המוזיקה של שר הטבעות

מבוא מאת המתרגמת: במאמר זה מבקש הכותב לנסות לשחזר כיצד נשמעה המוזיקה בארץ התיכונה וזאת על סמך רמזים שונים בשר הטבעות, הוביט ובסילמריליון, על סמך מבנה הטקסט בשירים השונים הפזורים ביצירות, ועל סמך הכרותו עם ההיסטוריה של המוזיקה בעולמנו שלנו. על מנת לבסס את הצהרותיו בנוגע לטקסט של השירים, הוא פותח בסקירה קלה על הידוע לנו לגבי היחסים בין הטקסטים בשר הטבעות לבין הטקסטים של השירים בשפת המקור שלהם. אז התאזרו בסבלנות, המוזיקה כבר מגיעה.

ג.ר.ר. טולקין אינו דן אמנם ישירות במוזיקה בשרה"ט, אולם נספח ו' (II), "על התרגום", מעניק בסיס שימושי שעל פיו ניתן לשחזר את דעותיו בנושא.

באותו מאמר, מבחין טולקין בין השפות של העמים השונים בארץ התיכונה, במונחים של מספר שפות הודו-אירופיות שהיו מהוריה הקדמונים של האנגלית המודרנית. האנגלית מתוארת כמייצגת הרשמית של שפות הפלך, גונדור ורוהאן. על פי טולקין, שפת ההוביטים היתה "ניב כפרי, בעוד שבגונדור וברוהאן היתה בשימוש שפה ארכאית יותר, שהיתה רשמית יותר ותמציתית יותר".

בהיסטוריה הממשית של האנגלית, אפשר לראות שהאנגלית המודרנית היא בעצם צורה מנוונת, כפרית, של הניב הלונדוני. למרות שהיא חדשה יותר, היא פחות מורכבת או מתוחכמת מאשר הצורות הקדומות יותר של אנגלית עתיקה (Old English), אליה מתייחסת המילה "ארכאית". טולקין אינו מציג הבדלים בין השפה בגונדור לבין זו של הפלך בשרה"ט, אבל מעיר ב"על התרגום" על הבדלים דקדוקיים, בייחוד בנוגע לגוף שני. העובדה שפיפין לא הבחין בין צורת הפנייה הידידותית לבין הצורה המכובדת של שם הגוף "you"[1] היא זו ששכנעה את בני גונדור שהוא היה נסיך. (הגונדורים גם אמרו "was come" במקום "had come", בהתאם לדקדוק הגרמני). לעומת זאת, היה להוביטים הרבה יותר קשה עם שפת רוהאן, שבה הם הצליחו רק לזהות מילים דומות. תיאודן ומרי בילו זמן רב בשיחות על מקורותיהן של מילים. פיפין וחבריו הגונדוריים אינם עושים כן.

מעבר לשלוש שפות אלה, טולקין עוסק בעיקר בשמות של מקומות. הוא בוחר בשפות פראנקיות וגותיות על מנת לייצג את לשונם של אנשי עמק אנדואין, דייל וגליל הרוכבים. הלשון של בני סטור ואנשי ברי (ולפיכך של בני דונלאנד) הוא קלטית. טולקין מצהיר ששפות בני הלילית פועלות בתפקיד של היוונית והלאטינית, אבל אפילו השירים הבלתי מתורגמים בסינדארין ובקווניה בנויים בדיוק על פי המתכונת הגרמאנית.

בהערת שוליים מזהיר טולקין שאימוץ שפות ימי-ביניים מוקדמות אלה לייצוג שפות בשרה"ט – למשל, שפת פרשי רוהאן – "אינו מרמז שהרוהירים דמו לאנגלים הקדומים באופן אחר, כגון בתרבות או באומנות, בנשק או בשיטות לוחמה, מלבד מאשר באופן כללי הנובע מנסיבות דומות". למרות זאת, המוזיקה או השירה, בשל יחסיהן הקרובים אל התפתחות השפה בימי הביניים, הן כנראה יוצא הדופן לאזהרה כללית זו.

בשנת 597 שלח האפיפיור גרגורי מיסיונרים על מנת להמיר את דתם של הגרמאנים לנצרות. בעשותם כן, הם לימדו אותם לכתוב, והמירו את שפתם המדוברת לצורה כתובה. הגרמנים השתיתו את שפתם הכתובה על שפתם המדוברת. לפני 597, החזיקו עממים גרמאניים אלה בספרות שבעל פה, בעיקר בצורת שירות ארוכות (lays), שאותן שרו או זימררו בליווי נבלי עץ קטנים. שירים אלה היו סיפורים שהיללו מעשי גבורה. הם היו בנויים משורות קצובות לא מחורזות שחוברו יחד על ידי אליטרציה. "הקינה על תיאודן" ו"השיר על במות מונדבורג" הם דוגמאות לשירה מסוג זה, ובדרך האנלוגיה יכולים להיחשב לצורה המוקדמת ביותר של מוזיקה של בני האדם בארץ התיכונה.

"מונדבורג", בעיקר, ממלא את התפקיד המסורתי כתיעוד היסטורי, וכולל רשימות של אנשים חשובים שנפלו באותו קרב. התפתחות השירה (עם או בלי מוזיקה) בימי הביניים היתה כרוכה בהתרחקות משירים בעלי מקצב, חסרי חרוזים ואליטרטיביים והעדפה של השורות השקולות והמחורזות של השירה והמוזיקה המודרניות. דוגמאות לסוג מאוחר זה של מוזיקה ושירה ניתן למצוא בשיר הארנורי "חידת הצעדן" (למרות שבילבו טוען שהוא אשר חיבר אותו), והשיר הגונדורי הקרוב לו "חידת בורומיר", וברמה העממית "אתילאס". טולקין עצמו התעניין באופן מקצועי בספרות באנגלית עתיקה החל ב"ביאוולף" וכלה ב"גאווין והאביר הירוק", אשר ניצבים בקצוות המנוגדים של ימי הביניים. ב"גאווין" ההתמרה לחרוז השקול טרם נשלמה: הבתים העיקריים הם אליטרטיביים, ואחריהם באים בתים קצרים מחורזים. בשרה"ט, למרות שרוב השורות מחורזות, המשקל עדיין אינו קבוע לגמרי. כמעט בכולן יש הפסקות, הנקראות צֶזוּרות, קרוב לאמצעיתה של כל שורה, אפילו כאשר השורות שומרות על המשקל מבחינות אחרות. הצזורות מחלקות כל שורה לשני חצאי שורות. ב"שיר על גאלאדריאל" יש שתי צזורות בכל שורה, המחלקות כל שורה לשלישים.

היעדר הצורה השקולה ונוכחותן של צזורות מציבים בעיות בכתיבה או שיחזור של מוזיקה אותנטית עבור הארץ התיכונה. כיוון שמספר ההברות יכול להשתנות באופן קיצוני, ומיקום הצזורות מוסיף עוד לאי הסדירות הזאת, יש צורך למצוא לחנים שיתאימו למגוון הזה ויספקו בה בעת מלודיות פשוטות וברורות. למשל, אותם התווים בשיר "הספינה האחרונה" צריכים לטפל בשורות הבאות, השונות לחלוטין זו מזו:

"the grey night was going," "till the long light was shimmering," "as she ran down to the river," "one step daring," "down the Seven Rivers."[2]

טיפוס המוזיקה שהתפתח על מנת לטפל בשירה של העמים הגרמאניים הוא המזמור הגרגוריאני (Gregorian Chant), אחד מחמישה סוגים של מזמור (plainsong[3]). ה-plainsong מוגדר כמונופוני משום שהיה מורכב מלחן יחיד, ללא ליווי שנחשב לחלק מהיצירה עצמה, בניגוד לפוליפוניה או הומופוניה[4]. בהתחשב באי הסדירות של מילות השיר אין שום ספק שהמוזיקה בשרה"ט היתה בעיקר מזמורים במקצב חופשי. תשומת לב לטקסט של שרה"ט מגלה גם היא שכמעט בכל המקרים אין ליווי מוזיקלי לשירים. יוצאי הדופן הם המוזיקה של הגמדים בביתו של בילבו ב"הוביט" (מקרה שעלול להיות חוסר זהירות של טרום-שרה"ט), ואולי המוזיקה בריוונדל, במיוחד "השיר על אארנדיל", אף על פי שהוא עשוי להיות דוגמא למזמור גרמאני. על פי טולקין, כולם "כרו אוזן לצלילי הזימרה והנגינה" וגם "ליפי המנגינות, ששזורות בהן מלים בלשון בני-לילית". כאשר בילבו מתחיל לשיר, מנגינת החלום "לפתע לובשת צורת קול". כל ההערות הללו מצביעות על כך שהמוזיקה הכלית והקולית היו נבדלות וכנראה שלא התרחשו בו-זמנית.

פוליפוניה משלבת בו-זמנית מספר קווים של מנגינה בלי שאף קו יהיה משועבד לאחרים. צורה זו החלה להתפתח רק לקראת סוף ימי הביניים. אין הרבה עדויות שהיא התקיימה בכלל בארץ התיכונה, מלבד, שוב, עבור הגמדים (מה שיכול להיות טעות), למרות שהיא התקיימה בבירור מחוץ לארץ התיכונה בריק.

בסילמריליון משתמש אילובטר בפוליפוניה כאשר הוא מלמד את המקודשים לשיר כל אחד את חלקו, ואז מוסיף חלק נוסף משל עצמו, הנושא השלישי של בני האדם. כפי הנראה, שירתם של המקודשים מייצגת את סוג המוזיקה המתקדם ביותר בעולמותיו של טולקין, סוג שטרם הופיע באופן כללי בארץ התיכונה בעידן השלישי. אם כך, הרי שמוזיקה בארץ התיכונה נשמעה שונה לגמרי מהמוזיקה המודרנית, כיוון שהיא מורכבת מקו יחיד של לחן ללא אקורדים. בעולם האמיתי היתה הפוליפוניה צורה מאוחרת יותר מהמונופוניה, ואילו ההומופוניה, כלומר קו לחן מלווה לכל הפחות בסידור אקורדים, (שלושה או יותר תווים הרמוניים המנוגנים בו-זמנית בכלי כלשהו), היתה מאוחרת עוד יותר.

בהינתן שפוליפוניה היתה, במקרה הטוב, נדירה בארץ התיכונה, שיחזור אותנטי של שיר משרה"ט בעולמנו שלנו צריך להיות קו יחיד של לחן ללא ליווי כלי. עם זאת, רוב האנשים בעולמנו המודרני רגילים דווקא להומופוניה ולאקורדים. מכיוון שכך, יהיה קשה להם להעריך את הסדרות האינסופיות של קולות מיותמים, ללא ליווי. יתכן, איפוא, שיהיה עלינו להתפשר על האותנטיות.

ליווי בכלי הקשה גם הוא מהווה בעיה. בעוד שמאזיני מוזיקה מודרנית מצפים למקצב מורכב, קצב כזה הוא משחק על מקצב שקול, שאינו מתיישב בכפיפה אחת עם מוזיקה טרום-מודרנית (מודאלית), אשר מדגישה את הקצב החופשי בכל שורה של השיר.

כיוון שהרישום של השירים במזמור הגריגוריאני מימי הביניים אינו מציין את אורך התווים, לא ניתן לדעת איך בדיוק היו שרים כל שיר. יתכן בהחלט שכל שיר נשמע אחרת בכל פעם שבוצע, כשם שקטע בספר נשמע שונה כל פעם שקוראים אותו בקול. סביר מאד גם להניח, שהזמר ניסה במכוון גישות שונות להגשת השורות הספציפיות בכל פעם ששר את השיר. המטרה היתה להציג את המקצב הטבעי של השורה לעומת המקצב של השורות האחרות.

במוזיקה שקולה, כל שורה היא זהה מבחינת המקצב. הקצב המורכב מסתיר את האחידות המשעממת של השורות הללו. במוזיקה מונופונית, לעומת זאת, המקצב של כל שורה הוא ייחודי, נקבע על ידי סידור המילים ומיקום הצזורות. במוזיקה מסוג זה, קצב מורכב שקול עלול להתחרות עם הקצב החופשי ולהסתיר את הייחוד המקצבי של כל שורה. בגלל בעיה זאת, רוב התיפוף נעשה כנראה בסופי השורות. אין ספק שמאזינים מודרניים מחפשים קצב מורכב. אך לספק דרישה זו יהיה בגדר פשרה נוספת.

בימינו מוזיקה פוסט-מודרנית או אלטרנטיבית נוטשת את המוזיקה המדודה במשקלים. הדבר פותח פתח לפשרה המכילה את המקצב החופשי של מוזיקה טרום-מודרנית. למשל המוזיקה של לורי אנדרסון, ללא הצליל האלקטרוני, היתה יכולה להתקרב ל-plainsong, אם נהיה מוכנים להתעלם גם מהאקורדים. בשירים שלה, המילים מעצבות את המוזיקה. יתר על כן כשהיא שרה, המילים בלתי תלויות במוזיקה. היא מרחפת בין שירה ודיבור, ועוצרת לעיתים קרובות לשם האפקט הדרמטי. מוזיקה כלית משוכללת מתרחשת בין הבתים ולאו דווקא כליווי.

במה שנוגע לכלי נגינה בארץ התיכונה[5], הגמדים ניגנו ב"כינורות קטנים" (fiddles), "חלילים", "קלרינטות", "בטנונים" (viols), "תוף" ו"נבל". ב"שירו של פרודו בברי", החתול מנגן ב"ויולה"[6]. "שירו של דורין" מזכיר "נבל" ו"שופר" (trumpets במקור). בימי הביניים הנבל היה כלי נגינה בסיסי שפרטו עליו בין השורות של השירות הגרמאניות. הכינור (fiddle) היה כלי מיתר עם קשת, שהנגינה בו התבצעה על הכתף או הזרוע, אך לפעמים הוא הוחזק זקוף בחיק כמו וויול. הוויול היה פשוט גרסה גדולה יותר של הכינור, שהוחזק זקוף על הברך. הוא אינו אב קדמון של הוויול הרנסאנסי, והוא התפתחות מקבילה לכינור המודרני (violin), ולא אב קדמון שלו. החלילים היו, ככל הנראה, חליליות, שהיו סוג החלילים הנפוץ ביותר בשימוש בימי הביניים לליווי ריקוד ושירה. הקלרינט היה כנראה גדול יותר מהחלילית ונבדל ממנה בעיקר בזה שהוא משתמש בלשונית (reed). שופרות (trumpets) לא היו כלים מוזיקליים, כיוון שבדומה לחצוצרה (bugle), הן יכלו להפיק רק מספר מוגבל של צלילים, ולפיכך שימשו בעיקר להריע תרועה. כלי הקשה היו יכולים להיות כל דבר והתחילו במוזיקה עממית מהקשה על סירים ומחבתות.

בגלל אזהרתו של טולקין, שהעמים הגרמאניים המייצגים את השפות בשרה"ט עלולים שלא לייצג את עמי הארץ התיכונה בעניינים אחרים, כל מי שכותב מוזיקה לשירים שבשרה"ט חופשי לעשות כל שעולה בדעתו. נכונותו של טולקין עצמו להרשות כל דבר שהוא, מודגמת בספר השירים של דונאלד סוואן, הדרך הלאה נתמשכה The Road Goes Ever On. למרות שאני דווקא אוהב את "באח תבער אש אדומה", ויכול בדוחק לדמיין הוביטים שרים אותו, הרי שסוואן כתב את השירים כדי להפגין את היכולת שלו לנגן בהופעות חיות בפסנתר – כלי שלא היה קיים בארץ התיכונה. כיוון שהמוזיקה שלו היא יותר עניין של מיומנות מאשר של אותנטיות, מעולם לא יכולתי להעריך אותה כמו אנשים אחרים. ב"נאמאריה", אשר טולקין שר לסוואן, ואשר בה השתמש סוואן במקום הגרסה שלו, המוזיקה היא בפשטות מזמור גרגוריאני.

סוואן מציין ש"טולקין אישר חמישה [שירים] אבל החמיץ פנים למוזיקה שלי ל'נאמאריה'. הוא שמע זאת בצורה שונה בראשו, כך אמר, וזמזם מזמור גרגוריאני." למרות שטולקין אישר את השירים האחרים בלי להחמיץ פנים, יתכן שהוא היה מאושר יותר ממוזיקה המייצגת את ימי הביניים, ומנוגנת בכלים המתאימים יותר לתקופה זו. פשרה בלתי מסוייגת צריכה תמיד לרמוז למזמור או plainsong של ימי הביניים, להיות מבוצעת בכלים שהם ירושה אמיתית מאותו זמן, ולאפשר למקצב החופשי להשמע.

[1] באנגלית העתיקה קיימת הצורה thou, המשמשת כפניה ליחיד כאשר נמצאים ביחסים קרובים איתו/ה, ואילו המילה "you" שימשה ליחיד רק לפנייה רשמית של כבוד.

[2] השורה השניה בכל בית של השיר. מעניין ששני התרגומים של "הספינה האחרונה" לעברית לא שמרו על תכונה זאת של שוני בין שורות. כנראה כוחו של ההרגל לשורות בעלות משקל קבוע סחף את המתרגמים לאחידות שלא היתה במקור.

[3] צורה מוזיקלית שהיתה חלק מן הטקס הדתי . שירה ללא מקצב קבוע, ובלי ליווי.

[4] ראה הגדרות לפוליפוניה והומופוניה בהמשך המאמר.

[5] כל כלי הנגינה הובאו בטקסט זה כפי שהופיעו בתרגום הטייסים ל"הוביט" ובתרגום לבנית ל"שר הטבעות". כיוון שאין בעברית מגוון שמות מספיק לכלי נגינה מימי הביניים, הבאתי את המקור האנגלי בסוגריים.

[6] הויולה שבתחילת השיר הופכת בהמשך לכינור. במקור החתול עקבי יותר ומנגן כל הזמן בכינור (fiddle).