[תשובה להערה של קוראת לגבי כשלונו של פרודו לוותר על הטבעת בבקע הדין] מעטים מאד (למעשה עד כמה שזה נוגע למכתבים רק את ועוד אחד) הבחינו או העירו על 'כשלונו' של פרודו. זו נקודה חשובה מאד. מנקודת מבטו של המספר המאורעות בהר הדין נובעים בפשטות מההגיון של הסיפור עד לאותו זמן. הם לא נבנו בכוונה תחילה ולא נצפו מראש עד אשר ארעו. אבל, דבר ראשון, התברר לבסוף שפרודו אחרי כל מה שקרה אינו מסוגל להשמיד את הטבעת מרצונו. כשאני מהרהר על הפתרון לאחר מעשה (פשוט כמאורע) אני מרגיש שהוא מרכזי לכל "התיאוריה" של אצילות וגבורה אמיתיות אשר מוצגת שם. פרודו אכן "נכשל" כגיבור, כפי שזה נתפס על ידי פשוטי הרוח: הוא לא החזיק מעמד עד הסוף; הוא נכנע, נסוג. איני אומר "פשוטי רוח" בבוז: לעיתים תכופות הם רואים בבהירות את האמת הפשוטה והאידיאל העליון שאליו יש לכוון את המאמצים, אפילו אם הוא בלתי מושג. אך עם זאת חולשתם היא כפולה. הם אינם משיגים את המורכבות של כל מצב הנתון בזמן, שבו האידיאל לכוד. הם נוטים לשכוח את היסוד המוזר הקיים בעולם שאנו מכנים רחמים או חמלה, שגם הוא דרישה עליונה בשיפוט מוסרי (כיוון שהוא נוכח בטבע האלוהי). ביישומו הגבוה ביותר הוא שייך לאלוהים. עבור שופטים מוגבלים בעלי ידע בלתי מושלם הוא מוכרח להוביל לשימוש בשני סולמות שונים של "מוסר". לעצמנו עלינו להציג את האידיאל העליון ללא פשרות, שכן אין אנו יודעים את גבול הכוח (+האצילות) הטבעית שלנו עצמנו, ואם לא נכוון מעלה-מעלה אנו בוודאי נכשל מלהגיע אל המיטב שיכולנו להשיג. כלפי אחרים, בכל מקרה שאנו יודעים עליו מספיק בשביל לחרוץ משפט, עלינו להשתמש בקנה מידה שנתמתן על ידי 'רחמים': זאת אומרת, כיוון שאנו יכולים לעשות כן ביושר בלי הדעה הקדומה הבלתי נמנעת שבשיפוט כלפי עצמנו, עלינו להעריך את גבולות כוחו של האחר ולשקול זאת כנגד העוצמה של נסיבות מסוימות. איני חושב שכשלונו של פרודו היה כשלון מוסרי. ברגע האחרון הלחץ של הטבעת יגיע למקסימום שלו – שבלתי אפשרי, הייתי צריך לומר, לאף אחד לעמוד בו, בוודאי שלא אחרי בעלות ארוכה, חודשים של עינוי הולך וגובר, ובמצב של רעב ותשישות. פרודו עשה מה שהיה ביכולתו, וכילה את עצמו לחלוטין (כמכשיר של ההשגחה) ויצר מצב שבו מטרת שליחותו יכלה להתמלא. ענוותו (שבה התחיל) וסבלותיו קיבלו את גמולם הצודק באות הכבוד הגבוה ביותר; ומנהג הסבלנות והרחמים שנהג בגולום הרוויח לו רחמים; הכשלון שלו בא על תיקונו. אנחנו בריות מוגבלות עם סייגים מוחלטים על עוצמת מבנה הרוח-גוף שלנו הן בפעולה והן בסיבולת. כשלון מוסרי, ניתן להכריז עליו, אני סבור, רק כאשר המאמץ או הסיבולת של האדם אינם מגיעים לגבולותיו, והאשמה פוחתת ככל שמתקרבים לגבול זה. ובכל אופן, אני חושב שאפשר להבחין בהיסטוריה ובניסיון אישי שאנשים מסוימים כאילו ממוקמים בעמדות "הקרבה": מצבים או משימות אשר דורשים עבור פתרונם המושלם כוחות שמעבר לגבול המוחלט שלהם, ואפילו מעבר לכל גבול אפשרי עבור יצור גשמי בעולם הפיזי – שבו הגוף עלול להיות מושמד, או שיוטל בו מום כזה שמשפיע על הרוח ועל הרצון. השיפוט לגבי כל מקרה כזה צריך להיות תלוי במניעים ובנטייה שבהם פתח, וצריך לשקול את פעולותיו כנגד היכולת המרבית של כוחותיו, לאורך כל הדרך עד למה שהתגלה כנקודת השבירה. פרודו נטל על עצמו את שליחותו מתוך אהבה – להציל את העולם שהכיר מאסון על חשבון עצמו, אם יוכל; וכן גם בענווה גמורה, בהכירו כי כוחותיו לחלוטין בלתי מספיקים למשימה. החוזה האמיתי שלו היה רק לעשות ככל יכולתו, לנסות למצוא דרך, וללכת לאורך אותה דרך רחוק ככל שיאפשרו לו כוחות הנפש והגוף שלו. הוא עשה כן. איני, כשלעצמי, רואה ששבירת רוחו ורצונו תחת לחץ שטני לאחר עינויים מהווה כשלון מוסרי יותר מאשר היתה מהווה שבירה של גופו אילו היה – נגיד, נחנק ע"י גולום, או נמחץ תחת סלע נופל. זה כמדומה היה השיפוט של גאנדאלף ואראגורן וכל מי שלמד את הסיפור המלא של מסעו. בוודאי שפרודו לא יסתיר דבר! אבל מה שפרודו עצמו חש לגבי המאורעות הוא עניין שונה לגמרי. בתחילה דומה שאין לו כל תחושת אשמה (III 224-5); הוא שב אל השפיות והשלווה. אבל אז הוא חשב שהוא נתן את חייו כקורבן: הוא ציפה למות תוך זמן קצר מאד. אבל הוא לא מת, וניתן לראות איך האי-שקט צומח בתוכו. ארוון היתה הראשונה להבחין בסימנים, ונתנה לו את התכשיט שלה לנחמו, וחשבה על דרך לרפא אותו. לאט לאט הוא דוהה "אל מחוץ לתמונה", אומר ועושה פחות ופחות. אני חושב שברור בדיעבד לקורא הקשוב שכאשר באו עליו הזמנים האפלים שלו ועלתה לתודעתו כי "נפצעתי בדקירת סכין, ובנשיכה ובמשא ארוך" (III 268) לא היו אלה רק זכרונות מסויטים מאימת העבר שפגעו בו, אלא גם האשמה עצמית חסרת הגיון: הוא ראה את עצמו וכל אשר עשה ככשלון שבור. "אף אם אבוא אל הפלך הוא יהיה שונה, כי אני אהיה שונה." זהו למעשה פיתוי מתוך האפילה, ניצוץ אחרון של גאווה: תשוקה לחזור כ"גיבור", בלתי מסופק להיות רק מכשיר של הטוב. והוא היה מעורב בפיתוי אחר, חשוך יותר, אבל (במובן מסוים) ראוי יותר, שכן יוסבר הדבר ככל שיוסבר, הוא לא השליך את הטבעת כמעשה רצוני: הוא התפתה להתחרט על השמדתה, ולחשוק בה עדיין. "היא הלכה לנצח, והכל מרוקן וחשוך", הוא אמר כשנעור ממחלתו ב- 1420. "האח! יש פצעי שאינם יכולים להרפא בשלמות", אמר גאנדאלף (III 268) – לא בארץ התיכונה. פרודו נשלח או הורשה לעבור מעבר לים כדי שיירפא – אם זה ניתן, בטרם ימות. בסופו של דבר יהיה עליו "לעבור מן העולם": אף בן תמותה לא יכל, או יכול, לשכון לנצח על פני האדמה, או בתוך תחום הזמן. לפיכך הוא הלך הן לכור המצרף והן אל גמולו, למשך זמן מה: תקופה של הירהורים ושל שלווה, ומציאת הבנה אמיתית יותר של מקומו בקטנות ובגדולה, תקופה שיבלה אותה עדיין בתחום הזמן בתוך היופי הטבעי של "ארדה שלא נשחתה", האדמה שלא הוכתמה על ידי הרשע. בילבו הלך גם הוא. ללא ספק כהשלמה של התוכנית המיוחסת לגאנדאלף עצמו. גאנדאלף הגה חיבה גדולה לבילבו, החל מילדותו של ההוביט ואילך. חברתו היתה נחוצה באמת למענו של פרודו – קשה לדמיין הוביט שיהיה מאושר באמת אפילו בגן עדן עלי אדמות בלי חבר בן מינו, ובילבו היה האיש שפרודו אהב יותר מכל. (השווה III 252 שורות 12 עד 21 ו- 263 שורות 1-2). אבל הוא גם נזקק והיה ראוי לחסד בזכות עצמו. הוא נשא עדיין את אותות הטבעת שהיו צריכים להימחות לבסוף: רמז לגאווה ורכושנות אישית. כמובן שהוא היה זקן ודעתו היתה מבולבלת, אבל עדיין היה זה גילוי של "הסימן השחור" כאשר הוא אמר בריבנדל (III 265) "מה היה לה לטבעת שלי, פרודו, אשר לקחת ממני?"; וכאשר הזכירו לו את אשר קרה, תגובתו המיידית היתה: "מה חבל! הייתי רוצה לחזות בה שוב." מה שנוגע לתגמול בעבור סבלו, קשה לחוש שחייו יהיו שלמים ללא חווית "האלפיות הטהורה", וההזדמנות לשמוע את האגדות והסיפורים במלואם, אלה שרסיסיהם עינגו אותו כל כך. זה ברור, כמובן, שהתוכנית תוכננה ואורגנה (על ידי ארוון, גאנדאלף ואחרים) לפני שארוון דיברה. אבל פרודו לא עיכל את זה באופן מיידי; המשמעויות יובנו לאיטן בהתבוננות לאחור. מסע כזה ייראה בתחילה כמשהו שאין בהכרח לפחוד ממנו, ואף כמשהו שיש לצפות לו – כל זמן שאין תאריך יעד והכל ניתן לדחיה. רצונו האמיתי היה הוביטי (ואנושי) רק 'להיות שוב הוא עצמו, ולקבל חזרה את החיים הישנים והמוכרים שהופרעו. כבר במסע חזרה מריבנדל הוא ראה לפתע כי זה לא יהיה אפשרי עבורו. מכאן הקריאה "איפה אמצא אני מנוחה?' הוא ידע את התשובה, וגאנדאלף לא ענה. אשר לבילבו, סביר שפרודו לא הבין בתחילה את כוונתה של ארוון באומרה 'שוב אין לפניו מסע ארוך זולתי אחד. בכל אופן הוא לא קישר את זה אל הנסיבות שלו עצמו. כאשר ארוון דיברה הוא היה עדיין צעיר, טרם מלאו לו 51, ובילבו היה מבוגר ממנו ב- 78 שנים. אבל בריבנדל הוא בא לידי הבנה ברורה יותר של הדברים. השיחות שהתקיימו שם אינן מדווחות, אבל מספיק מתגלה בברכת הפרידה של אלרונד III 267. החל מההתפרצות של המחלה הראשונה (אוק' 5, 3019) פרודו וודאי חשב על 'הפלגה', אם כי עדיין התנגד להחליט בצורה סופית – ללכת עם בילבו, או ללכת בכלל. היה זה ללא ספק אחרי מחלתו החמורה במרץ 3020 שדעתו הוכרעה. סאם אמור להיות חביב ומשעשע. הוא מרגיז קוראים מסוימים, ואפילו גורם להם זעם. אני יכול בהחלט להבין את זה. כל ההוביטים משפיעים עלי בצורה כזו מדי פעם, אם כי אני עדיין מחבב אותם מאד. אבל סאם יכול להיות מאד 'מאתגר'. הוא הוביט יותר ייצוגי מאשר כל אחד אחר שיוצא לנו לראות ממנו הרבה; וכתוצאה מזה יש בו רכיב חזק יותר של אותה איכות שאפילו הוביטים מוצאים לפעמים שקשה לשאתה: מין וולגאריות – ובכך אני לא מתכוון רק 'ארציות' – קוצר-ראייה רוחני הגאה בעצמו, זחיחות הדעת (בדרגות מישתנות) וביטחון עצמי מופרז, ונכונות למדוד ולסכם את כל הדברים מנסיון מוגבל, המושרש בעיקר ב"חוכמה" עממית מנופחת. אנו פוגשים רק הוביטים מיוחדים מקרוב – אלו ששרה עליהם חסד, או שקיבלו מתת: חזיון של יופי, הערכה לדברים אציליים יותר מעצמם, אשר שרויים במלחמה עם קורת הרוח הכפרית שלהם מעצמם. דמיינו את סאם ללא החינוך שקיבל מבילבו וההתלהבות שלו מכל דבר אלפי! לא קשה. משפחת קוטון והזקן הכפרי, כאשר 'הנוסעים' חוזרים הם הצצה מספקת. סאם היה בעל בטחון עצמי מופרז, ועמוק בפנים מעט יהיר; אבל יהירותו הותמרה על ידי מסירותו לפרודו. הוא לא חשב את עצמו לגיבור או אפילו אמיץ, או ראוי להערצה בכל דרך שהיא – מלבד בשירותו ובנאמנותו לאדוניו. היה בזה רכיב (כנראה בלתי נמנע) של גאווה ורכושנות: קשה להוציאו מגדר המסירות של אלה המעניקים שירות כזה. בכל מקרה זה מנע ממנו להבין בצורה מלאה את האדון שאהב, ומללכת בעקבותיו בחינוכו ההדרגתי אל האצילות שבשירות לבלתי אהובים ובתפיסת הטוב שהתנזק בתוך המושחת. הוא בברור לא הבין באופן מלא את מניעיו של פרודו ואת מצוקתו בתקרית שליד הבריכה האסורה. אילו הוא היה מבין טוב יותר את אשר התרחש בין פרודו לגולום, הדברים היו עלולים לקרות אחרת בסוף. לגבי, אולי הרגע הטראגי ביותר בסיפור מגיע ב-II 323 ואילך, כאשר סאם אינו מבחין בשינוי הכולל בנימת הדיבור ובמראה של גולום. 'לא כלום, לא כלום', אמר גולום ברכות. 'אדון נחמד!' חזרתו בתשובה נהרסת וכל חמלתו של פרודו (במובן מסוים) מבוזבזת. מערת שילוב הופכת להיות בלתי נמנעת. זה נובע כמובן מן "ההגיון של הסיפור". סאם לא יכול היה לנהוג אחרת. (הוא אכן הגיע לנקודת הרחמים לבסוף (III 221-222) אבל מבחינתו של גולום היה זה מאוחר מידי). אם היה נוהג כך, מה היה קורה אז? נתיב הכניסה אל מורדור והמאבק להגיע אל הר הדין היו אז שונים, וכך גם הסוף. העניין היה מוסט אל גולום, אני חושב, והמאבק שהיה מתנהל בין חזרתו בתשובה ואהבתו החדשה מצד אחד והטבעת. למרות שהאהבה היתה מתחזקת מידי יום, לא היה ביכולתה ליטול את השליטה מן הטבעת. אני חושב שבאיזושהי דרך מוזרה מעוותת ומעוררת רחמים גולום היה מנסה (אולי לא מתוך תוכנית מודעת) לספק את שתיהן. וודאי הוא שבאיזושהי נקודה לא הרבה לפני הסוף, הוא היה גונב את הטבעת או לוקח אותה בכוח (כפי שהוא עושה בסיפור הקיים). אבל משבאה 'הבעלות' על סיפוקה, אני חושב שאז הוא היה מקריב את עצמו למענו של פרודו, ומשליך את עצמו מרצון אל תהום האש. אני חושב שהתוצאה משיקומו החלקי על ידי אהבה היתה ראייה ברורה יותר כאשר הוא היה תופס שליטה על הטבעת. הוא היה מבין את הרוע של סאורון, ותופס לפתע שאינו יכול להשתמש בטבעת ושאין לו הכוח או שיעור הקומה להחזיק בה כנגד רצונו של סאורון: הדרך היחידה להחזיק בה ולפגוע בסאורון היתה להשמיד את עצמו ואותה גם יחד – ובהרף עין הוא עשוי היה לראות שיהיה בכך גם שירות גדול לפרודו. פרודו בסיפור אכן נוטל את הטבעת וטוען לבעלות עליה, וודאי שגם הוא היה זוכה בראיה ברורה – אבל לא ניתן לו זמן: הוא הותקף מיד על ידי גולום. כאשר סאורון נעשה מודע לתפיסת הטבעת תקוותו האחת היתה בכוחה שלה: שהטוען לבעלות לא יוכל לוותר עליה עד אשר סאורון יספיק לטפל בו. גם פרודו היה אז בוודאי, אם לא היה מותקף, נאלץ לבחור באותה דרך: להשליך את עצמו עם הטבעת אל התהום. אם לא כן הוא היה כמובן נכשל לחלוטין. זוהי בעיה מעניינת: איך סאורון היה נוהג אם הטוען לבעלות היה מתנגד. סאורון שלח מיד את רפאי הטבעת. הם היו באופן טבעי, בסוד העניינים, וכלל לא הוטעו בשאלת הבעלות האמיתית על הטבעת. נושא הטבעת לא יהיה בלתי נראה עבורם, אלא להפך; ועוד יותר פגיע לכלי נשקם. אבל המצב כעת היה שונה מזה שתחת פסגת הרוחות, שם פרודו פעל רק מתוך פחד וביקש (לשווא) אך להשתמש בכוחותיה הצדדיים של הפיכה לבלתי נראה. הוא גדל מאז. האם הם היו חסינים לכוחה אם הוא היה תופס בה ככלי של פיקוד ושליטה? לא לגמרי. אני לא חושב שהם היו תוקפים אותו בכוח, או תופסים אותו או לוקחים אותו בשבי; הם היו מצייתים או מזייפים ציות לכל פקודה מינורית שלו אשר לא הפריעה למשימתם – אשר הוטלה עליהם על ידי סאורון, אשר עדיין, באמצעות תשע טבעותיהם (שבהן החזיק) היתה לו שליטה מרכזית על רצונותיהם. משימה זאת היתה להרחיק את פרודו מן הבקע. מרגע שהוא איבד את היכולת או ההזדמנות להשמיד את הטבעת, לא היה יכול להיות ספק בנוגע לסוף – להוציא עזרה מבחוץ, שהיתה אפשרות קלושה ביותר. פרודו הפך לאישיות שיש להתחשב בה, אבל מסוג מיוחד: בגדילה רוחנית, במקום בהגדלה של כוח פיזי או מנטלי, כוח הרצון שלו היה חזק יותר מאשר היה קודם, אבל עד עתה הוא הופעל בהתנגדות לטבעת, ובהמנעות משימוש בה במטרה להשמידה. הוא היה זקוק לזמן, הרבה זמן, בטרם יוכל לשלוט בטבעת או (מה שבמקרה זה הוא אותו דבר) לפני שהיא תוכל לשלוט בו; לפני שכוח רצונו ויהירותו יגדלו לשיעור כזה שהוא יוכל להשתלט על רצונות אחרים עוינים וגדולים. ואפילו כך, לזמן רב פעולותיו ופקודותיו יצטרכו להיראות לו 'טובים', להיות לטובתם של אחרים מלבד עצמו. המצב בין פרודו והטבעת לבין השמונה ניתן להשוואה למצבו של איש קטן ואמיץ המחזיק בנשק אימתני, העומד אל מול שמונה לוחמי פרא בעלי כוח וזריזות גדולים, וחמושים בחרבות מורעלות. חולשתו של האיש היא בכך שאינו יודע עדיין איך להשתמש בנשקו; ומטבעו ומחינוכו הוא מתנגד לאלימות. חולשתם היא בכך שנשקו של האיש הוא חפץ הממלא אותם פחד כמושא לאימה בכת הדתית שלהם, שהתנתה אותם לנהוג במי שמחזיק בחפץ בהכנעה. אני חושב שהם היו מפגינים 'הכנעה'. הם היו מברכים אותו כ'שר'. בנאומים נאים הם היו משכנעים אותו לעזוב את סאמאת נאור – למשל 'על מנת להשקיף על ממלכתו החדשה, ולראות למרחוק בראייתו החדשה את משכן העוצמה שעתה עליו לתפוס ולהפנות למטרותיו שלו'. מרגע שהוא יצא מהמקום בזמן שהיה מתבונן חלק מהם היו משמידים את הכניסה. פרודו היה כבר עד אז שקוע מדי בתוכניות גדולות של שלטון מתוקן – דומות אך גדולות ורחבות בהרבה מן החזון שפיתה את סאם (III 177) – מכדי לשים לב לכך. אבל אם הוא היה משמר עדיין שריד של שפיות ומבין באופן חלקי את המשמעות של מעשה זה, כך שהוא היה מסרב עתה לבוא עימם לבאראד-דור, הם היו פשוט מחכים. עד אשר סאורון בעצמו היה מגיע. בכל מקרה היה מתחולל עימות בין פרודו וסאורון, אם הטבעת היתה נשארת שלמה. תוצאתו היתה בלתי נמנעת: פרודו היה מובס לחלוטין: נמחץ לעפר, או נשמר בעינויים כעבד חסר בינה. סאורון לא היה פוחד מהטבעת! היא היתה שלו ותחת שליטתו. אפילו מרחוק היתה לו השפעה עליה, לגרום לה לפעול למען החזרתה אל עצמו. בעצם נוכחותו מעטים מאד, בעלי דרגה שווה היו יכולים לקוות למנוע אותה ממנו. מ'בני התמותה' אף לא אחד, אפילו לא אראגורן. בהתמודדות על הפלנטיר אראגורן היה הבעלים החוקי. כמו כן ההתמודדות נעשתה ממרחק, ובסיפור שבו מותרת התגשמות של ישויות רוחניות אדירות בצורה פיזית הניתנת להשמדה כוחן צריך להיות רב לאין שיעור בנוכחותן הפיזית ממש. סאורון היה נחשב לנורא עד מאד. הצורה שהוא לקח היתה של אדם בעל גובה על-אנושי, אבל לא ענק. בגלגולו הקודם הוא היה מסוגל להסתיר את כוחו (כפי שעשה גאנדאלף) ולהופיע כדמות סמכותית בעלת כוח גופני רב והופעה והתנהגות מלכותית מאד. מבין האחרים רק מגאנדאלף ניתן לצפות לגבור עליו – בהיותו שליח של הכוחות ויצור מאותו סוג, רוח אלמותית שנטלה צורה פיזית נראית. בפרק 'הראי של גאלאדריאל', 1381, נראה שגאלאדריאל תפסה את עצמה כמסוגלת להשתמש בטבעת ולתפוס את מקומו של השר האפל. אם כך, כך היו גם שאר שומרי השלוש, במיוחד אלרונד. אבל זהו עניין אחר. היה זה חלק מן התרמית הבסיסית של הטבעת למלא את הנפש בדמיונות של כוח עילאי. אבל את זאת הגדולים שקלו היטב ודחו, כפי שנראה במילותיו של אלרונד במועצה. דחייתה של גאלאדריאל את הפיתוי מבוססת על מחשבה והחלטה קודמת. בכל מקרה אלרונד או גאלאדריאל היו מתקדמים באמצעות המדיניות הנקוטה עתה על ידי סאורון: הם היו בונים אימפריה עם מפקדים דגולים וצייתנים לחלוטין, ועם צבאות ומכונות מלחמה, עד אשר היו קוראים תיגר על סאורון ומשמידים אותו בכוח. התמודדות עם סאורון עצמו לבד, ללא עזרה, אחד על אחד, לא נשקלה. ניתן לדמיין את התמונה שבה גאנדאלף, נאמר, ממוקם במצב כזה. יהיה זה איזון עדין. מצד אחד הנאמנות האמיתית של הטבעת לסאורון; מן הצד השני כוח עדיף כיוון שהטבעת לא היתה בחזקתו הפיזית של סאורון, ואולי גם מפני שהוא נחלש כתוצאה מהשחתה ממושכת והוצאת כוחו על שליטה בנחותים. אם גאנדאלף היה מנצח, התוצאה היתה עבור סאורון זהה להשמדת הטבעת; בשבילו היא היתה מושמדת, נלקחת ממנו לנצח. אבל הטבעת וכל פועלה היו נשמרים. היא היתה האדון בסופו של דבר. גאנדאלף כאדון הטבעת היה הרבה יותר גרוע מסאורון. הוא היה נשאר 'צדיק', אבל צדיק בעיני עצמו. הוא היה ממשיך לשלוט ולצוות דברים למען 'הטוב', ולתועלתם של נתיניו בהתאם לחוכמתו (אשר היתה, והיתה נשארת רבה). ]הטיוטא מסתיימת כאן. בשוליים טולקין כתב: 'כך בעוד שסאורון הרבה [מילה בלתי קריאה] את הרשע, הוא הותיר את 'הטוב' מובחן ממנו. גאנדאלף היה הופך את הטוב למאוס ודומה לרשע].
נומנור- הטעייתו של סאורון 8 בדצמבר 2016