זאבים. לא מה שהאויב חשב.
אם אכן הייתה תוכנית למשוך את החבורה מראש למוריה, ואם הייתה זו תוכנית שאכן ייטרפו על ידי הזאבים, צצה במוחי השאלה מי יחפוץ בכך. "נו, הרי זה אחד משוחרי רעתם, סארומאן, או אף סאורון!" יאמר הקורא. אך מדוע לסארומאן או סאורון הרצון לגרום לנושא הטבעת ולטבעתו להיאבד בבטנו של זאב, או אף להיאבד לחלוטין, אם יצליח לברוח? האם לכידה של החבורה במוריה יועילו במציאת נושא הטבעת? לא בטוח. מוריה גדולה ומפותלת. גם איתור של זאב, השיירים שהוא מותיר או כל דבר אחר קשה הוא עד מאוד. האם מוכן סאורון, שתשוקתו לטבעת בוערת בו יותר מכל יצור אחר, להסתכן באבדן? האם מוכן סארומאן, שסיכויו היחיד אל מול בראד-דור טמונים בטבעת, לסכן את מעמדו? וגם אם איננו עצמאי, והוא שלוחה של סאורון, עדיין היכן ההיגיון? ושתי תשובות עולות לנגד עיני. הראשונה, שאותה אעדיף פחות, היא שבניגוד למוסכמות שקבעתי וקבע גאנדאלף, אין מדובר כאן בכוח מאורגן למטרה זו, אלא באמת חבורה של זאבים מרושעים, וזהו ייצוג נוסף של "הטבע כגורם משפיע" וכו'. והשנייה, שאותה אעדיף יותר, שהנה גילינו נקודת תורפה בתוכניותיו של סאורון/סארומאן, והרצון לכלות את יריביו באשר הם בסופו של דבר השפיע ועיוור את עיניו אל מול המטרות החשובות באמת, ומאזני הרשע השקולים שלו ניחנים מראש בנטייה טבעית. הא! ואני כבר חשבתי שיש כאן סוף כל סוף מישהו שפועל מתוך הגיון.
זאבים. לא מה שחשבתי.
נהמות הזאבים הנשמעות סביב תמיד עררו אותי למחשבה שהנה, שלח מי את יצורי הרשע שלו בכדי למנוע מאיתנו להמשיך במסע ולקטול את החבורה עוד בתחילת הדרך. הזאבים מתקרבים למעגל האש, מנהיגם רודף קדימה, ולשמחתנו נעצרים בשל חיציו של לגולאס וקסמיו של גאנדאלף. אך לדעתי המחודשת נוסף הספק שהמציאות מעט שונה. ביאור. המספר שבו הגיעו הזאבים נראה כלפי חוץ כמאיים, אך עם הסתכלות שנייה ניתן להבין כי כמות הזאבים שהייתה שם לא שקולה כנגד גאנדאלף, אראגורן, גימלי, לגולאס ובורומיר. אלו לוחמים גדולים וחזקים, שמספר קטן של זאבים ללא מנהיג עדיף לא ישפיעו עליהם מאוד. מכך אני רק יכול להסיק, כי כל מטרתם של הזאבים הייתה לדחוף את החבורה למוריה, מתוך ידיעה כלשהי ששם לבטח יאבדו, או מספרם יצטמצם. מתוך מלחמה בזאבים הסיכוי גדול שאחד ההוביטים יצליח לברוח, או אף כמה מהם, והחבורה תוכל להמשיך הלאה. לעומת זאת, איבוד הדרך והכיוון במוריה מבטיח אבדה מוחלטת של כולם.
הוביטים. שמחים? בטח שמחים!
קשה הייתה הירידה מקאראדראס, וקשה עוד יותר הייתה השהייה עליו. ואף ההגעה לאזור לא הייתה דבר מה של כלום. אז מדוע אני מתפלא לשמע צהלתם הרגעית של ההוביטים עם הזכרתו של גאנדאלף את ריוונדל, ואת האפשרות לחזור אליה? ואני מתפלא לא בגלל הרגע, אלא בגלל הרטרוספקטיבה. הסבר. ההוביטים שאני מכיר הם מרי ופיפין, האחד שליבו שייך לגונדור והשני שליבו שייך לרוהאן, והם נאבקו במאבקים גדולים לאין שיעור מגובה קומתם, והוכיחו את אומץ ליבם וחשיבות ההוביטים בעיתות מצוקה וכו'. ואילו כעת אני נותר עם שני הוביטים מהפלך, שלא ראו או שמעו על דבר בחייהם מלבד הפלך הנעים והטוב, ריוונדל, ומה שביניהם. ואני מתפלא כולי על השינוי שחל (יחול) בהם. הזרימה הטבעית של הסיפור תציג את שינוי הכיוון הרגשי הזה רק בעת התעלות (המלך המכשף, המוקד של דנתור) ולא בשאר הזמן, שבו אני כאילו נותרתי עם אותם ההוביטים בעלי אותו הרגש, ואני משוכנע שאין זה כך. מעתה, אעקוב ביתר זהירות בכדי לראות את המפנה לכשיקרה, ואתריע עליו מבעוד מועד. אך אולי, מאידך, כל גדולתם היא בזאת שאכן נותרו "אותו הדבר" לחלוטין למרות המאורעות ולא בעקבותם? כעת לא אחרוץ משפט. כעת, אני רק מסתכל על זוג ההוביטים הצעיר והמתרגש לנוכח אזכור המילה, ותוהה בליבי מתי הם יתבגרו.
למה דווקא מוריה?! (כוח עליון). קצת אישי.
"כל הדרכים מובילות לרומא" נאמר, ואילו בפרשה זו נראה כאילו כל הדרכים מובילות אותנו בעל כורחנו למוריה ולרע שהיא צופנת. זוהי אחת הנקודות היחידות בספר בה אני מרגיש כי אכן אין לי את האפשרות ללכת בדרך שלא נכתבה לי מראש, ואינני יכול "לפרוץ מהשביל", וללכת ימינה, שמאלה או אחורה. הזאבים הסובבים אותנו, רשעותו של ההר, פער רוהאן ואנשיו מהווים נעלם, ומולנו נותר השער המערבי כמקום מזמין ובטוח למחצה. כאילו רק נותר לי לדחוף את ראשי ללוע הדרקון, ולחכות כי אעבור שלם ובריא במערכת העיכול החשוכה והארוכה שלו. והתחושה כי כל הצרות האלו, הנעמדות זו לצד זו בסדר מופתי ומכוונות אותי דווקא לנקודה אחת מפריעה לי. לכשאעמוד לצד האגם שנוצר מהצטברות מימי הסיראנון, כמעט שאבחין בכלונסאות העץ המחוברות לזרועות היצור שבמים, כאילו מדובר באביזרים לסרט הוליוודי ישן, וכמעט שאשמע את פיצוץ הדינמיט שגרם לשער להיחסם מאחורי בשכבה בלתי עבירה של אבני קלקר גדולות. האפקטים והדרמות מושכות אותי פנימה. ועתה אתהה כיצד אתייחס לעניין – האם אדבר על כוח עליון, הגורל, המזל וכו', ואומר שהנה הנה, מישהו דוחף אותי אל תוך מוריה כי זהו מבחן רב חשיבות ומבגר?, ואולי לרגע קט אצא החוצה אל נקודת המבט החוץ סיפורית, ואתהה האם לא היה ניתן לטוות מערכת אמינה יותר של שיקולים לנוכח מכרות הגמדים. ואולי, דווקא תחושה זו של אי נוחות איננה חוויה שצריך לעבור ולנתח, אלא חוויה שצריך לחוות ולהרגיש? אינני יודע, אך חלק זה, כמעט היחיד משאר חלקי הסיפור, מבהיר לי בהחלט עד כמה לפעמים ההחלטות שנופלות לידנו כבר מעוצבות מראש, ולנו לא נותר אלא להרכין ראש ולהמשיך הלאה. רק שכל אחד מאיתנו יעבור את המוריה שלו בשלום.
סיראנון.
נהר היה, גדול ורם,
נישא אל פתח נעלם,
חצוב תפארת בין גדות,
נח שם בערש אגדות. ממוריה זרם אי כה,
אל ארגיאון המשיך דרכו,
עם בני לילית וגמדים,
שצף ונע על פני זמנים. אך הוא הפך ברבבות ימים,
מנהר לאגם של פיגולים,
ובחובו זדון שולט,
עובר אורח כלל לא ימלט. וזמר זה הוא רק משל,
דוגמה לכל מי שישאל,
על שינוי והתנוונות,
לזמן אין כלל כל התחשבות,
כי ארץ תיכונה תדעך,
ומה שהיה הנה נשכח.
בורומיר. גאנדאלף. דעת יחיד.
בורומיר נותר האחרון שלא רוצה להיכנס למוריה. בורומיר הוא היחיד התוהה כיצד גאנדאלף לא יודע את הסיסמה לפתיחת השער המערבי. בורומיר פה, בורומיר שם. בדימיוני אני רואה את קולו הופך לצווחני ולא נעים לאוזן לשאר החבורה, כקסם שיעשה קולו של סארומאן לגאנדאלף. גם גאנדאלף נותן לו משוב שלילי מאוד עם עיניו הלוחשות, ולא מעודד כלל ביקורת עליו ועל מעשיו. ומתוך כל אלו אני נוטה עוד ועוד לחבב את בורומיר, אדם עצמאי עם דעות משלו. ודווקא על גאנדאלף אומר כאן שחשוב מאוד לדעת לקבל ביקורת כשצריך, ולא להישמע כחמום מוח, שכל תשובה מרוגזת שלו מלווה בעיניים בורקות ורצון להפוך את העומד מולו לקרפדה.
דיבור לבעלי חיים. קסם?
תפקידו של גאנדאלף בארץ התיכונה הוא לעורר, ומתוך כך נפרשת מערכת היחסים שלו עם הכלי העיקרי שבו הוא משתמש, המילה. וכעת הוא עושה בה שימוש עיקרי בכדי להפיח תקווה בלבבות בני החבורה, למשוך אותם הלאה בתחילתו של מסע שחלקם ספק אם יסיימו אותו, ואף נסלח לו קמעה על תקוות השווא שיינטע בליבו של הגמד באשר לבאלין. עד כאן, הנני מסכים. והא ממשיך ומשתמש במילה, והפעם להדלקת אש בעצים, או בניסיון לפתוח את השער המערבי בלחשים. עד כאן, הנני עדיין מסכים. אך הנה מגיע המצב בו אינני מבין דבר. גאנדאלף מדבר לזאבים? גאנדאלף מדבר לסוסון? מה פשר הדברים הללו? הדיבור לבעלי חיים רציני הוא, וגאנדאלף מאמין בכל מאודו שאכן עניין זה ישפיע על הניצב מולו. ואת זאת
אפרש. כשהוא דובר לבני אדם, גאנדאלף לא משתמש ב"עצמה" שיש לו. הוא ישכנעם בעזרת ההיגיון, או בטון הקול, ובדברים מסוג זה – גאנדאלף לא רוצה לפגוע ברצון החופשי של בני האדם עמם הוא נפגש (וכאנטיתזה שלו ניתן לראות את סארומאן, המשתמש במילים בדיוק לשם מחיצת הרצון החופשי, וכשעוד ניפגש עמו אומר שתיים שלוש מילים על הנושא). וכשהוא דובר לעצמים, הוא משתמש במלוא "עצמת" הכוח שבו, משום שאלו דוממים חסרי נשמה או רצון עצמי, ועליהם יוכל להשפיע כמה שירצה. והאפשרות האחרונה, של בעלי חיים, הריהי נמצאת על קו האמצע. מאחר ואלו אינם דוממים לחלוטין, ואלו אינם בני אדם לחלוטין, אך יש בהם דבר מה המוגדר כרצון. כשהוא מדבר לבעל חיים, הוא משקע במילה עצמה את המהות שאותה היא מייצגת. הוא לא רק "אומר" אותה, הוא מייצג את המשמעות שבה בעזרת כוחו. אם הוא אומר "הזהר" לבעל חיים, הוא אולי פולט את רצף הצלילים שיוצר במוחנו את המשמעות, אך לגבי בעל החיים הוא מפעיל את כוחו כדי שיבין את המהות. גאנדאלף מעביר את המהות ולא רק את המשמעות, ובזה טמון הכוח שבני האדם (לבני הלילית ישנה מודעות רבה יותר לעניין) אינם מבינים ומסוגלים לו. וכך אולי נפתרת במוחי בעיית "הקסם" בארדה, הקסם הוא שיקוע המהות במילה, ולא רק נתינת משמעות. ואם כל זה לא מובן, אסכם זאת במשפט, שכאשר גאנדאלף מתרה או מעודד בעל חיים, הריהו "קוסם" במובן הרחב בארדה הרבה יותר מאשר כשהוא מוציא רשפי אש ממטהו, גורם לדבר מה לזוז או מחולל שינוי בנפשו של בן האדם.
גאנדאלף. מוריה?
וכבר בפרשה שעברה דיברתי על רצונו של גאנדאלף לניצחון כפול של החבורה, הן בפן המוסרי (התקוממות חופשית) והן בפן הפיזי (השרדות), והם קשורים וכרוכים זה בזה כעת, ובעיני בלתי ניתנים להפרדה. לטעמי, הביטחון בו רוצה גאנדאלף להיכנס למוריה מעורר בי את החשד – הביטחון שבו מדבר גאנדאלף הוא לא רק של אחד היודע בוודאות שיצא שלם, אלא אחד שהולך בראש צלול אל סכנה שאין גדולה ממנה. אני מתאר כי גאנדאלף מניסיונו יכול בצורה כלשהי לנחש מהי "קללת דורין", ואם לא בדיוק, אזי יידע שזהו דבר מה שאולי יאלצו להתמודד עמו, והוא עלול, או בטוח, יאבד תוך כדי. ועוד ארהיב עוז ואתהה, האם לא רצה גאנדאלף בשלב זה בהסתלקותו הנוחה, להותיר את בני החבורה לבד, להפיל על אראגורן את כובד אחריות ההנהגה, להכריח את ההוביטים להתבגר, לכפות על פרודו את המשך המסע מתוך החלטה חופשית ולא מתוך עצה (שבוודאי היתה ניתנת לו לכשיגיעו לנקודת הפיצול), לגרום לגמד ולבן הלילית להבין כי יש צורך בשיתוף פעולה בכדי להמשיך ולשרוד, וכו' וכו'. האם לא החליט גאנדאלף כי זהו הזינוק האחרון שבו יחזיק היטב את בני חבורתו וידחוף אותם, יחד עמו, אל הקצה? ומאידך, אם אכן רצה בכך, מדוע לא הכין במעט את אראגורן? למה לא הראה סימני עזיבה?. מוריה, כורח מחייב המציאות או שאיפה של גאנדאלף לשחרור? ואותם שני כוחות, המוסרי והפיזי השקועים זה בזה, נפרדים כעת ומוצבים על כף המאזניים – ניצחון מוסרי לחלוטין (אי ההיאחזות בגאנדאלף לאחר היציאה ממוריה) לעומת ניצחון פיזי לחלוטין (מעבר בטוח במקום אחר, אך עם גאנדאלף עדיין כמנהיג הבלתי מעורער). את בחירתו של גאנדאלף ניתן לראות כבר כאן. לבני החבורה, בסופו של דבר, לא נותרה הבחירה.
אראגורן. אראגורן?
ובינתיים, החבורה צועדת בטור ערפי, ויש לשים לב במיוחד לאראגורן. קשה לשים לב אליו, מאחר וקולו כמו נאלם בתור גורם דומיננטי בחבורה. והוא צועד אחרון, ופניו זועפות. איכה אראגורן? מה קרה לגיבור עז הנפש שבפסגת הרוחות? היכן כישורי הניווט העילאיים שיוכלו להועיל כאן? והאפשרויות מתפצלות:
א. אראגורן מודע לכך שכעת זוהי ההצגה של גאנדאלף, וזוהי הסתמכות בלעדית על הגורל וזכרונו של הקוסם.
ב. אראגורן מאוכזב וכועס על כך שרעיונותיו לא הצליחו, והוא מובל כנגד רצונו אל תוך המקום ממנו הזהיר שוב ושוב.
ג. אראגורן שקט בכדי שלא יזכרו את הטעות בהחלטתו.
ד. כל התשובות נכונות.
(ותודה שבחרתם סקרי דעת קהל בארץ התיכונה).
ובנימה רצינית יותר, הרי שבמקומו של גאנדאלף הייתי מעביר את אראגורן מהמאסף קדימה, לצידי, מתייעץ בו ועוטף אותו בהתחשבות, וכל זאת בכדי לשקם את דמות המנהיג שנפגעה. כנראה גאנדאלף לא למד אף פעם בפו"מ (המכללה הצבאית הישראלית לפיקוד ומטה).
פשר הדברים (קצר).
גאנדאלף רועם על הדלתות באומרו "אנון אדהלן, אדרו הי אמן! פנאס נוגותרים, לאסטו בית לאמן!". פירושו של עניין הוא "שער בני לילית, הפתח לפנינו! דלת גמדים, שמעי את מילותיי!". ולדעתי חשוב לעמוד על ההבדל בין לחש האש שהשמיע על ההר לבין הדברים האמורים כאן. על ההר עשה גאנדאלף מעשה לא טבעי בעליל, והיה זקוק לאישור כלשהו למעשהו נוגד-הטבע (הבערת דבר מה בעזרה של כלום). על כן שם (ראו פרשה ט"ו, "הדלקות אש. פקודה?") היה זקוק לאישור או לחסד. ואילו כאן אין עניין של קסם המעורב בפתיחת הדלתות – הדלתות עצמן קסומות הן, ובעצם, כך נראה לי, אי אפשר להגדיר את מה שהוא מנסה לעשות כאן כ"קסם" או "לחש". גאנדאלף פשוט מנסה למצוא את הסיסמה הנכונה.
הסתמכות עיוורת.
ויותר מכל מקום אחר, מהווה המסע במוריה את תורתו של גאנדאלף על רגל אחת. ביאור. החבורה כולה צועדת בחושך, מובלת לאור מטהו של הקוסם. ההסתמכות לכאורה היא בלעדית על זכרונו ויכולתו של הקוסם. אך כפי שאני רואה זאת, הרי גאנדאלף מטיל במלוא כוחו את הסתמכותו על הגורל והמזל, על אמונתו כי דרכו היא הנכונה ועל כן חייב הוא להצליח. אם רעיונות כמו העדפה של הוביטים על פני בני לילית, או כניסה לארץ האויב יחד עם הטבעת נראו לנו אבסורדיים, הנה מגיע הרגע הגדול ביותר בו מקצין גאנדאלף את אמונותיו, ולוקח את החבורה למסע הרה גורל (שעלול להיות הרה אסון) בחושך המוחלט. אם ניתן להגדיר זאת כך, הרי שבמעלה רמות המעשים המסתמכים על אמונה, הרי שמוריה מהווה את השיא שממנו קשה להגיע למעלה יותר. גאנדאלף מוכיח כרגע גם לכוחות הלא מתערבים לכאורה שצופים בו כי אמונתו בהדרכתם היא מלאה גם כן. ולי נותרו שני דברים להגיד. האחד, שאינני מתפלא כעת שהקוסם הוכיח סופית את נאמנותו לשולחיו ולשולחם, ואלי אף מכאן נובע בטחונו וחוסר הפחד, ואולי אף מוריה תהווה את סמל הייצוג של גאנדאלף האפור באירועים שיובילו אותו לאחר המלחמה עם הבאלרוג. והשני, רק להצביע על המצב בו נתקלנו כעת – חבורה המסתמכת בביטחון מלא על קוסם שמסתמך בביטחון מלא על דבר מה עלום ולא ידוע. כמו שאומרים, "סמוך על סמוך", "יהיה בסדר". (ואני לא ידעתי שלגאנדאלף צדדים ישראלים).
פינת הנשר
"גאנדאלף נכנס והציג רגלו על המדרגה התחתונה. אך בתוך-כך התרחשו כמה וכמה דברים. פרודו חש כי אי-מה תופסו בקרסולו, ונפל ארצה בהשמיעו צעקה.
ביל הסוסון צנף צניפה של פחד, הפך זנבו ודהר אל תוך החשיכה, לאורך שפת האגם. סאם זינק אחריו, אך בשומעו את זעקת פרודו חזר בריצה, מחרף וממרר בבכי. האחרים החזירו פניהם וראו את מי האגם מתגעשים, ורוח חזקה מנשבת על פניהם. גאנדאלף התייצב אל מול הדמות העצומה המתנשאת אל מעל לאגם, אוחזת בפרודו כבעכבר שנתפס. "הנה הגעת לבסוף, תורונדור שר הנשרים! זמן רב ציפיתי לך, עוף חיש אל הדבר אשר לשמו באת!".
וכך קרה שבאותו היום הגיע תורונדור, שר הנשרים ושליח מנווה, והוא אחז היטב ברגליו בפרודו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם."
