Gandalf the Jew

ראשית דבר- סליחה מטולקין

ג'ון רונלד רעואל טולקין, שעל כתביו מבוסס חיבור זה, לא היה יהודי, הוא היה נוצרי קתולי אדוק ובכל כתביו מורגשת אמונתו זו.
בחיבור זה לקחתי את אחת מן הדמויות היפות והמעניינות ביותר שהומצאו, וללא ספק הדמות החשובה ביותר בכתבי הפנטזיה שלו, וקראתי לה יהודי.
אין לי שום ספק שההשראה לדמותו של גאנדלף נבעה רבות מהמיתולוגיה הנורדית ומערכים נוצריים, ולכן אני מרגיש שאני עושה עוול לדמות ולסופר כאשר אני קורא לה גאנדלף היהודי. יהיה זה סילוף וגנבה ספרותית להפוך את הדמות הזו ליהודי, ובלא ספק יגרום לטולקין להתהפך בקברו ולמעריציו (ואני ביניהם) לסלוד מאמירה זו.
העולם שטולקין יצר תופס מקום ממשי כאשר הוא משולב בדמיון הקורא והופך לעולם בעל דופק ונשימה. מן הדמיון הזה, וממנו בלבד, אני מרשה לעצמי לקחת אירועים בודדים ותכונות מסוימות בדמות גאנדלף ולהראות את הדמיון בינו לבין היהודי.
לאורך חייו של גאנדלף (אלו אשר טולקין העלה על כתב) הקבלות רבות לסיפורים ומיתוסים רבים של עמים רבים מספור, אני בחרתי להציג את אורך חייו של גאנדלף כתיאור של ההיסטוריה והאמונה היהודית- מגלות לישועה. לעיתים הדמיון בין גאנדלף לתכונות וסממנים יהודיים כה קרוב עד שנדמה היה כי זוהי כוונתו של הסופר, אך למעשה זו רק כוונתו של המדמיין.
הסיבה לכך שכותר החיבור כתוב בשפה האנגלית היא הקושי הגדול של העברית להכיל את משמעות הכותרת. בתרגום לעברית, הכותרת תהייה גאנדלף היהודי, אך כפי שכבר צויין הוא אינו יהודי. גאנדלף מגיע בצורות רבות: ישנו גאנדלף האפור (Gandalf the grey) שלובש אפורים, גאנדלף הלבן (Gandalf the white) הלובש לבנים, ובנוסף, יש את Gandalf the Jew (גאנדלף היהודי) הלובש יהדות.

גלות וזיכרון

האזכורים היחידים בנוגע לגאנדלף בתקופה שלפני סיפור ההוביט הם מעטים מאוד, אך המעט הזה עושה הבדל של שמיים וארץ. גאנדלף, או בשמו המקורי אולורין (Olórin), התגורר באי ואלינור המבורך. הוא בדיוק חזר ממסע כאשר קיבל הזמנה למועצה אשר תשנה את חייו.
מאנווה מנהיג הולאר, אשר שלט בואלינור, נתן בדעתו לשלוח את אולורין אל הארץ התיכונה להוות התנגדות לשר האופל אשר חוזר לאסוף את כוחותיו. אולורין התנגד והודיע כי הוא חלש מידי למטלה אשר כזו, וכי הוא ירא את שר האופל. למרות חוסר רצונו הבולט אבל בעיקר בגללו, מאנווה החליט להגלות את גאנדולף אל מחוץ לואלינור עד אשר משימתו תושלם.

בספר סיפורים שלא נשלמו, אשר פורסם לאחר מותו של ג.ר.ר טולקין, תרגם טולקין את השם אולורין משפת האלפית הנעלה ללשוננו אנו. אולור היא מילה אשר מתורגמת (על פי רוב) כחלום, אך אין המילה מתייחסת לחלומות אשר חולמים בעת השינה אלא כוונתה היא לכלול את תכולתם החיה של הזיכרון והדמיון כאחד.
טולקין מוסיף ואומר:

המילה גם מתייחסת לחזיון ברור, נפשי, של דברים שאינם מצויים באורח מוחשי במצבו של הגוף,….. רעיון אשר לבש צביון מלא של צורה ופרטים מסוימים (סיפורים שלא נשלמו, 440).

כך יצא גאנדלף מואלינור אל הארץ התיכונה, בחוסר רצון ובפחד, כאשר כל צעד וכל משב רוח קטן לוקחים אותו רחוק יותר מביתו המקודש. הוא יודע כי הדרך היחידה בה יוכל לשוב ולחזור היא להרחיק עוד יותר, עד אשר משימתו תושלם, והוא ירגיש כי הוא יכול לשוב בחזרה הביתה.
הגעגוע, הזיכרון של הארץ אותה הוא לא רצה כלל לעזוב, טבוע בעצם שמו, טבוע בנפשו- הזיכרון והדמיון הוא חלק בלתי נפרד ממהותו. האולור שבשמו מניע אותו, מכוון את כל פעולותיו למטרה אחת ויחידה: לחזור ולחיות בואלינור – ואלינור של מטה וואלינור של מעלה.

גלות מיוחסת לרוב בהקשר שלילי כעקירה של אדם או של עם מסוים ממקום מולדתו. גלות עלולה להיות פרי בחירה או על ידי גירוש חיצוני.
היה זה הפילוסוף הגרמני יהודי רוזנצוויג שאמר שלהיות יהודי משמע להיות בגלות. העם היהודי פוזר בארצות המרוחקות קילומטרים רבים אחת מן האחרת, ונדמה כי הדבר היחיד שיכול להיות רחוק יותר הוא הבדלם התרבותי.
למרות זאת לכל יהודי היה, ועדיין יש, דבר מה משותף עם שאר היהודים, וזהו כמובן הזיכרון. הזיכרון טבע עצמו בתפילות, בימי האבל, בימי השמחה, בחגים, בפולקלור, במחשבה ובפוגרומים.
הזיכרון הפך להיות נחלתו של היהודי, אפילו עד עצם היום הזה היהודים חוזרים ואומרים לעצמם נזכור ולא ונשכח.

הזיכרון היהודי הוא אינו רק רעיון, הוא רעיון אשר לבש צביון מלא של צורה ופרטים. האולור היהודי ליווה את תנועותיהם וכיוון את פעולותיהם של היהודים בכל אשר הלכו, בין אם בגלות ובין אם בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כמו גאנדלף, האולור היהודי רוצה אחורה, אך הוא יודע שעל מנת להגיע אחורה יש לצעוד קדימה עד אשר יגיע הזמן המתאים.
יהודה הלוי תאר תחושה זו בשירו ציון הלא תשאלי. את השיר הוא סיים כך:

יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל
חָסְנֵךְ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִך
 
אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ
יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ
 
אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת
אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ
 
לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ
 
בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ

כיום, כאשר היהודים שבו אל ירושלים, ויש הטוענים כי ירושלים שבה אל היהודים, הזיכרון עודנו שריר וקיים ונדמה כי הוא אינו מופנה כלפי דבר מה מסוים, אלא נובע מבפנים.
בתור יליד ירושלים גדלתי בצל ליבו של הזיכרון, אך רק בצל. ירושלים הייתה בהישג ידי, מתחת לכל צעדי, נכנסה לתוכי בכל נשימה אבל הזיכרון עדיין בער בתוכי. נדמה כי הזיכרון שבתוך היהודים מחפש דברים להיאחז בהם, אצלי הוא מצא נחמה בלהניח פרחים על קברי חיילים אלמוניים בהר הרצל בימי הזיכרון, אצל אחרים זיכרון זה מצא נחמה בדרכים שונות ומגוונות.
אם אין לזיכרון מנוח ואין הוא מופנה כלפי דבר מה מסוים כנראה שכמו אצל גאנדלף, הזיכרון והגלות של היהודים נמצאים באולור אשר טבוע בתוכם.

טבעת

ואחרון הבאים נראה הפחות מכולם… אבל קירדן נוכח, כבר בפגישתם הראשונה בנמלים האפורים, כי בו שוכנת הרוח הגדולה מכל, והוא החכם ביותר; והוא קידם את פניו ביראת כבוד, ומסר למשמרתו את הטבעת השלישית, את נריה האדומה. (סיפורים שלא נשלמו, 433).

במשפט זה טולקין מתאר את הגעתו של גאנדלף לארץ התיכונה בפעם הראשונה, את תחילת הגלות בארץ זרה. על מנת להבהיר, אין מדובר בטבעת המפורסמת בטרילוגיית שר הטבעות, אך אכן מדובר בטבעת כוח חשובה. את הטבעת הזו, גאנדלף ענד (לרוב בסתר) כל עוד היה בארץ התיכונה וטבעת זו היוותה מעין קשר קידושין בינו לבין עמי הארץ התיכונה (ובעיקר האלפים).

על פי היהדות, הטבעת צריכה להיות עגולה- טבעת שאין לה התחלה ואין לה סוף, היא צריכה להיות חלקה ופשוטה אך בעלת משמעות איתנה ומסובכת. אך כמובן, גם בשמחות גדולות כשמחת הנישואין, האולור היהודי אינו מרפה, הוא נאחז בזיכרון בית המקדש ומכריז בקול את פסוקי תהילים קל"ז 6-5:

אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי
תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי
אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי

בפסוקים אלה, המשורר מקונן על ירושלים ומתגעגע למולדתו, הוא נשבע כי תמיד יזכור אותה ולעולם לא ישכח אותה. לא בכדי, פסוקים אלה נאמרים בטקס הנישואין- הטבעת גם מסמלת את כאבי הגלות, זיכרון שאין לו התחלה ואין לו סוף. הטבעת אשר ניתנה לגאנדלף, גם היא מהווה את כאב הגלות, היא מזכירה לו כי על מנת לחזור לביתו עליו תמיד להעלות אותו על ראש שמחתו.

שיטוט

שמות רבים לי בארצות רבות, מיתרנדיר בין האלפים, תרקון בפי הגמדאים; אולורין היה שמי בנעורי, במערב הנשכח; בדרום ינקוס, בצפון גאנדלף; למזרח אין אני הולך. (סיפורים שלא נשלמו, 441)

מיתרנדיר/ תרקון

בשפתם של האלפים השם מיתרנדיר (Mithrandir) אומר הצליין האפור (The grey pilgrim) או הנווד האפור (The grey wanderer). גאנדלף שהיה רחוק מביתו, מתהלך ברחבי הארץ התיכונה, ולעולם לא ימצא לעצמו משכן קבע עד אשר שעת האופל תעבור.
עקב שיטוטיו אלה הוא התרועע עם כל עמי הארץ ולמד לדבר בכל השפות הקיימות. כאשר גאנדלף נחת בארץ התיכונה לראשונה הוא תואר כ נראה הפחות מכולם, נמוך בקומתו מן היתר ומראו קשיש יותר, שערו אפור ומלבושיו אפורים, והוא נשען על מטה. (סיפורים שלא נשלמו,433).

אגדת הנווד היהודי (The wandering jew)/ היהודי הנצחי (Eternal jew) החלה באירופה במאה ה-13 והיא מספרת על יהודי אשר טימא את ישו בדרך לצליבה בכך שלא נתן לו לנוח, הוא אפילו דחק בו ללכת מהר יותר. על כן הוא נענש וקולל על ידי ישו, ונגזר עליו לנדוד עד אשר ישוב אבי הנצרות לחיים.
ב 1765, בבלדה על היהודי הנודד בספרו של הבישוף תומס פרסי (Thomas Percy), תוארו סיפור השתלשלות האירועים שהובילו את היהודי לנדוד, עונשו וסבלו. באחד הבתים נכתב:

No resting could he finde at all,
No ease, nor hearts content; Bo No house, nor home, nor biding place:
But wandring forth he went
From towne to towne in foreigne landes,
With grieved conscience still,
Repenting for the heinous guilt
Of his fore-passed ill.

בצירוף מקרים מעניין, טולקין כותב כי גאנדלף שוטט בארץ התיכונה כ-1,800 שנה.
בדיוק כמו הנווד האפור, הנווד היהודי מתואר כבעל זקן עבות, לובש סרבלים, נמוך קומה, כפוף וכנוע, נשען על מקל ובעיקר זוכר וסובל. תיאור זה הוא קרוב מאוד גם לשמו של גאנדלף בפי הגמדאים- תרקון (Tharkûn), פירושו של השם הוא האיש האפור או האיש בעל המטה.
גם הגמדאים וודאי שמו לב לכך שגאנדלף מוצא מנוח בעת שיטוטיו, שכן בספר ההוביט הוא עוזב בכעס את חבורת הגמדאים. כאשר חזר נשאל על ידי תורין הגמד לאן הלך, תשובתו של גאנדלף הייתה קצרה ומבלבלת שכן הוא ענה לצפות קדימה, וכאשר נשאל כיצד הוא ידע לחזור ברגע המתאים ענה כשצפיתי אחורנית.

ינקוס

פירוש השם ינקוס (Incánus) הוא מרגל צפוני או נוכרי, שכן גאנדלף לא הרבה להגיע אל הדרום בעוד אלו היושבים שם ראוהו כזר, כמרגל מן הצפון. גיאורג זימל מגדיר את הזר כ-הנווד שהיום הוא בא ונשאר גם מחר, הנווד הפוטנציאלי שלא המשיך בנדודיו אך לא ויתר על החירות הכרוכה במעבר ממקום למקום.
אדם אשר מגיע לחברה מסוימת וגלומה בו היכולת להיעלם מחר, אדם אשר נמצא תמיד בתוך החברה ומחוצה לה גם יחד. תיאור זה של גאנדלף מצוין במקומות רבים בכתביו של טולקין. דוגמא טובה לכך היא בספר אחוות הטבעת שם גדנדאלף מתואר פעמים רבות כמגיע באופן בלתי צפוי לאחר הערב ועוזב לפני השקיעה.
על פי תיאור זה גאנדלף אינו נופל תחת ההגדרה של זימל בנוגע לזר אך אם לוקחים בחשבון את העובדה שהוא למד את כל השפות המדוברות בארץ, הרי שהוא נשאר אצל חברות שונות לתקופות ארוכות.

זימל מוסיף ואומר שהזר אינו שייך לחברה אך הוא כן חלק ממנה, מצב כזה עלול לפתח בקרב החברה חשדנות כלפי הזר ולפרש את הגעתו כהגעת אדם מסוכן אשר חודר אליה, כמרגל צפוני.
מן הצד השני מציין זימל, שבו בעת הזר נתפס כשופט אובייקטיבי וכאיש סוד. כזר, גאנדלף היה שותף לסודות רבים בארץ התיכונה, כדוגמת הטבעת האדומה שניתנה לו בסוד, מפה סודית למאורת הדרקון בסיפור ההוביט ועוד סודות רבים ומשונים, כמו כן בכל כתביו של טולקין, גדנאלף שימש כשופט אובייקטיבי וכנותן עצות.

מאפיין נוסף שזימל נותן לזר הוא סוחר,הזר מופיע תמיד בדמות סוחר, כלומר הסוחר כזר. הוא כותב. המסחר מעניק לאדם הזדמנויות רבות לחיבורים ולהתקשרויות, האינטליגנציה של הסוחר מגלה תמיד אפיקים להתרחבות ולפתיחה של תחומי פעילות חדשים.
גאנדלף היה סוחר, סוחר של ידע ועצות ובכל מקום אליו הלך דאג להחליף ולצבור ידע חדש, בין אם זה כחבר במועצת החכמים, כיועץ למלכים או כמרגל צפוני. גדנאלף דאג תמיד להרחיב את תחומי פעילותיו כקוסם, כיועץ, כמפעיל זיקוקי די-נור ועוד.

כדוגמא קלאסית, זימל נותן את יהודי אירופה עד תקופתו (סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20), שכן הם מקיימים את כל מאפייני הזר, הטיפוס החברתי שנקרא הזר מגולם בשלמותו בסיפורו של ש"י עגנון- האדונית והרוכל, שבו יוסף הסוחר נודד ממקום למקום, מתקבל באופן חשדני מצד האדונית, גם כאשר הוא הופך להיות אדון הוא עדיין אינו חלק מן הבית, לכל אורך הסיפור יוסף הרוכל נמצא גם בנדודיו היהודיים וגם בבית האדונית, ולכל אורך הסיפור הוא לא מפסיק להיות זר.

גאנדלף

טולקין החליט כי גאנדלף (Gandalf)יהיה השם הנפוץ ביותר בפי תושביהארץ התיכונה. פירושו של השם הוא האלף (elf) בעל המטה, ופירוק שם זה מניב פירושים מעניינים.
האלפים (elves) בעולמו של טולקין הם יצורים כמעט שמימיים, מחוסנים כנגד מוות מזקנה ומחלות, ויש ביניהם כאלו אשר חיים אלפי שנים. השפה הנפוצה בארץ התיכונה, אשר דוברה בעיקר בקרב בני התמותה, ראתה בגאנדלף מעין אלף שכן הוא בא בשיג ושיח עם דורי דורות של בני תמותה. האלפים חיו בבידוד, הם לא ששו להתרועע עם שאר תושבי הארץ התיכונה ולכן תמיד נחשבו כזרים, כמוזרים.

המטה, תמיד נחשב כסמל של שיטוט, סמל של נדידה. המטה ליווה את היהודים בידו של משה כאשר נדדו במדבר סיני, תמך ביהודי הנודד כאשר דידה על רגליו וליווה את יהודה אטלס כאשר קרא לישראלים לקום ולהתהלך בארץ בתרמיל ובמקל. בקיצור, היהודי תמיד נדד, ובידו היה מטה. אם בראיה יהודית מטה מסמל נדידה, אזי גאנדלף, השם הנפוץ ביותר, מאחד את כל שאר השמות והופך לזר הנצחי אשר משוטט וכואב מזיכרון.

דלתות וסימנים

ההרפתקאות בספר ההוביט התחילו כאשר קבוצה של שלושה עשר גמדאים מגיעים לפתח ביתו של ההוביט בילבו באגינס, אך כיצד אלו ידעו להגיע לשם? ודאי שיש סימן, אמר גאנדלף. אני עצמי רשמתי אותו. (ההוביט, 23).
כפי שמתואר בספר, גאנדלף חרת סימן מוזר על דלתו של ההוביט אך למצער טולקין אינו מפרט את טיב הסימן. לאחר בדיקה מקיפה בכתביו של טולקין, ניתן לשער מהו אותו סימן מסתורי שאיפשר לגמדאים למצוא את הדלת המסוימת הזו. בספר אחוות הטבעת, טולקין מספר שגאנדלף הטביע חותם על זיקוקי הדי-נור שלו, חותם המסמל את שמו, והחותם נראה כך:

אם זהו חותמו של גאנדלף, ניתן להסיק כי זהו אותו הסימן שנחרת על דלתו של בילבו ההוביט.
כיוון שבלא דמיון סיפוריו של טולקין אינם מקבלים את המשמעות הראויה להם, הרשתי לעצמי לקחת את דמיוני צעד קטן הלאה, ולמחוק מספר קווים שחורים. התוצאה מניבה דבר מעניין מאוד בכל הקשור לחיבור זה, כיוון שהתוצאה נראית כאילו מקבילה למילה "שדי" הנמצאת על כל מזוזה בביתו של היהודי.

מקורה של המזוזה בפרקים בספרי שמות ודברים, ומטרתה היא לשמש תזכורת תמידית לאמונה היהודית, זהו אחד מסימני הזיהוי היהודיים הנפוצים והעתיקים ביותר של היהודים, כאשר האמונה היא שהמזוזה מגנה על הבית ושוכניו מכלל פגעים. על המזוזה נהוג לכתוב שד"י- שומר דלתות ישראל, במקור, שדי הוא גם אחד משמות האלוהים באופן בו הוא מתגלם בעולם. השם שדי מציין את התגלות האלוהים כמבטיח, כנותן שלווה לעובדיו.

אם כן, גאנדלף מסמן את דלתו של ההוביט בילבו כפורץ אשר נבחר על ידיו.
זמן רב גאנדלף שמר והגן על ארצם של ההוביטים, והסימן על דלתו של בילבו ההוביט מוכיח אולי, בנימה של צחוק, שגאנדלף הוא שומר דלתם של ההוביטים.

אלוהים ראה את הדם על מזוזות הבתים של היהודים, פסח עליהם, והציל את בכוריהם. הייתה זו מכת בכורות אשר הוציאה את בני ישראל מעבדות לעבר חירות, והיה זה הסימן על סף דלתם שאפשר להם לצאת למסע נדודים במדבר. כמו סיפור יציאת מצריים, גם בסיפור ההוביט המסע החל על ידי סימון הדלת.

סוף הגולה

בספר הראשון של טרילוגיית שר הטבעות, גאנדלף מגיע למכרות מוריה, ושם הוא נאבק בבלרוג. בלרוג, או שדים של טרור כאשר מתרגמים לשפה המדוברת בארץ התיכונה, הם יצורים עתיקים שנמשכו לכוח של שר הרוע והושחתו על ידיו. הם הושחתו בעזרת שקרים ומתנות בוגדניות ומולאו בשנאה עמוקה שהחלה עוד מראשיתו של העולם. שנאתם ורשעותם עזה עד כדי כך שהיא פורצת מגופם בצורה של אש ועשן אפל, למעשה הבלרוגים הם מקור האש בארץ התיכונה.

התיאור המלא היחיד שטולקין מעניק לבלרוג הוא כאשר גאנדלף נאלץ להתמודד מולו במוריה, והוא מתאר אותו כך :

a great shadow, in the middle of which was a dark form, of man shape maybe, yet greater; and a power and terror seem to be in it and to go before it… the flames roared up to greet it, and wreathed about it; and a black smoke swirled in the air. Its steaming mane kindled, and blazed behind it. (The ring goes south, 152).

גאנדלף נלחם באש עם אש משל עצמו; בעזרת להבה לבנה, קטנה בהרבה מזו של אויבו, הוא הצליח להפיל את הגשר שעליו עמד הבלרוג ולהפילו לתהום. הבלרוג אמנם נפל, אך לא נשאר חייב וגרר את גאנדלף עימו, ויחדיו הם צללו למוות.
ישנם רבים אשר טוענים כי הבלרוג הוא שד עם כנפיים ואילו חשק בכך בקלות יכול היה להציל עצמו מן הנפילה, אך שנאתו הבוערת גברה עליו והוא העדיף להפיל את גאנדלף יחד איתו.

שנאה עמוקה, תהומית שכשנאתו של הבלרוג הופנתה כלפי היהודים במשך כל תקופת גלותם, ועם מרוץ השנים רק הלכה והחריפה עד אשר התפרצה בחרון גדול בתקופת המלחמה הגדולה השנייה. חנה סנש מדברת על אותה האש כאשר היא, כמו גאנדלף, הלכה להלחם ברוע. בשירה במדורות המלחמה היא כותבת:

במדורות מלחמה, בדלקה, בשרפה,
בין ימים סוערים של הדם,
הנני מבעירה פנסי הקטן,
לחפש, לחפש בן אדם.
 
שלהבות השרפה מדעיכות פנסי,
אור האש מסנוור את עיני;
איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,
כשהוא יעמוד לפני?
 
תן סימן, אלוהים, תן סימן על מצחו,
כי באש, בדלקה ובדם,
כן אכיר את הזיק הטהור, הנצחי,
את אשר חיפשתיו: בן אדם.

גאנדלף על השאלה היהודית

על השאלה היהודית גאנדלף מדבר בשני קולות של שני זרמים שונים, על אף כותרת המשנה אין הוא מדבר בקולו של קרל מרקס.

אמנציפציה יהודית

הקול הראשון הוא קול אשר קורא לאמנציפציה, שיוויון מלא וחירות אישית. אמנציפציה בפירוש הצרפתי שלה, כזו שרואה את היהודים כשאר יושבי המדינה והארץ, לטוב ולרע.
מיד לאחר המהפכה הצרפתית התקיימו דיונים רבים באסיפה הלאומית החדשה, וחלקם נגעו גם בשאלה היהודית. באסיפה זו הרוזן סטניסלאס דה קלרמון-טונר קבע כי מן היהודים בתור אומה חייבים לשלול הכול אולם ליהודים כפרטים יש לתת הכל, משמעות הדבר היא שעל היהודים לוותר על זהותם הקולקטיבית כיהודים ולאמץ זהות חדשה: זהות צרפתית המבוססת על לאום מדיני, במקומה של זהות המבוססת על אמונה דתית.
בקביעה זו היהודים שווים כאחד האדם אך עליהם גם לוותר על זכויות היתר שקיבלו, וביניהן גם על האוטונומיה החלקית שלהם. במילים אשר נשמעות פשוטות יותר אך בעצם ההפך הוא הנכון- להפוך מיהודי צרפתי לצרפתי יהודי.

כך סבר גם גאנדלף כאשר דיבר אל חברו למסדר שזה עתה הובס- סרומן הלבן. תבוסתו של סרומן מהווה נקודת מפנה ראשונה וחשובה ביותר בסיפר שר הטבעות, מעין מהפכה בעלילה שבה העמים החופשיים של הארץ התיכונה חווים הצלחה בפעם הראשונה אחרי שורה ארוכה של מפלות.
מובס ומושפל, סרומן נועל עצמו במגדל ומסרב לצאת. הוא הגיע ביחד עם גאנדלף מואלינור הקדושה והרחוקה ונמצא בארץ התיכונה בגלות, וכמו גאנדלף גם הוא קוסם ראשון במעלה. במהלך שיחתם גאנדלף מציע לסרומן להיות חופשי אך לוותר על זהותו כקוסם:

But by free, I mean free. Free from bond, of chain or command: to go where you will, even, even to Mordor, Saruman, if you desire. But you will first surrender Orthanc (Saruman's tower), and your staff… I cast you from the order and from the Counsil". (The Treason of Isengard, 228).

כאלף ושמונה מאות שנה סרומן היה בארץ התיכונה, מהרגע שקיבל מגדל משלו ואוטונומיה מוחלטת עליו, הסתגר סרומן ממגדלו ומעט לצאת ממנו. מרבית זמנו במגדל הוא הקדיש ללימודים (בעיקר אודות הטבעת הגדולה), וכאשר הוא כן יצא הוא סחר בסחורות ובידע.
בעצם עד אשר סרומן התמכר לבצע הכוח ונתן לקנאתו לגבור עליו, הוא חיי מעין חיים של שטעטל. האמנציפציה הצרפתית ביקשה מיהודי צרפת לוותר על אורך חיים בדלני שכזה כדי להיות חופשיים ככולם, וכך גם נדרש מסרומן.

גישה ציונית

אלטנוילנד של תיאודור הרצל נפתח במשפט שאולי הכי מזוהה עם התנועה הציונית- אם תרצו אין זו אגדה. ובתשובה לכך, הספר מסתיים באם לא תרצו-

…ואילו אם לא תרצו, הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות…גם החלום דרך נאה היא למלא את הימים שעלינו לעשות עלי אדמות. חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב. כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם ואל החלום ישובו".

יהיה זה זמן טוב להזכיר את שמו המקורי של גאנדלף- אולורין. אולור פירושו חלום המורכב מזיכרון ודמיון, והתנועה הציונית בהחלט הייתה רעיון אשר לבש צביון מלא של צורה ופרטים.
גאנדלף עצמו נוסד מן החלום ואל החלום הוא שואף לחזור תמיד, החלום הוא הדבר המניע את כל מעשיו וכך הוא ממלא את זמנו עלי אדמות הארץ התיכונה. ספר ההוביט מסתיים בדו-שיח בין גאנדלף לבילבו ההוביט על ההרפתקאות הנפלאות שעברו יחדיו.
וגאנדלף אומר לו:

בודאי אינך מפקפק בנבואות, רק משום שהיה לך חלק בהגשמתן. אינך סבור, או שמא סבור אתה שכל ההרפתקאות והעלילות שעברו עליך הצליחו רק הודות למזל, למען תעלתך בלבד? בריה נאה אתה מר בגינס, ואני מחבב אותך מאוד; אבל אחרי-ככלות-הכל אינך אלא יצור קטן למדי בתוך עולם גדול!

במילים אלו גאנדלף מתכוון לכך שנבואות, כאלו שהפכו כבר לאגדה, אינן מתגשמות מעצמן, אלא אלו הרוצים בהגשמתן חייבים לפעול לכך. הרפתקתו של בילבו לא הייתה יכולה לצלוח אילו הוא סמך על מזל בלבד- היא צלחה משום שבילבו חלם, הרגיש, חשב ורק אז פעל.
וכל זה היה תחת הכוונתו של גאנדלף. כמו בילבו, גם התנועה הציונית הייתה יצור קטן למדי בתוך עולם גדול, וגם הם צריכים היו לשתף פעולה עם כוחות גדולים וחזקים מהם כדי לבנות בית יהודי, בארץ ישראל. חיים ויצמן הבין זאת היטב ובתור כך פעל בצינורות גדולים יותר, בבריטניה הגדולה. בעזרת ידיעותיו ככימאי, הוא הצליח להפיק אציטון מתירס ובכך עזר רבות לבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. השפעת וקסמו האישי היו גדולים עד מאוד והוא הצליח להשיג מעמד של נציג ממשלה זרה בפרלמנט הבריטי, ובסופו של דבר גרם להצהרת בלפור.

גאנדלף הבין אפוא, כי על מנת לנצח במאבקו, ובסופו של דבר לחזור למולדתו, עליו לפעול באמצעות המעצמות וכמו ויצמן להניע תהליכים גדולים כקטנים על מנת להשיג את המטרה. ועל כן המלך אראגורן כינהו:

"the mover of all that had been accomplished". (The end of the third age,100)

סוף דבר – תודה לטולקין

הספר הראשון של טולקין שקראתי היה בגיל 16, ומאז התמכרתי לעולם הפנטזיה שיצר. לא העלתי על דעתי שאי פעם אנתח אחת מן הדמויות שלו על פי מאפיינים יהודיים, אך אני שמח שעשיתי זאת. במהלך הכתיבה יכולתי לראות שחיבור זה אמור להיות ארוך הרבה יותר, אך אפילו מילים אלו כבר חורגות מגודל העבודה הנדרש.
בשלב מסוים חשבתי לקצר את העבודה ולהתמקד לעומק במאפיין אחד או שניים, ואכן יש צורך להעמיק הרבה הן בכתביו של טולקין ופירושם והן במקורות היהודיים (מלבד שניים שלא היו יהודיים). מסיבה זו אני חש כי חיבור זה אינו ממצה את מלוא היופי הגלום בו. ההחלטה להשאיר את החיבור עם מספר מאפיינים יהודיים נבעה מכך שחשתי כי תיאור היהודים על פי תכונה אחת ובודדת גובלת באנטישמיות ולכל היותר בדעות קדומות. בנוסף, אמנם מאפיינים רבים מאלו אשר צוינו כאן מצויים אצל כל עם, אומה ודת.
אבל רק דרך צירופן של כל המאפיינים הללו יחדיו, יצליחו לתאר את היהודי. והדבר נכון גם לתיאורו של גאנדלף. חיבור זה נעשה בהנאה כיוון שהוא הצליח ליצור איחוד בתוכי בין שני דברים שמאוד חשובים לי: הדמיון, שפותח רבות על ידי כתביו של טולקין, והזיכרון, שפעמים רבות אני מרגיש שאני נושא את הזיכרון היהודי בתוכי. במילים אחרות- חיבור זה הצליח להוציא ממני את האולור היהודי.

ביבליוגרפיה

• הלוי, ה. (1946). כל שירי רבי יהודה הלוי, שירי ציון. תל אביב: הוצאת מחברות לספרות.
• הרצל, ת. (1961). אלטנוילנד. בת ים: לוין- אפשטיין בע"מ.
• זימל, ג. (2012). הזר. כיצד תתכן חברה. תל אביב: קו אדום.
• טולקין, ג'. (1979). ההוביט. תל אביב: זמורה ביתן.
• טולקין, ג'. (2001). סיפורים שלא נשלמו. תל אביב: זמורה ביתן.
• עגנון, ש. (1950). סמוך ונראה. תל אביב: שוקן.
• סנש, חנה. (2003). יומנים שירים עדויות. הקיבוץ המאוחד.
• Thomas, p. (1858). Reliques of Ancient English Poetry, vol. 2. Edinburgh: James Nichol.
• Tolkien, J. (2001) The Lord Of The Rings. London: Collins.
• Tolkien, J. (1977). The Silmarillion. Surrey: Book Club Associates.
• Schneer, J. (2011). The Balfour Declaration. London: Blooomsbury Publishing.

אודות המחבר

נוה טל, בן 26 וגר בתל אביב. נוה הוא סטודנט לקראת סיום תואר ראשון בממשל וחברה (מדעי המדינה ומדעי החברה)
במסגרת לימודיו עבר נוה התמחות בארגון סיד ישראל- ארגון לפיתוח בין לאומי.
במהלך השנה האחרונה החל נוה בתהליך הקמה של חברת סטארט אפ Storyline World, אשר שמה לעצמה למטרה להקנות את אהבת הקריאה לילדים ובני נוער.
נוה מרבה לקרוא ומרבה לכתוב, ומאוד אוהב את הכתיבה של טולקין.