עריכה והגהה: אילן שמעוני ועדן ונהורסט לרוברט מוראי (טיוטה) 4בנובמבר, 1954 רוב יקירי נאה מאד מצדך לכתוב אלי מכתב כה מפורט בעיצומה של, חוששני, תשישות. הנני עונה לאלתר, מפני שאני אסיר תודה, מפני שרק מכתבים שאני נוהג בהם כך זוכים למענה אי פעם, ומעבר לכל מפני שהחבילה שלך הגיעה בעת שסיימתי את כל הכנותי- סידור כל הפרטים הזעירים וההבהרות הנחוצות למיפגש ארוך ווכחני בקולג' אתמול (לא היו שם עמיתים רעי-כוונה, רק 24 נציגים של האבסורד האנושי הרגיל. הרגשתי כמו צופה במיפגש הוביטים רבי מעלה המייעצים לראש-העיר על מבחר וסדר הצלחות במישתה בפלך) – נותרה בידי מחצית השעה פנויה לפני שארד בגיבעה למיפגש עם מזכיר הקתדרה. זה סוג המשפטים שאני כותב באופן טבעי…. לא, סמיאגול לא התחוור לי במלואו, אך אמונתי היא שדמותו הצטיירה במעומעם ואך ניזקקה לשימת לב. אשר לגאנדאלף: הרי לא תצטרף לפ.ה. להביע ביקורת כלשהי! (הערת המתרגם: פיטר הייסטינגס כתב ביקורת מפורטת, אוהדת מאד ברובה, על שר הטבעות- אך ביקר בחריפות כמה עניינים תיאולוגיים בספר) אני עצמי הייתי עלול להיות ארסי יותר. ישנם, אני מניח, פגמים בכל יצירת אמנות גדולה בממדיה, במיוחד באלו שמתכונתן סיפורית ומבוססות על חומר קדום יותר שבא לשימוש חדש- כמו הומרוס, או ביוולף, או וירגיליוס, או טרגדיות יווניות ושייקספיריות! לתחום זה שייך, אך אין הוא מתחרה ברמתו, שר הטבעות אם כי הוא מסתמך על טיוטת הסופר שלו-עצמו! סבורני שהדרך בה מוצגת חזרתו של גאנדאלף היא פגם ומבקר אחד, מוקסם כמוך, השתמש באורח מעניין אף הוא בביטוי "רמאות". חלקית הפגם נובע מהצרכים הדוחקים-תמיד של הטכניקה הספרותית. הוא חייב לחזור בנקודה הזו, ואם הסבר כלשהו לכך ששרד יינתן, עליו להיות שם – אך העלילה דוחקת, ואל לה להתעכב בהסברים ארכניים על המבנה המיתולוגי. גם כך היא משתהה, אפילו שקצצתי כהוגן בתיאור שנתן ג. אולי הייתי צריך להיות יותר ברור בהערות בכרך II (ובכרך III) שמתייחסות לגאנדאלף או נאמרות על ידו, אבל בכוונה השארתי את כל ההתיחסויות לעניינים שברומו של עולם כרמז בלבד, נראות רק לקשובים ביותר, או שהשארתי אותן כצורות סימבוליות ללא הסבר. כך שאלוהים והאלים 'המלאכיים', אדוני המערב, או כוחות המערב, מציצים רק במקומות כמו שיחתו של גאנדאלף עם פרודו: "אני הוא ג. הלבן שחזר מן המתים"; או בברכה הנומנורית של פאראמיר בארוחה. גאנדאלף באמת 'מת', והשתנה: כי זה נראה לי הרמאות האמיתית היחידה, להציג משהו שניתן לקרוא לו 'מוות' כאילו שאין הוא משנה דבר. "אני הוא גאנדאלף הלבן, שחזר מן המתים". כנראה הוא היה צריך לומר ללשון-כחש "לא עברתי דרך מוות (לא 'אש ודם') …" וכולי. עשוי הייתי לומר הרבה יותר, אך היה זה רק כהבהרה לרעיונות 'המיתולוגיים' שלי. לא היה זה, חוששני, פותר את העובדה שחזרתו של ג. היא, כפי שהיא מוצגת בספר זה, 'פגם', ופגם שהייתי מודע לו, וכנראה לא עבדתי קשה מספיק לתקן. אבל ג. אינו, כמובן, יצור אנושי, (אדם או הוביט). באופן טבעי אין מונחים מודרניים מדויקים לומר מה הוא היה. הייתי מעז לומר שהוא מלאך שהתגשם– ליתר דיוק "אנגלוס": כלומר, יחד עם שאר ה"איסטארי", קוסמים, 'אלה שיודעים', שליח מאדוני המערב, שנשלח לארץ התיכונה, כשהמשבר הגדול של סאורון הופיע באופק.במילה 'התגשם' אני מתכוון שהם גולמו בגופים פיזיים שהיו מסוגלים לכאב, ועייפות, ולהפעלת פחד פיזי על הרוח, ומסוגלים להיהרג, אם כי בתמיכת רוח של מלאך הם יכולים לשאת הרבה, ולהראות רק לאט את שחיקת הדאגה והעמל. ההסבר מדוע יקחו לעצמם דמות כזאת כרוך ב'מיתולוגיה' של הכוחות ה'מלאכיים' באגדה הזאת. בנקודה זו של ההיסטוריה הנפלאה המטרה היתה בדיוק להגביל ולהפריע את תצוגת ה'כח' במישור הפיזי, וכך לגרום שהם יעשו את מה שבעיקר נשלחו לעשות: לאמן, לייעץ, ללמד, לעורר את הלבבות והמוחות של אלו המאויימים על ידי סאורון להתנגד בכוחותיהם שלהם; ולא רק לעשות את העבודה במקומם. לפיכך הם הופיעו בדמות מלומדים 'זקנים'. אבל ב'מיתולוגיה' הזאת כל הכוחות ה'מלאכיים' שיש להם נגיעה לעולם היו מסוגלים לדרגות שונות של טעות וכשלון שנעו מן המרד השטני האבסולוטי של מורגות והלווין שלו סאורון, ואי-הפעולה של כוחות עליונים או 'אלים' אחרים. ה'קוסמים' לא היו היוצא מן הכלל, ואף מהיותם בתוך גוף מועדים יותר לתעיה או לטעיה. גאנדאלף לבדו עומד במבחנים, לפחות במישור המוסרי (יש לו טעויות של שיקול דעת). במצבו היה זה קורבן עבורו למות על הגשר להגנת רעיו, פחות אולי מאשר לאדם בן תמותה או הוביט, כיוון שהיתה לו עוצמה פנימית גדולה בהרבה מאשר להם; אבל גם יותר, שכן היה זה בגדר השפלה וביטול של עצמו בהתאם ל'חוקים': למיטב ידיעתו באותו רגע הוא היה היחיד שיכול לכוון את ההתנגדות לסאורון בהצלחה, וכל משימתו ירדה לטמיון. הוא מסר את עצמו לידי הרשות שקבעה את החוקים, וויתר על כל תיקווה אישית להצלחה. זה, עלי לומר, הוא בדיוק מה שאותה רשות ביקשה, כמשקל נגד לסרומאן. ה'קוסמים' נכשלו; או אם עדיף בעיניך: המשבר הפך חמור מדי ודרש כוח מוגבר. לפיכך גאנדאלף הקריב את עצמו, התקבל, הועצם והוחזר. 'כן, זה היה השם. הייתי גאנדאלף.' כמובן הוא נשאר דומה מבחינת אישיותו ומוזרויותיו, אבל הן חוכמתו והן עוצמתו גדולים בהרבה. בדברו יצווה קשב; גאנדאלף הישן לא היה יכול לטפל כך בתיאודן, אף לא בסרומאן. הוא עדיין מחוייב לשמור את כוחו חבוי וללמד יותר מאשר להכריח או להשתלט על רצונותיהם של הסובבים, אבל במקום שבו עוצמתו הפיזית של האויב גדולה מידי מכדי שרצונם הטוב של המתנגדים יהיה אפקטיבי, מותר לו לפעול פעולת חירום כ'מלאך'–בלא יותר אלימות ממה שנדרש בפעולת שיחרורו של פטרוס הקדוש מן הכלא [הערת המתרגם: זהו סיפור מן הברית החדשה. הורדוס אסר את פטרוס בכלא לקראת מישפט, והפקיד עליו שמירה כבדה. בלילה לפני המשפט, עת פטרוס כלוא באזיקים וארבעה שומרים עומדים לשמור עליו בתאו הופיע מלאך, שיחרר את פטרוס מאזיקיו והוביל אותו דרך דלתות שנפתחו מעצמן ועוד שתי קבוצות שומרים אל החופש, ואז נעלם]. הוא פועל כך לעיתים רחוקות, בהעדיפו לפעול דרך אחרים, אבל במקרה אחד או שניים במהלך המלחמה (בכרך 3) הוא אכן מגלה עוצמה פתאומית: הוא מציל את פאראמיר פעמיים. הוא לבדו נותר לאסור את כניסתו של שר הנאזגול למינאס טירית, כאשר העיר נפלה ושעריה הושמדו – ועם זאת כה עז היה כל רצף ההתנגדות האנושית, שהוא עצמו עורר ואירגן, שלמעשה לא מתחולל קרב בין השניים: זה עובר לידיים של אחרים בני תמותה. בסוף, לפני שהוא עוזב לנצח הוא מסכם: "אויב הייתי לסאורון". עשוי היה להוסיף: "למטרה זו נשלחתי אל הארץ התיכונה". יכול היה להוסיף שיותר מאשר בהתחלה. שליחתו היתה אך תוכנית זהירה של הואלאר או המושלים המלאכיים; אבל הרשות העליונה נטלה את התוכנית והרחיבה אותה ברגע כשלונה ממש. "עירום הוחזרתי, לתקופה קצרה, למען אשלים את מלאכתי". נשלח חזרה על ידי מי? ומאין? לא על ידי ה'אלים' שעסקיהם רק עם העולם הגשמי הזה וזמנו; שכן הוא יצא 'מתחום הדעת והזמן'.עירום הוא, האח! בלתי ברור. הכוונה היתה מילולית, 'ללא לבוש כמו ילד' (לא נטול גוף), ולפיכך מוכן לקבל את הגלימות הלבנות של הנעלים ביותר. כוחה של גלדריאל אינו אלוהי, והריפוי שלו בלוריין אמור להיות יותר מאשר ריפוי פיזי והתרעננות. אבל אם 'רמאות' היא להתייחס אל ה'מוות' כאילו אינו משנה דבר, אסור להתעלם מן ההתגשמות בגוף. גאנדאלף אולי חוזק מבחינת עוצמה (ולפיכך תחת כללי האגדה הזו מבחינת קדושה), אבל אם הוא עדיין גשמי, הרי שהוא מוכרח עוד לסבול דאגה וחרדה, ואת צרכי הגוף. אין לו יותר (ואולי יש לו פחות) בטחונות, או חרויות, מאשר נאמר לתיאולוג בן תמותה. בכל מקרה אף אחת מהדמויות ה'מלאכיות' שלי אינה מוצגת כיודעת את העתיד בשלמות, או אף בכלל במקום שבו רצונות אחרים מעורבים. ומכאן הפיתוי התמידי שלהם לעשות, או לנסות, את מה שהוא חטא (וגם אסון): לכפות על רצונות פחותים בכוח: על ידי יראה, אם לא ממש על ידי פחד, או על ידי אילוץ פיזי. אבל טבעו של הידע של האלים את ההיסטוריה של העולם, וחלקם ביצירתו (בטרם הוא התגשם או הפך ל'אמיתי') – שמהם נשאב הידע שלהם את העתיד, ככל שהיה להם, מהווים חלק מן המיתולוגיה המרכזית. שם לפחות מוצג כי הכנסתם של בני הלילית ובני האדם לתוך הסיפור הזה לא היתה כלל חלקם של האלים, אלא חלק שמור: לפיכך בני הלילית ובני האדם נקראו ילדי אלוהים; ולפיכך האלים אהבו(או שנאו) אותם במיוחד: כבעלי אותו יחס אל הבורא השקול לשלהם, גם אם שונה בעוצמתו. זהו המצב המיתולוגי-תיאולוגי ברגע זה של ההיסטוריה, אשר כבר הובהר אך טרם פורסם. בני האדם 'נפלו' – כל האגדות המעובדות לצורת 'כאילו היסטוריה' עתיקה של העולם המציאותי הזה שלנו צריכות לקבל זאת – אבל עמי המערב, הצד הטוב, נבנים מחדש. כלומר הם הצאצאים של בני האדם שניסו לחזור בתשובה ונמלטו מערבה מפני שלטונו של השר האפל הראשי, ופולחן השקר שלו, ובניגוד לבני לילית חידשו (והרחיבו) את הידע שלהם על האמת וטיבו של העולם. כך הם נמלטו מן "הדת" במובן הפגאני, אל עולם מונותאיסטי טהור, שבו כל הכוחות שעשויים להיראות כראויים לפולחן, אין לעבוד אותם, אפילו האלים (הולאר), בהיותם רק ברואים של האחד. והוא היה מרוחק לאין שיעור. בני הלילית הנעלים היו גולים מן הממלכה הברוכה של האלים (בעקבות נפילתם (הערת המתרגם: נפילת האדם היא מונח נוצרי המתייחס לארוע הקדמוני בו האדם סטה לראשונה מדרכי האל) הייחודית של בני הלילית) ולא היתה להם 'דת' (או מנהגים דתיים, ליתר דיוק) שכן אלו היו בידי האלים, להלל ולהעריץ את ארו 'האחד', אילובטר אבי הכל, על הר אמאן. הסוג הנעלה ביותר של בני אדם, אלה משלושת הבתים, אשר עזרו לבני לילית במלחמה הקדומה נגד השר האפל, קיבלו כתגמול את מתנת אדמת הכוכב, או קדמת המערב (=נומנור) שהיתה המערבית בכל ארצות בני התמותה, וכמעט בטווח ראייה מבית בני הלילית (אלדאמאר) על חופי הממלכה הברוכה. שם הם הפכו לנומנורים, מלכי בני האדם. ניתן להם אורך חיים גדול פי שלוש, אך לא 'האלמוות' של בני הלילית (שאינו נצחי, אלא מוגבל על ידי משך קיומה של הארץ); שכן נקודת המבט של המיתולוגיה הזאת היא ש'תמותה' או טווח קצר, ו'אלמוות' או טווח בלתי מוגבל היו חלק ממה שאנו עשויים לקרוא הטבע הביולוגי והרוחני של ילדי האל, בני אדם ובני לילית (הבכורים) בהתאמה, ולא היו ניתנים לשינוי על ידי אף אחד (אפילו כוח או אל), ולא ישונו על ידי האחד, להוציא אולי באחד המקרים המוזרים היוצאים מכל כלל וחוק ותקנה אשר צצים לכאורה בדברי ימי היקום, ומראים את אצבע אלוהים, בתור הרצון והגורם היחיד החופשי לחלוטין.* הנומנורים סללו בכך דרך טובה וחדשה, וכמונותאיסטים; וכמו היהודים (אבל עוד יותר) עם מרכז פיזי יחיד של 'סגידה': פסגת הר מנלטארמה, 'יסוד הרקיע' מילולית, שכן הם לא תפסו את השמים כמשכן האלוהי – במרכזה של נומינור; אבל לא היה שם בניין ולא מקדש, שכן כל הדברים מן הסוג הזה היו כרוכים בזכרונות של רשע. אבל הם 'נפלו' שוב – בגלל חרם או איסור, באופן בלתי נמנע. נאסר עליהם להפליג מערבה מעבר לאדמתם שלהם כי לא הותר להם להיות או לנסות להיות 'בני אלמוות'; ובמיתוס הזה הממלכה הברוכה מיוצגת כאילו עדיין יש לה קיום פיזי כאזור בעולם הממשי, שאליו הם יכלו להגיע בספינה בהיותם ספנים דגולים ביותר. בזמן שהיו צייתנים, אנשים מהממלכה הברוכה ביקרו אותם לעתים תכופות, וכך הידע שלהם ואומנותם הגיעו כמעט לרמת בני הלילית. אבל קרבתה של הממלכה הברוכה, עצם אורך משך חייהם שניתן להם כתגמול, והנועם ההולך וגדל של חייהם, גרמו להם להם להתחיל לחמוד את 'האלמוות'. הם לא הפרו את האיסור אבל הם נטרו לו טינה. ובהדחקם מזרחה הם סרו מן הנדיבות בהופעותיהם בארץ התיכונה, והחליפוה בגאווה, תאוות עוצמה ועושר. כך הם הם הגיעו לידי עימות עם סאורון, קצינו של השר האפל הקדמוני שחזר אל דרכי הרשע וטען לכס המלכות והאלוהות על אנשי הארץ התיכונה. היה זה בעיקר בשאלת המלכות שאר-פאראזון, מלכה ה-13 והאדיר ביותר של נומנור, קרא עליו תיגר. הצי שלו שחנה באומבר היה כה גדול, והנומנורים בשיאם היו כה נוראים ונהדרים, שמשרתי סאורון נטשו אותו. לפיכך נאלץ סאורון לפנות אל דרך העורמה. הוא נכנע, והובא לנומנור כאסיר-בן ערובה. אבל הוא היה כמובן אישיות 'אלוהית' (במונחי המיתולגיה הזאת; בן נחות לגזעם של הולאר) ולפיכך הרבה יותר מדי חזק מכדי להיות נשלט בדרך זו. בעקביות הוא הביא את דעתו של אר פאראזון תחת שליטתו שלו, ובאותה הזדמנות השחית רבים מן הנומנורים, השמיד את קונספצית ארו, שהוצג עתה אך כהמצאה של הולאר או אדוני המערב (רשות פיקטיבית שאליה פנו אם מישהו פקפק בפסיקותיהם), והוחלף בדת שטן עם מקדש גדול, פולחנו של בכור הולאר המנושל (השר האפל המורד של העידן הראשון)*. לבסוף הוא משפיע על אר פאראזון המפוחד מהתקרבות הזיקנה, לבנות את הצי הגדול ביותר, ולצאת למלחמה כנגד המלחמה הברוכה עצמה, ולתפוס אותה ואת 'האלמוות' שלה לידיו+. לואלאר לא היתה תשובה למרד המפלצתי הזה – שכן ילדי האל לא היו בסמכותם המלאה: הם לא הורשו להשמיד אותם, או לכפות עליהם באמצעות מצגת 'אלוהית' של השליטה שהיתה להם בעולם הפיזי. הם פנו לאלוהים; ו'שינוי תוכנית' קטסטרופאלי התחולל. ברגע שאר פאראזון הניח רגלו על החוף האסור, הופיע קרע: נומנור שקעה וכוסתה כליל; הצי נבלע; והממלכה הברוכה סולקה לנצח ממעגלי העולם הפיזי. לאחר מכן אדם יכול היה להפליג מסביב לכדור הארץ ולא למוצאה לעולם. כך בא הקץ על נומנור-אטלנטיס וכל תפארתה. אבל במין סיטואציה המזכירה את נוח החבורה הקטנה של הנאמנים בנומינור, אשר סרבו לקחת חלק במרד (למרות שרבים מהם הוקרבו במקדש ע"י אנשי סאורון) הצליחה להמלט בתשע ספינות (כרך I . 379, II. 202) תחת הנהגתו של אלנדיל ( = אלפווין, ידיד בני הלילית) ובניו איסילדור ואנאריון, והקימו מעין זכר מועם של נומינור בגלות על חופי הארץ התיכונה – ביורשם את שינאת סאורון, את ידידות בני הלילית, את הידע על האל האמיתי, וכן (באופן משמח פחות) את הכמיהה לחיי נצח, ואת מנהג החניטה ובניית בתי קבורה מרהיבים – 'הקודשים' היחידים שלהם, כמעט. אבל 'הקדושה' של האל וההר מתה, ולא היה לה תחליף של ממש. כמו כן, כאשר קיצם של 'המלכים' הגיע לא היתה מקבילה ל-'כהונה': כיוון שהשניים היו זהים במושגים נומנוריים. כך שבעוד אלוהים (ארו) היה נתון של טוב בפילוסופיה הנומינורית, ועובדה מרכזית בתפיסת ההיסטוריה שלהם, לא היה לו בזמן מלחמת הטבעת פולחן או מקום קדוש. וסוג זה של אמת שלילית היה אופייני למערב, וכל האזור שתחת השפעה נומנורית: הסרוב לעבוד 'יצור' כלשהו, ומעל לכל איזשהו 'שר אפל' או שד שטני, סאורון, או כל אחד אחר, היה כמעט ככל שהגיעו (בפולחן האל. המתרגם). לא היו להם (אני מניח) תפילות תחנון לאלוהים; אבל הם שימרו שריד לברכות ההודיה. (אלה שהיו תחת השפעה מיוחדת של בני הלילית עשויים היו לקרוא את הכוחות המלאכיים לעזרה כשהיו בסכנה מיידית או בפחד מפני אויבים בני רשע). מאוחר יותר דומה שהיה 'מקום קדוש' על מינדולואין, שהגישה אליו הותרה רק למלך, במקום שבו בעת הקדומה הוא היה מעלה מתנות ותשבחות בשם אנשיו; אבל הוא נשכח. אראגורן נכנס אליו מחדש, ומצא שם חוטר של העץ הלבן, ושתל אותו מחדש בחצר המזרקה. יש להניח שעם הופעתה מחדש של שושלת הכהנים-מלכים (אשר לותיין עלמת בני הלילית המבורכת היתה אימם הקדומה) פולחן האלוהים יחודש, ושם האל (או תוארו) יישמע שוב לעיתים תכופות יותר. אבל לא יהיה מקדש של האל האמיתי כל עוד התקיימה ההשפעה הנומנורית. אבל הם עדיין היו על גבול המיתוס- או יותר נכון כפי שהסיפור הזה מציג "מיתוס" כשהוא עובר להיסטוריה או לממשלת האדם; מפני שברור שהצל יקום שוב במובן מסוים (כפי שנובא בבירור על ידי גנדאלף), אבל לעולם לא יקרה שוב (אלא אם כן זה לפני הסוף הגדול) ששד רשע יתגלם כאויב פיזי; הוא יכוון בני אדם ואת כל התיסבוכות של רע-למחצה וטוב פגום, וניצני ספק באשר לצדדים (הערת המתרגם: הכוונה היא לספק מה טוב ומה רע), מצבים שאהובים עליו ביותר (אתה יכול לראות אותם מתעוררים כבר במלחמת הטבעת, שאינה בשום פנים כה ברורה וחד-משמעית כפי שטענו כמה מבקרים): אלה יהיו והינם גורלנו המסובך יותר. אבל אם אתה מדמיין אנשים במצב מיתי כזה, שבו הרשע הוא ברובו גשמי, ושבו התנגדות פיזית לרשע היא הפעולה העיקרית של נאמנות לאלוהים, אני חושב שתקבל את 'האנשים הטובים' בדיוק המצב כזה: מרוכזים בשלילה: בהתנגדות לשקר, בעוד 'האמת' נשארת יותר היסטורית ופילוסופית מאשר דתית. אבל 'קוסמים' אינם בשום מובן או דרגה 'אפלוליים'. לא שלי. אני נתון בקשיים למציאת שמות אנגליים ליצורים מיתולוגים בעלי שמות אחרים, בגלל שאנשים לא 'יקבלו' סדרה של שמות בשפת בני לילית, ואני מעדיף שהם יקבלו את היצורים האגדתיים שלי אפילו עם האסוציאציות המוטעות של ה"תרגום" מאשר בכלל לא. אפילו הגמדים אינם באמת ‘dwarfs’ (גמדים) גרמאניים (Zwerge,dweorgas,dvergar), ולכן כיניתי אותם ‘dwarves’ כדי להדגיש את הדבר. הם לא מרושעים מטבעם, ולאו דווקא עוינים, ולא סוג של אנשי-רימה המתרבים באבן; אלא מגוון התגלמויות של יצורים רציונלים. האיסטרימתורגמים 'wizards' (קוסמים) בגלל הקשר של 'wizard' עם 'wise' (חכם) כמו גם הקשר עם ‘witting’ (מחוכם) ועם ידיעה. הם בעצם שליחים מהמערב האמיתי, ולכן בעקיפין מהאלוהים, שנשלחו במטרה הבלעדית של חיזוק ההתנגדות של ה'טובים', כאשר הואלאר הפכו מודעים שהצל של סאורון שב ולוקח צורה. [הטיוטה מסתיימת בדיון על טבעם של האיסטרי ועל המוות והחזרה לחיים של גאנדלף אשר מזכירה את הפסקה בנושא, מוקדם יותר במכתב.] ——————————————————————————– *הסיפור של ברן ולותיין הוא היוצא מן הכלל הגדול, שכן זו הדרך שבה 'ליליות' נעשית מעורבת כחוט השני בהיסטוריה האנושית. *ישנו רק 'אל' אחד: אלוהים, ארו אילובאטאר. ישנם הברואים הראשונים, ישויות מלאכיות, אשר מהם הנידונים לרוב בקוסמוגניה הם אלה המתגוררים (מתוך אהבה ובחירה) בתוך העולם, כולאר או אלים, או מושלים; וישנם יצורים גשמיים תבוניים, בני לילית ובני אדם, שהם בעלי טבע ודרגה דומים אך שונים. +זו היתה אשלייה כמובן, שקר של השטן. שכן כפי ששליחים מן הוולאר מודיעים לו בבירור, הממלכה הברוכה אינה מעניקה אלמוות. הארץ היא ברוכה משום שהברוכים מתגוררים בה, לא להפך, והוולאר הם בני אלמוות בזכות ובטבע, בעוד בני האדם הם בני תמותה בזכות ובטבע. אבל תחת פיתויו של סאורון הוא פוטר את כל זה כטיעון דיפלומטי שנועד להדוף את כוחו של מלך המלכים. זה עלול להיות או לא להיות 'כפירה', אם מיתוסים אלה נחשבו כהצהרות אודות טבעו למעשה של האדם בעולם האמיתי: איני יודע. אבל נקודת המבט של המיתוס היא שמוות – עצם קוצרו של משך חיי האדם – אינו עונש על הנפילה, אלא חלק אינהרנטי של טבע האדם מבחינה ביולוגית (ולפיכך גם רוחנית כיוון שגוף ורוח הם מאוחדים). הנסיון להתחמק ממנו הוא מרושע בשל היותו 'לא טבעי', ומטופש כיוון שהמוות במובן הזה הוא מתנה מאלוהים (מושא לקנאת בני הלילית), שיחרור מהלאות של הזמן. מוות, במובן של עונש, נתפס כשינוי ביחס אליו: פחד, אי-רצון. נומנורי טוב מת מרצונו החופשי כאשר הרגיש שהגיע הזמן לעשות כן.
נומנור- הטעייתו של סאורון 8 בדצמבר 2016