קנון לאלף קולות[1]
מאת מייקל מארטינז
פורסם לראשונה ב-11 באוגוסט 2000
מאנגלית: יובל כפיר (אייתלאדאר)
http://www.ray-baneyewear2015.comhttp://www.airjordansneakerretro.com
מייקל מארטינז הוא טולקינאי מוכר מאד בקהילה העולמית. מארטינז הוא המחבר של הספר האלקטרוני 'פארמה אנדוריון: מאמרים על טולקין' וכמו כן עוסק בפרסום מאמרים על טולקין מדי חודש באתר Suite101.
יובל כפיר, המתרגם, עזר רבות לעמנואל לוטם בהכנת מהדורת התרגום החדש של שר הטבעות. כל המונחים והשמות העבריים במאמר זה תורגמו לפי נוסח המהדורה החדשה.http://www.airjordansneakerretro.com
עד עתה תרמתי רק מעט למאמץ של חובבי-טולקין שמטרתו לבסס קנון לצורך דיונים על טולקין. לא הקנון בה"א הידיעה, יש לציין, או הקנון האולטימטיבי, או הקנון הסופי, או אפילו הקנון הטוב ביותר. קנון כלשהו[2] ותו לא. תרומתי הצנועה הסתכמה במתן רשות לאנשים לאזכר את הפרוייקט הזה בפורום טולקין והאינקלינגס (לשעבר המועצה הלבנה).
הדיון הקנוני האמיתי החל באתר שפלות-התלים, אך נראה (בעת כתיבת מאמר זה) כי הוא נתקע. ואני סבור שאני יכול להבין מדוע נתקע. חלק מן הבעיה הוא שפרויקט ממין זה ייקח זמן רב, והיקפו מרפה-ידיים.ray ban aviator
אך אתחיל בהתחלה, עד כמה שיש ביכולתי להתחקות אחריה. הדיון בנושא "הקנון" צץ ועלה לעתים קרובות בקבוצות-דיון רבות על טולקין. שני אנשים או יותר חלוקים אודות פרט כלשהו בספרים, ומתחילים להביא ציטטות להוכחת עמדותיהם. הציטוטים, יש לקוות, הם מלאים וענייניים, אך לעתים קרובות מדי מישהו מביע התנגדות למקור המידע של עמיתו. הציטוט אולי מלא, אך הוא אינו נחשב רלוונטי בעיני כל הצדדים המעורבים.
למשל, האם רלוונטי לצטט את ספר הסיפורים האבודים כאשר דנים בסילמריליון? בין שתי היצירות מפרידות 50 שנה. אנשים רבים חשים שספר הסיפורים האבודים הוא רק סילמריליון מוקדם (הוא לא). אנשים רבים מציינים כי כריסטופר טולקין השתמש בספר הסיפורים האבודים כדי לכתוב חלקים מן הסילמריליון (הוא אכן עשה זאת). אם כן, האם ספר הסיפורים האבודים הוא מקור מידע רלוונטי?
הוי, כמה כאבי-ראש גרמה שאלה זו. איש אינו יכול לספק תשובה מכרעת. התשובה הטובה ביותר שהצלחתי לנסח היא "זה תלוי". יש שטענו (שלא בצדק) שהכוונה היא "זה תלוי אם [מייקל מרטינז] רוצה להשתמש בזה". בעצם, מה שזה תלוי בו הוא האם אתה מדבר על כתבי ג'.ר.ר. טולקין או על העולם המתואר בסילמריליון. ספר הסיפורים האבודים מתרחש באנגליה. בעליל, ללא צל של ספק. טולקין אפילו שילב את הגיאוגרפיה של אנגליה בסיפורים. אנגליה היתה אמורה להיות אותו חלק מטול ארסיאה אשר הוחזר לעולם בני-התמותה. ספר הסיפורים האבודים היה מיתולוגיה אשר טולקין כתב עבור אנגליה.
מתישהו בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ויתר טולקין על כתיבת המיתולוגיה, בה"א הידיעה, עבור אנגליה, אך הוא לא ויתר על כתיבת מיתולוגיה בכלל. כלומר, היא לא יועדה עוד לאנגליה. היא הפכה למיתולוגיה עבור ג'.ר.ר. טולקין. אני סבור שתמיד רצה להוציא אותה לאור, אך הוא הגיע איכשהו להבנה כי לא היה זה ממין הדברים שיש לצפות שמוציאים-לאור יתעסקו בהם. אחרי ככלות הכל, חנויות-הספרים לא היו ממש מוצפות מיתולוגיות בדיוניות באותם ימים.oakley eyewear
המיתולוגיה הונעה על-ידי השפה. רוצה לומר, הסיפורים היו כרוכים לעתים קרובות בשפות העלפיות שבנה טולקין. הוא הונע על-ידי שלוש אהבות גדולות: אהבתו העזה לאשת-חיקו, אידית (אשר כמעט ואיבד אותה לטובת גבר אחר בטרם נישאו); אהבתו לשפה; ואהבתו לסיפור מעשיות. אהבה זו האחרונה היא אשר הבטיחה, בסופו של דבר, כי כתבי טולקין יראו אור, אך הראשונה מבין אהבותיו היא אשר היתה מקורו של הסיפור הגדול ביותר של טולקין, סיפור ברן ולותיין. ועם זאת, את חלק הארי של דברי-הימים אשר חיבר ייחס לאהבתו השנייה, אהבת השפה. הוא רצה לדעת את הרקע והסיפורים אשר מאחורי מלים בודדות, ואת כולם קשר יחד וברא היסטוריה דמיונית מרהיבה.
יכולים אנו לפרוש את ספרי סדרת תולדות הארץ התיכונה ולומר "ספר זה-וזה מתעד תקופה זו-וזו", וכן הלאה, אך החלוקות השרירותיות הללו, אשר כפה כריסטופר טולקין על ההיסטוריה, נובעות במידה רבה ממגבלותיו כבן-אנוש. השימוש-מחדש בסיפורים, רעיונות, דמויות ושפות לאורך השנים טשטש את הגבולות עבור ג'.ר.ר. טולקין, ואותם גבולות מעורפלים השתמרו עבורנו.
תמיד היה, כך אני משוכנע, עולם במחשבתו של טולקין בו חיו ופעלו דמויותיו. הוא קרא לו עולם משני, או עולם תת-בריאתי (תת-הבריאה שלו). כריסטופר טולקין המשיך לכנותו עולם משני, הממוקם לצידו של העולם הראשי (עולמנו אנו) והבנוי מתקופות עבר מדומות, בטרם החלו דברי-הימים הפשוטים שלנו.
בתחילה כלל עולמו המשני של טולקין נומים [Gnomes] ובני-אדם, וגמדאים (מרושעים). אך עם פרסומו של ההוביט הוא נאלץ להתמודד עם הנטל הכבד של כתיבת המשך לסיפור, לו ייחס חשיבות משנית בלבד. באותה עת כבר החל טולקין להשמיט יצורים אחרים מעולמו המשני, אשר כבר לא תאמו אותו: בעיקר סוגי פיות כגון pixies [מין פיות שובבות – המת'], fays [סוג נוסף של פיות ננסיות – המת'] וכדומה. הנומים היו בעצם עלפים [Elves], עלפים מסוג מיוחד אשר רמז לדמותם האמיתית מצוי רק במיתולוגיות צפוניות אמיתיות, אולי עם נופך נוסף אותו העניק להם הניצוץ בעיניו של טולקין.
טולקין ביקש לספק צורך פנימי לראות את המיתולוגיה שלו יוצאת לאור, ובכך להעניק לה "מציאות" משלה, וגם לספק את המו"לים שלו ואת קוראיו, אשר רצו עוד סיפורים על הוביטים. לשם כך, מיזג טולקין את ההוביט עם עולם ה"קוונטה סילמריליון", אשר החליף בינתיים את ספר הסיפורים האבודים בתור "המיתולוגיה". "קוונטה סילמריליון" היה כבר אז יצירה שונה מאד מן הסיפורים האבודים, אך עדיין דמה לסיפורים מבחינות רבות.nike max air
הוביטים, לעומת זאת, היו ברואים חדשים לחלוטין. מקומם לא הכירם במיתולוגיה הישנה (שהיתה אז בת יותר מעשרים שנה). למעשה, לא היה להם מקום של ממש בעולמו המשני של טולקין, לכן הוא יצר מקום בעבורם, ובכך שינה את אותו עולם באופן קיצוני. השינוי אילץ את טולקין לזנוח חלק מן המוסכמות שאימץ לעצמו לפני-כן. הוביטים היו יצורים פשוטים, עממיים. והשינוי אילץ את טולקין לבחון כיצד יוכלו יצורים אלה לחלוק עולם עם בני-האדם והנומים הגיבורים, הטראגיים והחזקים מבלי שאלה יאפילו עליהם כליל.
טולקין הוציא מתחת ידיו את שר הטבעות, אשר מיליונים כבר קראוהו עד היום. והוא הציע כמה עדכונים עבור ההוביט למו"ל שלו, אשר אומצו בתור שינויים לסיפור, הלכה למעשה. כאשר נודע לטולקין שהצעותיו הפכו למציאות, היה עליו להזדרז ולעדכן את החומר ההיסטורי שעדיין עמל להכינו עבור שר הטבעות שטרם יצא לאור. כאשר יצא הספר לאור לבסוף, היה על טולקין לתקן את המידע על הרקע ההיסטורי פעם נוספת – לצמצם את היקפו ולארגן אותו מחדש באופן שונה מאד. וכך, הרבה ממה שהתכוון לפרסם לא ראה אור בימי חייו.
ההוביט ושר הטבעות עברו עוד עדכונים שנים לאחר מכן, כאשר "ספרי אייס" (Ace Books) ניצלו פירצה בחוק זכויות-יוצרים ופרסמו מהדורה בלתי-מורשית של יצירותיו של טולקין. כדי להילחם בספרים הבלתי-מורשים, התבקש טולקין להכניס שינויים בשני הספרים במידה שתצדיק מהדורה חדשה, אשר תהיה מוגנת על-ידי זכויות-יוצרים. תיקונים אלה גרמו בהכרח לעוד שינויים בעולם המתפתח במוחו של טולקין, ויצרו מחלוקות בדבר מהלכה של ההיסטוריה המדומה.
וכך, שנים רבות לאחר-מכן, גילו אנשים באינטרנט את מייקל מארטינז וציטוטיו הארוכים מתוך טולקין. התפלפלתי והתפלמסתי רבות על עולמותיהם של ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון. ולעתים (כשזה מתאים לי, יש שיאמרו) אני שולף כרך כלשהו מתוך תולדות הארץ התיכונה וכולל את תוכנו בפלפולים ופולמוסים שלי.
אך האם יש הגיון ושיטה בכך? הציטוטים שלי ודאי נראים מבלבלים בעיני רבים לעתים קרובות. כאן אני מצטט מתוך ספר הסיפורים האבודים כשאני דן ב"מפלת גונדולין", אך שם אני נמנע מלצטט ממנו כשאני דן במפלת גונדולין (מתוך הסילמריליון). "הסילמריליון אינו קנוני," אני עשוי לומר, ואז אני מצטט ממנו כדי להוכיח טיעון כלשהו אם רק אוכל.
"כיצד אתה בורר ובוחר את המקורות שלך?" שואלים אותי לפעמים.
התשובה החביבה עלי היא "בזהירות".
"מדוע אין הסילמריליון קנוני?"
זו השאלה המכשילה מכולן. הוא אינו רלוונטי לספרים האחרים[3] משום שכריסטופר טולקין פטר אותו מרלוונטיות שכזו. במבוא לסילמריליון הזהיר כריסטופר את הקורא כי "עקביות מלאה (אם במסגרת הסילמריליון כשלעצמו ואם בינו לבין שאר כתבי אבי שהתפרסמו) היתה חזיון-תעתועים שאין לבקשו, כי אם היה אפשר בכלל להשיגה, הרי זה במחיר כבד ומיותר."
ואולם, מאז התכחש כריסטופר טולקין לחלק מהחלטות העריכה שקיבל בסילמריליון, ועל השינויים החמורים שהכניס בסיפור מפלת דוריאת אף הרחיק לכת ואמר: "סיפור זה לא הומצא כלאחר-יד או בקלות, אלא היה תוצר של בחינה ארוכה של כמה תפיסות חלופיות… מובן מאליו, כשם שהיה מובן אז, שננקט כאן צעד בסדר-גודל שונה מכל "שינוי יזום" אחר שנעשה בכתבי אבי… באותה עת נראה היה כי סיפור חורבן דוריאת, בגירסתו דאז, טומן בחובו רכיבים שאינם תואמים באופן קיצוני את "הסילמריליון" כפי שאנו תפסנו אותו, וכי עומדת בפנינו ברירה שאין מנוס ממנה: לזנוח את תפיסתנו זו, או לשנות את הסיפור. אני סבור כעת כי היתה זו השקפה מוטעית, וכי ניתן וצריך היה לגבור על הקשיים, שללא ספק היו קיימים, מבלי לחרוג באופן כה גס מגבולות תפקיד העורך."
הודאה זו שוללת כמעט כליל את תוקפו של הסילמריליון כיצירה המייצגת את כתיבתו של ג'.ר.ר. טולקין. למעשה, לא קיים סילמריליון שהוא פועל יוצא ישיר של כתיבתו של ג'.ר.ר. טולקין. אפילו ה"קוונטה סילמריליון" של שנות ה-30 המאוחרות אינה חלק מן היצירה הגדולה יותר והשלמה יותר אשר היתה אמורה להפוך לסילמריליון.air jordan release dates
אמנם, רוב החומר הכלול בסילמריליון אכן נכתב על-ידי ג'.ר.ר. טולקין… בזמן כזה או אחר. אך הוא מעולם לא נכתב על-מנת להיות חלק מן הספר הזה. לא על-ידי ג'.ר.ר. טולקין. כריסטופר טולקין כתב את הסילמריליון הסופי, ולאחר שבילה כמעט 20 שנה בניתוח עבודתו של אביו והשוואתה לספר שיצא לאור, הוא הגיע למסקנה כי לא היה נאמן לכתיבתו של אביו במידה שקיווה.
כך שכאשר אנשים רואים שאני מתכחש לסילמריליון של כריסטופר, הם תמיד שואלים כיצד הייתי אני מחבר את הספר, לו הוטלה עלי המשימה לתקנו. מעולם לא הייתי מסוגל להשיב לשאלה זו. אני סבור כי הוצאתן לאור של מהדורות חדשות של הסילמריליון היא בלתי-נמנעת. לכשיפוגו זכויות היוצרים על כתבי טולקין, והסיפורים יהיו ברשות הציבור, יהיו מי שייגשו למלאכת כתיבת סילמריליונים חדשים.
נסיונות שכאלה יתקבלו בסלידה ובשבחים רבים בעת ובעונה אחת. טולקינאים המגדירים עצמם טהרנים[4] יטענו כי רק אחד משני הטולקינים מוסמך להגדיר מהו תוכנו הנכון של הסילמריליון, אם ניתן לגבש תוכן שכזה. כל אדם אחר מנסה פשוט להציג לנו זיוף. ייתכן, אך כריסטופר טולקין פרש, ורמז כי לא יוסיף לכתוב. אין מה שישווה להישגיו בתיעוד יצירותיו של אביו, והוא חשף לחלוטין את העץ אשר הניב את הפירות המשונים-למראה שעלינו לחלוק בינינו.
טעמו של הסילמריליון הוא מר ומתוק גם יחד, ובכך ייתכן שהוא משרת את מטרות מחבריו היטב מכל מהדורה עתידית. אך אין הוא משיג את העקביות עם ההוביט ועם שר הטבעות אשר נדרשת ממנו. וכדי להשיג עקביות שכזו, חייב אדם לשכתב לא רק את הסילמריליוןאלא גם אחד משני הספרים האחרים. המחשבה על שכתוב הסילמריליון כמעט ואינה נתפשת כבת-ביצוע עבור רוב חובבי טולקין. אך איש מהם לא יעז לשכתב אחד משני הספרים האחרים.
אך המעשה הזה הנה כבר נעשה, לשני הספרים, על-ידי מוציאים-לאור הלהוטים להביא לדפוס את כתבי טולקין "הנכונים". העניין הוא, שג'.ר.ר.ט ציין כי יש לבצע כמה תיקונים בתוכן הספרים, אשר לא נכללו בדפוס עד לאחר מותו. אלה הם המהדורה "הרביעית" של ההוביט והמהדורה "השלישית" של שר הטבעות, כמעט זהות לקודמותיהן, אך שונות דיין כדי-כך שיש קוראים המייחסים משמעות עמוקה לעצם קיומן.
ומרחק רב יש בין תיקון התוכן לבין שכתוב הסיפור ממש בספר האחד או במשנהו. ואולם גם דבר זה כבר נעשה, שוב לשני הספרים, ויותר מפעם אחת. שני הספרים עובדו לסרטים ולטלוויזיה, ולרדיו. ההוביט עובד גם לכלל מחזה. הסיפורים עברו שינויים רבים יותר, אולי, מכפי שיוכל אדם אחד לקוות לתעד אי-פעם.
כך שאין זה צעד כה גדול, למעט במונחים רגשיים, לשקול שכתוב רשמי של, נאמר, ההוביט, על-מנת להביאו למצב עקבי יותר עם שר הטבעות. ג'.ר.ר. טולקין עצמו כתב "אני סבור שגלוי לעין כי ההוביט מתחיל במה שאפשר לכנות גישה "גחמנית" יותר, ובמקמות מסוימים אפילו שנונה יותר [מאשר שר הטבעות – המת']… ובכל-זאת אני מתחרט על חלקים גדולים ממנו."
המפרי קארפנטר מספר בביוגרפיה שלו, כי כאשר תיקן טולקין את ההוביט בתור מענה למהדורה הבלתי-מאושרת של "ספרי אייס", "הוא הגיע למסקנה כי חלק גדול מהספר הוא 'ברמה עלובה מאד' והיה עליו לרסן את עצמו שלא לשכתב את הספר כולו."
לבני-וולקן יש אימרה, אליבא דמר ספוק: רק ניקסון יכול ללכת לסין[5]. רוב חובבי טולקין עשויים לומר, רק טולקין יכול לשכתב את טולקין. קרוב לודאי שאף-אחד לא יהיה מסוגל לשכתב את ההוביט כפי שג'.ר.ר. טולקין היה עושה זאת. כל סופר מוכר בן-ימינו יפיק, ללא ספק, סיפור מסוג שונה לחלוטין, שיהיו בו אווירה שונה, דמויות חדשות, "פרטים לא-קנוניים" נוספים, רמזים והצצות מתוך ולתוך שר הטבעות, וגרוע מכך. זהו גורלם של חיקויים. המחבר החדש אינו יכול להימנע מלהותיר את חותמו על היצירה.
מה שנדרש הוא זייפן מומחה, מישהו שרוצה להוציא מתחת ידיו רמברנדט נוסף, לא ציור שיהיה טוב כמו רמברנדט. זייפן יסגל לעצמו את הסגנון הסיפורי של טולקין, לא יוסיף דבר שטולקין עצמו לא הוסיף, לא ישתמש באף מילה שטולקין עצמו לא היה משתמש בה. הסכנה שבהסתמכות על זיוף, עם זאת, היא שהזייפן עלול למרות הכל להוציא מתחת ידיו יצירה עבשה ומשעממת. היא אכן תיראה כאילו טולקין כתב את הספר, אך היא תהיה כישלון. רק לרב-אמן בזיוף שיש לו גם כישרון כשל טולקין לטוות עלילה יהיה סיכוי להצליח. אך האם קיים אדם כזה?
אין ספק שמיליוני מעריצים יזעקו, לא!
טוב ויפה. אני לא אנסה להיות אדם כזה.
אבל בתשובה לשאלה שאין עליה מענה, לו הייתי אני מנסה לתקן את הסילמריליון, הייתי מנסה לתקן גם את ההוביט. אין לי מושג מה אעשה לזה האחרון, אך יידרשו בו שינויים. מהדורה חדשה של ההוביט תפטור את מחברו של הסילמריליוןהחדש מן ההתחייבות לכבד חוסר-עקביות. התחייבויות אלה היו למכשלה בפני כריסטופר טולקין, שתימצת באופן קיצוני כמה נקודות היסטוריות על-מנת להשיג מידה סבירה של עקביות עם שר הטבעות. הוא מעולם לא ניסה אפילו להתחשב בהוביט.
עבור הסילמריליון שלי הייתי מתקן את הסיפורים על מייגלין, ברן ולותיין, טורין, מפלת גונדולין, ואארנדיל. הייתי משיב על מכונם כמה קטעים אשר הושמטו מן הכתובים. אך יהיה עלי גם לחבר חומר חדש כדי להביא את סיפורי הסילמריליון לכלל עקביות עם שר הטבעות. מאידך, לא הייתי מכניס הוביטים לסילמריליון. אין להם מקום בדברי-הימים העלפיים. יש להם את דברי-הימים משלהם: אבודים, נשכחים, קבורים במסורות עלומות אשר לא נשמרו. העדרם של הוביטים מן הסילמריליון נחשב כחסרון של הספר אצל חובבי-ההוביטים. ייתכן, אך אין כל רמז שג'.ר.ר. טולקין נטה אי-פעם לכלול הוביטים בדברי-הימים העלפיים. קרוב לודאי שהיה כולל בהם את הדרואדאין.
כך שזייפן טוב אינו יכול להכניס הוביטים לבלריאנד. אך כמה אנשים יוכלו לעמוד בפיתוי, לו הוטלה המשימה עליהם? הדבר מזכיר את הבטחתו הרועמת של הנשיא-לשעבר ג'ורג' בוש [האב – המת’] במסע-הבחירות שלו: "קראו את שפתיי: שום מסים חדשים." שנתיים לאחר מכן, הוא אישר מסים חדשים. על-מנת להצליח, פשוט אסור שסילמריליון חדש יכלול הוביטים. הדבר לא יהיה תואם את חזונו של טולקין. אנו יודעים הרבה על החזון הזה, כך שאנו יכולים להעמיד פני זייפנים מוכשרים אם אנו באים לדון במושג ה"קנון". רק טולקין יכל להגדיר את הקנון שלו, והיות והוא לא טרח לעשות זאת, הרי שאם אנו מתעקשים בעזות-מצח לעשות זאת במקומו, עלינו להפוך לזייפנים.
ניתן לטעון שעל-מנת "להצליח", חייב סילמריליון חדש לקסום לקהל קוראיו המודרני, בעיקר אם ייכתב רק בעוד 50-75 שנה. הספר הישן מציג חזון שקהל-היעד שלו כבר פס מן העולם. אך בבואך לזייף רמברנדט אינך מצייר בסגנון פיקאסו. עליך לצייר בסגנון רמברנדט. כדי להתקרב לשלמות, עליך להשתמש באותם סוגי צבעים ומכחולים, בדים ואפילו תאורה כמו רמברנדט. עליך להפוך לרמברנדט בכל דרך אפשרית, לחיות בעולמו, ולהוציא מתחת ידיך יצירת אמנות אשר היתה נובעת מתוך עולמו. אותו עיקרון תופס בזיוף ספרות. אם ברצונך להוסיף ספר חדש לרשימות הגאליות של קיסר, שומה עליך לכתוב כפי שקיסר כתב (ולהתעלם מן המחלוקת שנסבה על היות הספר האחרון זיוף עלוב בכל מקרה). שומה עליך לשאוף לעקביות עם כל מה שמוכר, ידוע ומקובל על המומחים כסימן-היכר מובהק של האמן שאת יצירותיו אתה מזייף.
וזו הדרך בה הייתי אני ממיין ובוחר את התכנים בהם אשתמש. מה עולה בקנה אחד עם הקנון של טולקין? אם מישהו שולף נושא מתוך ספר, אני מחפש את הקטעים הנוגעים בדבר בספרים אחרים (אם קיימים כאלה). הקנון של הארץ התיכונה, כפי שהוגדר ע"י ג'.ר.ר. טולקין, כבר קיים. הוא קבע אותו בההוביט, מהדורה שלישית, שר הטבעות, מהדורה שנייה, The Road Goes Ever On, והרפתקאות טום בומבדיל. ניתן לטעון שגם מפת הארץ התיכונה מעשה ידי פאולין ביינס היא חלק מן הקנון הזה.
ספרים אלה הם, ברובם, עקביים אלה עם אלה. הסילמריליון מכיל חומר רב שאינו מכוסה בספרים אלה, כך שההזדמנויות לעקביות (או לשגיאות הפוגעות בעקביות) אינן רבות. טולקין עצמו לא אמר "ספרים אלה הם הקנון; הם הקובעים את חוקי העולם שלי." הוא פשוט הוציא אותם לאור. הוא אישר אותם, כתב אותם, תיקן אותם. הם ההצהרה הרשמית של ג'.ר.ר. טולקין על מהי הארץ התיכונה ומהי לא. ויש מקרים של חוסר-עקביות קלה ביניהם, אך אין הם מתקרבים בטיבם לחוסר-העקביות בין הספרים האלה לבין הסילמריליון של כריסטופר.
אך אם אנו עומדים לתקן את תוכנו של הסילמריליון, עלינו להסתמך על מקור לחומר חדש אשר אינו נבדל מן החומר של ג'.ר.ר. טולקין. וזוהי, כמובן, הנקודה בה תולדות הארץ התיכונה וסיפורים שלא נשלמו הופכים חשובים. כריסטופר טולקין כבר הוציא לאור רבות מיצירות אביו שלא ראו אור לפני-כן. הוא ניצל חלק מן החומר בסיפורים שלא נשלמו כדי לכתוב חלקים מן הסילמריליון. והמקורות הישירים לרוב הספר ראו אור בסדרת תולדות הארץ התיכונה.
מה שזייפן בן-זמננו (או עתידי) יכול להסתמך עליו הוא שיעמוד לרשותו הקנון המשני, שהוציא לאור כריסטופר טולקין, כדי להיעזר בו. כאשר חיבר את הסילמריליון, לא עמד חומר המחקר המקיף הזה לרשות כריסטופר. הוא היה אז רק בשלבים הראשונים של תחילת המחקר. לו אך ידע אז מה שהוא יודע היום, הוא היה כותב סילמריליון שונה. ואם כריסטופר טולקין היה כותב ספר שונה בהתבסס על הידע הזמין כעת לכולנו, מדוע לא מישהו אחר? ובכן, זו שאלה נוספת שאין לה מענה, כך שנדלג מעליה ונניח שקיבלנו עליה תשובה מספקת (שאם לא כן המאמר הזה מסתיים כאן, ואני עוד לא מוכן לסיימו).
ישנן שאלות לא-פשוטות שיש לדון בהן. למשל, יש לשקול את האורך הכולל של "קוונטה סילמריליון". הוא מעולם לא נועד להעביר את כל הפרטים של הסיפורים המלאים יותר. ה"קוונטה" הוא סיכום, מעין שכבת-מעבר, הניצבת בין הקורא ובין התיאורים ה"אמיתיים". לפיכך, איננו יכולים פשוט לשלב את ה"נארן אי כין הורין" כולו בגוף הספר. מאידך, "נדודי הורין" מהווה הרחבה חשובה לסיפור טורין ואביו, ואסור היה להשמיטו, למרות הצורה הגולמית בה מצא אותו כריסטופר (למעשה, הגירסה שראתה אור שונה מאד מכתבי-היד הבלתי-ערוכים, לפי הסבריו של כריסטופר). סיפורו של טורין חייב לשוב לבסוף לדוריאת, ובסילמריליון המודפס הוא עושה כן בצורה מאד בלתי-מוצלחת משום שכריסטופר קצץ את סוף הסיפור, פשוטו כמשמעו, ובדה סיום חדש לחלוטין.
נקודה נוספת לדיון היא כיצד יש לשכתב את הקטעים הישנים יותר שכריסטופר עשה בהם שימוש. והכרחי לשכתב אותם, משום שהם מאד לא-עקביים עם דברים שג'.ר.ר. טולקין הכניס מאוחר יותר לקנון. אלה העוקבים אחר פולמוס הבלרוגים הגדול יודעים בוודאי, שלעתים קרובות אנשים טוענים שלא ייתכן שבלרוגים עפו, משום שבדאגור בראגולאך גלאורונג יוצא למתקפה מאנגבאנד כשבעקבותיו דוהרים בלרוגים. נניח לרגע לעובדה שניתן לפרש את התיאור "in his train"[6] כמתאר פמלייה שעשויים להיות בה גם יצורים מעופפים; הקטע הזה אינו מתאים מבחינה טכנית להיכלל בסילמריליון, משום שהוא נכתב לפני שטולקין שינה בצורה קיצונית את תיאורם הפיזי של הבלרוגים (בשנות ה-40, תוך-כדי כתיבת "גשר קהאזאד-דום") ואת מספרם (בשנות ה-50 הוא הפחית את מספרם ממאות או אלפים ללא יותר משבעה), ולפני שבלרוגים הפכו למאיאר שהושחתו.
הקטע הזה, על פמלייתו של גלאורונג, כרוך ברגשות עזים. לעתים קרובות נעשה בו שימוש כדי "להוכיח" (ללא הצלחה) שלבלרוגים לא יכלו להיות כנפיים או כושר-תעופה. ובכן, הבלרוגים אליהם התכוון טולקין כשכתב את המלים האלה אכן היו נטולי-כנפיים ומשוללי כושר-תעופה, מספרם היה לפחות אלף, והם רכבו על גב דרקונים ו/או יצורים אחרים. הם היו חיל-פרשים מפלצתי. הם היו שונים לחלוטין מן הבלרוג ממוריה.
אינני בא לפתוח מחדש את פולמוס הבלרוגים כאן, אך הנקודה שאני רוצה להעלות היא, שכמה דברים הכרוכים ברגשות עזים (ונקיטת עמדות) פשוט יצטרכו לעוף. לא על-מנת להוכיח שלבלרוגים יש כנפיים ויכולת-תעופה, אלא משום שהם אינם עולים בקנה אחד עם הקנון של טולקין כפי שראה אור, או עם החלטות שקיבל טולקין באותה תקופה בה נכתב הקנון.
וכאן צצה ועולה עוד נקודה רגישה. האם יהיה זה הוגן לעשות שימוש בהחלטות אשר נעשו במהלך השנים 1950 – 1966, כאשר הקנון שראה אור קיבל את צורתו, אך אשר לא נכללו בו? קחו למשל את הוריו של גיל-גאלאד. כריסטופר מודה כיום בפה מלא כי אסור היה לו להצהיר בסילמריליון כי גיל-גאלאד הוא בנו של פינגון. הוא ביסס את ההצהרה הזו על הערת-שוליים, אשר מאוחר יותר הבין כי היתה רק "רעיון בר-חלוף". גיל-גאלאד היה מעין תפוח-אדמה לוהט מבחינה גניאלוגית, שהוקפץ מאב לאב במסגרת בית פינווה, החל באינגלור (רוצה לומר, פינרוד) ועבור לפינגון ובחזרה לפינרוד ובסופו של דבר לאורודרת. ושם נשאר, כבנו של אורודרת, אבוד בתוך הגניאלוגיות.
החיבור פינגון -> גיל-גאלאד אינו הולם את הסילמריליון. כריסטופר אומר כי מוטב היה לו היה מותיר את שאלת הורי גיל-גאלאד בלתי-פתורה, ולא היה אומר דבר. אני מאמין כי מוטב היה לקבוע כי גיל-גאלאד היה בנו של אורודרת, ולחשוב על דרך כלשהי בה יתחמק ממפלת נרגותרונד, ממש כשם שגלדריאל חמקה ממנה. אנשים רוצים לדעת מי היו אביו ואמו של גיל-גאלאד. לפחות חלק מן המידע הזה נקבע בחומר שראה אור לאחר מות המחבר.
כמה אנשים מאתר שפלות-התלים שואלים האם החלק "מיתוסים ששינו צורתם" מתוך טבעת מורגות יכול או צריך למלא תפקיד בקביעת קנון. הם החליטו לבסוף להשתמש במיתוס המתוקן על השמש והירח. אני לא הייתי עושה צעד זה. הוא לגמרי לא-עקבי עם כל היצירות האחרות שראו אור. טולקין, בשנותיו המאוחרות, החל להיות מוטרד, אולי אף מבוהל, שהסילמריליון (כאשר יראה אור) יאשש את המיתוס העתיק (מבחינת חייו) על יצירת השמש והירח מן העלים האחרונים של לאורלין וטלפריון, כמסופר בדברי-ימי העלפים. אך הוא הגיע למסקנה שהעלפים, ובפרט האלדאר אשר תולדותיהם מתוארות בספר, למדו ישירות מן הואלאר והמאיאר, הישויות המלאכיות שקיומן החל לפני הזמן עצמו. הם לא יזדרזו כל-כך להמציא קשקושים פסבדו-דתיים, שקריים בעליל, על כך שהשמש והירח היו עלים שנלקחו מעצים.
משך זמן-מה השתעשע טולקין ברעיון שאולי בני-האדם, כשרשמו ומסרו את דברי-הימים העלפיים מדור לדור, עיוותו את הסיפורים. אך בסופו של דבר דחה רעיון זה והגיע למסקנה שיש לשכתב את ההיסטוריה כולה. זו הסיבה האמיתית לכך שטולקין מעולם לא הוציא לאור את הסילמריליון בעצמו. הספר פשוט לא היה קיים, למעט בתור רישומים חפוזים פה ושם והערות לעצמו אודות מה יצלח ומה לא. הכל עמד להשתנות שוב.
איננו יכולים פשוט ליישב את המחלוקות בין ההוביט, שר הטבעות והרפתקאות טום בומבדילעם ההיסטוריה האנושית האמיתית, ועם מה שאנו יכולים להסיק על מה שקדם לה. אם אנו ניגשים לשכתב את הסילמריליון [כלומר, לפי המיתוסים החדשים – המת’], כי אז עלינו לשכתב גם את כל הספרים האחרים הללו. והאם זה באמת מה שעל הזייפן לעשות? הדבר יהיה דומה להחלפת כל הרמברנדטים ששרדו עד ימינו בציורים חדשים, על-מנת להצדיק זיוף פחות אחיד. במקרה של טולקין, הוא לא התקדם מספיק בשרשרת הטיעונים החדשה שלו כדי להבין את ההשלכות הרחבות ביותר שלה, ואולי נעשה עימו חסד בכך שלא הבין עד לאן ירחיקו התיקונים בסופו של דבר.
כך שבלית-ברירה עלינו להישאר נאמנים למיתוסים הישנים יותר, ולהפיק סילמריליון המתרחש בעולם הדמיוני של הקנון שכבר ראה אור. בעולם ההוא, גלדריאל אינה יכולה לעבור לצידם של הטלרי באלקואלונדה כנגד הנולדור (אחת ההחלטות שקיבל טולקין בערוב ימיו). באותה מידה לא יכול קלבורן להיות אלדה מאמאן, נכדו של אולווה (ייחוש אשר יהפוך אותו לבן-דוד מדרגה ראשונה של גלדריאל, ובכך יפר טאבו כנגד זיווגים שכאלה אשר טולקין קבע לפני-כן אך נראה ששכח). יהיה צורך להמציא את תולדות גלדריאל עבור הסילמריליון המזוייף. אין בנמצא קורות-חיים אמיתיות עבור גלדריאל. ישנם כמה נסיונות של טולקין להמציא עבורה תולדות-חיים, אך כל אחד ואחד מהם מסתיים מוקדם מדי, ונושא בחובו בעיות קשות בכל הקשור לסיפור העלילה.
לכל הפחות, אני הייתי שומר אמונים למיתוסים הישנים. כן, העלפים אמורים לדעת שאין יסוד לחשוב שאארנדיל הוא ונוס, שהשמש והירח נוצרו רק לפני 11,000 שנים, ושהעולם היה שטוח אך הפך עגול כשהתמרדו הנומנורים. אבל, בכנות, אני פשוט לא יכול להתחיל בשכתוב שר הטבעות, משום שכל הרעיון מאחורי שכתוב הסילמריליון אמור להיות הפיכתו לעקבי עם הספר הנ"ל.
ואני חושב שלשם צריכים לכוון עצמם האנשים השואפים להגדיר קנון כבסיס לדיונים. קיים חומר בשפע שניתן להשתמש בו כדי לתאר מה נדרש לצורך עקביות עם שה"ט. אבל אם ניגש לשכתב את המיתוסים, יהיה עלינו לשכתב את שר הטבעות, ואז הנקודה המרכזית של הגדרת קנון חדש לטולקין מאבדת את כל ערכה. לא תוכלו לדון בטולקין על-בסיס הקנון החדש, תוכלו רק לדון בעולם החדש אותו תבראו.
כמובן, יש חובבי טולקין שעשויים לומר, "מדוע שלא פשוט ניצור עולמות חדשים, ונניח לעולמו של טולקין כפי שהוא?"
גם זו שאלה שאין עליה מענה.
[1] תרגום של המאמר "Is your canon on the loose?" המקושר לכותרת. כל הערות-השוליים הן של המתרגם – יובל כפיר (אייתלאדאר).
תודה לדני אורבך ולאילנה בוגוד על הערותיהם לתרגום, ולחברי פורום "תרגום ועריכה" ב"תפוז".
[2] במקור המילה, "קנון" הוא אוסף כתבי-הקודש כפי שהם מוכרים ע"י הדת. הקנון של כתבי סופר כלשהו – ג'.ר.ר. טולקין, למשל – הוא אוסף הכתבים ה"מוסמך" של אותו סופר, שאין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו כשבאים לדון ביצירתו של אותו סופר.
[3] הכוונה לספרים השייכים בעליל לקנון, שפורסמו בימי-חייו של טולקין.
[4] טַהֲרָנים, purists
[5] ובעברית, אם תרצו: "רק בגין יכול להחזיר את סיני".
[6] כך במקור האנגלי: …and in his train were Balrogs…
