טולקין, המלך ארתור, והמיתולוגיה הקלטית

פתח דבר
בין השאלות החשובות במחקר כתביו של טולקין, ניצבת השאלה: מה היה המקור שהכי השפיע עליו? כלומר מה נתן השראה, דוגמא ורעיון לסיפורים אותם כתב. התשובה המוכרת היא: 1. המיתולוגיות הצפון-אירופאיות. 2. הנצרות. הסיפור של טולקין הינו הרמוניה של שני העולמות, שבמבט ראשון מאוד שונים, אבל דווקא גם מאוד דומים וקשורים אחד לשני.

במאמר זה אני מתכוון לעסוק בהשפעה של המיתולוגיות הצפון-אירופאיות. לשאלה באילו מיתולוגיות מדובר בדיוק, קיימת תשובה ידועה: המיתולוגיות הנורדית, הפינית, והגרמאנית (אשר כוללת את זו של הגותים ושל האנגלו-סכסים). על ההשפעות הללו ישנם ספרי מחקר ומאמרים רבים; אני מעוניין לעסוק במאמר זה בהשפעה מיתולוגיות שטולקין התכחש לה בדרך כלל, השפעתה של המיתולוגיה הקלטית.

את ההשפעות הקלטיות הללו קשה יותר לאתר לעומת האחרות, אם בגלל שהן נראות כמעטות יחסית, או בגלל שהן מוסוות היטב. נראה מובן מאליו שחייבת להיות השפעה קלטית כלשהי על טולקין; לפני בוא האנגלו-סכסים בריטניה הייתה בשליטה קלטית, וגם לאחר הכיבוש הגרמאני במאות החמישית והשישית לספירה, הקלטים ותרבותם לא נעלמו כליל מהסביבה.
טולקין הכיר את המיתולוגיה הקלטית, באותו אופן שהכיר את האחרות, אז מדוע הוא מתנער ממנה כמקור לסיפוריו? התשובה העיקרית לשאלה זו טמונה בסיבה לכתיבתם.

ההבדל בין המקור שנותן את ההשראה, דוגמא ורעיון לסיפור שהזכרתי בפסקה הראשונה לבין הסיבה עצמה לכתיבת הסיפור, הינו קרדינאלי וחשוב אצל טולקין.
הוא התחיל את כתביו על ארדה ועל הארץ התיכונה, כחלק מהניסיון שלו ליצור מיתולוגיה ייחודית לאנגליה. כאן חשוב להתמקד במילה 'אנגליה', כי הריי מדובר בארץ האנגלו-סכסית, ולא בבריטניה, שהייתה לפני היות אנגליה, מחולקת לעשרות שבטים קלטים. טולקין רצה לתת לארץ שלו את מה שאליאס לונורט נתן לפינלנד, גוף אגדות מיתולוגיים משלה, מה שהיה חסר לאנגליה בעיקר בגלל הכיבוש הנורמני במאה ה-11.
כך שרוב המקורות שבחר בהם היו מעמים שדמו בשפה ובתרבות שלהם לאנגלו-סכסים, שהגיעו מצפון גרמניה ודנמרק. לקלטים לא היה מקום אצלו, וזאת גם מכיוון שהוא פחד פן אנגליה המיתולוגית שלו תראה קלטית בעייני הקורא.
מסיבות אלו לא רבים יוסיפו 'מיתולוגיה קלטית' לרשימת המקורות שהשפיעו על כתביו; אבל קיימות השפעות כאלו, ועליהן אני מתכוון להרחיב כאן בהמשך, וגם אפרט אודות היחס של טולקין למיתולוגיה הזו.

מהי המיתולוגיה הקלטית?

לפני שנעסוק בהשפעת המיתולוגיה הקלטית על טולקין, מן הראוי שנבין מה היא.
'מיתולוגיה קלטית' מכלילה בגדול את הסיפורים והאגדות של מספר עמים; בדומה למיתולוגיות הגרמאניות, ניתן לראות דמיון רב בין סיפורי אותם עמים ומאפייניהם הכללים. בסיפורים רבים ישנם אלים וגיבורים עם שמות דומים שהשתנו רק בגלל שפה שונה, ופולחני האמונה היו דומים. לדוגמא, בהרבה סיפורים של העמים הקלטים מתוארים האירועים הקסומים שמתרחשים בחג ה- Samhain, וגם מנהגים ואמונות הקשורות בו.
כיום מיתולוגיה זו כיום שייכת למספר עמים באיי בריטניה ובסביבתה, מכיוון ששם האוכלוסייה הקלטית שרדה יחסית זמן רב מכיבושים והטמעות עם עמים אחרים.
דבר זה קרה לרוב העמים הקלטים באירופה, אשר מהם נותרו רק מצבות ושרידים עלומים ובלתי מובנים, ואין חומר כתוב אודותם מכיוון שמדובר בתקופה מלפני 2,000 שנה.
העמים הקלטים ששרדו מבחינת אתנית ותרבותית הם: האירים, הוולשים, הסקוטים, תושבי קורנוול (דרום-מערב אנגליה), תושבי האי מאן, הברטונים (מברטאן בצרפת), ותושבי מחוז גליסיה שבצפון-מערב ספרד.

טולקין והמלך ארתור

אמרנו שטולקין רצה ליצור מיתולוגיה לאנגליה, וכאן אולי ישאלו רבים, מה יחסו בנוגע לארתור? הריי הוא במשך מאות שנים נחשב לסאגה 'אנגלית' בפני עצמה; על ארתור ישנם עשרות אגדות בגרסאות שונות, שנכתבו על פני לא פחות מאלף וחמש מאות שנים בערך (ועדיין נכתבים), והסיפורים הללו גם באים מכל רחבי בריטניה ומצרפת.

בלי לסטות יותר מדי מנושא המאמר, אספר בקצרה על הדמות המיתית ארתור. אם אכן היה בן-אדם שנשא את שם זה, אז מדובר במנהיג קלטי (או קלטי-רומאי) שלחם נגד האנגלו-סכסים הכובשים במאות החמישית-השישית לספירה, וככל הנראה הצליח לאחד את השבטים הקלטים ולהשיג כמה ניצחונות גדולים שעצרו את הפולשים מלכבוש את מרכז ודרום-מערב אנגליה לתקופה.
כידוע לנו ממאורעות ההיסטוריה, האנגלו-סכסים כבשו לבסוף את אנגליה, ולאן נעלמו אנשיו של ארתור? הקלטים שברחו מחיים תחת שלטון אנגלו-סכסי התבצרו במערב האי הבריטי בחבל ארץ שכיום נקרא ווילס. משם הגיעו לראשונה האגדות על ארתור, כי שם זכרו אותו היטב.
ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, וסיפורו של ארתור ירד למחתרת; לאנגליה החדשה (ובפעם הראשונה תחת השם 'אנגליה' על שם אחד משלושת העמים האנגלו-סכסים) היו גיבורים ואגדות משלה, וארתור היה לה אויב וזר.

חשוב להדגיש כי לא רק בווילס זכרו את ארתור, אלא גם בברטאן אשר בצרפת, שהיו בקשר ככל הנראה עם השלטון הקלטי בבריטניה בתקופה של ארתור (אז קראו לאזור הזה בצרפת ארמוריקה), ובקורנוול אשר בדרום-מערב אנגליה שהפכה לחלק מאנגליה של האנגלו-סכסים. שם יש מספר מקומות שמקשרים אותם לארתור כמו מקום הולדתו לפי מספר גרסאות, טירת טינטגל והסיפור המפורסם של טריסטאן ואיסולט.
כך שסיפורים עברו בהתחלה בעיקר בעל-פה, ועם חלוף השנים גם החלו להיכתב ולהיות נפוצים. כל אלו עדיין לא מאשרים לנו דמות היסטורית קיימת שקוראים לה ארתור, אבל גם באם ארתור הוא דמות פיקטיבית שנולדה כסיפור עם על הזמנים היותר טובים של הקלטים באי-הבריטי, הוא הפך במשך מאות השנים להרבה יותר מזה.
לאחר הכיבוש הנורמני של אנגליה ובשיא תקופת האבירות, ארתור הפך לדמות שאנחנו מכירים היום. המלך הנוצרי השולט בצדק, ומוקף אבירים ידועים במעשי אומץ וגבורה. השפעה זו על דמותו של ארתור הגיעה בעיקר מצרפת, וגורם זה הוא גם סיבה (אם כי לא חשובה מדי לצד אחרות) אשר גרמה לטולקין להיות אנטי-ארתור, כלומר בגלל שהסיפור עבר גם עיבודים של ארץ אחרת.

לאחר ההסבר הקצר על ארתור, נסתכל על הקשר בינו לבין טולקין. הרבה רואים את ארתור כמועמד הראשי להיחשב כמיתולוגיה של העם האנגלי כיום, וטולקין לא הסכים לדעה הזו, ובמכתב מס' 131 למילטון וולדמן הוא אומר בנושא כך: (ההדגשה היא שלי)

'Of course there was and is all the Arthurian world, but powerful as it is, it is imperfectly naturalized, associated with the soil of Britain but not with English; and does not replace what I felt to be missing.
For one thing its "faerie" is too lavish, and fantastical, incoherent and repetitive. For another and more important thing: it is involved in, and explicitly contains the Christian religion. For reasons which I will not elaborate, that seems to me fatal. Myth and fairy-story must, as all art, reflect and contain in solution elements of moral and religious truth (or error), but explicit, not in the known form of the primary "real" world.'

א. המשפט הראשון המודגש מוכיח את מה שדיברתי עליו מוקדם יותר: ההבדל בין אנגליה האנגלו-סכסית שטולקין אהב, לעומת בריטניה הקלטית.
ב. הטענה השנייה יותר בעייתית, ובה הוא אומר שהאלמנטים הקסומים שם (מה שטולקין מכנה 'Faerie' ) מוגזמים ופנטסטיים מדי, חסרי קשר הגיוני וחוזרים על עצמם.
ג. את הטענה השלישית טולקין מתאר כחשובה מבין השלוש, והיא שהסיפור מאוד נוצרי, דבר שפוגע בהגדרה שלו לסיפור פיות.

עתה ננתח את הטענות יותר לעומק: (*1)
א. אם טולקין רצה ליצור מיתולוגיה לאנגליה, האם זה נכון מבחינתו לא להתייחס לארתור בגלל היותו קלטי במקור, ומושפע מספרות צרפתית לאחר מכן? (*2) אנגליה האנגלו-סכסית נעלמה כארץ עצמאית עם הכיבוש הנורמני, וגם לפני כן הייתה בה אוכלוסיות קלטית ונורדית רבה שהשפיעו על התרבות והשפה, כפי שעשתה אחריהן גם האליטה הנורמנית ששלטה בארץ למרות שהייתה המיעוט.
כאשר מחפשים בימים אלה גיבור תרבותי לאנגליה, מדברים על ארתור הקלטי, לא על אלפרד האנגלו-סכסי או מלך נורמני כלשהו. נראה כי המאמץ להתאים את הלגנדאריום לאנגליה הרבה יותר קשה לעומת ניסיון דומה עם הסאגה הארתוראנית, שבמשך מאות שנים נקשרה אל הארץ כחלק בלתי נפרד ממנה.
ב. כיצד ניתן לטעון כי אלמנטים קסומים הינם פנטסטיים ומוגזמים מדי? הריי זה התפקיד שלהם, אין כאן אמות מידה. גם אצל טולקין וגם בסאגה הארתוראנית יש שימוש במכשפים, אנשים קטני קומה, דרקונים, מעיינות מופלאים, דמויות משני צורה וכו'… וניתן גם לתת דוגמאות יותר ספציפיות אם מתבקש, ומרלין מול גאנדלף זו רק ההתחלה.
הטענה שיש חוסר קשר הגיוני לפעמים בסיפור של ארתור מבחינת האלמנטים הקסומים היא נכונה, ויש לכך הסבר. בעוד האגדות הראשונות על ארתור צמחו מהמיתולוגיה הוולשית, רוב הסיפורים הכתובים עליו באים מימי הביניים המאוחרים. בתקופה זו הם נהיו הרבה יותר נוצריים, אך בו-זמנית נשארו בהם רוב המרכיבים הקלטים-פגאגאנים. כך נוצר הבלבול ואי-היכולת להבין כמו שצריך את הסדר והמטרה של ה'קסם' בארתור. ההתנגשות בין העולם העתיק לעולם הנוצרי החדש ברורה מדי לעיניי הקורא. לעומת זאת בשרה"ט הנצרות היא ברעיון מאחורי הסיפור ולא בסיפור עצמו, ובכך שני העולמות שהזכרתי משתלבים, למה שאני קורא 'הרמוניה' שלמרות שהקורא לא שם לב אליה, היא מאוד נוחה ונעימה בשבילו.
ג. היעדר הנצרות אצל טולקין היה בשבילו ההבדל העיקרי בין כתביו לבין הסאגה הארתוראנית. הוא משתמש במילה 'פטאלית', 'סופנית', בתיאור השימוש בנצרות או באלגוריה נוצרית מובהקת (כפי שעושה ק.ס לואיס בנרניה לדוגמא) בסיפור פיות. מנקודת מבטו יתר שימוש בנצרות יפגע ביצירה על ידי שהיא גוזלת מהעולם המשני את קיומו הייחודי, ומכוונת למשהו מחוץ ליצירה, משהו בעולם שלנו.
טולקין אומר שהוא הוציא מהעולם הדמיוני שלו כל זכר לדת, כתות ופולחן אמונתי, ושאין זה פוסל את הימצאותם של מוסר, אידיאה וכל גורם אחר מהסוג בסיפור.

לאחר שהבנו למה טולקין לא ראה בסאגה הארתוראנית את מה שחיפש כמיתולוגיה לאנגליה, חשוב לדעת שהוא דווקא כן התעסק בין השאר בנושא ולא זנח אותו לחלוטין.

בשנות השלושים הוא עבד על פואמה אשר נקראת 'נפילתו של ארתור'. למרות שמדובר בהרבה שנים לפני המכתב לוולדמן בשנת 1955, ארבע שנים לאחר המכתב הזה, הוא כתב במכתב אחר (מס' 165) שהוא עדיין מקווה לסיים את הפואמה כך שאנחנו למדים שהוא עדיין עבד עליה במשך השנים.
הפואמה נכתבה כגרסה שלו לסיפור ארתוראני מהיצירה 'מותו של ארתור' המפורסמת של סיר תומאס מאלורי מהמאה ה-15, וכמובן שהוא לא התייחס לנצרות ולא לגביע הקדוש; השיר עסק בארתור ובגווין שנלחמים בארצות הסקסוניות ונאלצים לחזור לממלכתם בגלל בגידתו של מורדרד. טולקין לא סיים את הפואמה, אך זו לא ההתעסקות היחידה שלו עם ארתור. בשנות הארבעים הוא עבד על תרגום מ- Middle English לפואמה 'סר גווין והאביר הירוק' שיותר עומדת בהגדרה של טולקין לסיפור פיות לעומת רוב הסיפורים הארתוראנים.

יש הטוענים שמרכיבים רבים מהסאגה הארתוראנית חדרו ללגנדאריום. מלבד הדוגמאות שנתתי בסעיף ב', קיים הדמיון של היער מירקווד (למרות שמו הגרמני) ליער הקסום ברוקליאנדה (Broceliande) שגם היה השם הקדום לבלריאנד במספר גרסאות; אבאלון ואבאלונה הם יותר משני שמות דומים, ואפשר להעמיק יותר בנושא הזה. אני אישית מעדיף להתעסק בהשפעה קלטית יותר כללית מבחינת הרעיון לסיפור, ולא להצביע על דברים דומים שיכולים להיות גם מקריים.

דבר אחרון שיש לציין בנושא, זה ציטוט נוסף של טולקין מהכרך התשיעי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה, בו הוא אומר כך:

'To Bilbo and Frodo the special grace is granted to go with the Elves they loved – an Arthurian ending'

הכוונה כאן היא לא רק להפלגת הגיבור הפצוע בספינה למקום קסום ונסתר מבני התמותה, אלא גם לפרידה מהמשרת הנאמן שנשאר על החוף ומסתכל על הספינה עד להיעלמותה; סאם במקרה של פרודו, בדווייר במקרה של ארתור. בשני המקרים יש החלפת מילים אחרונה בין שתי הדמויות אשר מתבטאת בצער ואי-וודאות של המשרת, ובהסבר ומילים של רוגע מצד האדון, שיודע לאן הוא הולך ושהגיע הזמן לעזוב לשם.
למרות הסיום ה'ארתוראני', פרודו הוא לא ארתור, וזו נקודה שטולקין רצה להדגיש. המסע של פרודו למערב הוא ללא חזרה, שלא בדומה לארתור שלפי האגדה ישוב יום אחד. פרודו הוא בן-אדם קטן, לא גיבור לאומי, ולמרות זאת מעשיו משתווים וגם עולים על אלו של גיבורים רבים, כלומר יש כאן משהו חדש לעומת הגיבורים המושלמים מהרומנים והסיפורים האפים.

לסיום חלק זה אני מוצא לנכון לצטט את וורלין פליגר, שכפי שציינתי בהערה מס' 1, לה אני חב את רוב התובנות בנוגע לארתור:
"למרות שהוא פעל נגד הנוכחות של ארתור באופן מודע ובדרכים רבות, טולקין לא יכול היה להימנע ולהתעלם מארתור. והוא לא עשה כך"

שיט לעולם האחר

סיימנו את החלק הקודם כאשר ארתור הקלטי לוקח ספינה לאבאלון, ופרודו לוקח ספינה לאמאן. זו נקודת התחלה מצויינת לבחון גורם חשוב במיתולוגיה הקלטית וגם אצל טולקין, ולראות את הקשר ביניהם: המסע הימי לעולם האחר.

נתחיל עם ההגדרה של 'העולם האחר' אצל הקלטים. העולם האחר, באם הוא אי בודד בים, בעולם מקביל לשלנו, מתחת לפני-האדמה או גבוה מעליה, הוא עולם של פיות (במובן הכללי של המילה, ואין הכוונה ליצורים קטנים עם כנפיים) ולא העולם של המתים או משהו בסגנון זה.
איים וארצות קסומות מעבר לים לא חסרים באגדות הקלטיות. Ynys Afallon הוולשי (אי התפוחים) שהפך לאבאלון הוא רק קצה המזלג (אם כי הכי מוכר לקהל הרחב בגלל הקשר שלו לארתור). כאן אני מתכוון לעסוק במקומות אלו מהמיתולוגיה האירית מכיוון שקיים קשר ביניהם לטולקין, וזה לא רק בתיאוריה.

לא במקרה שתי הדמויות שניתן לראות בהן חשיבות ראשית מבחינת בניית המיתולוגיה של טולקין, אלפווין ואארדניל, הינם אנשי-ים המגיעים במסעותיהם לארצות הקסומות ומסתוריות שמעבר לים. הדעה הרווחת היא שמספר יצירות אנגלו-סכסיות, סאגות איסלנדיות ומיתולוגיה ותרבות נורדית בנושא, הן אלו שהשפיעו על טולקין בתחום הזה, אך זה נכון חלקית בלבד.
לחלק חשוב וניכר בסיפורי המסע הימי של דמויות בלגנדאריום ניתן למצוא מקור הרבה יותר אמין ודומה במיתולוגיה הקלטית-אירית, וקיימת גם דמות שמוכיחה את הקשר הזה, עליה גם נדבר בחלק הזה.

מסעות ימיים במיתולוגיה האירית

המסעות הימיים של המיתולוגיה האירית מחולקים לשתי קטגוריות: 1. Echrae: מושג שפירושו הוא הרפתקה. למרות שיש כאן מסעות לאיים מסתוריים בלב הים ולארצות מרוחקות אשר מוסתרות על ידי ערפל וכדומה… כל הארצות האלו מיושבת על ידי בני-אדם. 2. Imram: שפירושו הוא מסע ימי, שיט. כאן מדובר בעיקר באיים קסומים, וכל המקומות המוזכרים בסיפורים אלה שייכים אל העולם האחר, ומיושבים על ידי פיות.

בהתאם לנושא המאמר נתעסק במסעות ה-Imram. הסיפור העתיק ביותר בתחום נקרא Imram Brain ומתוארך במאה השמינית לספירה. בתרגום, כותרת הסיפור היא בד"כ 'המסע הימי של בראן בן פבאל' או 'מסעו של בראן לארץ הנשים'. הסיפור עצמו עוסק במלך מבני-אדם אשר בגלל פיתוי של אישה מהעולם האחר יוצא למסע שיט ארוך, בו הוא ואנשיו עוברים הרבה הרפתקאות במקומות קסומים בים. עוד אימראם מפורסם נקרא 'המסע הימי של ספינתו של מאל דוין' שגם כאן צוות הספינה מגיע לאיים קסומים שרבים מהם מוזכרים גם במסעו של בראן.
קיימים גם סיפורים על אנשים בודדים שמגיעים למקומות הללו, כמו אויסין (Oisin) מהמחזור הפנייני שמגיע ל-Tir na nOg המפורסמת בגלל אהבה לפייה; אך המסע הימי האירי שנתמקד בו כאן הוא מסעו של הקדוש בראנדן והקשר שלו לטולקין.

האימראם המוכר ביותר נקרא 'המסע הימי של הקדוש בראנדן' ונכתב כנראה בסוף המאה התשיעית לספירה; הסיפור מפורסם מכיוון שהוא תורגם בימי הביניים למספר שפות ובכך היה מוכר באירופה לעומת היצירות האחרות מאותו הסוג. בראנדן עצמו הוא דמות היסטורית קיימת וחי במאה השישית לספירה ופעל בדרום ובמערב אירלנד. לא ידוע לנו האם הקדוש בראנדן באמת הפליג באוקיינוס האטלנטי, כך שיש חילוקי דעות האם מדובר בסיפור מסע ימי עתיק ונשכח שנערך מחדש על ידי הנצרות, או סיפור קדוש נוצרי עם אלמנטים מיתולוגיים קלטים שחדרו אליו.
בסיפור המקורי של בראנדן הקדוש יוצא למערב בגלל ששמע על Tir Tairngire – 'הארץ המובטחת' שהינו אחד הכינויים המוכרים באירלנד לעולם האחר. לאחר מסע ראשון לאיסלנד שם הוא נשאר חמש שנים, הוא חוזר ולוקח ספינה חדשה ועם צוות גדול יותר, ומפליג למערב, ובדרכו הוא עובר את ההרפתקאות הבאות: 1. אי עם מבנים ענקיים שנותנים מחסה למטיילים. 2. אי עם כבשים גדולות יותר מבקר 3. אי שמתברר בהמשך שהוא לוויתן 4. אי של רוחות הלובשות צורה של ציפורים. 5. אי של נזירים שקטים. 6. שיט דרך 'הים המסולסל'. 7. אי הגברים החזקים, שם כנראה אין נשים וכל תושבי האי אוכלים פרי סגול מוזר. 8. אי עצי הענבים. 9. זרם מים צלולים שדרכם הימאים יכולים לראות את תחתית האוקיינוס. 10. עמוד קריסטל ענקי, אולי קרחון. 11. אי הענקים הנפחים. 12. הר בוער עם עשן, כנראה הר-געש. 13. מסלעה ענקית שמעליה ענן בצורה של דמות חשובה בנצרות. 14. אי נוסף הקשור לדמות נוצרית חשובה. 15. האי המובטח לקדושים.
כאן מסתיים מסעו של בראנדן, ולפני שאעבור לגרסה של טולקין, אציין שהעליתי את תקציר נקודות המסע בעיקר כדי להראות את העושר והדמיון של האגדות הקלטיות; חוץ מסעיף 12 אין עוד משהו עם דמיון למה שטולקין כתב.

ב'דרך האבודה' אשר בכרך החמישי של ההיסטוריה של הארץ התיכונה וב'מועדון מסמכי הרעיונות' אשר בכרך התשיעי, ניתן לראות בין השאר ניסיון של טולקין להתאים אגדות קדומות של העמים הצפון-אירופאים למיתולוגיה שלו, ובכך לתת לה שורשים חזקים יותר. ב'מועדון מסמכי הרעיונות' יש שיר אשר כותרתו היא 'אימראם' ומדובר ביצירה מוגמרת של טולקין, והיא עריכה לסיפור של בראנדן והתאמתו ללגנדאריום. השיר עצמו פורסם בנפרד בשנת 1955 כך שאנחנו יודעים שטולקין סיים אותו, וכריסטופר גם מציין שאביו עבד על הטקסט רבות ובשקדנות לפי הטיוטות שלו.

הפואמה שטולקין כתב על בראנדן מספרת עליו לאחר חזרתו לאירלנד, שם הוא כבר לקראת מותו ומספר לבחור צעיר על המסע הימי שלו למערב.
הוא מציין שהוא זוכר רק שלושה דברים מהמסע בסדר הבא: 1. הר בודד לבדו בים בדומה לתיאור ההר מהסיפור המקורי; במקרה שלנו מדובר בשריד מנומנור, אולי אפילו מנלטארמה. 2. אי ועליו עץ שהוא מתאר כגדול ובעל יופי קסום; ככל הנראה טול ארסיאה. 3. כוכב שמציין את הדרך העתיקה ל'חופים לא ידועים לבני אדם'; כלומר הדרך למערב, לאמאן.
בראנדן בוחר שלא להפליג לפי הנחיית הכוכב, וחוזר לאירלנד שם הולך לעולמו ובכך מסתיים השיר. אנחנו רואים כאן שטולקין לא ממש התייחס ליצירה המקורית, ושינה לחלוטין את הסיפור כדי שיתאים למיתולוגיה שלו. הקשר הזה בין בראנדן ללגנדאריום, למרות שמגיע ברמזים בפואמה, הוא דיי ברור ומהווה עוד גשר בין שני העולמות שטולקין ניסה לבנות.

ניתן למצוא עוד אלמנטים ממסעות הים האירים בדוגמאות כמו האיים הקסומים שהואלאר שמו לפני אמאן, ובמסעות כמו של אארנדיל בימים המוצלים.
כך שלא במיתולוגיה הנורדית ולא ביצירות האנגלו-סכסיות הקשורות לים יש דמיון כל כך רב ללגנדאריום כפי שיש לקלטים בנושא, וזה דבר לא מבוטל.

פיות, בני לילית, ומה שבאמצע

מוטיב חשוב שקיים אצל הקלטים וגם אצל טולקין הוא היחסים בין הפיות ובני-האדם.
נפתח בזה שלמרות שבקבוצת הפיות הקלטיות יש גם פה ושם יצורים ששונים מאיתנו (כמו הלפריקונים האירים והפיקסים מקורנוול), האגדות עם דמויות כאלו מועטות (*3). רוב הפיות הקלטיות הן בדמות בני האדם, אם כי בד"כ יפים ומושלמים יותר, וחלקן גם עם תרבות ומנהגים דומים. כלומר, בדיוק כמו בני הלילית לעומת בני האדם אצל טולקין.

אני מתכוון להשתמש כאן שוב בדוגמא מהמיתולוגיה האירית, מכיוון שהיא נשתמרה הכי טוב במספר הסיפורים שלה, באורך שלהם, ובכלל כגוף מיתולוגי שלם עם מחזורים על טווח של מאות אם לא אלפי שנים, לעומת מה שיש לנו משאר העמים. אך חשוב להדגיש ששאר הפיות מהאגדות הקלטיות הקדומות, ולא רק של האירים, שעומדות לבד בסיפורים ולא משויכות לעם כלשהו, גם דומות באופן כללי לבני הלילית במראה וביכולות שלהן.

הטואטה דה דאנאן ובני הלילית

הרבה לפני בוא בני האדם לאירלנד, מסופר לנו על מספר עמים שחיו באי כל אחד בתורו, ונלחמו זה בזה על השליטה בו. (4*) העם שנתמקד בו מביניהם נקרא הטואטה דה דאנאן (Tuatha De Danann) שהיה האחרון לשלוט באירלנד לפני הכיבוש על ידי בני האדם, וגם לאחר הכיבוש לא נעלם לגמרי מהאי וסביבתו.

כפי שציינתי, מדובר בעם 'פיות' שהיה דומה לבני אדם מבחינת מראה, והוספתי שגם מבחינה תרבותית מהאספקט של היות שלטון מלכים, היו להם לוחמים, אנשי מוזיקה, בעלי מלאכה וכדומה… הם לא החזיקו ידיים כל היום ורקדו ביערות. אז מה היה שונה אצלם לעומת בני האדם? הם היו בני אלמוות, היו יפים יותר, והיו להם מה שאנחנו קוראים לו 'כוחות קסם'. מזכיר לכם עם מוכר מהלגנדאריום? ההשוואה הזו לא מסתיימת בדמיון הפיזי של שני העמים.
הטואטה דה דאננאן בהתחלה שלטו באי לבדם, ובתקופה הזו לדעתי הם היו דומים לבני הלילית בעידן הראשון; הם היו עדיין צעירים, ולמרות שהיו מאוחדים תמיד כעם היו עדיין וויכוחים פנימיים, קנאה וחשדנות בין רבים מהבכירים, אך לא הייתה מקובלת מלחמה פנימית. גם כאשר וויכוח הדרדר לאלימות, נעשה משפט לאשמים (כפי שקורה לדוגמא ביצירה 'הסיפור הטראגי של ילדי טוירין' – Tuireann) ולא היו ניסיונות מרד כלשהם נגד השלטון.
לאחר כיבוש הארץ על ידי בני האדם, חלק מהטואטה דה דאנאן עוברים לאיים קסומים ומוחבאים במערב (כמו Tir na nOg ו- Hy Brasil) ואלו שנשארים באירלנד עוברים אל 'העולם האחר' (Sidh), מקומות שמקבילים לעולם שלנו אך מוסתרים מאיתנו על ידי קסם, ואם בני אדם מוצאים אותם אז זה בד"כ בגלל גורל כלשהו, והם קיבלו רשות להגיע לשם.
בתקופה הזו הטואטה דה דאנאן כבר מתנהגים באופן שונה והגישה שלהם אל העולם השתנתה. כבר בזמן הכיבוש נאמר שהרבה מהם הבינו שזמנם הגיע לסופו, ושהגיע עידן בני האדם לשלוט. הטואטה דה דאננאן פורשים למקומות סודיים משלהם שלא בטווח נגיעה של בני האדם, ושם מתעסקים בשלהם ולא מתערבים במה שקורה באי ובעולם בכלל. אותו הדבר קורה אצל טולקין לאחר העידן הראשון, וחוזר על עצמו שוב בדרגה גבוהה יותר בסוף העידן השני; בני הלילית מבינים שהגיע זמנם של בני האדם, ופורשים למערב או למקומות סודיים בארץ התיכונה. אולי המיקום של ממלכות בני הלילית במירקווד ובלות'לוריין ידועים לכל, אבל הם בנוסף לריבנדל ללא ספק מקומות שבני אדם לא יכולים בקלות למצוא, ובטח שלא להיכנס אליהם ללא רשות. עוד דבר דומה בין המקומות האלו, הוא שגם אצל הקלטים וגם אצל בני הלילית בממלכות שלהם הזמן חולף באופן שונה, ובני אדם שמגיעים לשם לא מצליחים לעקוב אחרי הימים, ורואים את הארץ כמן גן-עדן עלי אדמות. דבר זה גם קורה בתקופות המאוחרות בלבד; בני האדם בבלריאנד חיו לצד בני הלילית בממלכות שלהם ולא הרגישו מה שמרגישים חבורת הטבעת בלות'לוריין לדוגמא, וגם הממלכות של הטואטה דה דאנאן באירלנד עצמה היו חלק מהעולם הגדול.

חשוב לי להדגיש שאני לא טוען כאן בהכרח שטולקין ביסס את עם בני הלילית שלו לפיהם, קיים גם שוני בין העמים. אבל אין ספק שטולקין הכיר אותם ושהם הכי קרובים לבני הלילית שלו, הרבה יותר מ'בני הלילית' של המיתולוגיה הנורדית, שחוץ מהשם שלהם לא ידוע עליהם דבר; לא כמו הגמדים במיתולוגיה הנורדית שכן מעורבים מבחינת הסיפור והיוו השפעה דומה לזו של הפיות הקלטיות על בני הלילית.

סיכום

במכתב תגובה של טולקין למוציא לאור שלו (מכתב מס' 19), על הביקורת הראשונה שנעשתה על ידי קורא זר לסילמריליון בשנת 1937, הוא מגיב כך לדעה של הקורא כי יש דמיון בין הסיפורים שלו לאגדות הקלטיות:

'I do know Celtic things (many in their original languages Irish and Welsh), and feel for them a certain distaste; largely for their fundamental unreason. They have bright colour, but are like a broken stained glass window reassembled without design. They are in fact 'mad' as your reader says – but I don't believe I am.'

יחסו של טולקין לנושא לא השתנה עם השנים, וחלק מהסיבות לדחייה של המיתולוגיה הקלטית הוא מזכיר שוב בדעתו על ארתור, הרבה שנים מאוחר יותר. אך למרות טענותיו, ראינו שהוא לא התעלם מהמיתולוגיה הקלטית, וגם באופן מודע וגם בלא-מודע היא חדרה למיתולוגיה שהוא בעצמו כתב, והיא חלק בלתי נפרד ממנה.

ישנן עוד מספר תיאוריות על השפעות קלטיות, אך רובן מינוריות ואולי מקריות, אבל יש גם יותר מעניינות כמו זו של ורלין פליגר, על הקשר בין האגדות על ארצות טבועות בים של הקלטים לסיפור נומנור הקדום; שם היא מדברת על איך זה מתבטא ב'דרך האבודה' וב'מועדון מסמכי הרעיונות'. לא עסקתי בזה כאן מכיוון שהייתה לי הרגשה כי זה נחקר באופן מאולץ, וגם בגלל שצריך להכיר את שתי היצירות הללו בשביל להבין היטב את מה שהיא רוצה להגיד.
עוד נושא מעניין הוא סיפורי האהבה בין הפיות לבני האדם, הנפוצים אצל כל העמים הקלטים. בשיחה שלי עם טולקינאים אנגלים עלתה הטענה כי את הרעיון הזה של אהבה בין שני המינים טולקין לקח מהקלטים, אך גיליתי שלעשות השוואה בנושא זה דבר בעייתי. אם כוונת הטענה לא הייתה שהוא רק העתיק את הרעיון בכללי, אז בהתחלה נראה שיש דווקא דפוס אנטי-קלטי אצל טולקין וזה מתבטא בסיפורים של ברן ולותיאן, ושל אראגורן ואורוון; הפייה הופכת לבת אדם אם כבר, ולא ההפך, מכיוון שאצל טולקין זה לא אפשרי לבני אדם לברוח מגורלם הטבעי. רואים את זה גם בהבדל בין פרודו לארתור. אבל סיפור האהבה של טואור ואידריל (וגם זה של בנם אארנדיל) לדעתי קלטי להפליא באופי שלו, כך שיש דוגמאות לשני הצדדים ואי אפשר להגיע למסקנה כלשהי בנושא.

בכל תחומי הלגנדאריום קיימת האווירה וההשפעה של המיתולוגיות הצפון-אירופאיות, ובמאמר הזה רציתי להראות שהקלטים וארתור הם גם חלק מהמכלול הזה, ולא כל כך מבוטלים כפי שטולקין בעצמו טען.

הערות

1. רוב המסקנות בניתוח הטענות שייכים לד"ר ורלין פליגר, חוקרת טולקינאית מפורסמת שפרסמה כבר מספר ספרים. את המידע הזה לקחתי מהספר 'Interrupted Music' שעוסק בעיקר בתהליכי בניית המיתולוגיה של טולקין.

2. טום שיפי כתב כך בנושא בספרו: 'The Road to Middle-Earth' :

'Why should Englishmen take interest in a Welsh hero committed to their destruction, and known anyway via a French rehash?'

3. אני מתכוון לאגדות הקדומות כמובן, אלו שמרכיבות לנו את המיתולוגיה הקלטית. כיום ידועים עוד הרבה סוגים של פיות מהעמים הקלטים ששונות מאיתנו אך רובם המצאה מאוחרת יותר, או שינוי כלשהו של הפיות המקוריות. כך גם הגענו לילדות בגודל כף היד עם זוג כנפיים.

4. הסיפורים על המלחמות הקדומות על אירלנד נמצאים ביצירה שנקראת 'Lebor Gabala Erenn' שמתורגם בד"כ ל-'ספר הכיבושים/פלישות'.