הטוב והרוע ב'שר הטבעות'

מאמר שהוגש כמטלה לימודית בבית ספר תיכוני בעולם שברא טולקין מתקיימת הפרדה ברורה בין הטוב ובין הרע. כך, למשל, בבריאת העולם, בתחילה כולם טובים, כולם טהורים; אך הרוע נובע מרצון להשיג יותר, מעבר למיועד – מרצון להתבדל ולהיות חזק ושולט. ארו יצר בתחילה את האלים הנקראים ואלאר, והם בפקודתו עיצבו את העולם, בעזרת שירה שהוא העביר לכל אחד מהם: "אז אמר להם [לואלאר] אילובטר: 'זהו רצוני, כי תהפכו את הניגון אשר הכרזתי לפניכם למנגינה כבירה, כולכם גם יחד… עטרו את הנעימה במחשבותיכם ורעיונותיכם כאוות נפשכם…'" ('סילמריליון', עמוד 15). כך בורא אילובטר את העולם, בעזרת שירת הואלאר. כך גם מתעורר הרוע בעולם – חטא הגאווה, ההיבריס, הוא שמביא להתעוררתו. מלקור, הגדול והחזק שבואלאר, החל "לשזור במנגינה דברים אשר היו נפשו שלו, ואשר לא תאמו את נעימת אילובטר" ('סילמריליון', עמוד 16). מקור הרוע מתחיל בהיבריס, חטא הגאווה.כאמור, בגלל רצונו של מלקור לשלוט, ולהיות גדול מכפי שנועד לו – מתעורר הרוע בעולם. אומר אילובטר למלקור: "ואתה, מלקור, תגלה את כל המזימות הכמוסות שהיו בלבך, ותיווכח כי לא היו הן אלא חלק מן השלם, להעיד על תפארתו" ('סילמריליון', עמוד 17). עולה השאלה מדוע יצר ארו מלכתחילה את מלקור. אם הוא הבורא הכל-יכול, היה עליו לדעת מראש שמלקור יושחת, ששוכן בו יצר הרע. לפי משפט זה אנו מבינים, שאין עולם ללא רוע. טולקין קובע בבריאת העולם שלא ייתכן עולם שבנוי כולו מטוב. בכל מקום יש רע וטוב, ולנו, בני האדם, ניתנת הבחירה באיזו דרך ללכת. המשפט "חלק מן השלם" מראה לנו שהעולם כולל גם רוע, הרוע הוא מובנה בעולם. לפי טולקין, הרוע קיים בכל אדם. אף אחד אינו מושלם. אפשר לראות את המאבק הפנימי בין הטוב והרע בדבריו של גולום, עליו אפרט מאוחר יותר. כשפרודו, נושא הטבעת, מציע אותה לגאנדאלף או לגאלאדריאל, עליהם ארחיב בהמשך, אנו רואים עד כמה הם חוששים להחזיק בה. אפילו הם, החזקים והגדולים בארץ התיכונה, לא יוכלו לעמוד בפיתוי ויושחתו ע"י הטבעת. אנו שוב רואים שהבחירה בין הדרך הטובה והדרך הרעה ניתנת לכל אחד מאיתנו. בכל אחד קיים רוע, ואנו בוחרים האם ללכת בדרכו או בדרך "הנכונה". הטוב בעולם של 'שר הטבעות' מתואר כטהור, נעים, יפה, מחייה. הרע לעומתו הורס, מקלקל, מכוער, משחית, וניזון מגאווה, שנאה וקנאה. בהופעתו בטבע, הרוע מזוהה עם צבעים כהים ושחורים, וטוב מזוהה עם לבן וצבעים בהירים. סאורון, המייצג את הרוע ב'שר הטבעות', מתואר בצבעים כהים, וכן גם עוזריו ומשרתיו מזוהים עם צבעים כהים. גאנדאלף, אויבו הגדול, חוזר כ"גאנדאלף הלבן". הספר מציג את עונשם של החוטאים בחטא הגאווה בצורה ברורה. העונש הוא הדרדרות עצמית. טולקין מראה לנו בספרו, שהעונש לא יבוא "מלמעלה", אלא מבפנים, עד כדי חורבן. אפשר לראות זאת במקרה של סארומאן ושל בורומיר, עליהם ארחיב בהמשך. שניהם רצו דברים שלא הגיעו להם, ובסופו של דבר שילמו מחיר אישי. שניהם הידרדרו לחורבן אישי, ובסופו של דבר מתו. ניתן אם כן לראות שרוע והדרדרות נעים בכיוון אחד, נראה שאין דרך להירפא מהשחתת הטבעת ומחטא הגאווה. הפתרון היחיד הוא, בסופו של דבר, מוות. כך למשל במקרה של סארומאן, המושחת עד כדי שפלות, ובסופו של דבר נרצח ע"י משרתו. במקרה של בורומיר אפשר לראות שרק במותו הוא נרפא. רק על סיפו הוא מבין את טעותו הגדולה. אפילו במקרה של גולום ניתן לראות שהוא מושחת עד כדי כך שרק מותו שם לכך סוף. למרות כל השינויים שעבר, ופיצול האישיות שלו בין הצד הטוב לרע, בסופו של הדבר הצד הרע משתלט עליו. עוד על השחתתם של בורומיר, סארומאן וגולום יובא בהמשך. מובן שאין צורך להזכיר את סאורון ומלקור ואת משרתיהם האפלים, שהושחתו ברמה עמוקה כל כך, שקשה להאמין שיחזרו בתשובה. אמנם, קיימת דרך לחזרה בתשובה, אך מי שהושחת ע"י הטבעת כבר לא יהיה אותו דבר. אפשר לראות זאת בבילבו וגם בפרודו. החזרה בתשובה מלווה בעוצמה נפשית ובוויתור כלשהו. תיאורטית, דרך החזרה בתשובה פתוחה. אפשר לראות זאת לפי יחסם הסלחני של גאנדאלף ופרודו לגולום, ובשיחרורם של הואלאר את מלקור, לאחר שלכדו אותו בפעם הראשונה. אך בשתי הפעמים החזרה בתשובה הוכחה ככוזבת – למרות שנראה היה ששניהם חזרו בתשובה, למעשה הם הושחתו עמוקות, ורק גרמו לרוע נוסף אחרי ששוחררו. גם לסארומאן מוצעת פעמיים דרך החזרה בתשובה, אך בשתי הפעמים הוא מסרב וממשיך בדרכו המושחתת והאפלה, דבר שמוביל אותו בסופו של דבר לחורבנו האישי. לטולקין ראייה פסימית מאוד את לב האדם. הבחירה בין הטוב והרע ניתנת לנו, אך משבחרנו בדרך הרוע, והזדון והגאווה חלחלו אל ליבנו, קשה מאוד לחזור אל דרך הישר. למרות שדרך החזרה בתשובה קיימת, מרבית המקרים בכתביו של טולקין הוכיחו שההדרדרות אינה ניתנת להיפוך. טולקין רואה באדם יצור תבוני, בעל בחירה בין טוב ורע, אך מצד שני הוא מוצא באדם גם רובד ייצרי השואף לשליטה ולכוחניות, ולאדנות על שאר היצורים. למרות זאת ישנה נקודת אור אופטימית בראייה הפסימית הזו: למרות שהאדם נשחת בקלות ומתפתה לשליטה ולכוח, הוא גם שואף לטוב בראשיתו, כי בתחילתו הוא היה טוב, אך דומה שיצר השליטה והכוח מנצח לעיתים את השאיפה הראשונית לטוב. ומשנעשתה הבחירה ברוע, קשה מאוד לחזור חזרה. החזרה בתשובה מוצגת בסופו של דבר אצל טולקין רק כמוות. באחד ממכתביו כתב טולקין: "הסיפור הוא במונחים של טוב נגד רע, יופי נגד כיעור, מלכות נגד דיקטטורה, חופש נגד שלטון כוחני ששכח מהי מטרתו והוא צובר רק כוח [טולקין מזכיר שוב את היצר הגדול של האדם – הרצון לשלוט ולצבור כוח] וכך הלאה. אבל שני הצדדים, במידה שונה, רוצים שליטה ברמה כלשהי. אולם, אם האדם נשבע להיות ענו, דוחה שליטה ונהנה מהדברים כמות שהם, מבלי לשאוף למה שהיו עשויים להיות (דהיינו ללא ראייתם כמשהו שניתן לנצל לתועלת אישית) עבורו, כי אז שאלת הצדדים הטובים והרעים של הכוח והשליטה, הופכת חסרת חשיבות עבורו ואמצעי הכוח הופכים חסרי חשיבות". טולקין התייחס במכתב זה אל טום בומבדיל, אחת הדמויות ב'שר הטבעות'. הדבר שמייחד אותו הוא שלטבעת אין שליטה עליו, ושהוא אינו לוקח חלק פעיל במלחמת הטבעת. במכתב זה אפשר לראות את דעתו של טולקין על אותה שליטה: השאיפה לשליטה תמיד משחיתה, ויהיו המניעים טהורים ככל שיהיו. טום בומבדיל לא ביקש לשלוט בדבר; הוא חיי את חייו השקטים ודאג רק לאיזורו שלו. כאן אנו רואים שוב שהשאיפה לשלוט ולהרחיב את השליטה על מקומות אחרים, יכולה להשחית. במועצת אלרונד, שם נקבע שהטבעת חייבת להיות מושמדת, ושתורכב קבוצה שתישלח למורדור, המקום היחיד בו הטבעת עשויה להיות מושמדת, עולה ההצעה שהטבעת תינתן לטום בומבדיל, מאחר והוא מייצג את הנייטרליות לטוב ולרע; הוא לא נוטה לשום צד. (למרות שבסיפורנו הוא מתחבר לצד "הטוב" מפני שהוא מיצג את הטבע והצמחייה). לפי דעתי, טום בומבדיל הוא נקודת אור אופטימית בראייה הפסימית של טולקין על האדם. הנייטרליות בעצם איננה נייטרלית כלל. האדם שואף לטוב, למרות החסרונות שבו, והעובדה שהוא נשחת בקלות רבה כל כך. בומבדיל מייצג את העובדה שהאדם אכן שואף ורוצה בטוב, גם אם הוא אינו יכול לפעול למענו, ולמרות שהוא נשחת בקלות ויצר השליטה מתגבר בתוכו ככל שהוא יודע יותר, ושולט יותר. "…אין לטבעת שליטה בו. אדון הוא לעצמו. אבל אין בכוחו לשנות את הטבעת עצמה או לבטל את שליטתה בזולתו" ('אחוות הטבעת', עמוד 272). הסמל הגדול ביותר לרוע ב'שר הטבעות' הוא, כמובן, הטבעת האחת. סביבה מתרחש כל הספר והיא המניע העיקרי. הטבעת היא בעצם הרוע המושלם. היא אוגרת בתוכה את גורלו של סאורון, כשהיא תושמד – הוא יושמד. כל עוד היא קיימת, היא משמרת את כל כוחו. ואם יתאחדו בשנית, יהיה זה הסוף. היא תעניק לו כוח אינסופי שאף יצור לא יוכל להתנגד לו. "קומתו של סאורון התמעטה אך הוא לא הושמד. טבעתו אבדה לו, אך לא עברה מן העולם. הצריח האפל נותץ, אך יסודותיו לא נעקרו, כי בכוחה של הטבעת נוצקו היסודות, וכל עוד היא קיימת, עמוד יעמדו" ('אחוות הטבעת', עמוד 251). הטבעת היא התגלמות הרוע המושלם, מפני שכל הקשור בה הוא רע. יוצרה סאורון הוא רע, המקום בו נוצרה מסמל את הרוע, מטרת היווצרותה היא רעה (שליטה ושבירת הרצון האישי), והיא נוצרה בתהליך שכלל מרמה ושקר. הטבעת היא כוח מעבר להבנת האדם. היא נלקחה מסאורון במלחמת הטבעת השניה, ואז כמעט הושמדה. אולם כבר אז השתלט הרוע של הטבעת על האדם, והיא נלקחה: "איסילדור לקחה [את הטבעת], ולא טוב עשה. היה עליו להשליכה ללועו של אורודרואין, הוא מקור מחצבתה, כל עוד היתה בקרבתו… 'זו תהי לי כופר נפש אבי ואחי' אמר. על אפנו ועל חמתנו לקח אותה ותהי לו לשלל. אך עד מהרה בגדה בו והביאה עליו את מותו". ('אחוות הטבעת', עמוד 251). טולקין מעביר בכתביו ביקורת ברורה על לב האדם. הוא יוצא מהנחה שלב האדם הוא טוב – אך נשחת בקלות. בראשיתו רוצה האדם בטוב, זוהי האופטימיות אצל טולקין. אך האדם חלש אופי ונשחת בקלות אחר תאוות שליטה וכוח. בדבריי הקודמים, קבעתי שבתחילה כל יצור היה טוב. אפילו סאורון. לכן, כל היצורים החיים זכאים למחילה. אפילו מלקור מקבל הזדמנות נוספת. אבל הטבעת, הייתה מתחילתה רעה, היא הרוע המושלם. לכן אי אפשר להשתמש בה כנגד סאורון וכוחות האופל, כי את הרוע שבה לא ניתן לרסן או לנטרל, אלא רק להשמיד. הטבעת שואפת לשלוט. לבטל את הרצון החופשי. כל מי שמחזיק בה, או רואה או שומע עליה, עשוי להפוך למושחת. היא גורמת לאותם אנשים להשתגע עד כדי חורבן אישי. ישנן דוגמאות לכל אחד מהמקרים, עליהן ארחיב בהמשך. הטבעת יכולה להשחית כל אחד. שום יצור אינו מחוסן מפניה. גם לאחר המסע הגדול שעשה להשמדת הטבעת, פרודו עודנו מתפתה אליה, ואינו יכול להשמיד אותה: "אז ננער פרודו ופתח לדבר בקול צלול, אכן צלול ועז היה הקול, וכמוהו לא שמע סאם מפיו מעולם, והוא החריש את שאונו של הר האבדון, והרעים בין הדפנות והגג. 'הגעתי הלום', אמר, 'אין בדעתי לעשות את המעשה אשר באתי לעשותו! עשה לא אעשנו. שלי היא הטבעת!…'". אין לדעת מה היה קורה אילו גולום לא היה מגיע פתאום ומביא להשמדת הטבעת. גם בילבו בשעתו התקשה להיפרד מהטבעת: "'אין את נפשי להיפרד ממנה. ובעצם איני רואה מדוע עליי לעשות כן. מדוע תתבע זאת ממני?' שאל, ושינוי מוזר ניכר בקולו. הוא נעשה צווחני, מחמת החשד והרוגז…'מה עניינך מה אני עושה בחפצי שלי? היא שלי. אני מצאתיה אותה. היא באה לידי… שלי היא, אני אומר לך. שייכת לי. אוצרי. כן, אוצרי!…'". בילבו מדבר כמו גולום בשעתו, ומנסה לשמור את הטבעת לעצמו, ואפילו חושד בגאנדאלף שהוא חומד אותה. הטבעת גורמת לאיבוד הרצון האישי, היא משתלטת על נפש האדם. כוחותיה יכולים להפוך גם את הטובים ביותר למרושעים לא פחות מסאורון (כפי שמשתמע מדבריו של גאנדאלף) האשליה שטוב טהור יכול לנטרל את השפעת הטבעת היא בעצם הטעיה של הטבעת, של הרוע. דברי אלרונד במועצה, ודברי גאלאדריאל וגאנדאלף כשהטבעת מוצעת להם ממחישים זאת, כמו כאשר פרודו מציע את הטבעת לגאנדאלף: "'…אתה חכם ואדיר. הלא תיקח את הטבעת?' 'לא!' נצטעק גאנדאלף וקם בקפיצה. 'אילו ניתן בידי הכוח הזה, היה כוחי גדול ונורא, ושלטונה של הטבעת בי היה גדול וקטלני עוד יותר'. עיניו הטילו ברקים, פניו הוארו כמו באש פנימית. 'אל תעמידני בניסיון! אין רצוני להדמות לשר האפל עצמו. אבל דרך הטבעת אל לבי, דרך חמלה היא, חמלה על החלש ושאיפת החזק להיטיב. אל תעמידני בניסיון! אין אני מעז לקחתה, אף לא להחזיקה כפיקדון. פן תגבר עלי התשוקה להשתמש בה'". ('אחוות הטבעת', עמוד 73). זו תגובת גאלאדריאל להצעת הטבעת: "לא אכחיש שאכן נכסף לבי לבקש את אשר הצעת. שנים רבות וארוכות הייתי הופכת בדעתי, מה הייתי עושה אילו נפלה לידי הטבעת הגדולה, וראה! הנה היא בהישג ידי. הזדון אשר נתכן בימים כה רחוקים פועל בדרכים רבות, אם יעמוד סאורון ואם יפול. כלום לא הייתה טבעתו זוקפת לזכותה מעשה רב ערך אילו גזלתיה מידי אורחיי, בכוח או באיום? והנה קם הדבר ונהיה סוף סוף… במקום השר האפל תקום מלכה. ואני לא אהיה אפלה, אלא יפהפייה אהיה ונוראת הוד!… חזקה ממוסדות ארץ! הכל יאהבו אותי ולבם ימך!…" גאלאדריאל כמעט ומתפתה לטבעת, ומתארת עד כמה תהיה גדולה וחזקה בעזרת הטבעת, אך היא עומדת בניסיון, וליבה נשאר טהור. דברי אלרונד: "אין אנו יכולים להשתמש בטבעת השליטה, את זאת יודעים אנו היטב. לסאורון היא שייכת, הוא לבדו יצרה, וכל כולה זדון. גדול כוחה, בורומיר, מכדי שיוכל המחזיק בה להטותה לרצונו, אלא אם כן הוא עצמו אחד מאדירי הכוח. ולהם, לחזקים, היא מסוכנת שבעתיים. עצם התשוקה אליה משחיתה את הלב. ראה את סארומאן. אם יסתייע בה אחד החכמים וידיח את מושל מורדור בטכסיסיו שלו, סופו שיכונן עצמו על כס סאורון, ויקום עוד שר אפל. הנה עוד טעם להשמיד את הטבעת. כל עוד היא מצויה בעולם, היא מסוכנת אפילו לחכמים. כי אין לך דבר שהוא זדוני מראשיתו. אפילו סאורון לא היה כזה. חושש אני להחזיק בטבעת על מנת להסתירה. אחוז לא אוחז בטבעת על מנת להסתייע בה". אלרונד החכם מסביר שאי אפשר להשתמש בטבעת בשביל הטוב, כי תכליתה הוא זדון מוחלט. הוא מסביר שאין דבר שהוא זדוני מראשיתו, כלומר כל אחד יוכל להפוך למושחת ולעבור לרוע לאחר שיושפע מהטבעת. אפילו החכמים ביותר לא יוכלו לעמוד בפני כוחה של הטבעת. אפשר לראות, אם כן, מוטיב החוזר כמה פעמים ב'שר הטבעות' – הגורם לרוע, גורם ההשחתה, ההיבריס. חטא הגאווה חוזר כמה פעמים בסיפור. להלן דוגמאות: 1. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מלקור, הואלא. כמו שהסברתי בתחילת הפרק, הוא היה האל החזק ביותר, אך היו לו תוכניות משלו והוא רצה יותר ממה שיועד לו. הוא רצה לשלוט בעצמו בבני האדם ותושבי הארץ התיכונה. מלקור הופך להיות האויב הגדול ביותר של בני האל בארץ התיכונה. הוא מנסה בכל דרך להשמידם ולהשחיתם, ומנסה לשלוט בהם. חטא נוסף, מלבד גאוותו ורצונו לשלוט ולהיות חזק מכולם, הוא הקנאה: "אז ראה [מלקור] את תפארתם ואת אושרם, וקנאה מילאה את לבו. והוא ראה את ילדי אילובטר ביושבם לרגלי האדירים, ושנאה מילאה את לבו". ('סילמריליון', עמוד 63). בסופו של דבר הואלאר משמידים אותו. אך אפשר להגיד שתפקידו מולא ותכליתו מולאה. למרות שהוא הושמד, הוא השריש את הרוע והשחית דברים רבים. וכמובן שיש לו ממשיכים, שמנסים להמשיך את דרכו ולשלוט בארץ התיכונה. 2. דוגמה נוספת היא נומנור. אנשי נומנור חיו חיים נהדרים לפי מושגי האדם. הם נהנו מחברותם של בני הלילית ונחשבו לבני האדם המפותחים ביותר. על אנשי נומנור נאמר: "הם לא נמלטו מגורל המוות אשר הציב אילובטר לכל בני האדם, ונותרו בני תמותה, אף כי ארכו שנותיהם והם לא ידעו חולי בטרם כיסה אותם הצל [ר' בהמשך]. לכן גדלו חוכמתם ותפארתם, ובכל דבר היו דומים יותר לבכורי הארץ מאשר לשאר בני האדם. אור עיניהם היה כאור הכוכבים המבריקים". ('סילמריליון', עמוד 237). מלכי נומנור הראשונים מלכו מאות שנים, אך ככל שהצל גבר והם הושחתו יותר, כך גם שנות חייהם פחתו, וידידותם עם בני הלילית התקררה. נאמר: "[אנשי נומנור] נעשו בקיאים היטב במלאכות רבות, ואילו חפצו בכך היו גוברים בנקל על מלכי הארץ התיכונה הרשעים באמנות המלחמה ובחישול הנשק. אבל הם היו אנשי שלום" ('סילמריליון', עמוד 237-238). הואלאר הטילו איסור אחד בלבד על אנשי נומנור: "שרי ואלינור [ארץ הואלאר] אסרו עליהם להפליג מערבה, אל מעבר למקומות שמהם עוד נראו חופי נומנור. וזמן רב נחה דעת הדונדאין, אף כי לא הבינו את פשרו של החרם ההוא. כי כוונת מאנווה [ראש הואלאר] הייתה שלא יתפתו לבקש את הממלכה הברוכה, ולא ישתוקקו לחרוג מן הסייגים שהושמו לאושרם, ויחפצו באלמוות אשר לואלאר והאלדאר בארצות שבהן כל הקיים עומד בעינו". ('סילמריליון', עמוד 238). בואלינור, ארצם של הואלאר, הזמן עומד מלכת. בני האדם לא זכו בחיי נצח, ונאסר עליהם לרצות בהם. עם הזמן, גם אל נומנור חלחל הרשע, וסאורון, משרת מלקור, הגיע גם לשם. הוא זרע בלבות אנשי נומנור שקרים, שהואלאר רוצים להרע לאנשי האי. עם הזמן הכמיהה למערב, לחיי הנצח, גברה, "לבותיהם נטו תמיד מערבה" ('סילמריליון', עמוד 239). כך החל סופם של הנומנורים. "הנומנורים החלו להשתוקק לעיר האלמוות אשר ראו ממרחק, והתאווה לחיי נצח, להצלה ממוות ומכלות כל שמחה, הלכה ונתחזקה בם. ככל שגדלו כוחם ותפארתם, כן גברה סערת רוחם. כי אמנם חיים ארוכים העניקו הואלאר לדונדאין, אך לא היה בכוחם להסיר מעליהם את היגיעה מן העולם הבאה לבסוף, והם מתו עד אחד בשעתם…, כך נפל עליהם הצל, ואפשר שפעל בו רצון מורגות אשר עוד התקיים בעולם [ויתקיים לעד]. והנומנורים החלו לרטון, תחילה בליבותיהם, ואחר כך בגלוי, על גורל האדם, ומעל לכל על החרם אשר אסר עליהם להפליג מערבה". ('סילמריליון', עמוד 239). התפוררות נומנור נבעה מחטא הגאווה, מההיבריס. הם רצו יותר ממה שהיה להם ומשיועד להם. הם ראו עצמם גדולים יותר מכפי שהיו באמת – "האין אנו האדירים שבקרב עמי ארדה?" ('סילמריליון', עמוד 239). הם לא הבינו שמה שיש להם הוא גדול יותר משיש לכל בני האדם. במקום להסתכל על שאר בני האדם ולהבין במה זכו, הם הסתכלו לכיוון השני, לעבר בני הלילית והואלאר, וקינאו בהם, רצו להיות כמוהם. לזכות בחיי נצח. הואלאר ובני הלילית התאכזבו מאוד מבני נומנור: "את גורל העולם יוכל לשנות רק האחד, והוא אשר יצרו. גם אם יעלה בידכם בהפלגותיכם לחמוק מכל הפחים והמכשולים ותבואו עד אמאן, לא תצמח לכם תועלת" ('סילמריליון', עמוד 239). בהמשך, בעמוד 240, אומרים הואלאר (דרך שליחיהם) לאנשי נומנור: "…אתה ועמך [הנומנורים] אינם מן הבכירים [בני לילית], אלא בני אדם בני תמותה, כאשר יצרכם אילובטר. ולנו נראה כי תבקשו לכם את הטוב שבשני העמים, להפליג לואלינור כחפצכם, ולשוב לבתיכם כאוות נפשכם. הדבר לא ייתכן". בהמשך מנסים הואלאר להסביר לאנשי נומנור שבני הלילית לא "זכו" בחיי נצח, וכי זוהי תכליתם ומהותם. על חיי הנצח של בני הלילית אומרים הואלאר: "אין זה להם גמול או עונש, אלא הגשמת מהותם. אין ביכולתם להימלט מן העולם הזה והם קשורים אליו…, לא כעונש נועד המוות לשמש מראשיתו. כי בו אתם נמלטים, ועוזבים את העולם ואינכם כפותים אליו, בתקווה או ביגיעה." הואלאר מנסים להסביר לבני נומנור שהמוות הוא אינו עונש. זהו חלק מתכלית האדם, אין הוא נועד לחיי נצח. העובדה שבני האדם מזדקנים ומתים מוצגת כמתנתו של ארו לבני האדם. בהמשך דבריהם, הואלאר קובעים בבירור שלבני אדם יש תכלית וייעוד, אך היא אינה ידועה להם: "אפשר שיעברו דורות רבים של בני אדם אשר טרם נולדו בטרם תיוודע תכליתם. היא תתגלה לפניכם ולא לפני הואלאר". כך הגיע סופם של בני נומנור. גאוותם היא שגרמה להתפוררותם. בסופו של דבר הם הפליגו לאמאן וניסו להלחם נגד הואלאר. אז "הופיע אילובטר במלוא כוחו, ושינה את מתכונת העולם. ופער גדול נפער בים בין נומנור לבין ארצות האלמוות, ומים שטפו לתוכו, ושאון האשדות ועשנם היתמרו השמימה, והעולם נזדעזע". אילובטר השמיד את נומנור, והאי נעלם כלא היה. באותו הזמן גם "אמאן ועימה ארסיאה נלקחו והורחקו לעד מהישג יד האדם". אילובטר השמיד את נומנור, ואת ארצות האלמוות שם במקום, אליו לא יוכל האדם שוב לנסות להגיע. סיפור נומנור מראה את הגאווה, את הרצון לזכות בדבר שלא מגיע לך. אפילו הניב הלשוני – "הסתפק במועט" אינו מתאים כאן, מפני שהנומנורים חיו בעושר גדול, חיו חיים ארוכים יותר מכל אדם. אך גאוותם והרצון להדמות לבני לילית ולואלאר הם שגרמו להשמדתם. 3. אחת הדוגמאות הבולטות להשחתת הטבעת היא דוגמתו של סארומאן. כמו גאנדאלף, גם הוא היה אחד מן האיסטארי – הם "הופיעו לראשונה בארץ התיכונה בסביבות שנת 1000 לעידן השלישי, אבל במשך זמן רב התהלכו בה במסווה, בדמות בני אדם באים בימים אך בריאים בגופם, נוסעים ונודדים, אשר אספו ידיעות על הארץ התיכונה ויושביה, אבל לא גילו מאומה מכוחם ומתכליתם… הם באו מעבר לים, מקצוות מערב… שליחים היו מאת מושלי המערב, הואלאר, שעדיין נתנו דעתם על הארץ התיכונה, וכאשר החל צל סאורון עולה מחדש, נקטו את הצעד הזה נגדו". ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). הקוסמים, האיסטארי נשלחו ע"י "האלים" כדי לשמור על בני הלילית, ולפעול למען הטוב בארץ התיכונה – "הם נצטוו לייעץ לבני האדם ולבני הלילית ולשכנעם לטובה, ולחתור לאחדות, באהבה ובהבנה, בין כל אשר יבקש סאורון, אם יבוא שוב לשעבד ולהשחית". ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). למרות שהאיסטארי מגלמים את הטוב ואת הדרך הנכונה, נאמר בבירור שהם "היו עלולים להתרחק משליחותם, כבני האדם ובני לילית, ולעשות רע, ולשכוח את הטוב בעודם חותרים לקנות את הכוח הדרוש להגשמתו" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). זוהי אמירה חשובה מאוד. טולקין קובע בה בבירור כי הרוע קיים בכל אחד, אפילו בדמויות שלכאורה היו אמורות לגלם את הטוב השלם, המלא ונטול הרוע. באמירה זו הוא גם קובע שההדרדרות נובעת מהרצון לחתור לכוח, לשליטה. נאמר ש"נאסר על השליחים לגלות עצמם בדמויות של הוד והדר, או לבקש לשלוט ברצונותיהם של בני אדם או בני לילית באמצעות הפגנה גלויה של עוצמתם" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 432). גם אם הכוונה הראשונית היא טובה ואינה נובעת ממניעים כוחניים, עדיין במהלך הלמידה וצבירת הכוח והידע, אפשר להדרדר ולהישחת. זהו בדיוק סיפור השחתתו של סארומאן, שהיה ראש האיסטארי. גאנדאלף מתאר אותו כ"אדיר בקרב החכמים. הוא ראש המסדר שאני נמנה עליו, וראש המועצה. רחב דעת הוא, אך עם חוכמתו גברה בו גם גאוותו, ואין הוא נושא פנים למתערבים בענייניו" ('אחוות הטבעת', עמוד 60). סארומאן לא עמד בכוחה של הטבעת, ורצה להביס את סאורון ולהיות בעצמו לשליט הארץ התיכונה. בפגישתם מנסה סארומאן לשכנע את גאנדאלף להצטרף אליו ולהערים על סאורון. כוחה של הטבעת מעוור אותו והוא מנסה בכל כוחו להשיג אותה: "הטבעת השליטה, אילו סרה לפקודתנו, היתה מעניקה לנו את השלטון. וזוהי לאמיתו של דבר הסיבה שהבאתי אותך לכאן. עיניים רבות בולשות למעני, ואני משוכנע שאתה יודע את מקום הימצאו של האוצר הזה" ('אחוות הטבעת', עמוד 266). סארומאן ניסה להוציא מגאנדאלף את מקום הימצאה של הטבעת האחת. הרצון לשלוט, להחזיק בטבעת, מעביר אותו על דעתו. הוא אוסף לעצמו צבא של אורקים וזאבים, ויוצא נגד כוחות "הטוב". מסופר על סארומאן ש"יושרו הושחת מכוח גאווה אישית ותאווה להשלטת רצונו שלו. מחקריו בטבעות הם שהביאו לכך, כי הוא האמין בגאוותו שהוא יוכל להשתמש בהן, או בה, כנגד כל רצון אחר" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 457). גאוותו ותאוות השליטה שלו גרמה לו לחשוב שיוכל לשלוט בכולם. הגילוי שסארומאן הושחת לטבעת, העובדה שהיא יכולה להשפיע על אחד מהגדולים בארץ התיכונה, קשה מאוד. "קשה ומרה הבשורה על סארומאן, כי אנו בטחנו בו, וכל עצותינו היו גלויות לפניו. סכנה היא להעמיק בחקר מעשי האויב, אם לטוב או לרע" ('אחוות הטבעת', עמוד 272). זוהי קביעה נוספת שכל אדם יכול לעבור לרוע, ובכל אדם קיים הרוע. תמיד קיימת הסכנה מפני שהרוע נמצא בכל אדם. גם אם הכוונה הראשונית לא הייתה רעה – "אם לטוב אם לרע". חטא נוסף בו חטא סארומאן הוא הקנאה: "עד מהרה החל סארומאן מתקנא בגאנדאלף, ויריבות זו הפכה לבסוף לשנאה עמוקה שבעתיים, משום שנשמרה בהסתר, ומרה שבעתיים משום שסארומאן ידע בסתר ליבו כי הנודד האפור ניחן בעוצמה רבה משלו, וכי השפעתו על יושבי הארץ התיכונה גדולה מהשפעתו, ולו גם הסתיר את כוחו ולא ביקש להפיל פחד או לעורר הערצה" ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 388). בהמשך מסביר טולקין שתחילה לא הרוע הוביל את סארומאן אלא טיפשות וגאווה, והאחרונה היא זו שהובילה אותו לרוע בסופו של דבר: "סארומאן לא החל לרגל ולנקוט חשאיות לתכלית הזדון, אלא פעל רק מכוח האיוולת שביסודה גאווה". ('סיפורים שלא נשלמו', עמוד 389). הגאווה והקנאה, ובהמשך הרצון לשלוט, הם שגרמו להדרדרותו של סארומאן עד כדי התבזות ומוות. אחד השלבים הקשים בהדרדרותו של סארומאן הוא כשגאנדאלף מתעלה עליו, ובעצם מנצח אותו. גאנדאלף מנסה לשכנע את סארומאן לחזור בו, ונותן לו אפשרות של חזרה בתשובה. אך שוב אנו רואים שדרך זו היא אינה עוד אפשרות אמיתית לפי טולקין. אנו רואים שגאנדאלף התעלה על סארומאן כשהוא נותן לו פקודה והוא מציית לו: "'שובה סארומאן!' אמר גאנדאלף בקול נגיד ומצווה. לתימהון כל היתר החזיר סארומאן פניו, נמשך כמי שכפאו שד חזרה אל מעקה הברזל ונשען עליו, נושם בכבדות… 'לא נתתי לך רשות ללכת, עדיין לא סיימתי. אוויל נעשית סארומאן, ועם זאת מעורר חמלה. עדיין יכולת להתנער מן הטירוף והרשע ולתרום את תרומתך. אך בחרת להשאר, ולכרסם את שאריות מזימותיך שמכבר. הישאר איפוא!'" ('שני הצריחים', עמוד 178). גאנדאלף מנצח את סארומאן: "'סארומאן, נשבר מטה עוזך'. קול נפץ נשמע, המטה נשבר בידו של סארומאן, וחלקו העליון נפל לרגלי גאנדאלף" ('שני הצריחים', עמוד 178). גאנדאלף נותן לסארומאן הזדמנות נוספת, אך הוא בגאוותו נשאר בדרכו הרעה. גאנדאלף מנדה אותו מן המסדר שהיה בראשו ושובר את מטהו, המסמל את מנהיגותו. סארומאן הופך מאחד החכמים והגדולים בתחילת הספר, לדמות עלובה ומסכנה בסופו. בסוף הספר סארומאן מנסה בצורה בוגדנית להרוג את נושא הטבעת, פרודו, ובכל זאת הוא מקבל הזדמנות נוספת: "אפילו עכשיו אל תהרוג אותו. כי לא פגע בי. על כל פנים איני רוצה שייהרג בשעה זו של זעם. בזמנו היה אחד מגדולי ארץ, נצר לגזע רם שאל לנו לערוב לבנו להרים עליו יד. הוא נפל, ולא בידנו להושיעו. בכל זאת רוצה הייתי לחוס עליו, בתקווה שיימצא את ישועתו" ('שיבת המלך', עמוד 280). סופה של אחת הדמויות המכובדות והחכמות והגדולות בארץ התיכונה, הוא למות מידי עבדו העלוב: "לשון נחש התרומם פתאום, שלף פיגיון נסתר, ובנהמת כלב זינק בקפיצה על גבו של סארומאן, כופף את ראשו לאחור, שיסף את גרונו, ובקול צריחה פנה לרוץ במורד המשעול…" ('שיבת המלך', עמוד 280). בדמותו של סארומאן אנו רואים גם מה הקנאה, הגאווה והרצון לשלוט עושים ללב האדם – הם גורמים לסארומאן להדרדר יותר ויותר במהלך הספר, ולהפוך לדמות עלובה ומסכנה שאפילו ההוביטים, דמויות פחותות, במיוחד ליד קוסם חשוב מן האיסטארי כמו סארומאן, מרחמים עליו, למרות כל הרע שגרם להם. 4. בורומיר – בורומיר הוא אחד מהתשעה שנבחרו להישלח למורדור להשמיד את הטבעת האחת. כבר כשהוא רואה את הטבעת בפעם הראשונה, אנו רואים שיש לו רצון סודי כלשהו, הוא אינו שלם עם ההחלטה להשמיד את הטבעת: "איני מבין את כל זה. סארומאן בוגד הוא, אך כלום לא נגה בו שביב של חכמה? מה לכם מדברים על הסתרה ועל השמדה? מדוע לא נחשוב כי הטבעת הגדולה נפלה לידינו על מנת שתשרתנו? אם ניעזר בה אנו, בוודאי נוכל למגר את האויב" ('אחוות הטבעת', עמוד 274). במהלך המסע חושד פרודו במחשבותיו הזדוניות המתגברות של בורומיר, ומבין שמשהו אינו כשורה. ככל שהזמן עובר, גאוותו של בורומיר מעבירה אותו על דעתו וגורמת לו לחשוב שהוא צריך לזכות בטבעת, והוא יוכל להשתמש בה כדי להגן על עירו וכדי להביס את סאורון. פרודו מבין שבורומיר אינו משתף את החבורה בכל מחשבותיו: "פרודו קלט משהו חדש וזר במבטו של בורומיר, ונעץ בו עין נוקבת. היה גלוי כי מחשבותיו של בורומיר נבדלו מדברי הסיום שלו. תהיה זו איוולת להשליך: את מה? את טבעת העוצמה? הוא אמר משהו ברוח זו במועצה, אך מיד קיבל את תיקונו של אלרורנד…" ('אחוות הטבעת', עמוד 373). בסופו של דבר מתגבר טירופו של בורומיר, גאוותו גוברת עליו והוא מנסה לגזול את הטבעת מפרודו בכוח: "הרגשה מוזרה עמדה בו [בפרודו], שאי מי עומד מאחוריו, ועיניים לא ידידותיות נחות עליו. הוא קם בקפיצה ופנה לאחור, לגודל ההפתעה לא ראה אלא את בורומיר… 'אה! הטבעת!' אמר בורומיר ועיניו התברקו. 'הטבעת! כלום אין זה תעתוע של הגורל שאנו מתייסרים בפחדים ובספקות בשל דבר כה פעוט? דבר כה פעוט! רק להרף עין ראיתי אותה בבית אלרונד. האוכל להציץ בה שנית?'… 'בשל איוולתנו שלנו יגבר עלינו האויב' קרא בורומיר. 'כמה זה מכעיס אותי! שוטה! שוטה קשה עורף! ירוץ לו בעקשנות אל מותו וימיט שואה על תכליתנו. אם ישנם בני תמותה שזכות להם להחזיק בטבעת, הלא הם אנשי נומנור ולא בני מחצית! אין היא שלך אלא מכוחו של מקרה אומלל. היא יכלה להיות שלי. היא צריכה להיות שלי! תננה לי!… תוכל לומר שגברתי עלייך ולקחתיה בכוח. כי חזק אני ממך, בן המחצית', קרא בקול, ולפתע דילג מעל לאבן וזינק על פרודו. פניו הנאות והנעימות נשתנו עד אימה, אש בערה בעיניו…" בורומיר משתגע. הוא מוכן אפילו לפגוע בפרודו על מנת לזכות בטבעת. בגאוותו הוא חושב שהוא יוכל לשלוט בטבעת, ולהגן על עירו ועל אנשיו. כשהוא מבין את מעשיו, זה מאוחר מדי: "'מה זה אמרתי?' זעק. ' מה זה עשיתי? פרודו! פרודו!' קרא בקול. 'חזור! שיגעון אחז בי, אך הוא חלף, חזור!…'". בורומיר חושב שהשיגעון חלף, אך כמו שכבר ראינו – אין רפואה להשחתת הטבעת לרוע. אחרי מעשיו, הוא יכול להירפא רק במותו. לכן, למרות שדרך החזרה בתשובה פתוחה בפני כל אחד, בעצם היא דרך של משל בלבד. כשהרוע מחלחל וממלא עד כדי כך, אין שום סיכוי להרפא. אנו רואים את זה שוב ושוב בכתביו של טולקין. בסופו של דבר נרפא בורומיר רק במותו: " לא הרחק מהאגם, מצא [אראגורן] את בורומיר. ישוב היה וגבו אל עץ עבות, כמו הוא נח. אבל אראגורן ראה כי חצים רבים שחורי נוצה פילחו את גופו. עדיין הייתה חרבו בידו אך הלהב היה שבור בסמוך לניצב… 'ניסיתי לגזול מפרודו את הטבעת' אמר. 'צר לי. שילמתי את המחיר. היה שלום אראגורן! לך למינאס טירית והושע את בני עמי. אני נכשלתי'. 'לא!, כי ניצחת… לא רבים זכו לניצחון אשר כזה…'" ('שני הצריחים', עמוד 14). בורומיר נרפא במותו, וזוכה למחילתו של אראגורן. הוא מבין את טעותו, וכמו כן הבין כי הדרך היחידה להירפא מתאוותו לטבעת היא במותו. הוא מגן על ההוביטים והורג אורקים רבים עד שהוא מובס. אחת הדמויות המעניינות בכתביו של טולקין היא גולום; סמיאגול בשמו הראשון. בגולום אנו רואים את המאבק התמידי בין הטוב והרע שבאדם. הרוע מחלחל אל ליבו של סמיאגול כשהוא רואה את הטבעת לראשונה. אם כי במקרה זה פועל גם אופיו החלש, והוא במהרה רוצה את הטבעת לעצמו, הוא הורג את חברו על מנת להשיג אותה: "…והוא תפס בגרונו של דיאגול וחנק אותו, כי קסם לו ברק הזהב ויופיו. והוא ענד את הטבעת לאצבעו… הוא גילה שאיש מבני משפחתו אינו יכול לראותו כשהוא עונד את הטבעת. תגלית זו שימחה אותו מאוד, והוא הסתיר אותה, והשתמש בה לגילוי סודות ואת אשר למד ניצל לדברים נלוזים…" ('אחוות הטבעת', עמוד 65). אחר רצח חברו עוזב גולום את ביתו, והופך ליצור עלוב, גנב ורוצח. ככל שהחזיק גולום בטבעת, היא כירסמה בו יותר, והוא אהב אותה יותר, אך גם שנא אותה באותה מידה. הוא איבד את כוח הרצון שלו; הטבעת שלטה בו לגמרי. גאנדאלף מספר על גולום: "אפילו גולום לא היה מושחת ללא תקנה… הוא שנא כל דבר, ואת הטבעת יותר מכל… הוא שנא וגם אהב אותה, כפי ששנא ואהב את עצמו. הוא לא יכול להיפטר ממנה. ניטל ממנו הרצון בעניין הזה" ('אחוות הטבעת', עמוד 66 – 67). גולום סובל מפיצול אישיות, הוא גם אוהב את הטבעת אך גם שונא אותה, אוהב את עצמו, אך שונא את עצמו. אראגורן מתאר את רשעותו הגדולה של גולום: "מזדון ליבו הרב הוא שואב כוח שקשה להאמין שימצא ביצור כה מדולדל ומצומק. אילו בן חורין היה גדול כוחו להזיק. ואין ספק בליבי שהניחו לו לצאת ממורדור בשליחות כלשהי של זדון". ('אחוות הטבעת', עמוד 262). פיצול האישיות בין הצד הטוב והרע של גולום מגיע לרמה כזאת שהוא מתווכח עם עצמו: "'סמיאגול הבטיח', אמרה המחשבה הראשונה. 'כן, כן, אוצר שלי', באה תשובה. 'הבטחנו: להציל את האוצר שלנו, כדי שהוא [סאורון] לא יקבל אותו לעולם. אבל הוא מתקרב עם כל צעד. מה ההוביט חושב לעשות איתו, אנחנו נרצה לדעת, כן, אנחנו רוצים לדעת'. 'אינני יודע. אינני יכול לעשות כלום. הוא אצל האדון. סמיאגול הבטיח לעזור לאדון'. 'כן, כן, לעזור לאדון: האדון של האוצר. אבל אם אנחנו נהיה האדון, היינו יכולים לעזור לעצמנו… ואולי נהיה חזקים, חזקים מהרפאים [תשעת משרתיו של סאורון, המחזיקים בטבעות עוצמה ורודפים אחר הטבעת]. השר סמיאגול? גולום הגדול? גולום האחד!… גולום בעל האוצר! אנחנו צריכים אותו! אנחנו רוצים אותו ! אנחנו רוצים אותו! אנחנו רוצים אותו!…'". ('שני הצריחים', עמוד 228). בסופו של דבר, למרות הצד הטוב כביכול של סמיאגול-גולום, הצד המרושע שלו "מנצח" בויכוח. הרוע כבר חילחל בו יותר מדי. הוא היה תחת השפעת הטבעת יותר זמן רב מדי ונעשה למשרתה. בגולום אנו רואים בצורה מוגברת את המאבק התמידי בין הרוע והטוב הנמצא בכל אדם והוא מייצג את המאבק הזה. כל אדם יכול להישחת לטבעת, כלומר, כל אדם יכול למעוד וליפול לרוע, אך הבחירה והאפשרות נמצאת בידנו. גולום מושחת על ידי הטבעת ברמה כה עמוקה שהוא אינו יכול לחזור בתשובה ולהירפא. כמו בורומיר, סופו למות, להדרדר עד כדי חורבן אישי. הוא ממלא את תכליתו הסופית כשהוא מת עם הטבעת וכך מגיע הסוף עליו ועל הטבעת האחת: "'האוצר, האוצר, האוצר!', קרא גולום. 'האוצר שלי!, כן!, האוצר שלי!'. וכך, בעודו נושא עיניו להתענג על שללו, שלח רגלו רחוק מדי, מעד, התנודד לרגע על פי תהום, ונפל בזעקת שבר. ממעמקים עלתה שוועתו האחרונה, 'האוצר שלי!', והוא נעלם" ('שיבת המלך', עמוד 208). כמו במקרהו של בורומיר, יכול גולום לחרוג ממעגל הרשע שלו רק במותו, אך בניגוד לבורומיר הוא אינו נרפא באמת, ואינו מבין את טעותו ואת השתעבדותו לטבעת. לסיכום, מתוך כתביו של טולקין נובעת ראייה פסימית של אופי האדם. טולקין רואה באדם יצור תבוני, אך עם זאת בעל יצרים. הבחירה בין הטוב והרע היא מצד אחד בחירה תבונית, אך מצד שני בחירה יצרית. ראשית האדם הוא טוב, תחילה כולם היו טובים, היצר שואף לטוב. זוהי הנקודה האופטימית היחידה בראייתו של טולקין. הצד התבוני הוא שלכל אדם ניתנת הבחירה באיזו דרך ללכת, הדרך הטובה או הדרך הרעה. כאן נכנסת הראייה הפסימית של טולקין על האדם – האדם שואף לשלוט, יצר השליטה הכוח והחמדנות מובילים אותו, ואדם שבחר ללכת בדרך זו, ספק אם יוכל לחזור לדרך הישר. דרך החזרה בתשובה גם היא חסומה, כמו שהסברתי בדברי הקודמים. תיאורטית, לכל אדם מגיעה הזדמנות נוספת, אך כל המקרים הוכחו כמוטעים – כי משהרוע מחלחל עמוק, אין לאדם דרך אחרת מלבד מותו.