אפשר לומר שהפואמה השישית במספר 'איש הסהר ירד מוקדם במורד' הוא הגרסה האלטרנטיבית והעצובה יותר של הפואמה הקודמת 'איש הסהר נשאר נורא מאוחר'. הפואמה הזו מספרת על איש ירח עצוב ועשיר כקורח אשר נמאס לו לחיות בירח והוא נמלט להרפתקאה מטורפת. הוא משתוקק לצבעים ולחיים של העולם. אך הוא מגיע באמצע הלילה, כאשר העיירה עדיין ישנה. הוא מוסר את כל הונו על מנת לקבל דייסה מגעילה וקרה בת יומיים מטבח חמוץ פנים.
כמו הפואמה הקודמת, גם הפואמה הזו מגיעה משיר ילדים ידוע משירי 'אמא אווזה'. המקור לשיר אינו ידוע (כמו רוב השירים של אמא אווזה שיש חילוקי דעות בנוגע למקורה). להלן השיר:
"The man in the moon came down too soon,
and asked his way to Norwich,
He went by the south and burnt his mouth
By supping on cold plum porridge."
כמו בפואמה הקודמת, טולקין תהה על המשמעות המקורית של השיר הלא מאד הגיוני הזה. וכמו במקרים רבים-רבים אחרים הוא יצק בשיר הזה תוכן ומשמעות באמצעות שיר משלו שמובא ב Book of Lost Tales I ופורסם במקור באסופת שירים של לידס בשנת 1923. השיר דומה לשיר שמובא בטום בומבדיל אך שונה ממנו בכמה נקודות קריטיות במיוחד:
The Man in the Moon had silver shoon
And his beard was of silver thread
He was girt with pale gold and inaureoled
With gold about his head.
Clad in silken robe in his great white globe
He opened an ivory door
With a chrystal key, and in secrecy
He stole o'er a shadowy floor
Down a filigree stair of spidery hair
He slipped in gleaming haste,
And laughing with glee to be merry and free
He swiftly earthward raced
He was tired of his pearls and diamond twirls
Of his pallid minaret
Dizzy and white at ist lunar height
In a world of silver set
And adventured this peril for ruby and beryl
And emerald and sapphire
And all lustrous gems for new diadems,
Or to blazon his ale attire.
He was lonely too wit nothing to do
But to stare at the golden world,
Or strain for the hum that would distantly come
As it gaily past him whirled
And at plenilune in his argent moon
He had wearily longed a fire-
Not the limpid lights of wan selenties,
But a red terristrial pyre
With impurpurate glows of grimson and rose
And leaping orange tongue
For great seas of blues and the passionate hues
When a dancing dawn is young
For the meadowy ways like chrysoprase
By winding Yare and Nen.
How he longed for the mirth of populous Earth
And the sanguine blood of men
And covetedsong and laughter long
And viands hot and wine,
Eating pearly cakes of light snowflakes
And drinking thin moonshine
He twinkled his fee as the thought of the meat,
Of the punch and the peppery brew
Till the tripped unaware on his slanting stair
And fell like meteors do
As the wickering sparks in splashing arcs
Of stars blown down like rain
From his laddery path took a foaming bath
In the Ocean of Almain
And began to think, lest he melt and stink,
What in the moon to do,
When a Yarmouth boat found him far afloat
To the amazement of the crew
Caught in their net all shimmering wet
In a phosphorescent sheen
Of bluey whites and opal lights
And delicate liquid green
With the morning fish – it was his regal wish –
They packed him to Norwich town
To get warm on gin in a Norfolk inn
And dry his watery gown.
Though Saint Peter´s knell waked many a bell
In the city´s ringing towers
To shout the news of his lunatic cruise
In the early morning hours,
