גבורה, רעות ואחוות לוחמים בשר הטבעות

תמליל הרצאה שנישאה בפני באי כנס 'אבק כוכבים' 2004 על המחבר: גבריאל שירת כלוחם וכחובש בגבעתי ולחם בלבנון ובשטחים, גם בשירות המילואים הוא ממשיך לשרת בתפקידי לחימה. במבצע "חומת מגן" נלחם בג'נין. שר הטבעות הוא סיפור של עולם במלחמה. ככזה, מתוארים בו לא מעט קרבות ורבים מהגיבורים בו הם לוחמים ששגרת הלחימה שלהם מתוארת במגוון מצבים. סיפורים אלה נכתבו על בסיס סיפורו הפרטי של טולקין. הוא שאב אותם מחוויותיו כקצין ולוחם במלחמת העולם הראשונה. יש הגורסים כי סיפור שר הטבעות הוא אנלוגיה למלחמת העולם השנייה ודוגמאות לא חסרות: סאורון המנסה להשתלט על הארץ התיכונה הוא הִיטלר המנסה להשתלט על אירופה והעולם, גרמניה היא מורדור וארצות המערב הן בעלות הברית – בריטניה וארה"ב – הטבעת כפצצת האטום וכן הלאה. טולקין התכחש לכך מפורשות: "המלחמה שהתנהלה במציאות, אין היא דומה במהלכה ובתוצאותיה למלחמה שבאגדה." בהמשך הוא כתב הכחשה מוצקה יותר לרעיון זה: "הפרק העקרוני 'צללי העבר' הוא אחד הפרקים הקדומים ביותר של הסיפור. הוא נכתב זמן רב לפני שתחזית הצל של 1939 נהפכה לאיום של שואה ללא מפלט, והעלילה המעוגנת בו הייתה מתפתחת, בעיקרו של דבר, לפי אותם קווים, גם אילו נמנעה השואה. מקורותיו של הסיפור נעוצים בדברים שגמלו בדעתי מכבר, ובחלקם אף נכתבו, ולא שונו מחמת המלחמה שפרצה ב-1939." סיפורי הלוחמים שעליהם כותב טולקין מתבלטים מיד לעיני (ובוודאי לעיני כל לוחם). לאור ניסיוני האישי כלוחם, אנסה בהרצאה זו להראות כי אכן היו השפעות חיצוניות על כתיבתו של טולקין, אולם מרבית ההשפעה נובעת ממלחמת העולם הראשונה. ההשפעה ניכרת בעיקר בסיפורי הלוחמים, בקרבות וברגעים הקטנים אשר בסיפור ופחות בתמונה הסיפורית הכוללת. טולקין לחם בקרב על נהר הסום – היה זה קרב חפירות שהתנהל במשך חודשים, ביום הראשון לקרב היו לבריטים כ-60,000 נפגעים, מתוכם כ-20,000 הרוגים. טולקין שהה בחפירות כמה חודשים עד שפונה בגלל מחלה קשה. במהלך תקופה זו נהרגו שניים מחבריו הטובים. חוויה משמעותית זו הטביעה את חותמה בכתיבתו של טולקין, שבה שזורים סיפורי גבורה רעות ואחוות לוחמים. "חייב אדם להתנסות אישית בקדרות צילה של מלחמה, כדי לדעת את כובד מועקתה". לאחר שהעליתי בפניכם את הטענה כי מלחמת העולם הראשונה היא זו אשר השפיעה יותר על טולקין, ברצוני להראות, בעזרת דוגמאות משרה"ט, כיצד מצבים אלו היו חיים אצל טולקין ונשאבו מניסיונו האישי. בשביל להעביר לכם את חיות התיאורים הללו, אעזר בניסיוני האישי, בחוויותיי ובאלו של חברי מעברי הצבאי ובסיפורים אמיתיים אחרים. את חיות התיאורים אמחיש בעזרת סיפורי רעות, אחוות לוחמים וגבורה. לפני שאתחיל אתן הסבר קצר – מהם רעות, גבורה ואחוות לוחמים. מהי רעות? רעות הינה קשר נפשי עמוק בין שני בני אדם או בין קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים. הרעות יכולה להיווצר בשני אופנים מרכזיים: · חברות הנמשכת שנים רבות מאוד ויוצרת הכרות עמוקה בין הרעים. · מצב קיצוני בו נמצאים אנשים אשר מצליחים לגבור עליו בכוחות משותפים, כגון: קרב, מצב של מצוקה בטיול בהרים וכו'… מהי אחוות לוחמים? אחוות לוחמים הינה קשר הנוצר בתוך קבוצת לוחמים (קטנה יחסית, עד לסדר גודל של פלוגה [קבוצה של כ 80 לוחמים המורכבת מ 4 מחלקות: 3 מחלקות לוחמות ומחלקת מנהלה] בה כולם מכירים האחד את השני). הקשר מתגבש במהלך השרות הצבאי ומתחזק כאשר הקבוצה מצויה בתנאים קשים של לחימה. הקשר בא לידי ביטוי גם בחיי השגרה ולא רק ברגעים של קרב או בסיטואציות קשות. לא כל הלוחמים חייבים לקיים קשר מופתי, בתוך הקבוצה יכולות להתקיים אינטריגות. מהי גבורה? גבורה הינה הקרבה עצמית של פרט או של קבוצה מסוימת לטובת הכלל ללא כוונת רווח. ההקרבה אינה בהכרח הקרבה של חיי אדם אלא גם של רכוש וכדו'. ניתן להבחין בכמה רמות של גבורה: · הגבוהה ביותר היא ההקרבה שנעשית ללא ידיעה וללא ביטחון כי היא תפתור את המצב אליו נקלעו הסובבים. · הרמה השנייה היא ההקרבה שנעשית בידיעה כי היא תפתור את המצב. אבל האדם המקריב חש ספק אם ההקרבה לא תעזור. · הרמה השלישית היא ההקרבה שנעשית רק בידיעה כי היא תפתור את המצב. לאחר שהגדרנו את המושגים נעבור לדוגמאות:

רעות

במהלך הטירונות שלי בגבעתי, היו שני חיילים שלא אהבו אחד את השני (בלשון המעטה) בשל ריב שפרץ ביניהם כבר באחד הימים הראשונים של הטירונות. הם הרבו להקניט אחד את השני ולעיתים הגיעו גם לידי ריב ממשי. באחד הימים לקראת סוף הטירונות, הפכה אחת ההקנטות לקרב מהלומות ואגרופים. בתור עונש הפרידו אותם המפקדים מהמחלקה והלינו אותם במשך יומיים באוהל סיירים. במהלך יומיים אלה, היה להם זמן פנוי בשפע וכך הם גילו כי רב המשותף על השונה. הם התקרבו אחד לשני עד שלא ניתן היה להפריד ביניהם. איזו רעות בשרה"ט מזכירה דוגמא זו? הרעות הקרובה ביותר לדוגמה זו היא של לגולאס וגימלי. אם ננסה לנתח אותה נמצא כי גם הם לא "אהדו" אחד את השני בתחילה, אך בשונה מהדוגמה הקודמת, חוסר הסימפתיה נבע מדעות קדומות של השניים האחד על גזעו של השני. הקטע הבא הינו ציטוט מהפרק "המועצה של אלרונד", בו לגולאס מספר כי גולום ברח מהשגחתם. "'לא מיעוט השגחה' אמר לגולאס. 'ואולי עודף של חמלה. וכן חושדים אנו שהאסיר נעזר בכוחות מן החוץ, ויש היודעים על מהלכינו יותר מן הרצוי לנו. יומם ולילה שמרנו על אותו יצור, כבקשת גאנדאלף, לו גם עייפנו מן המשימה הזאת. אך גאנדאלף ביקשנו להשאיר פתח לתקווה שירפא, ועל כן לא נתננו ליבנו להחזיקו כל העת בצינוק שמתחת לאדמה, מקום שישובו מחשבותיו השחורות להשתלט עליו. 'בי לא נהגתם במידת החסד,' אמר גלואין וברק ניצת בעיניו, בהיזכרו בימי שבתו בבור-כלא בממלכת בני-לילית. 'חוסה נא' אמר גאנדאלף. 'אל נא תפסיק אותנו, גלואין רעי הטוב. היה זה מקרה מצער של אי-הבנה, והוא בא על תיקונו מכבר. אם יועלו כאן כל התלונות שבין גמדים ובני-לילית, כי אז מוטב לנו שננטוש את המועצה הזאת". השינוי בקשר בין לגולאס וגימלי החל כאשר ראה לגולאס את אבלו של גימלי על קברו של באלין ונמשך כאשר גאלאדריאל קנתה את ליבו של גימלי ביחסה אליו למרות התנהגותם של האלדיר וקלבורן. המחיצות האחרונות נפלו בעת הקרב בנקרת הלם. זאב ועידן "גילו" אחד את השני במהלך שירות מילואים בחומת מגן, מאז הפכו לצמד חמד. המיוחד בקשר הזה הינו השוני התהומי (ממבט שטחי) בין השניים. זאב – בן 34, יוצא גולני, אב ובעל ואיש מחשבים ממרכז הארץ ואילו עידן – בן 22 קיבוצניק עם רסטות שרק חזר מטיול בהודו, שהיה זה לו שירות המילואים הראשון. דוגמה זו שוב מזכירה לנו את השוני בין לגולאס וגימלי וכיצד ניתן לגשר על הפערים כאשר מכירים לעומק. דן ורותם, בני 34, הגיעו לפלוגה באותה שנה, מאותו יום ועד היום (כ- 12 שנה) הפכו לחברים טובים. במהלך מבצע חומת מגן הם תפקדו יחד בחפ"ק (חוליית פיקוד קדמית) סמ"פ ועברו את כל התקופה יחד כאשר הם נשענים אחד על השני ומחזקים אחד את השני. מיותר לציין כי תקופה זו תרמה יותר מכל לחיזוק הקשר ביניהם. אם עד עתה הם נפגשו לעיתים רחוקות מחוץ למסגרת המילואים, כיום הם נפגשים הרבה יותר ומדברים הרבה יותר בטלפון. דוגמה זו מזכירה מאוד את הרעות שנוצרה בין מרי ופיפין – שניהם היו חברים טובים גם לפני המסע אך הם היו פוחזים וילדותיים משהו. הקשר בניהם התחזק מאוד לאחר החוויה הקשה שעברו בשבי האורקים, ולכל אורכו נעזרו ונתלו אחד בשני בכדי להקל על סבלם. מאז לא נפגמה ידידותם. בשובם לפלך נאמר לנו כי: "מרי ופיפין המשיכו להתגורר יחד בקְרִיקְהוֹלוֹ, ותנועה רבה התנהלה בין בוקלאנד ובין מעון באג. שני הנוסעים הצעירים עשו רושם אדיר על יושבי הפלך בשיריהם ובסיפוריהם, בלבושם המהודר ומסיבותיהם הנפלאות. הבריות אמרו עליהם שהם נוהגים כ"אדונים", אך נתכוונו רק לטובה. כי הם חיממו את לב רואיהם בצאתם רכובים בשריונם הנוצץ ובמגיניהם המעוטרים לנוי, ופיהם מלא צחוק ושירת עמים רחוקים; ואף על פי שעלו לגדולה ולתפארת לא נשתנו כל עיקר: יתירה מזו, עתה היו מסבירי פנים ואדיבי לשון ומלאי חדווה, עוד יותר מבעבר." ואילו הנספחים מוסיפים כי הידידות לא נפגמה לאורך כל חייהם, וגם בזקנתם עשו ביחד עוד מסע אחרון למינס טירית, שם מתו ונקברו בראת דינן. וכמובן, אי אפשר ללא הדוגמה של פרודו וסאם, ההבדל בין דוגמה זו לדוגמאות הקודמות הוא בסוג הקשר שהיה ביניהם לפני שיצאו למסע. הקשר היה חברי אבל עם הבדלי מעמדות, קשר זה התחזק מאוד בעקבות המסע למורדור אך בסופו עדיין נשאר עניין המעמדות. אין הדבר גורע מהרעות שנוצרה ביניהם כיוון שעדיין כל אחד מהשניים היה מקריב עצמו למען חברו. האם יכולה להתקיים רעות בין כוחות הרשע? למיטב ידיעתי, אין בשרה"ט דוגמה לכך, אך אני מאמין שעקרונית הדבר בהחלט אפשרי. אולי בין האורקים לא ניתן יהיה למצוא רעות, אך הלוחמים מהדרום ומהמזרח הם בני אדם לכל דבר, ואין סיבה שלא תתקיים ביניהם רעות. בקרב בפלנור מתואר אופן לחימתם: "ואנשי המזרח היו חסונים ולמודי מלחמה ולא ביקשו חנינה. הם היו שבים ומתקבצים באשר יכלו, ליד בקתה שרופה או אסם הרוס, על גבעה ותל, בשולי חומה ובשדה פתוח, ולוחמים עד שפנה יום." היות והסיפור מתרחש מנקודת מבטם של חבורת הטבעת, אין אנו רואים התייחסות לרעות בין כוחות הרשע.

אחוות לוחמים

כאמור, אחוות לוחמים הינה קשר הנוצר בתוך קבוצת לוחמים בה כולם מכירים אחד את השני, אשר מתגבש במהלך השרות הצבאי. אחד מהשיאים הטרגיים במבצע חומת מגן היה ההיתקלות בג'נין. לפי תחקיר התקלות כוח המילואים בג'נין – כאשר נתקל הכוח של המ"פ בפעם הראשונה, נהרגו ממכת האש 4 חיילים ושניים נפצעו (הם נפטרו מאוחר יותר). חבריהם בכוח החילוץ לא חשבו פעמים ונכנסו לסמטה בה שכבו חבריהם בניסיון לחלצם. הם לא חשבו לפני שנכנסו, בראש מעיניהם עמדה ההצלה של החברים לנשק. בדיעבד הייתה זו טעות, כיוון שעל כוח החילוץ היה לנטרל קודם את הסכנה ורק אז להציל את חבריהם. בסה"כ נהרגו 13 לוחמים, מהם 6 מהכוח הראשוני ו7 מכוח החילוץ. גם בצה"ל וגם בצבאות זרים ידועים סיפורים לא מעטים על אחוות לוחמים. חובש שכל מעייניו נתונים לטיפול בפצוע, והוא מסתער תחת אש ונפגע בעצמו. חיילים שמסתערים לעזרת חבריהם מבלי לחשוב על הסכנה הצפויה להם עצמם. גם שירים נכתבו על כך, לדוגמה – בלדה לחובש של יהורם גאון. אחוות לוחמים בשרה"ט מתקיימת באופן הברור ביותר בחבורת הטבעת. כפי שהזכרתי קודם, אחוות לוחמים אינה אומרת כי הלוחמים עצמם מקיימים קשרי ידידות מלאים ביניהם וגם בקבוצה כזו יתכנו אינטריגות וחילוקי דעות. אבל האחווה צצה ועולה ברגעי מצוקה ולחימה קשה. בתחילת דרכה של החבורה לגולאס וגימלי לא כל כך "הסתדרו" וגם בורומיר היה מעין אאוטסיידר, אולם בעת לחימה (כמו בחדר המָזָרָאבוּל ובפָארָת גָאלֶן) כולם לחמו יחד ובמידת הצורך אף היו מוכנים להקריב עצמם למען אחרים. "בני החבורה לא יכלו לעמוד על מספרם. ההסתערות הייתה נמרצת, אך האורקים נבוכו מול עוז-תוקפה של ההגנה. לגולאס ביתק גרונם של שניים בחציו. גימלי קטע רגליו של אחד שעלה בקפיצה על קבר באלין. בורומיר ואראגורן קטלו רבים. אחר שנפלו שלושה-עשר נמלטו היתר בקול צווחה בהשאירם את המתגוננים בלא נזק, להוציא שריטה שנשרט סאם בפדחתו. בכפיפה מהירה הציל את נפשו. את יריבו האורק הפיל בכל זאת, בתנופת החרב אשר לקח מן הכוך". כמובן שאסור לשכוח את הקרב בו מציל בורומיר את מרי ופיפין. אבל סיפור זה יובא בהמשך. אולם, אחוות לוחמים אינה מתבטאת רק בעת לחימה, אלא גם באכפתיות ודאגה לחברים בדברים הקטנים והיומיומיים כגון מזון ביגוד וכו'… את יום העצמאות באותה שנה של חומת מגן חגגנו במחנה הפליטים בו היינו. זוהי אחת מאותן החוויות המיוחדות שעברו עלי. היינו באחד הבתים, והלחימה הייתה כבר לקראת סיומה. לאחר תפילת ערבית חגיגית התחלנו (החברה הדתיים) לרקוד ולשיר בקולי קולות "עם ישראל חי" וכו'… ולאט לאט החלה כל הפלוגה להצטרף למעגלים ולשירים, הרמנו תאורות באוויר (תחליף לזיקוקין) שתינו יין טוב ושמפניה שהמ"פ החביא במיוחד לערב זה. למחרת נודע לנו כי שמעו אותנו כמעט בכל מחנה הפליטים. "אותו בוקר הדליקו אש בגיא מוסתר ששיחי אדר סבוכים הקיפו אותו מעברים, וסעודתם, ספק ערבית ספק שחרית, הייתה עליזה מכל קודמותיה מאז צאתם לדרך. הם לא נחפזו לעלות על יצועם מאחר ששנת לילה שלם הייתה צפויה להם, ולא היה בדעתם לצאת לדרך עד ערב יום המחרת. רק אראגורן היה שתקן וחסר מנוחה. אחר שעת מה פרש מן החבורה ועלה בהר. שם עמד בצלו של עץ, משקיף לדרום ולמערב, וראשו נטוי כאילו הוא מקשיב למה. אחר חזר לשפת הגיא והשפיל מבט אל האחרים, השקועים בשיחה ובצחוק." האם תתכן אחוות לוחמים בכוחות השחור? בשרה"ט אין דוגמה ממשית אולם ישנו משפט המרמז כי האורקים ידעו אחוות לוחמים מהי. הקטע המצוטט הינו חלק משיחתם של שאגראט וגורבאג לאחר שתפסו את פרודו בקירית אונגול: "אני מתאר לעצמי שלא תמצא הרבה באותו ברנש קטן, אמר גורבאג. ייתכן שאין לו חלק במאורעות. האחר, זה הגדול בעל החרב החדה, כפי הנראה לא יחס לו חשיבות – והפקיר אותו. אופייני לבני-לילית". בנוסף לכך איני רואה כל מניעה כי גם אצל לוחמי הדרום תתגלה אחוות לוחמים. אחוות לוחמים אינה חייבת בהכרח להיות חיובית. לפעמים יש לה גם פנים בעייתיות. הסיפור הבא הוא סיפורם של יוסי ואסידו. בתחילת הקרבות במחנה הפליטים, הפלוגה קיבלה משימה של כיתור המחנה. לאחר כיומיים קיבלנו פקודה להיכנס למחנה, פרט למחלקה אחת. יוסי ואסידו היו חיילים במחלקות שהיו אמורות להיכנס למחנה הפליטים. הם לא יכלו לעשות זאת מרוב הפחד, אסידו החל יורה באוויר ויוסי חזר ללא הפסקה כי מסוכן להיכנס כיוון שהוא עלול למות והוא בן יחיד. היות והמ"פ לא רצה בדמורליזציה של שאר חיילי הפלוגה, כיוון שידע שהפחד מדבק, ומצד שני, היה חשוב לו בכל זאת לתת להם מוצא של כבוד, הם נשארו עם המחלקה האחרת ובה יכלו למלא תפקיד מועיל. המקרה המקביל בשר הטבעות הינו המקרה של 1000 הלוחמים שאראגורן שחרר לפני הקרב על השער השחור. לאחר הקרב בפֶּלֶנוֹר גאנדאלף רצה לקנות זמן לפרודו, אראגורן ושאר האלופים הובילו צבא לשער השחור על מנת להסיח את תשומת ליבו של סאורון. הדרך היתה מפחידה ומדכאת, וחלק מהחיילים נתקפו פחד: "כה עגום היה מראה המקומות האלה, וכה עמוקה הייתה תחושת הזוועה, עד שמקצת החיילים נמס לבם ולא יכלו להמשיך עוד, אם ברגל ואם ברכיבה. אראגורן הביט בהם, ועיניו הביעו חמלה יותר מזעם. כי היו אלה בחורים צעירים, בני רוהאן וחבל המערב הרחוק… שהורגלו מילדות לראות בשם "מורדור" את התגלמות הרע שאין לו דמות של ממש, אגדה רחוקה שאין לה מקום בחייהם הפשוטים. עתה כמו מצאו עצמם מהלכים בחלום בלהות שקרם גידים ועור: הם לא הבינו את פשר המלחמה, ותהו על הגורל שהמר להם כך. "לכו!" אמר אראגורן. "אך שמרו על מקצת כבודכם ואל תרוצו בבהלה! יש תפקיד שתוכלו לעמוד בו ולא תתבזו בעיניכם. רדו בכיוון דרום מערב עד בואכם לקאיר-אנדרוֹס, אם תמצאוה מוחזקת בידי האויב, כפי שאני חושש, נסו לשוב ולכובשה. החזיקו בה עד הסוף ושמשו מגן לגונדור ולרוהאן!" אחדים מהם שבושו מפני חסדו, התגברו על פחדיהם והמשיכו ללכת, ואחרים התעודדו בשמעם על מעשה ראוי לגבר שהוא לפי שיעור כוחם, ופנו ללכת." תגובתו של אראגורן היא מצד אחד להכיר בפחד ולטפל בו, על מנת שלא יתפשט בין שאר החיילים, ומצד שני לעשות ככל שניתן על מנת לשמור על כבודם של החיילים בעיני עצמם.

גבורה

גבורה נובעת (בין היתר) מרעות ואחוות לוחמים. התנהגות הלוחמים מכוח החילוץ שאת סיפורה הבאתי קודם (מהתחקיר של הקרב בג'נין), הינה גבורה לשמה. הלוחמים חשבו בראש ובראשונה לא על עצמם אלא איך לחלץ את חבריהם שנפצעו או נהרגו. הם הסתערו קדימה למרות האש שנורתה עליהם ובמהלך הקרב נפצעו או נהרגו בעצמם. הקצין של כוח החילוץ (דרור ז"ל) הגיע לזירת הקרב תוך כדי שהוא יודע שהמ"פ (עודד ז"ל) נפצע קשה. הוא וחייליו ניסו לחלץ את הכוח הנפגע וספגו בעצמם מכת אש קטלנית. "אחד החיילים, שנפצע במכת האש הראשונה, ואיבד במהלכה את נשקו, מוציא רימון ושולף את הנצרה. הוא שומע קולות בערבית ונדמה לו שהמחבלים סופרים גופות. הוא מתכנן לפוצץ את הרימון על עצמו ועל המחבלים כשיתקרבו אליו." (מתוך תחקיר הקרב בג'נין) זוכרים את הקרב של בורומיר שהזכרתי קודם לכן? ההקרבה של בורומיר בפארת גאלן הינה דוגמה קלאסית. בורומיר אץ לעזרתם של מרי ופיפין, הוא מנסה לתת להם סיכוי להימלט ואם תוך כדי כך יצליח להפחית את כמות הרודפים – מה טוב. בורומיר נהרג תוך ידיעה ברורה שהוא מקריב את עצמו למען הסיכוי שמרי ופיפין ינצלו. "והנה בורומיר, מסתער בין העצים. הוא הכריח אותם להלחם. רבים מיגר בחרבו, ויתרם ברחו… מטר של חצים המטירו וכולם מכוונים אל בורומיר. בורומיר תקע בקרנו עד שנצטלצלו היערות, ותחילה נבוכו האורקים ונרתעו אחור. אך כיוון שלא בא מענה מלבד ההד, חזרו והתקיפו במשנה זעם. מעבר לכך לא זכר פיפין הרבה. הדבר האחרון שנחרת בו היה מראהו של בורומיר הנשען על עץ ותולש חץ מגופו. ואז לפתע ירדה החשכה." דוגמאות נוספות לגבורה בשרה"ט: סאם במאורתה של שִילוֹבּ ובהיכנסו למבצר בקירית אונגול בכדי להציל את פרודו. מרי בעזרתו לאיאווין בקרב מול מלך הנאזגול. פיפין בקרב האחרון מול השער השחור כאשר התעמת עם הטרול. האם תיתכן גבורה בכוחות השחור? בהחלט, וכאן אף ניתנת לנו דוגמה בספר עצמו. במוריה, אחד מקציני האורקים פורץ לתוך חדר המאזרבול. הוא מתחמק מחרבו של אראגורן ופוגע בפרודו. אין ספק שהוא יודע שצפוי לו מוות. "אך בטרם הספיקו פיפין ומרי להציג את כף רגלם על המדרגות, התפרץ לאולם אחד מקציני האורקים שקומתו כמעט כגובה-איש, והוא עטוי שריון שחור מכף רגל ועד ראש; מאחוריו, בפתח הדלת, התגודדו בני לווייתו. פניו השטוחות נזעמו, עיניו היו כגחלים ולשונו אדומה; בידו החזיק חנית. בדחיפת מגינו הגדול, העשוי עור, סיכל את מכת חרבו של בורומיר, הדפו אחור והפילו לארץ. מהיר כנחש בכפיפת-גוו, נמלט מתנופת חרבו של אראגורן, פרץ לעיצומה של החבורה והטיח את חניתו בפרודו. החנית פגעה בצידו הימני של פרודו, השליכה אותו לקיר וסימרה אותו. סאם פלט צעקה והלם בחנית עד שנותצה. ובעוד האורק משליך מידו את גדם החנית השבורה ושולף פגיונו, נחתה 'אנדוריל' על קסדתו. אור התברק והקסדה נבקעה לשניים. האורק נפל, שסוע ראש. סיעתו ברחה ביללה, ובורומיר ואראגורן מזנקים אחריהם"

סיכום

בהרצאה זו ניסיתי להראות כמה חיים היו זיכרונותיו של טולקין ממלחמת העולם הראשונה וכמה הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור. הדמיון בין סיפורים אלו לסיפורים של חברי ושלי אינו משאיר ספק כי מדובר באדם אשר התנסה במלחמה בעצמו. אנחנו, שקוראים את שר הטבעות היום, מניחים אוטומטית כי מלחמת העולם השנייה היא זו שהשפיעה עליו. מכמה סיבות: גם בגלל שבדורנו כמעט לא חיים אנשים אשר חוו את מלחמת העולם הראשונה ויכולים לספר עליה וגם בגלל שלנו כיהודים מלחמת העולם השנייה הרבה יותר רלוונטית. אבל צריך לזכור שבשביל טולקין המצב היה הפוך. דווקא את מלחמת העולם הראשונה הוא חווה כחייל במערכה, ובשנייה הוא היה בעורף המלחמה. "חייב אדם להתנסות אישית בקדרות צילה של מלחמה, כדי לדעת את כובד מועקתה; אך ככל שהשנים חולפות נוטים לשכוח כי מי שנקלע בצעירותו לשנת 1914, עבר חוויה מבעיתה לא פחות ממי שהיה מעורב ב1939 – ובשנים שלאחר-כך. עד שיצאה שנת 1918 נהרגו כל חברי הטובים, חוץ מאחד.".