמרות שהם לכדו "מרגל" יחיד, פרודו, ברור שמישהו, כנראה "גיבור מלחמה… יש לו חרב של בני לילית" פצע את שילוב ועדיין מסתובב חופשי, ואילו ה"ברנש הקטן" שתפסו:
"ייתכן שאין לו חלק במאורעות. האחר, זה הגדול בעל החרב החדה, כפי הנראה לא ייחס לו חשיבות – והפקיר אותו. תעלול של בני לילית."
אי אפשר להחמיץ את הגינוי בדברי גורבאג. הוא יודע היטב שדבר רע הוא לנטוש חברים לנשק. גורבאג יודע להבחין בין טוב לרע, ומה שרע בעיננו רע גם בעיניו. גם האורקים אינם יכולים להתכחש למצפון – אותו מצפון כפי שאנו מכירים אותו, ואין הם מסוגלים לבנות מצפון הופכי כפי שאינם מסוגלים להתכחש לכללי החיים ולחיות על רעל. הם יצורים בעלי מוסר, שדנים ב'טוב' ו'רע', ומושגים אלו עבורם זהים לאלו שלנו.

סתירות וספקות

במבט ראשון נראה, איפה, שהשאלה פתורה מראש. טולקין הנוצרי האדוק הטמין את אמונתו, בעניין זה כבעניינים אחרים, עמוק בלב יצירתו. הרשע בשר הטבעות הוא פיקציה, העדר חסד אלוהי. סאורון, כמו מלקור לפניו, לא מהווה "כוח אחר" – אין כוח אחר. הוא תועה דרך, מלאך שנפל. הטבעת, יצירתו של סאורון, אינה מהווה אלא מין אמצעי משחית – היא אינה יכולה להכיל כוח משלה, שכן, כפי שנאמר, אין כוח כזה. על כן מדובר במשהו שמפתה ומדיח בני לילית ואדם ואפילו קוסמים חכמים, למעשה מלאכים, כדוגמת סארומאן וגאנדאלף. מעצים את תשוקותיהם לכוח ועוצמה וכבוד, פורט על הצרכים האגואיסטיים שמצויים בלב כולם, למעט טום בומבדיל, ומשכנע אותם לשרת צרכים אלו ולהתעלם מצו המצפון, מורה הדרך של חסד האל. מעין מגבר תשוקות שמגביר תשוקות מסוג מסוים בלבד, אותו סוג שבסופו של דבר מוליך להתכחשות לאמונה באל ולטוב שלו.
אלא שב'שר הטבעות' באות הצהרות החכמים וסותרות הסבר נאה זה. אם הטבעת היא מגבר מעין זה הרי אין לה כוח משלה – אין כוח כזה – ועל כן כל שצריך לעשות זה להיפטר ממנה איכשהו. לתת אותה לטום בומבדיל, אותו יצור מוזר שכל התשוקות האגואיסטיות זרות לו. לטמון אותה במקום בלתי נגיש, אף למטמין עצמו. אבל כאן באים דברי גאנדאלף ואלרונד במועצה ומתרים בנו לא ללכת בדרך זו. וגם אם נימוקיהם אינם ברורים, הרי באים המאורעות אחרי השמדת הטבעת להוכיח ששגינו בפירוש שלנו. גולום נושך את אצבעו של פרודו, על הטבעת שהיתה ענודה עליה, ורוקד בטירוף, ונופל לגיא האבדון. סאם רץ ואוסף את פרודו בזרועותיו, ופונה לצאת מהסאמאת-נאור ולהתרחק מהאש, אבל אז הוא רואה "חזיון שכולו אימה ופליאה" והוא עומד מרותק וצופה "להרף עין ראה עננים מתערבלים, ומתוכם נשקפו מבצרים וצריחים עצומים-לגודל, בנויים על צלע-הר, מעל תהום עמוקה עד אין שיעור; וחצרות וקסרקטינים, ובתי כלא ללא אשנב, ושערים פעורים של פלדה ואלגביש: ולפתע כל זה קרס תחתיו. מגדלים התמוטטו, וצלעות הר גלשו. חומות נפרצו נמוגו ונתרסקו. עלעולי עשן ואד התאבכו מעלה-מעלה, עד היותם כגל גואה שקצפו נשפך לארץ. ממרחקים, מעבר לשפלה, רעמה הארץ, ושאון הרעש גבר עד-להחריש. האדמה זעה, השפלה נירומה ונסדקה, ואורודרואין נתרעד: אש השתפכה מפסגתו המשוננה. ברקים ורעמים צרבו את השמיים. מטר שחור ניתך לארץ, גשם זלעפות." חתיכת מגבר רגשות! לב הארץ עצמה נשמע לו. התאור אינו מותיר מקום לספק. יש כוח היצוק בטבעת, כוח עצום, כוח שאין לו דבר וחצי דבר עם פיתוי וחולשת לב אנוש. האם טולקין סותר את עצמו? אפשר שלא שם לב – אחרי הכל מדובר ביצירה גדולה ומורכבת, אולי נשמט הדבר מדעתו?
נמשיך לעקוב אחרי תאורי הטבעת: הטבעת מתרחבת ברגע מאוד לא מתאים עבור איסילדור, נשמטת מידו וחושפת אותו לעין קשתי האורקים. על פי הפירוש הבואתיאני קשה מאוד לבאר זאת – משאלת מוות של איסילדור?
כשגאנדאלף מבקש מפרודו את הטבעת על מנת לשימה באש האח במעון באג פרודו "הגישה לקוסם לאט לאט. לפתע כמו הייתה כבדה מאוד, כביכול משהו בתוכה, או בפרודו עצמו, נרתע ממגע ידו של גאנדאלף".
בתוכה או בפרודו עצמו? חוסר החלטיות? והרי אנו כבר יודעים – אם מדובר במשהו בפרודו עצמו – הכל מסתדר עם הפירוש הבואתיאני. אבל משהו בטבעת? על פי הפירוש הזה הדבר לא יתכן.
בסוסון המרקד פרודו נבוך כשדורשים ממנו לשיר לאחר שהתייצב על שולחן על מנת להשתיק את פיפין הלא-זהיר. הוא "נתקף תשוקה עזה לעונדה ולהסתלק מן המצב" וזה רצון מובן מאליו למי שנבוך ולא יודע איפה לקבור את עצמו, אבל למרבית המוזרות "נדמה לו אי-כה שהפיתוי בא מבחוץ". הוא שר שיר, מכרכר ורוקד, ואז לפתע, ללא מניע דוגמת המבוכה שחש לפני כן, עונד את הטבעת במקרה. תאונה מוזרה מאוד. פרודו מנסה למצוא הסבר הגיוני – אולי ענד את הטבעת במקרה כשחיטט בכיסו? אבל "לרגע תמה אם הטבעת עצמה לא הערימה עליו; אולי גילתה נוכחות בתגובה על משאלה או פקודה שהייתה מורגשת בחדר".
שוב השניות, שוב הסבר כפול.
בגבעת הרוחות, רוחות הרפאים אשר לטבעת תוקפים. פרודו חש בתביעה לענוד את הטבעת, והפעם ביתר שאת. הוא יודע היטב שהדבר אינו רצוי, זוכר את האזהרה המפורשת של גאנדאלף, אבל "דומה היה שדבר מה כופה עליו" להתעלם ממנה. אולי הוא חש בתשוקה להעלם מן העין? לא, שכן הדחף מקורו "לא בתשוקה להימלט… הוא פשוט הרגיש שהוא אנוס ליטול את הטבעת ולשימה על אצבעו". הוא נאבק לזמן מה בדחף, אך לבסוף "ההתנגדות הייתה מעל לשיעור-כוחו".
אין כמעט ספק – מדובר בכוח חיצוני לפרודו, כוח שרמס את רצונו של פרודו.
נמשיך – עוד פעם עונד פרודו את הטבעת על מנת לחמוק מבורומיר. אין ספק שמדובר כאן ברצונו שלו, ולא במשהו חיצוני. אבל דקות מספר לאחר מכן קורה דבר מה מוזר. הוא עונד את הטבעת, שוב, הפעם על מנת לחמוק מכל חבורת הטבעת, ואז להוותו חש בנוכחות העין וחש בלחצה –
"הוא שמע עצמו זועק: לא, לעולם לא! ושמא היה זה: הנני ואבוא? שוב לא היה יכול לומר. ואז, ממוקד אחר של כוח, התברקה מחשבה אחרת במוחו: הסירנה! הסר אותה! שוטה, הסר אותה! הסר את הטבעת!
שני הכוחות נאבקו בו. לרגע נתאזנו שני החודים איזון מושלם והוא היה קלוע ביניהם, מפרפר בייסוריו. ואז, פתאום, התעשת ושב אל עצמו. שוב הוא פרודו, לא הקול ואף לא העין: בן חורין הוא לבחור, ונותר לו אך רגע אחד. הוא הסיר את הטבעת מאצבעו."
מי הם שני הכוחות? מאוחר יותר מבאר גאנדאלף שהוא היה אחד מהם, אך של מי השני? האם זה סאורון, שמפעיל לחץ ממרחקים או הטבעת עצמה, מזנקת כשהיא חשה בתביעת אדונה האמיתי, השר האפל?
באופן דומה פרודו, על מדרגות קירית-אוּנגוֹל, מתחבא מהמלך המכשף המוליך את צבאו לאסור מלחמה על מינאס טירית, אבל הפרש השחור חש בו. פרודו מרגיש "כוח זר המתדפק מן החוץ" אשר נוטל שליטה על ידו "וזרת אחר זרת הוא מוליך את היד לעבר השרשרת שעל צווארו". אך הפעם "שוב לא נמשך להיענות מרצונו", וכך הוא מוליך את ידו חזרה, לבקבוקון של גאלאדריאל. הפעם אין ספק – הכוח בא מן החוץ. זה אינו פגם בפרודו – זהו כוח זר ועוין.
התמונה האחרונה היא זו על הר הדין, בחדרי האש של סאמאת-נאור. ככל שסאם ופרודו מתקרבים לשם מתעצמת הופעתו של אותו כוח זר ועוין. סאם רואה שידו של פרודו מזדחלת שוב ושוב אל הטבעת, שוב ושוב נעצרת ומורחקת "בשוב כוח רצונו אליו". בפעם האחרונה שפרודו רואה את העין, ידו שוב זוחלת אל הטבעת עד שהוא לוחש "עזור לי, סאם! עזור לי, סאם! החזק בידי. אין בי כוח לעמוד נגדה" – וסאם נוטל את יד פרודו ומרחיק אותה ללא מאמץ, למעשה "ברוך". מסתבר שהכוח שפועל על פרודו אינו כוח פיזי, שכן מה שעבור פרודו הוא בלתי מנוצח, עבור סאם הוא בלתי מורגש. באותו אופן הטבעת היא משא כבד מנשוא לפרודו, אך כשסאם מניף אותו, מצפה לחוש את אותו "משא רובץ של הטבעת הארורה", אין הוא חש דבר.

הפירוש האחר – דואליזם ומאניכאיזם – וטולקיניזם כל זה מביא לשאלה האם נכשל פרודו במאמץ האחרון. הוא מגיע לסאמאת-נאוּר ומותיר את סאם להתמודד עם גולום. כשסאם הולך בעקבותיו ונכנס, מסתבר שאפילו הבקבוקון של גאלאדריאל אינו פועל. במקום זה "לב ממלכתו של סאורון… במקום זה בטל כוחן של כל יתר המעצמות". ואז, בעומדו על שפת תהום-האש, פרודו נשבר. דבריו הם:
"באתי הלום, אך עתה לא אבחר לעשות את המעשה שאמור הייתי לעשותו. עשה לא אעשנו. הטבעת שלי היא!"
ואז הוא עונד את הטבעת. חיוני לנו לדעת האם כך קורה מפני שפרודו אנוס, או שהוא נכנע לפיתוי פנימי. דבריו אולי מרמזים על האפשרות האחרונה, כיוון שדומה שהוא נוטל על עצמו את האחריות בקול גדול: "לא אעשנו… הטבעת שלי היא!" אך בניגוד לכך ישנה תחושה מתעצמת של הגעה למוקד של עוצמה, היכן שכל כוח אחר בַּטֶל. אם כך הדבר פרודו לא יכול למנוע זאת יותר מאשר אילו נסחף בנהר גועש או נקבר במפולת אבנים. פרודו אינו אומר "אני בוחר לא לעשות" אלא "לא אבחר לעשות". הכרזה זו מדויקת כפשוטה. פרודו לא בוחר, הבחירה נעשית עבורו. כך ענה טולקין למכתב ששאל שאלה זו על הארוע.
אני מקווה שלא הותרתי ספק בלבכם – טולקין לא טעה ולא התבלבל, אלא באופן מכוון ועקבי הציג בסיפור פירוש אחר – או פירוש נוסף – לשאלת הרוע. בכל מקום בו היה הדבר רלבנטי הוא טרח והעמיד את השניות, את הכפילות, והציג אותה מול הקורא.
אבל מהו ההסבר השני, במחילה? אילו עוד תיאוריות הוצעו על מנת להסביר כיצד קיים רשע בעולם, שעל פי ההשקפה היודו-נוצרית נוצר ע"י אל רב חסד?
קיימת גישה על פיה לרשע עוצמה משלו, והוא כוח מתחרה לטוב: דואליזם. על פי הדואליזם העולם הוא שדה קרב בין שני הכוחות, הטוב והרע. ההשקפה הדואליסטית נחשבת לכפירה בעיקר, למינות, בנצרות הקתולית, וזאת מפני שגישה זו אינה באה להסביר במה שונה הטוב מהרע – מדובר בתחרות בין כוחות שוים ומנוגדים. טולקין נזהר מדואליזם כמפני אש, וכשנכתב בביקורת על 'שר הטבעות' שכל שהטוב והרע עושים בסיפור הוא להרוג אחד את השני ו"נראה שמוסרית אין הבדל ביניהם", העניין הפריע לו מאוד. טולקין אינו מקבל את ההשקפה שהטוב והרע הם שווי מעמד, ובודאי לא היה משרבב במתכוון גישה זו לתוך כתביו.
גישה נוספת, שצמחה ממסורת הדואליזם, היא הגישה המאניכאית. על פי הגישה המאניכאית מקור הטוב בעולם הרוח, ומקור הרע בעולם החומר. המאניכאים ירדו לפרטים מכאניים ממש בבואם להסביר ולבאר כיצד באים העולמות במגע, בתארם איך בכל חומר קיימים ניצוצות של טוב ורוחני. על כך פילוסופים שקולים מהם, כדוגמת אוגוסטינוס הקדוש, באו ועשו מהם חוכא ואיטלולא. עם זאת, על אף שאין ספק שטולקין הכיר את הגישה המאניכאית ואת הביקורת המוצדקת עליה, הוא כתב את הדבר הבא:
"Melkor 'incarnated' himself (as Morgoth) permanently. He did this so as to control the hroa, the 'flesh' or physical matter, of Arda. He attempted to identify himself with it. A vaster, and more perilous, procedure, though of similar sort to the operations of Sauron with the Rings. Thus, outside the Blessed Realm, all 'matter' was likely to have a 'Melkor ingredient'"
"מלקור, בתור מורגות, לבש דמות גשמית לעד. הוא עשה כן על מנת שתהה זהות בינו לעולם החומר, על מנת לשלוט בארץ באופן פיזי ממש, להפוך את הקיים, חומרית, לחלק מעצמו. זהו הליך זהה, עקרונית, למה שסאורון ניסה לבצע עם הטבעות, אלא שמדובר במעשה גדול ומסוכן לאין שיעור. כיוון שכך עשה כל חלקיק חומר הכיל 'גורם מלקור' בתוכו, מחוץ לואלינור."
מתוך 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'; כרך י' – 'טבעת מורגות'.
וזו הרי הצהרה מאניכאית של ממש.
מסתבר שטולקין סוטה במתכוון מן התקן הבואתיאני. כמו בואתיוס הוא מציג את הרשע הקדמון כמהלך של הפניית עורף לאל, אבל הרשע לבש פנים, בנה רצון משלו, הפך לכוח נגדי, אף שלא שווה. הצל, כביכול, החל לעשות כרצונו – ורצונו, על פי עצם ההגדרה, הפוך מרצונו של האור.
טולקין אמנם היה נוצרי, אבל הוא בן אנגליה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא שירת כקצין במלחמת העולם הראשונה וראה את חייליו הנאמנים נטבחים כשיצאו להסתערויות אמיצות אך מטופשות מתוך החפירות. כמו כל אדם בעולם המודרני הוא הכיר סבל שנגרם לא מרשעותו של אדם, אלא בשל משהו שטמון במערכת. מערכות שלטון עוררו בו אי אמון, בירוקרטיה היתה שנואה עליו והוא אף הגדיר את עצמו כאנארכיסט. טולקין ראה כיצד טכנולוגיה תעשייתית מגיעה למקומות נאים, פורחים ושקטים והופכת אותם לאזורים ששאון מכונות לא נותן בהם מנוח וצחנת דלק שרוף מכסה על ריחות הפרחים. הוא חווה, במלים אחרות, את קיומו של רוע חסר פנים, כזה שאי אפשר לייחס אותו ברצינות לאדם או לקבוצת בני אדם, אלא משהו מערכתי. אינני יודע אם קרא את קפקא, ומן הסתם חש התנגדות ליאוש העמוק שספרות ממין זה מביאה ללב הקורא, אבל עובדה היא שהכיר ושטם את "המערכת" – מפלץ חסר פנים והגדרה, שיורד לחיי האדם ועשוי לעשות אותם גיהינום עלי אדמות. הוא הכיר את הרשע כמשהו קיים, ושאף למאבק בו, הכרה ומאבק שהגישה הבואתיאנית לא סיפקו. על כן הלך צעד אחד נוסף, ובשומרו בערפו את הגישה עליה התחנך הרחיב אותה על מנת להתאים לניסיונו ולמצפונו. הרשע ב'שר הטבעות' – ובעולם הממשי – איננו שקול לטוב, אבל הוא שריר וקיים, ועל האדם להלחם בו – לא בכל דרך, אבל בכל דרך כשרה.