פרשה יח': "לות'לוריין"

אראגורן: מיד ללות'לוריין

החבורה כעת יצאה ממוריה, ונפשם מרה על אובדן גאנדאלף וכו'. אראגורן, בפרץ אחריות/כבוד למת לקח על עצמו את המנהיגות. כעת עליו להחליט אנה פניהם מועדות, ומה יש לעשות. והנה הוא בוחר, אך בוחר למעשה באי-בחירה, אם תשאלו אותי. הסבר. ידוע לאראגורן כי בלות'לוריין תינתן להם שהות ומנוחה, וגם וודאי הוא יודע כי ישמע עצה טובה מפי גלאדריאל. מדוע לקחת על עצמו החלטה עתה? אראגורן, עדיין, טוב יותר בחציבת נתיבי חזון שנטוו על ידי אחרים, ולא בידי עצמו. עדיין לא רואה עצמו "גדול" דיו, כנראה, בכדי לקחת עתה את החבורה לרוהאן, או גונדור, או מורדור. עוד השהייה, עוד התעכבות במקום מוכר ונוסטלגי. ובנימה צינית, מדוע לא לחפש תחליף לדמות עוצמתית כגאנדאלף שייתן לו עצה טובה או טובה פחות? אין שום סיבה מדוע לא. והרי, היכן תמצא בארץ התיכונה דמות מודעת-לכוחה יותר מגלאדריאל, משעזב גאנדאלף? (ונניח את סאורון בצד בעניין זה). אם כך, בסופו של עניין, מוצא אראגורן בנפשו תחליף-אב טוב יותר מגאנדאלף, וזהו תחליף האם של גלאדריאל, והצעידה ללות'לוריין היא ברורה, חסרת סכנות גדולות מדי, אך בעיקר חסרת בחירה והחלטה. 
"ללות'לוריין? החלטה טובה אראגורן!".

אראגורן: צעדה. א. (מנהיגות) 

"האח! האח!
בחר מנהיגנו
נתיב מוצלח,
ללות'לוריין שם שוכנת גבירה,
נתחיל עתה בצעדה כבירה,
ואת החולים נזכור לשכוח,
מה 'כפת לי אם אין להם כוח?"
(מתוך "ניקוי קסדה", מופע סאטירי שהועלה בגונדור בזמן שלטון אראגורן)
אחד הדימויים הטובים ביותר למנהיג הינו דימוי הרועה, אשר שומר על העדר, אוסף אותו, ויחד עם זאת יודע להכתיב את כיוונו. משחק בא והולך בין רצון המונהגים (העדר, ברצונו לשתות או לאכול) לבין רצון המנהיג (הרועה, שדואג להביא את העדר חסר הידע למקום מבטחים וחזרה הביתה). והנה עוד דימויי שעמו מתנגש אראגורן כעת. ואבאר את העניין. שניים מהחבורה פצועים, ומידת פציעתם לא ידועה כעת לחבורה. אראגורן, בצעדתו המהירה ובעוד מוחו עסוק במחשבות על מנהיגו שנפל ועל ההגעה ללות'לוריין, שוכח את סאם ופרודו הפצועים וממשיך קדימה. אילולא לגולאס, שהבחין בשניים המדדים מאחור, היה אראגורן מאבד את שניהם, שאחד מהם הוא סיבת היציאה מלכתחילה, יש לציין. וכיצד מתנגשת הצעידה המהירה עם עניין העדר? משום שההליכה המהירה מייצגת את ההלך הבודד, האינדיבידואל, שמודע רק לקצב בו הוא מסוגל לצעוד, ומחשב את הדרך ופיתוליה על פי יכולתו. הרועה, לעומתו, אף שמכיר את הדרך גם כן, יעשה את דרכו גם על פי מה שידרוש מצבו של העדר – אותו קו תפר בין מכתיב למוכתב. אילו היה הרועה הולך בקצב המוכר רק לו ובדרך הנוחה רק לו, היה העדר אובד. משמע, באשר לענייננו, הרי שאראגורן עדיין תקוע בחשיבה האינדיבידואליסט (ורעיון זה מזכיר לי מקרים קודמים בהם צוין כי אראגורן הלך מהר, ואני לא ניתחתי אותם), והולך "לעצמו", ולא מביט סביב, גם על חבריו הפצועים. למרות כל זאת, אציין נקודה טובה, והיא שלאחר שהעמידו לגולאס על מקומו, מיהר אראגורן לקחת על עצמו את האחריות ולתקן מעשיו. אבל הוא עוד ילמד לזהות דברים אלו בעצמו, לפחות כך יש לקוות.
  
אראגורן. צעדה. ב. (קצב)

הליכתו של אראגורן מזכירה לי את מסעות הטירונים בצבא. זאת, מאחר שמי שראה פעם פלוגת טירונים הצועדת בשני טורים אחרי מפקדה תמיד ראה תמונה שכזו – המפקד צועד רענן בראש, כמה מטרים אחריו חבורה מגובבת שעומדת איכשהו בקצב, ולאחר מכן ברווחים הולכים וגדלים הלכה שאר הפלוגה, בואכה לקצה, שם התאספו תמיד כמות מכובדת של אנשים שנקעה רגלם (או נפשם) מההליכה הנמרצת. את קושי המסע קבעו הן על פי האורך, והן על פי הקצב. קצב נמדד ביחס של כמות קילומטרים לשעה. משמע, קצב 4 הוא ארבעה קילומטרים לשעה, קצב 5 הוא חמישה קילומטרים לשעה, וכו'. ובניגוד לתיאוריה הקודמת שהעליתי בשל סיבת הליכתו המהירה של אראגורן, יכלו להיות פשוט שאראגורן החליט כי יש צורך לעלות בסרגל המאמצים, אבל במקום להקשות בעניין אורך המסע, החליט להגביר את עניין הקצב. ומעניין אותי אם שמע אראגורן על פקודות מטכ"ל החדשות, האוסרות לעלות מעל לקצב 6 בטירונות?
אני כבר הייתי פונה לנציב קבילות חיילים.
  
נתנזק. נשתנה. חותם.

"ומבין אלו המעטים [שחוזרים] אין אחד שלא נתנזק". כך אומר בורומיר על אלו שהולכים אל לות'לוריין מארצו. ואילו אראגורן מתקנו, ומעדיף את "נשתנה". נתנזק, נשתנה, אלו הם הבדלים סמאנטיים. ואני מתעניין יותר בעצם הדבר – השינוי שנגרם (לטובה או לרעה) במבקרים בלות'לוריין. דברים שונים נאמרים בעניין, על כך שפרודו לעולם ימשיך ללכת על מדשאות היער, ושליבו של אראגורן ישכון לעד בינות לעצים. אך מהו המטביע את חותמו על ההולכים? הרי אין כאן עניין ספציפי ביופי השורר שם, ואינני מאמין כי לטבעת גלאדריאל השפעה כל כך גדולה גם מחוץ לתחומה, משמע, מחוץ ללות'לוריין וזמן רב לאחר מכן. ואני פותר את העניין בצורה אחרת, בכך שבנפשו של כל יצור נשתמר זכר, כביכול, של "ארדה נקייה מרבב", טרם הכתמתה, כפי שהיא נראתה בעיני ארו והואלאר ללא השפעת מלקור. וברגע שהגיע היצור החי ללות'לוריין, הנראית כקרובה ביותר לדבר מה הנקי מכתם בתחומי הארץ התיכונה, זכר דברים אלו מתעורר לחיים. ומאותו רגע והלאה, כשיחשוב על "החוסר" בארץ התיכונה, ועל "כליל היופי" יעלה בדמיונו את לות'לוריין וטיבעה, ובכך לא יעלם מנפשו עניין זה לעולם. משמע, זכר היופי בשלמותו כמוהו כחור מנעול, שהמפתח המתאים לו ביותר בארץ התיכונה הינו יופייה של לות'לוריין.

ואילו אלו המפליגים מערבה יפגשו "בדבר האמיתי", והוא זה שיתאים טוב יותר לתבנית שנוצרה על ידי יופי לות'לוריין. אם כן, לא "יופי" בלבד, ולא השפעת הטבעת, כי אם דבר מה הטבוע מראש בנפשו של כל יצור חי.
    
בדלנות. הוביטים – בני לילית וכל השאר.

כבר נידונה שאלת האופי השונה של בני ברי וההוביטים (פרשה ט', "ריחוק. שינוי"). אך הנה עולה העניין שוב, והפעם עם בני הלילית. האלדיר מזכיר כי לות'לוריין ניתקה עצמה מהעולם הסובב אותה, מלבד ריוונדל, ובני המקום ממעטים לעזוב את תחומי ארצם הנאווה וזאת מאחר כי הם מכירים את העולם הסובב, משמע, "ראו כי טוב" בארצם. על עניין האופי של יושבי המקום מתווסף השינוי האמיתי של הסביבה והנפש שנוצר בשל השימושים בטבעת שעושה גלאדריאל. לעומתו מדבר ההוביט מרי על עניינים אלו מנקודת מבטו – העולם המסוכן והמוזר שבחוץ וכו'. מספר נושאים מתעוררים מעניין בדלנות והבדלים אלו. הראשון, שבעוד שבדלנות בני-לות'לוריין נובעת מתוך ידיעה (והרי הם חיים בעולם כבר זמן רב וכו'), הרי שבדלנות ההוביטים נובעת מהדבר ההפוך – הם אינם יודעים כלל מה צופן העולם. ומעניין לראות כי שתי גישות קיצוניות אלו מתנקזות לאותה המסקנה. ומהפרטי (בני לילית – הוביטים) לכללי – בדלנות בכללותה בארץ התיכונה. דווקא בפרק הנוכחי רואים אנו זאת היטב – בורומיר מכיר היטב רק את אזורו ולא מכיר כלל את האזורים האחרים הגובלים בממלכתו (מלבד סיפורים משונים), ההוביטים בדלניים ומעדיפים גם הם את ההתרכזות בארצם, כנ"ל האלדיר, ואף גימלי ולגולאס נותרו איש בממלכתו ומיעטו לתור את העולם הרחב וממלכותיו. מכל הבדלנות וההתרכזות הפנימית, איש איש בממלכתו, מתחוור לי שוב עניין הקושי שבאיחוד – אחת המשימות של העמים החופשיים היא בדרכם למלחמה בסאורון היא למוטט את החומות שהציבו במשך השנים, בהצטמצמותם הפנימית, כל עם בממלכתו. ובנוסף אציין את התוצאה המוצגת כאוטופיה בעידן הרביעי, האיחוד ושיתוף הפעולה, שלטעמי מייצג סוג של אידיאל.
 
בורומיר. דעת יחיד (שוב?). קצר 

ובהמשך לפרשה ט"ז (בורומיר. גאנדאלף. דעת יחיד), הנה שוב בורומיר משמיע קולו כנגד הכניסה למקום מסוכן, והפעם ללות'לוריין. ואני, במקום שאר חברי החבורה, הייתי מקשיב פעם אחת לאיש-גונדור ונמנע לרגע מלרוץ אל תוך מקום מסוכן ומסתורי כמו היער האסור. אך כמובן, שגם כעת אף אחד לא יטה לו אוזן. ומה ההבדל בין הפעם הקודמת לכעת? שאז היתה הסכנה ממשית וכעת היא מדומה. אם כן, מדוע הייתי הולך אחרי בורומיר? כי אני יודע את הדברים לאחר מעשה. ואולי במקום בורומיר עצמו הייתי מסרב להמשיך עם החבורה הלאה, והייתי מאיים בעזיבה, מאחר ואני רואה את החבורה הולכת מדחי אל דחי, ומצרה (אמיתית) לצרה (מדומה) גרועה ממנה. ואסכם בכך שאומר, שעם כל ההתעקשות הזו וחוסר המעש צד בורומיר (והרי הוא הולך לבסוף עם החבורה), מגיע לו להיכנס ללות'לוריין. עונש.

האלדיר. סך הכל ש.ג  

גימלי מתרגז ומנסה לשכנע את האלדיר שייתן לו לעבור ללא הכיסוי על עיניו. האלדיר לא מכופף עצמו לכאן או לכאן, ואומר שאיננו יכול לעשות דבר. והקורא ודאי מתרשם לטוב או לרע מקשיחותו של האלדיר בעניין. "וודאי שונא בן לילית זה את הגמדים מאוד מאוד, ואילולא כן היה מרשה גימלי ללכת כרצונו". ולצערי עלי לנפץ את התפיסה הזו, או את הסמכות המדומה שניתנת בידי האלדיר בקטע זה. האמת הפשוטה יותר היא, שהאלדיר כשומר, כש.ג, עוקב בקפדנות אחר פקודות שניתנו לו מראש, ואין לו כאן כל שיקול דעת לכיוון זה או אחר. לגימלי אין כלל צורך לשכנע את האלדיר, מאחר ועניין זה איננו בתחום סמכותו. כשם שלשומר במחסום בשטחים אסור להעביר משאית עם דשן, מאחר ומדשן ניתן להכין חומרי נפץ, ואלו הן הפקודות, אין זה משנה דבר לו ידבר בעל המשאית אל ליבו, כך גם כאן. ומתוך כל זה אני דווקא מזדהה עם האלדיר, שלא יכול לשנות את החוק והפקודה, ולא יודע מה לעשות עם הגמד הזה, שכנראה אף פעם לא שירת בצבא.

ריפוי – פיזי/נפשי?
  
אראגורן שולף את עלה האתילס ומשפר את מצבם של ההוביטים בעזרתו. ואני תוהה שוב על טיב פעולתו של העלה. בעניין יכולתו ה"נפשית", הרי ראינו אותה בפעולה אל מול הפצע שנפצע פרודו מידי הנאזגול, ונראה את השפעתם של העלים לכשיעזור אראגורן לאנשי מינאס טירית', ובכללם פאראמיר, אאווין ומרי. לעלה יכולת "נפשית" מוכחת אל מול הצל. אך מה עתה? הרי פרודו וסם לא נפגעו פגיעה "נפשית", כי אם פגיעה פיזית ברורה, של חבורות ושריטות עמוקות יותר או פחות. אם כן, מה תכונתו של העלה? ואני אומר שעזרתו היא נפשית בלבד, אך משפיעה על הגוף. מקרים רבים ועניינים רבים מדברים על "אמונתו של הגוף" ובכך שחולים יכולים "לחלץ" עצמם ממחלה רק אם יינתנו בידם הכלים והידיות בהן ייאחזו. ואני מאמין כי עלה האתילס עושה בדיוק כך – מספק התעלות נפשית מרעננת ונותנת תקווה לחולה, אשר מתוך כך מרפא ועוזר לעצמו. לא סתם ניתן לאראגורן גם השם אסטל (את ביאור השם ניתן למצוא בפרשה י', "אראגורן. אסטל – ביאור") , ובידיו אולי הוא לא מביא רפואה ישירה, אך בידיו יביא תקווה שתעזור לרפואה המדוברת.  

נימרודייל. תכונות משכחות

לאחר שרחצו את רגליהם בנימרודייל, מצוין כי הוקל עליהם, ותלאות המסע כמו נשכחו מהם. ואני תוהה על התכונות המשכחות והמרעננות שבנחל. ידוע כי העניין ודאי מושפע מכוח הטבעת של גלאדריאל, ולא מכוח היותו של הנהר "נהר מרפא", וכאן אנו כבר רואים כי קרבים אנו יותר ויותר לתחום השפעתה. ובכל זאת, מה יש לתהות? השאלה העולה נוגעת לקשר בין הטבע, בעלי החיים וכוח הטבעת. הסבר. הטבעת נועדה "לשמר", ולדעתי נועדה לשמר בעיקר את "הטבע", משמע, כל הדברים שאינם בעלי חיים. ואילו את בעליהחיים עצמם, הנולדים וכלים מן העולם, והם בעלי ממשות עצמאית יותר מאשר "הטבע", לא יכולה הטבעת "לשמר". אך הנה בכל זאת אנו רואים השפעה מסוימת מצידה, ואותה מוביל הנהר. אם כן, מה קורה כאן? ועל כך אענה. ההבחנה שהבחנתי קודם לכן בין "טבע" לבין "בעלי חיים" איננה נכונה כלל. התוצאות הנזכרות כאן זהות לחלוטין. כשם שהטבעת מעלה ב"זכרון" הצמחים עולם ללא צל, וגורמת להם לצמוח בצורה הנכונה ללא השפעת רשע והתנוונות, כך הטבעת משכיחה את זכרון הרע מנפש המהלכים בתחומה, ועל כן תלאותיהם נעלמות ומתפוגגות. משמע, "איזכור" במקום "שימור". ועל דברים המתקשרים לכך ניתן למצוא בפרשה זו ב"נתנזק. נשתנה. חותם" וב"לות'לוריין-ריוונדל. שוני."
 
גולום. ברכת הפגשות
   
שלום לך סמיאגול! הנה הופעת לראשונה בספר בכבודך ובעצמך, ולא מסיפורים ומשמועות. אז קודם כל, ברוך הבא, שמחים אנו לראות את מי שיפתור אותנו בבוא היום מהטבעת, ומי שגורלו מעתה יתקשר בגורל החבורה. נסלח לך כבר עכשיו על הצרות והעצב שתגרום לנו, והרי עם כל רע יש גם טוב, וההפך.

ורק עוד עניין קטן שברצוני לציין בעניין הגורל – האלדיר מציין כי ראה את גולום אך לא שלח בו חץ, כי לא רצה לעורר רעש. ואני תוהה מה היה קורה לו האלדיר לא היה חושב כי שליחת החץ מעוררת רעש, וכך באחת פוטר אותנו מגולום, מבלי שיידע או אנו נדע מה עוד יעלה בגורלו ומה חשיבותו בסיפור. וזאת תהייה אחת מיני רבות שעלו ויעלו בקשר לחוט הדק והשברירי של הגורל.

לות'לוריין-ריוונדל. שוני. טבעות.  

"בריוונדל נשתמר זכרונם של דברים עתיקי-יומין; ואילו בלוריין הדברים העתיקים הוסיפו לחיות".
משפט זה מסקרן מאוד מבחינת משמעותו. העניין המוצג כאן, למעשה, מצביע על הבדלים בין טבעתו של אלרונד, או כוחו של אלרונד, לבין טבעתה או כוחה של גלאדריאל. ומקצת מכך משתמע בהשפעת הנימרודייל על המשכשכים רגליהם בו. אם כן, מה טמון בתוך המשפט? אנו רואים הבדל ברור בין סוג ה"שימור" שנעשה בעזרת הטבעות. בעוד ריוונדל מוצגת על פי משפט זה כמעין גנזך של פעולות שנעשו אי אז, ובה עצב עמום שמשמר את יגונם של בני הלילית העוזבים, הרי שלות'לוריין מציגה חיים מלאים. אם ריוונדל מספרת על מה שקרה, הרי שלות'לוריין חיה את הדברים הללו. אם כן, מה ההבדל בין הטבעות?
לטעמי נעוץ ההבדל בהגדרת ה"שימור". לריוונדל אכן הגדרה זו מתאימה. ריוונדל משמרת זכר של דבר מה. אך בלות'לוריין לא מתבצע למעשה "שימור" של דבר מה שהיה פעם, אלא העלאה של דבר מה שקיים תמיד, או אזכור שלו, שנשכח בשל הצל. כוחה של טבעת לות'לוריין היא באזכור דברים שאמורים היו להיות, ולא בשימור. ומתוך כך עולה הגדרה כללית המבדילה בין שלושת הטבעות ומייחדת כל אחת – טבעת גאנדאלף היא טבעת שמטבעה היא מעוררת דברים חדשים או רדומים, טבעת גלאדריאל מטבעה שומרת על חיותם העכשווית ומזכירה להם עולם ללא כתם, ואילו טבעת אלרונד משמרת את שהסתיים וכלה מן העולם. התעוררות-שמירה על חיוניות- שמירה על זכר הדברים שעברו. ולטעמי עניין זה נראה כמעגל מייצג, שבני הלילית בתבונת כפם, משעשו דברים שיכפו עצמם על הטבע וזרימת הזמן, יצרו שלושה שלבים המחקים את
זרימת הזמן עצמה.
 
 אראגורן. ארוון (קצר)

אראגורן ממלמל לעצמו דבר מה, כאשר פרודו נמצא לידו. והוא אומר "ארוון ואנימלדה, נאמארייה!". ופירוש דברים אלו בשפתנו הוא בערך "ארוון הנאווה, היה שלום!". ומכך רציתי לתהות האם עצם העובדה שמיהרו ללות'לוריין היה שמלבד העובדה שאראגורן חפץ בעצה ובמנוחה, היא העובדה כך שזכר אהובתו יתעורר בקרבו כשם שכל הזיכרונות מתעוררים בלות'לוריין.

לות'לוריין : אין כל כתם? אין תשובה.

 בפרק זה ניתנת הצהרה המתנגשת עם שאר הדברים הידועים לנו על הארץ התיכונה וארדה. והצהרה זו באה בשלבים. תחילה נאמר כי על ארץ לוריין לא נח כל צל. ועל כך אנו יכולים למחול, כי לוריין עדיין לא נפלה תחת צל, וכוח הטבעת פועל בה וכו'. אך לאחר מכן עולה המשפט שאומר כי בארץ לוריין לא היה כל כתם. ואילו עם כך אני מתקשה להסתדר. הלא ידוע שהרוע, "ארדה המוכתמת", תלוי ועומד בכל. אם כך, כיצד העניין מסתדר? האם רומז הטקסט על כך שבלות'לוריין נמצאה יכולת שביטלה את ה"כתם" שבארדה, וכל זאת בעזרת הטבעת? ואאלץ אם כן לפתור זאת כך, שהטקסט טוען כי בלות'לוריין לא היה כל כתם כעת. משמע, לטבעת יכולת, בשל כך שהיא מזכירה את העולם ללא צל, לבטל זמנית את ה"כתם" ולדחוק אותו מזכרון ההולכים והחיים בתחום השפעתה. ואילו לאחר שיעלם כוח הטבעת עניין זה ייפסק (כפי שקרה).
ומאחר שתשובה זו לא מניחה לגמרי את הדעת, אפנה אל הצד החיצוני, שאליו אינני פונה בדרך כלל, ואומר כי בשלב זה תפיסותיו של טולקין באשר לארדה המוכתמת ככל הנראה לא היו מגובשות דיין, ולכאן השתרבב פרט ביניים בין כמה תפיסות. 
(ולאלו שמונחים שהוצגו בקטע זה לא מוכרים לו אני ממליץ לשאול בפורום "דיונים" של הקהילה הטולקינאית הישראלית).
 
פינת הנשר

הגיעה העת שעיניו של גימלי יכוסו בכיסוי עיניים. הוא סימר בקרקע את רגליו הפשוקות והניח ידו על ניצב קרדומו. "אלך כבן-חורין", אמר, "ואם לאו אשוב לי ואחפש את ארצי שלי, מקום שאני ידוע שם כדובר אמת, אפילו סופי לגווע לבדי בארץ שממה".
"יכול לא תוכל לחזור", אמר האלדיר בחומרה. "כיוון שהגעת עד כאן עליך להתייצב לפני האדון והגבירה. להם המשפט אם להחזיק בך ואם להתיר את לכתך. אינך יכול לשוב ולצלוח את הנהר, ומאחוריך הוצבו שומרים סמויים מעינך שלא יתנו לך לעבור. הם יהרגוך בטרם תספיק לראותם".
גימלי שלף את הקרדום מחגורתו. האלדיר וחבור דרכו קשת. "חולי-רע על הגמדים ועל קשי עורפם!" אמר לגולאס.
"המתינו!" אמר אראגורן, וקולו כמו גווע בתוך מערבולת חזקה מנשוא של רוח. כל הנוכחים הפנו מבטם אל על, והנה תורונדור, מלך הנשרים עומד מעליהם ומרעים בקולו. "בקשה אחרונה ביקש ממני הוא אשר מתקרא בפיכם גאנדאלף, ואני מכירו בתור אולורין – לתת שכם ולסיים את סיפור המעשה. לעזור לנושא הטבעת במשימתו".
וכך קרה שבאותו היום הגיע ללות'לוריין הנאווה תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, והוא קטף את פרודו ממקומו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.