לא בדיוק סיגורד ופפניר: בילבו וג'יילס מדברים עם דרקונים

מאמר זה הוא עיבוד של הרצאה שניתנה בכנס "הוביטון 2012" שהתקיים לרגל תרגומו החדש של ההוביט לעברית. הציטוטים מההוביט המובאים כאן לקוחים מתרגומו של משה הנעמי, שעליו גדלתי כילד.

בשנת 1932 פירסם ג'.ר.ר. טולקין את "ההוביט", ספרו העלילתי הראשון. לאור הצלחת הספר התחיל טולקין לעבוד על ספר ההמשך, שהתחיל כספר באופי דומה אבל התרחב והתפתח עד שהפך ליצירת הענק שלו –

"שר הטבעות". במקביל, כתב טולקין את “Farmer Giles of Ham”[2] , ספר ילדים נוסף שהושלם בשנת 1937 ופורסם בשנת 1949, שש שנים לפני שר הטבעות.

בעוד שר הטבעות מפתח את המיתולוגיה כפי שהוצגה לראשונה לקורא בהוביט, ויוצר אפוס הרואי שהוא הרבה מעבר לספר ילדים, האיכר ג'יילס נוטש את הלגנדאריום והוא ספר הומוריסטי לחלוטין, המציג דמויות שרובן מגוחכות וסאטיריות. עקב כך, יש הרואים בג'יילס, ולא בשר הטבעות, את ההמשך האמיתי של ההוביט. טולקין עצמו לא הזדהה עם קביעה זו כשאמר על ג'יילס: "קשה לראות בו ממשיך ראוי של 'ההוביט', אבל החיים בקושי נותנים לי זמן כלשהו לעבוד על ספר ההמשך האמיתי"[3].

ג'יילס, אם כן, איננו ההמשך האמיתי של ההוביט, אלא ניתן לראות בו הפוגה של טולקין מכתיבת שר הטבעות, מעין פיצוי על ההתמשכות של כתיבת שר הטבעות, ואולי גם על הכיוון שאליו פנה, כספר רציני הנוטש את הרעיון של "מיתולוגיה לאנגליה". מבחינה זו ג'יילס אכן מהווה פיצוי הולם – הוא ממוקם בארץ דמויית אנגליה, על מחוזותיה וכפריה, ובנוסף הוא מפתח את ההיבט הסאטירי שהיה קיים בהוביט (בעיקר בדמותו של שר עיר האגם), כאשר המלך ואביריו מוצגים כחבורה של שוטים מושחתים שאינם ראויים למעמדם.

כמו ההוביט, גם ג'יילס מציג במרכזו דמות של דרקון, ששמו קריסופילקס.[4] בדומה לסמוג, הוא מרושע וחובב זהב, אבל הוא נופל מסמוג בהרבה בעוצמתו וחוכמתו, ומהווה דמות קומית לחלוטין. בנוסף, סמוג, למרות שקשה לקורא שלא לחבבו, תואם את תפישת הדרקונים בלגנדאריום כחלק מעולם הרשע, והפיתרון האפשרי היחיד לגביו הוא להורגו. קריסופילקס אולי מרושע, אבל זהו רשע שניתן להתמודד עימו ולהתפשר איתו. בסופו של הספר ג'יילס אף משיג את הדרקון כבעל ברית אחרי שהתפשר על חלק מאוצרו, פיתרון המוצג כמוצא הרצוי וכעדות לתבונתו של ג'יילס.

הקשר הברור ביותר בין ההוביט ובין ג'יילס הוא בסצינה המקבילה בה נפגש גיבור הספר ומנהל שיחה עם הדרקון. בהוביט זו למעשה הבמה העיקרית שסמוג מקבל, וקשה שלא לראות בה את אחד משיאי הספר. אצל ג'יילס זו הפעם הראשונה בה אנו פוגשים את הדרקון, ואם כי מדובר בתחילת הספר וקריסופילאקס עתיד להופיע עוד פעמים רבות, גם כאן הרושם העיקרי שלו נוצר בסצינה הזו. אין ספק שלנגד עיניו של טולקין עמדה השיחה מההוביט כשכתב את השיחה המקבילה בג'יילס, ונקודות הדמיון בין השיחות הן רבות למדי. נקודות דמיון אלה נגלות למשל בסיטואציה הדומה שבה הדמות הראשית נדחפת למשימתה (על ידי הגמדים בהוביט ותושבי הכפר בג'יילס); בהיותה מלווה בדמות אחרת שדואגת להימנע ממפגש עם הדרקון עצמו – התחליף לבאלין של ההוביט הוא כלבו של ג'יילס, גארם (אולי הדמות החביבה וההומוריסטית ביותר בספר);
בהיותה מצוידת בחרב קסומה המעוררת חשש בלב הדרקון; ואולי באופן הברור ביותר, בהימנעות של הגיבור ממסירת שמו לדרקון, אם כי ג'יילס עתיד להפר כלל חשוב זה.

אך אם סמוג מתנהג כדרקון למופת, ובילבו מוכיח ששינן היטב את כללי השיחה עם דרקונים[5], הרי שבג'יילס שתי הדמויות סוטות מכללי ההתנהגות התקינים בצורה בוטה למדי, מה שהופך את הסצינות לשונות מאוד זו מזו.

דמיון ושוני אלה מודגמים עוד לפני תחילת השיחה. מפגשו של בילבו עם סמוג מציג את סמוג כמפלצת אפלה ומתוחכמת ואת בילבו כזהיר ושקול:

"כשהציץ בילבו שנית מן הפתח נראה סמוג שקוע בתרדמה עמוקה, כגוש מת ואפל, ורק משב בלתי-נראה של הבל העיד על נחירתו. בילבו התכונן לצעוד פנימה כאשר הבחין בנצנוץ אדום ונוקב, שבקע מתחת לעפעף המורד של עינו השמאלית. סמוג רק העמיד פנים כישן! הוא משגיח על פתח המנהרה!"

לא קריסופילקס ולא ג'יילס מגלים מידה דומה של מכובדות:

"והנה שם לפניו ראה ג'יילס את הדרקון, שרוע למחצה מעל גדר שיחים רמוסה, וראשו הנורא מוטל באמצע הדרך. "האוצילו!" קרא גארם ונמלט משם בחיפזון. הסוסה האפורה התיישבה בחבטה על אחוריה, והאיכר ג'יילס התעופף אחורנית לתוך התעלה שבצד הדרך. כאשר שירבב החוצה את ראשו, גילה שהדרקון ער לגמרי ומביט בו."

המשך הדברים הוא באותה הרוח. דברי הפתיחה בין סמוג ובין בילבו מציגים נבל מתוחכם מחד ויריב ראוי וזהיר מאידך:

"ובכן גנב! אני מריח באוויר את ריחך. אני שומע את נשימתך. בוא-נא הנה! קח לך עוד ועוד, יש די והותר!"

"לא, תודה רבה, סמוג האדיר! לא באתי בשביל המתנות. חפצתי רק להתבונן בך ולראות אם נהדר אתה כל כך, כמו שנאמר בכל הסיפורים. לא האמנתי להם."

"האם מאמין אתה עכשיו?" אמר הדרקון שנהנה מהמחמאה, גם אם לא האמין אף למלה אחת מתוכה.

"האמת היא שהמציאות עולה לאין-שיעור על מה שמספרים השירים והספורים, הוי סמוג הגדול והנורא שבאסונות."

משפט הפתיחה האירוני של סמוג "קח לך עוד ועוד, יש די והותר", יכול היה להיות מושמע על ידי מנהיג פשע, לפני הוצאתו להורג של מי ממשרתיו שנתפס במעשה גניבה. דוגמה ספרותית לאותה האירוניה קיימת ב"מיכאל סטרוגוב" של ז'ול ורן, שם מנהיג הטטרים, פיאופר חאן, פונה לגיבור הספר במלים "מרגל רוסי. באת לראות את הנעשה במחנה הטטרי! ובכן, הבט במלוא עיניך, הבט!" כהקדמה לעונש העיוורון שהוא מתכנן עבורו.

בין ג'יילס ובין קריסופילקס מתרחשת דינמיקה שונה במקצת. את דברי הפתיחה ביניהם ניתן לתאר כשילוב של פרודיה על שיחת ה"בוקר טוב" בין בילבו וגאנדאלף והשיחה (המדומיינת) שבין חזרזיר והפילנפיל שבא
לצוד אותו:

"בוקר טוב!" אמר הדרקון. "אתה נראה מופתע."

"בוקר טוב!" אמר ג'יילס. "אני באמת מה שאמרת."

"סלח לי," אמר הדרקון. "סלח לי שאני שואל, אבל אולי במקרה אתה מחפש אותי?"

"מה פתאום?" אמר האיכר. "מי היה חושב לפגוש אותך כאן? סתם יצאתי לטייל."

מקום אחר בו ניכרים הדמיון והשוני בין השיחות, הוא הדרך בה מתאר המספר את מחשבותיו של הדרקון.

בהוביט: "זוהי, כמובן, הדרך הנכונה לשוחח עם דרקונים, אם אין בדעתך לגלות את שמך האמיתי(גישה נבונה), ואם גם אינך רוצה להרגיז אותם בסירוב מוחלט (אף זו גישה נבונה מאוד). שום דרקון אין בכוחו לעמוד בפני קסמה של לשון-חידות והניסיון להבינה. חלק מן הדברים לא הבין סמוג בכלל, אבל הוא חשב שהבין דיו, והוא צחק בלבו המרושע."

ובג'יילס: "היה לו לב מרושע (כמו לכל הדרקונים), אבל לא אמיץ במיוחד (דבר נפוץ למדי). הוא העדיף ארוחה שלא צריך להילחם עליה; אבל התיאבון שלו התעורר מחדש אחרי שינה ארוכה וטובה. הכומר מאלונלי היה איש צנום, כולו עור וגידים, וזה שנים רבות לא טעם הדרקון איש גדול ושמן. עכשיו
החליט לנסות וללכוד את מנת הבשר הקלה הזאת, ורק המתין עד שהטיפש הגדול הזה יחדל לרגע לעמוד על המשמר."

סגנון התיאור הדומה והאיזכור להיות ליבו של דרקון מרושע אינם מאפילים על השוני. סמוג משוחח עם בילבו ולא פוער את פיו ומעלה את הסצינה באש (תרתי משמע) משום שגישתו של בילבו מגרה את סקרנותו והוא נמשך לסגנון החידתי. הוא מעוניין בשיחה ומדמה לעצמו שניצח בה. לעומת זאת, קריסופילקס מעוניין
בבשרו של ג'יילס, חושב (לא בלי סיבה) שאין מדובר בבר שיח ראוי (בפחות עידון, שמדובר ב"טיפש הגדול הזה"), ומונע על-ידי מניעי אנטי-גיבור מובהקים.

אם עד כאן ההבדלים נבעו בעיקר מהנטייה של ג'יילס לקומיות ולגיחוך, הרי שההבדל הבא הוא כבר מהותי יותר, ונוגע להתמודדות של הגיבור האנושי עם המפגש.

בהוביט נכתב: "בילבו החל עתה לחוש שלא בנוח. בכל פעם שהבריקה מעליו עינו המשוטטת של סמוג, המחפשת אותו בין הצללים, עבר בו רעד, והוא נתקף חשק מוזר לרוץ ולגלות את עצמו לסמוג, ולספר לו את כל האמת. לאמיתו של דבר נשקפה לו סכנה חמורה שייפול שבי לקסם הדרקון. אך הוא אזר אומץ ודיבר שוב."

ולעומת זאת, בג'יילס: "יכול להיות שכך היה, ויכול להיות שזה עדיין כך," אמר ג'יילס, שהתחיל להיות מרוצה מעצמו. אפשר לסלוח לאדם המרגיש התרוממות רוח קלה כאשר דרקון גדול ומלכותי מתרפס לפניו."

זהו תימצות ההבדל בין הספרים ובין הדמויות. בילבו מתפתח תוך כדי הספר ונאלץ לעמוד במבחנים קשים יותר ויותר, אך הוא נותר תמיד ההוביט הקטן מן הפלך, ובסוף הספר חוזר להיות כזה. המפגש עם הדרקון מהווה עבורו תזכורת כואבת לכך. המפגש מתחיל כאשר בילבו חש בטוח מספיק להתחרות עם סמוג בחידות ולאתגר אותו, אך הוא מסתיים בהשפלתו של בילבו ואובדן גאוותו (למרות שהמטרה העיקרית, מציאת נקודת התורפה בשיריונו של הדרקון, מושגת ומביאה להבסתו). כאן הוא עומד למעשה במבחן הקשה ביותר בספר, ושורד אותו בקושי.

ג'יילס, לעומת זאת, לא נתקל במכשולים שכאלה. להיפך, מבלי להתאמץ הוא זוכה ש"דרקון גדול ומלכותי" (תיאור מוגזם במקצת…) יתרפס לפניו. אם עד עכשיו הוא מפגין חוסר התלהבות מוחלט מפעולה ולמעשה נדחף אליה על ידי תושבי הכפר, המפגש ממחיש לו את יתרונותיה של הגבורה. טולקין לא מציין מה בדיוק עובר בראשו של ג'יילס לאחר המפגש (הוא עסוק בציד הדרקון ובניהול משא ומתן עימו), אך מן הסתם אלו אינן מחשבות כדוגמת "לעולם אל תלעג לדרקונים חיים, בילבו שוטה שכמותך!" של מקבילו ההוביטי.

סצינת השיחה יוצרת תפנית עלילתית בשני הספרים, אך לכיוונים הפוכים.ג'יילס הופך במפגש זה מאנטי-גיבור לגיבור, בעוד בילבו עובר במידה רבה תהליך הפוך. עבור בילבו, המפגש עם סמוג הוא מעשה הגבורה האחרון שהוא עתיד לבצע. באירועים העיקריים העתידים לבוא, כמו הרג הדרקון או קרב חמשת הצבאות, בילבו ממלא תפקיד פסיבי למדי, כיאה להוביט צנוע. הפעולה החשובה היחידה שלו, לקיחת אבן החושן והצעתה כדרך לפתור את משבר בין הגמדים והאלפים, רחוקה מלהיות מעשה גבורה מהסוג שהורגל אליו. ג'יילס לעומת זאת מתחיל את הסצינה כדמות מגוחכת למדי, איכר שהתמזל מזלו במלחמה ושהתמזל מזלו לקבל חרב קסומה, ומסיים אותה כמכניע הדרקון. המשך הספר צופן לו גורל שונה לחלוטין מזה של בילבו – הוא עתיד להוכיח את עצמו בהבסת הדרקון כראוי מכל אבירי המלך, להשתלט מחדש על הדרקון בחוכמה ובתיחכום, ובסופו של דבר לעלות עד למדרגת מלך.

אין צורך להגיד שההוביט הוא ספר עמוק ומוצלח יותר מג'יילס. גם המהלך שעובר על הגיבור בהוביט מעניין בהרבה מעלייתו המטאורית של האיכר ג'יילס. אולם בסופו של דבר העלילות המנוגדות באות להעביר מסרים דומים: אנשים נדרשים לסיטואציה קשות ומאתגרות (ואפילו דרקון כמו קריסופילקס מספק סיטואציה כזו) כדי לגלות את האמת על עצמם. והגבורה קיימת גם בקרב מי שאינו נראה כך מלכתחילה. מסר זה עובר היטב גם דרך הגירסה הקומית והמגוחכת שמוצגת על ידי ג'יילס.

כסיכום, שתי הסצינות ממחישות את התכונות שראוי למצוא בספר ילדים משובח. בניגוד לספרים הנעים מקרב לקרב, הן נמנעות כמעט לחלוטין מאלימות, ומחליפות אותה בדיאלוג מוצלח ובשפע של הומור. בשתיהן הדמות החיובית היא הרבה יותר אנטי-גיבור מגיבור, ולעומתה הדמות המרושעת אינה דמות אופל חסרת פנים אלא נבל מקסים (יותר או פחות) שקל לחבב אותו.[6] אפשר לסיים מאמר זה בכך שגם כאן מוכיח טולקין שהוא עולה בהרבה, גם כסופר ילדים, על רבים מאוד מממשיכיו.