פרשה יז' : "הגשר של קאזאד-דום"

באלין. גמדים : קשר?

הגמדים הגיעו למוריה בתחילה בחיפושיהם אחר המית'ריל. ובחיפושיהם כרו עמוק יותר ויותר עד כי עוררו את "קללת דורין". ובכך נספו ומוריה נשמה. באלין הגיע לעורר את מוריה מתרדמתה, הכריז על כינון כיסאו, וגם הוא נספה עם הגמדים שהגיעו עמו. אותי מסקרן הרעיון של קשר בין המקרים. ולטענתי גם קיים קשר שכזה. הן הגמדים והן באלין נספו בשל מעשם. אך לא רק מעשם ה"פיזי" (כרייה, השתכנות), אלא בעצם עשו גם מעשה ברמה המוסרית. למען האמת, ניתן לזהות בשני המקרים סממנים של חטא. הגמדים, בתשוקתם למית'ריל שאיננה יודעת שובע, ואילו באלין בגאוותו ובשחצנותו עם מעשה כינון כיסאו והכרזת עצמו כשליט מוריה. אם כך מיהו הבאלרוג? את הבאלרוג, קללת דורין, אתפוס כמייצג העונש על חטאים אלו במקרה זה. ואת העניין בכללותו ניתן לתפוס בשני הצדדים: הן מהצד הפנים- סיפורי (הגורל, האל כגורם שהביא את הבאלרוג באופן לא מודע להשתכן במוריה) והן מהצד החוץ סיפורי (טולקין, קתולי אדוק, שמנסה להעביר מסר או מעביר מסר לא מודע). אם פנים ואם חוץ, הרי שהבאלרוג לא הגיע ב"טעות", על פי תיאוריה זו, למוריה, והיה מיועד להיות שם מלכתחילה. ומשום כך שתי שאלות נותרו לי (ואותן אשאיר פתוחות) : על שימוש במשרת הרוע על ידי האל להענשה או להעברת מסר, ועל כך שהעובדה כי משימתם המוסרית של חברי חבורת הטבעת אולי גרמה לכך שיכלו לבאלרוג ועברו את המכשול. 

 באלין. הכרזה.

והנה הגיע באלין למוריה, ואחר הדברים שמצוינים כי עשה היא עצם ההכרזה על "השיבה" ועל הפיכתו לשר מוריה (בתוספת כינון הכסא גם כסממן פיזי וכו'). ואחת התהיות שלי היא על החופזה שנהג באלין בהכרזה זו. טרם באמת הכין את היסודות הראויים לממלכתו החדשה. מדוע הכריז באלין מוקדם כל כך? הסבר. באלין איננו מנותק מעברו ומההווה בארץ התיכונה. על כן, משמעויות ההכרזה הן פוליטיות- חברתיות לחלוטין. תחילה רצה ודאי לעודד את נפש הגמדים שבאו איתו, והם רחוקים מביתם וממכורתם ומגיעים למוריה השונה מאוד בסיפוריהם, על כן לקח באלין תואר נשכח ונוסטלגי, ועורר אותו. שנית, רצה להראות למלעיזים מבית (ההר הבודד) כי איננו הרפתקן שאין להתייחס אליו, כי אם גמד מכובד המצליח במעשיו. ואחרון, משום שהעבר (וראו פרשה ט"ו, בקטע "גימלי. להט. אני") והיחס העצום עליו כפה עליו כנראה בחירה זו, משום הרצון הפנימי לעורר את השם. ולסיכום אומר כי מה מוזר שהחלטה כה ריבונית על כינונה של אדנות, נולדה דווקא מתוך לחצים חיצוניים וכפייה.
  
אורקים. סיבות.

ובתזמון מושלם עם קריאת סופם המבעית של הגמדים במוריה המחודשת, נשמעים קולות התיפוף והאורקים מגיעים. ואולי אשמע כתם, אך באמת אני תוהה מדוע לאורקים לתקוף את החבורה. ובכלל, מי הנהיג את האורקים למעשה זה? הנה ואמנה כמה מסיבות הנגד : מוריה היא מקום עצום, וקושי רב הוא לאתר תשעה הולכים במרחביה הגדולים, החבורה (מלבד מקרהו של פיפין) כמעט ולא עוררה רעש או דבר מה שיגרום למשיכת תשומת ליבם של האורקים, היחס בין כדאיות התקיפה לבין המאמצים שיש לארגנה גדולים מאוד, ועוד כהנה וכהנה סיבות טובות לחלוטין מדוע לא. האם השנאה כלפי בני האדם ובני הלילית עזה עד כדי כך? אינני חושב כך. ואולי הונהגו על ידי הבאלרוג שהקיץ למן הרגע שחש כי כוח כמו גאנדאלף הגיע למשכנו? גם בכך קשה לי להאמין. נותרו לי אם כן שני מוצאים, ואפרוש אותם כאן. הראשון, והוא נוגע לשורה שאומרת כי היו באורקים גם אורקים ממורדור. דבר זה נשמע לי מעניין מאוד מאחר ומורדור רחוקה מאוד, ואני לא מכיר דבר על הרגלי הנדידה של האורקים,, ובמיוחד בנדידה מארץ מכורתם ואדונם. על כן, קיים הסיכוי כי סאורון עצמו היה מודע לעניין החבורה, כבר בשלב זה, וניסיון זה במוריה הוא ניסיון ללכדם. ולעומת ניסיון המוצא ה"חיצוני", הרי שלנגדנו מוצא "פנימי" – כוח אשר מסוגל לאגד רבים גם ללא מודעות ישירה ומכוונת. הטבעת. "שוב טופלת האשמה בטבעת?" ישאל הקורא. ואני אזכיר כי הטבעת ואדונה שלטו על מאות רבות של אורקים ובני אדם, והטבעת כלי רב עצמה למשיכת רשע. ואולי חשה הטבעת את הרוע השוכן במקום, או "הקרינה" רוע מבלי דעת (אם אכן סרת דעת היא) ומתוך כך נוצרה התארגנות האורקים וכו'. אם כך ואם כך, עדיין אני חש כי ישנו דבר מה גדול יותר העומד מאחורי התארגנות האורקים, ואולי כל האירוע כולו נועד מבחינות מסוימות להוות במה למעמד גאנדאלף והבאלרוג. תמיד נאמר כי לגורל חוש בימוי מפותח.
 
 גאנדאלף. מזכיר את "ההוביט".

כשמגיעים האורקים וצובאים על דלתות חדר המאזארבול ניצב גאנדאלף על יד הדלת ומרעים בקולו על האורקים כי מטרידים הם את מנוחתו של באלין. ואני אינני מבין כלל מה עובר בראשו של הקוסם – האם הוא אכן מאמין כי ירתיע את האורקים במילותיו? וגם אם ירתיע כמה, הרי קיימת מסה גדולה מאוד מהם, וודאי שלא יסבו אחורה כעת. ועל סמך ההשערה שהועלתה בפרשה שעברה ( ראו פרשה ט"ז, "דיבור לבעלי חיים. קסם?") ניתן לחשוב כאילו מנסה גאנדאלף למישור אחר בתודעת האורקים, ועוד כנה וכהנה דברים מסובכים. אך לא אעשה זאת מאחר ויותר מכל, דווקא קרוב למותו, מזכיר לי גאנדאלף עם כל עוצמתו והאפלה השוררת על העלילה דווקא את הקוסם האפור שנתלווה לבילבו בהרפתקה ההיא, וכיצד הציל את הגמדים ואת בילבו מהטרולים בעזרת גווני קולו וערמתו המילולית. אם במישור זה או אחר, גאנדאלף תמיד יהיה חובב מילים גדול. 

 גאנדאלף. עייפות. אנושי. 

"עייפותו של גאנדאלף מהקסם מעידה על היותו אנושי."
לכאורה, נראה משפט זה כדבר והיפוכו. תחילה, יודעים אנו כי גאנדאלף איננו אנושי במלוא מובן המילה. והרי הוא אולורין שלבש צורה אנושית. שנית, בני אנוש אינם בעלי יכולת "קסם" כפי שהיא מוגדרת בארץ התיכונה (מלבד אראגורן ויכולתו לרפא, יש לציין). וכיצד בן אנוש יכול להתעייף מדבר מה שאיננו בהישג ידו? ומהצד השני, כיצד יכול מאיא להתעייף מדבר מה שהוא שגור לעשות? הסבר. גאנדאלף איננו אולורין. ניתן לומר, לתפיסתי, כי גאנדאלף הינו השתקפות של אולורין בדמותו האנושית. אולורין בעל רגשות אנוש ויכולות אנוש הינו גאנדאלף. יחד עם זאת, הואצלו על גאנדאלף האנושי, בפנימיותו, יכולותיו או חלק מיכולותיו של אולורין. בכדי שגאנדאלף יבצע פעולות קסם שאולורין יכול להם יאלץ גאנדאלף לקלף מעצמו את קליפות האנושיות, לשקוע בפנימיותו, דבר שידרוש ממנו ודאי את מלוא הריכוז והיכולת. דבר זה כמוהו כמקצוע עץ מחוספס למקל חלק. והרי טוען גאנדאלף כי להכנת קסם ראוי דרוש לו "זמן רב" ואני אומר משום העובדה שהוא איננו אולורין יותר. ועתה, נאלץ גאנדאלף להיחפז. גאנדאלף נאלץ להעמיס על כתפיו לרגעים את אולורין. וצד האנוש בגאנדאלף ככל הנראה התקשה לעמוד בכך. אילולא גאנדאלף אנושי כמעט כולו, היה הדבר מעייפו פחות, ואולי אף כלל לא, ברמת הקסם על הדלת. על כן אסכם ואומר שדווקא רגע ביניים זה, יותר משמעיד על עוצמתו של גאנדאלף כאולורין, מעיד על אנושיותו של אולורין כגאנדאלף.
  
באלרוג. שפה. מחזה

אולורין נעמד מלוא קומתו.
אולורין : בלה בלה בלה בלה, בלה בלה אנור.
בלה בלה בלה. בלה בלה בלה בלה בלה בלה
בלה, בלה אודון. בלה בלה בלה בלה בלה!
בלה בלה בלה."
אני: " המממ… מה הוא מקשקש לו שם?
אנור? אודון? סך הכול רציתי להיפרד מהם
לשלום, וכבר הקריזיונר הזה מתחיל לבלבל
לו שם? מה, הוא שכח שאני לא יודע
ווסטורן?! אולי אתקרב אליו טיפה כדי
לשמוע יותר טוב… " 
הבאלרוג עולה על הגשר.
(מתוך "אני באלרוג" מאת ק.אמוק)

 אראגורן. התעוררות. (קצר)  

והנה אראגורן משיל מעליו את גלימת השקט שעטה על עצמו בכניסה למוריה, ומתחיל לדבר. תחילה, בשיא יחסי, כאשר הקרב מול האורקים מתקרב, אך שם הוא נבלם ע"י עצותיו של גאנדאלף, ואילו לאחר מכן באחד משיאיו כמנהיג (עד שלב מסוים) בו הוא מוביל עם מות גאנדאלף את החבורה הלאה. ואנו נתקלנו באראגורן כבר במצב מעין זה, כשהוא שקול וקר רוח אך רק בעיתות משבר ( וראו פרשה י"ב, "עמידה. אראגורן"). ומכך עולים בי שני דברים. הראשון, בעניין "לקיחת המנהיגות", אני תוהה האם עשה זאת אראגורן בידיעה מלאה למצב, ולכך שעם תום "שעת החירום" הוא יהיה זה שיאלץ להוביל את החבורה הלאה, בשגרה, ולהחליט את ההחלטות הקטנות והגדולות כאחד, ולא רק בעת קרב? האם הרגיש עצמו מוכן או הרגיש כי עליו להתחיל להתכונן לדבר מעין זה?. והדבר השני הוא בכך שיש לשים לב לעובדה כי הדבר הראשון שעושה אראגורן עם "תפיסת המנהיגות" הוא לעשות כדברי גאנדאלף, ואף לציין זאת. אך על זאת לא אבקר אותו, הן משום הצער בו הוא נתון, וגם כי עצותיו של גאנדאלף משהלך כמוהן כמתכת שהתחממה בשמש, ועם שקיעת השמש עדיין מפיצה היא חום ותועלת לילה קר.

"עבור לא תעבור" 

הסמנטיקה במשפט אותו אומר גאנדאלף לבאלרוג מתגלה כמעניינת יותר בגרסת המקור (אנגלית). גאנדאלף לא אומר "you shall not pass", כפי שניתן להסיק מהתרגום העברי, או מהסרט. גאנדאלף לא משתמש באיום או בהתרעה שכזו. גאנדאלף אומר לבאלרוג "you cannot pass". משמע, אינך יכול לעבר. מה הכוונה במשפט זה? האם גאנדאלף בחר פשוט ובמקרה במילים מעט שונות? אינני מאמין בכך. תחילה, משום שיודעים אנו כי גאנדאלף הוא קוסם הבוחר לרוב את מילותיו בקפידה. ואחר כך, משום שהמשפט במשמעות ובמעמד זה מעורר תהיות. אם כן, אנסה לקחת אותו לכיוון משמעותו הפשוטה – הבאלרוג לא יכול לעבור. גם אם ירצה, גם אם לא, אולי אף אם ירצה גאנדאלף ואם לא, אין זה משנה. לבאלרוג אין יכולת לעבור. האם מצהיר גאנדאלף כי לבטח ינצח את הבאלרוג? לא בטוח. ראינו כי נצחונו של גאנדאלף עמד על חוט השערה. האם זה בשל הדברים שגאנדאלף ציין (נוטר להבת אנור וכו'?) גם כן דבר זה לא בטוח, ואין הוא מתנה את המעבר בעניינים אלו. ולי נראה הדבר אחרת. לטעמי, לגאנדאלף בשלב זה (כמו במקומות שונים אחרים) מודעות מוגברת לעניין הגורל והמזל. אם בשל הקרבה למוות, און בשל זיכוכו של הרגע כמלחמה בין "טוב" ל"רע", והעובדה שגאנדאלף מתאמץ להשיל כל מגבלה אנושית מעליו לקראת הקרב. ברגעי שיא מסוימים עולה הזרם התת-קרקעי של הגורל בסיפור ומתגלה לעיני אחדים. אם כן, גאנדאלף רואה, או יודע, כי הבאלרוג בסופו של דבר לא יעבור. אולי איננו יודע כיצד הדבר יקרה, אך כעת יודע גאנדאלף בביטחון שדבר זה לא אמור לקרות. והוא מודיע על כך לבאלרוג, אולי מתוך ניסיון להכריז על עליונות, או אולי אזהרה שמטרתה הימנעות מקרב. ואולי דווקא בשל ידיעה זו נלחם בחירוף נפש יותר, לאחר שראה לאן שבילי הגורל מוליכים אותו ואת יריבו.

(מתוך יומנו של נושא הנטל) 

"… היום שוב נאלצנו להסתובב במחשכים. כיצד אמורים אנו לסבול כל זאת? החושך המעיק דוחק בי לנסות למצוא חופש ותקווה, אך אינני מוצא. תפקיד מוטל עלי, תפקיד כבד. יחד עמו עלי לשמור על חברי לחבורה, כולנו אחוזים בגורל אחד, כולנו תלויים זה בזה. הנה שוב נתעוררנו ואני סוחב את הנטל ומדרבן קדימה. לא אתן לאף אחד מהם לשאת עמי בנטל. רוצה הייתי, אך אני חושש כי רק רע יצמח מכך, וגם… אינני מכיר ולו אורק אחד שאימו, מגיל צעיר, הכריחה אותו לקחת שיעורי תיפוף. ומילא לתופף, אבל בהליכה? עם התוף הענק הזה? הא! עדיף כבר ללכת במאסף עם הבאלרוג"
(מתוך יומנו של נגן התוף במוריה)

באלרוג/גאנדאלף (ניצחון) 

אם תשאלו אותי, הרי שאילולא הקרב מתרחש על גשר, גאנדאלף היה מפסיד במאבק נגד הבאלרוג. תחילה, משמום שכעת המצב הוא של לחימה בין בן אנוש לבין אינו, ולא של שווים מוחלטים. שנית, משום שגאנדאלף מותש ועייף כבר מהפקודה אותה נאלץ לתת, והוא מוצף דאגות ומחשבות על עתיד החבורה ומשימתה, בעוד הבאלרוג כלל לא איבד מכוחו ואיננו מודאג מדבר. שלישית, מאחר ואקט ניתוץ הגשר כלל לא נתפס בעיני כדבר מה של עצמה, כי אם הודאה בהפסד ופנייה לפן "לא הוגן" בקרב. בדבר דומה לשני מתאבקים בזירה, וכשלפתע אחד מהם פשוט ישבור את רצפת הזירה תחת רגלי היריב. בסופו של דבר גאנדאלף שבר את הגשר מתוך ייאוש, ובידיעה מסוימת שהנה לא רק פגש יריב השקול לו, כי אם יריב שעולה עליו כמה מידות (וכאן המקום להזכיר את גלורפינדל, ולתהות לרגע על עוצמתיות דמותו, אם ניצח בקרב באלרוג גם כן).
 

באלרוג/גאנדאלף (קסם)
בעת שמספר גאנדאלף על מלחמת הכוחות שלו עם הבאלרוג ליד הדלת בחד המאזארבול, הוא מפרט על דרגות שונות של מאמץ. תחילה לחש ואחר פקודה. ואני תוהה על ההבדלים בין השניים. לפני כן, נבחן את בפירוט שניתן על כל דרגה. באשר ל"לחש", הרי שזהו דבר שלוקח להכינו זמן רב (אם חפצים בלחש ראוי), ואילו ב"פקודה" הדבר נעשה מיידית, אך עם תוצאות קיצוניות יותר. שבירת הדלת. עוד אומר גאנדאלף כי (בניגוד ל"לחש") את הפקודה הוא "נאלץ" להגיד. ולטעמי, "היאלצות" זו נובעת משום ש"לא הייתה לו ברירה". ולדעתי, ניתן לחלק בין השניים כך, כי בעוד שה"לחש" הוא דבר מה המותר לגאנדאלף והוא בתחום יכולותיו, הרי ש"פקודה" באה ברמה אחרת לגמרי, והיא כופה על העצם דבר מה קשה יותר, על כן היא אסורה לגאנדאלף במסגרת תפקידו הנוכחי. היאלצותו של גאנדאלף נובעת מהעובדה שנאסר עליו ככל הנראה להשתמש ב"פקודות", ואילו ב"לחשים" כנראה השימוש מותר יותר (ואני רואה את הדלקת האש על ההר כ"פקודה" ולא כ"לחש"). ומכאן מתעוררת שאלה נוספת – האם נשברה הדלת מתוך "פקודה" (גאנדאלף) ו"פקודה נגדית" (באלרוג) או שמא רק מתוך פקודתו של גאנדאלף? לטעמי גאנדאלף מספק את התשובה – הוא טוען כי עקב הפקודה התנפצה הדלת "עקב העומס". אם נסכם את העניין בכללותו, אוכל להגיד כי על אף רמות הקסם הנחשפות כאן, נדמה לי שהן אולי ביטויים שונים לא רק לעצמת הקסם עצמו, אלא גם ובעיקר לרמת מבצעו – גאנדאלף דוחק את עצמו כאן עד לקצה, ואולי הניואנסים הללו הם פשוט ביטוי של אותו הדבר בעצמות שונות.
 
הצהרת כוונות

אחד המשפטים התעלומתיים ביותר בשרה"ט הננו ההכרזה של גאנדאלף : "אנוכי משרתה של אש הסתרים, נוטר להבת אנור". לא משום המונחים הבלתי שגורים ומוכרים, מכיוון שאת אלו ניתן לפתור בנקל. הכוונה היא במשמעותו של המשפט – גאנדאלף נראה כמגלה טפח ומכסה טפחיים בכל הנוגע למהותו. הנה, בפה מלא הוא מכריז מיהו ומה הוא, אך איננו מפרט עוד, כמו מצפה שהבאלרוג יבין ויפנים את הדברים. ומאחר שזהו אתר פרשני, אינני שואל לפשר דבריו, אלא שואל לסיבת אמירת הדברים. לטענתי, גאנדאלף לא מתכוון רק להבהיל/לעורר את הבאלרוג. אלא אני מוסיף כי גאנדאלף מצהיר כאן על ושולחיו יותר מאשר על כוונותיו. וזאת משתי סיבות. הראשונה, בכדי שהבאלרוג יידע על העומד מולו. השנייה היא שגאנדאלף מצהיר בפני הבאלרוג, אך מוסר מסר מכוון היטב לאוזניים רחוקות הכרויות למעשיו. גאנדאלף שם מבטחו באלו אותם הוא משרת, בד בבד עם הדרמטיזציה שהוא יוצר אל מול הבאלרוג, כפי שגאנדאלף יודע שהבאלרוג לא ייסוג אחרו, כך הוא מבין שכעת הוא הזמן את העזרה, או לפחות לפרוש את רשת הביטחון במקרה שיכשל. בכדי שאדוני המערב או האל עצמו יעוררו עצמם, ולא יתנו למשרתם הנאמן ליפול לתהום מבלי להצילו לאחר מכן. 

באלרוג. כנפיים.

אינני יכול להתעלם משאלת הידע הגדולה ביותר בעלילת שר הטבעות (מלבד "מיהו טום בומבדיל") – האם לבאלרוג יש כנפיים (אין. אך על הויכוח הזה ניתן למצוא פירוט הולם ב"שר השאלות"). ואני אומר שאין זה משנה כלל האם יש או אין לו כנפיים, כל עוד הוא לא משתמש בהן אף פעם. כמו שאומר שיש לי מכונית, אך אני תמיד הולךברגל. אם כן, בכדי לתת שאלת ידע חדשה בתמורה לזו שביטלתי בהינף יד, אשאל "למה לבאלרוג יש או אין כנפיים". אני תוהה אם יצליחו בכלל להגיע לעמק השווה באשר לכוונת השאלה, שלא לדבר על התשובה בכללותה.
 
פינת הנשר

" 'עבור לא תעבור' אמר גאנדאלף בעודו עומד איתן. הבאלרוג לא השיב תשובה. האש הקודחת בו כמו דעכה והחשיכה גברה. אט-אט הציג רגליו על הגשר, ולפתע הזדקף מלוא קומתו וכנפיו נתפרשו מקיר אל קיר; אך מנגד ניצב גאנדאלף ודמותו מוארת באור קלוש. הוא נראה זעיר קומה, ובודד לחלוטין ; אפור ושחוח, כעץ עתיק-יומין בטרם סער, והוא נותן מבט עז בכנפי הבאלרוג.
'כנפיים יש לך! יצור זדון!' הרעים גאנדאלף, 'מה מוזר הוא הגורל, שבצוק העיתים מסייע לי ממקום לא צפוי! חושה, כי הזמן קצר ולנשרים קשה הגישה אל מוריה!'
כך קרה שבאותו היום פרש הבאלרוג, להבת אודון שסולח לה, את כנפיו האדירות והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.