הרצאתו של מר דני אורבך בפני באי כנס 'אייקון' שנת 2002
תודות:
ברצוני להודות לאילן שמעוני, רן בר-זיק ויובל ווליס שקראו את הטקסט והעירו הערות חשובות. תודה מקרב לב גם לחוקר הנצרות ד"ר אביעד קליינברג, שהועיל להבהיר מספר סוגיות תיאולוגיות נוצריות. קטעי המקור המשולבים בטקסט, נלקחו, כאמור בהערות, מתרגומיהם של רות לבנית (שר הטבעות), ד"ר עמנואל לוטם (הסילמריליון וסיפורים שלא נשלמו), יובל ווליס (את'ארבת'), מיכל אלפון (עץ ועלה – על סיפורי פיות), ופרופ' פרנץ דליץ' (הברית החדשה).
"דמעות לאין מספר עוד תזילו. והואלר יגדרו את ולינור בעדכם, וינעלו אתכם מחוצה לה, עד כי אף לא הד קינותיכם יעבור את ההרים הללו. על בית פאנור שפוכה חמת הולאר ממערב עד קצה מזרח, ועל כל ההולכים עימו תיפול. שבועתם תרדפם, ותבגוד בהם, ותמיד תגזול מידיהם את האוצרות אשר נשבעו לרדוף. קץ רע ייפול על כל אשר יתחילו לטובה. ובבגידת אח באחיו, ובחשש בגידה, יקרו כל הדברים האלה. המנושלים יהי שמם לעד.
את דם אחיכם שפכתם בעוולה, ואת ארץ אמן הכתמתם. על דם בדם תשלמו, ומעבר לאמן תשכנו בצל המוות. כי אף שבמצוות ארו נועדתם שלא למות באאה, וכל חולי לא יפגע בכם, עוד בני קטל אתם, וקטול תיקטלו: בנשק ובעינוי וביגון. ונשמותיכם בנות בלי בית תבואנה אז אל מנדוס. שם תאריכו לשכון ותכמהו לגופיכם, ולא תמצאו ניחומים גם אם יעתרו בעדכם כל אשר קטלתם. והנותרים בארץ התיכונה אשר לא יבואו עדי מנדוס יתייגעו מן העולם כמנטל כבד ומתיש, וייכמשו, ויהיו כצללי יגון לפני הגזע הצעיר מכם אשר יבוא אחריכם. כה דיברו הולאר1".
אלו הם הדברים אשר אומר מנדוס, הישות המלאכית הממונה על הגורל בארדה, עולמו של הסופר ג'.ר.ר טולקין, לבני הלילית המורדים, באחד מפרקיו הראשונים של האפוס המיתולוגי "קוונטה סילמריליון". זוהי גזירת הולאר, הישויות המלאכיות המקבילות לאלים, על המורדים בצו האלוהי ועל קוטלי אחיהם ושאריהם. מבחינתם של אותם המורדים, בני הלילית מעם הנולדור, פתחה גזירת מנדוס היסטוריה ארוכה ואומללה של מוות, בגידה, מלחמות ויגון, אך גם של אומץ לב, גבורה, חסד אנושי והקרבה עצמית. ממנה והלאה נפרס "הסילמריליון", האפוס המיתולוגי של טולקין, המפרט את מלחמתם של בני הלילית המורדים במשרתיו של שר האופל מלקור, תחת צילה של גזירת מנדוס חסרת הרחמים אותה הצגתי זה עתה. אקורד הסיום האדיר של מלחמה זאת נפרס בפנינו בטרילוגיה האפית "שר הטבעות", יצירתו הידועה ביותר של טולקין, שיצאה לאקרנים זה לא מכבר בסרט שובר קופות. מאות מליונים של קוראים, וכעת גם של צופים, הוקסמו מהעלילה של סיפורי טולקין: ההוביט, שר הטבעות והסילמריליון. לא רבים מהם, סביר להניח, הבחינו באמונתו הנוצרית של ג'.ר.ר. טולקין, החבויה לאורך היצירה כולה. כבר בקטע שהצגתי, גזירת מנדוס, ניתן להבחין בהשפעה תנכ"ית חזקה: תורת הגמול, עין תחת עין, "על דם בדם תשלמו". העם החוטא נענש לדורות, ורק בעתיד הרחוק ולאחר סבל רב יוכל לכפר על חטאיו. על גזירה זאת נחזור לדבר, כמובן, בהמשך.
ג'ון רונלד רעואל טולקין, שנולד ב-1982 בדרום אפריקה, היה נוצרי אדוק משחר ילדותו. חייו עברו שינוי דרמטי כאשר חזר עם אמו לאנגליה לאחר פטירת אביו. בהיותו בן שמונה הפכה אמו לקתולית, בניגוד לרצון משפחתה הפרוטסטנטית. בכך נגזר עליה נידוי, וכתוצאה מכך מצבה הכלכלי והבריאותי הלך והחמיר. עבור טולקין היתה זאת הקרבה דתית שאין נעלה ממנה, והדבר השפיע עליו עמוקות. משנפטרה כחמש שנים מאוחר יותר מדלקת ריאות, הוא ראה בה קדושה שנתנה את חייה למען אמונתה. לכן, מילדותו המוקדמת ועד יום מותו, ראה טולקין את עצמו כמאמין אדוק בכנסייה הרומאית של האפיפיור. האם השפיעה עובדה זאת על כתיבתו ועל יצירתו? למרות שטולקין דחה כל טענה לפיה סיפורו הוא "אלגוריה", ואמר כי אין דת מפורשת בשר הטבעות, הוא הודה מספר פעמים כי כל יצירתו רווייה בערכים קתוליים ולפי הגדרתו ב"אמיתות נוצריות". מטרת הדיון שלנו היום היא לחשוף את אותם הערכים הנוצריים ולראות כיצד הם משתלבים במיתוס שהוא, למראית עין, פגאני וקדם-נוצרי. אבל לפני שנתחיל לדבר על הנצרות הקתולית ביצירות טולקין, כדאי להתעכב קצת על הדת הזאת. מהי נצרות? ויותר מכך, מהי נצרות רומאית קתולית?
בשנות השלושים למאה הראשונה לספירה נצלב למוות בירושלים היהודי הגלילי ישוע בן יוסף. בעיני רוב בני התקופה, יהודים כרומאים, היה זה אירוע שולי – עוד מנהיג משיחי תמהוני שהוצא להורג בפקודת הנציב הרומאי של יהודה. הקבוצה הקטנה עד כדי רחמים של תלמידיו ומוקירי זכרו ניסתה לשכנע את העולם כי רבה היה המשיח, כי קם לתחיה ביום השלישי לאחר צליבתו וכי עתיד הוא לחזור בסוף הימים על מנת לגאול את האנושות. הצלחתה היתה מוגבלת בלבד, ורוב האנשים ראו בה קבוצת מטורפים שעתידה לחלוף מהעולם במהרה. אולי כך היו הדברים מתנהלים, אלמלא הוגה גאוני שקם לנצרות בשעתה הקשה ביותר. שאול הטרסי, רב יהודי, שידוע יותר בשמו היווני פאולוס, שהיה יהודי קנאי והפך לנוצרי קנאי עוד יותר, החליט את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדות הקבוצה המשיחית: להפנות את הבשורה, אותה הפנה ישו ליהודים בלבד, אל הגויים – אל כל אומות העולם. פאולוס הציב אידיאל קשה של גאולה, אך מצד שני – ביטל כמעט את כל המצוות המעשיות של היהדות, כולל ברית המילה, ובכך הקל על לא יהודים רבים להצטרף לקהילה. קהילות נוצריות פשו בכל רחבי האימפריה הרומית, ונרדפו באכזריות הן על ידי היהודים והן על ידי השלטון הרומאי. במאה הרביעית, כאשר היו כבר מיעוט בעל משמעות, סבלו הנוצרים מרדיפה שאיימה להשמידם לחלוטין. הקיסר האלילי דיולקטיינוס, שראה בנצרות דת המאיימת על שלמות האימפריה, ציווה לשרוף את כל הכנסיות, לשרוף את כל עותקי כתבי הקודש הנוצריים ובסופו של דבר – לדון את הנוצרים כולם למוות. הם מתו במיתות נוראות: הושלכו לחיות טרף בזירות הקולוסיאום, נצלבו, צאווריהם שוספו וראשם נערף. אולם בסוף תקופת הרדיפה קרה הבלתי יאומן – קונסטנטינוס, הקיסר שהחליף את דיולקטיינוס, קיבל על עצמו את הדת הנוצרית. המיעוט הנרדף והמדוכא הפך, במחי החלטה קיסרית, לשליט האימפריה הרומית כולה.
הנצרות הסתגלה במהירות מדהימה ממעמד של דת נרדפת לדת שליטה. התמוטטות האימפריה הרומית, שצברה תאוצה בשנים שלאחר מכן, והתמוטטות הדת היוונית-רומית ביחד איתה, הפכה את הנצרות לגורם הדתי המשפיע ביותר במערב. מבין המנהיגים הדתיים הנוצריים, הבישופים, בערים הגדולות של העולם, צבר בישוף רומא, שנקרא מאוחר יותר גם האפיפיור, כוח הולך וגדל, עד שטען כי לו הזכות לשלוט על כל העולם הנוצרי. אוגוסטינוס הקדוש, אולי ההוגה הנוצרי הגדול מכולם, חיזק את טענות האפיפיור בתיאוריה פילוסופית ותיאולוגית מקיפה, בה טען כי רק הכנסייה הקדושה, שבראשה עומד האפיפיור, יכולה לתווך בין ישו לבין המוני העם. "ללא הכנסיה", אמר אוגוסטינוס, "לא הייתי מאמין בכתבי הקודש כלל". הכנסייה שבראשה עמד האפיפיור נקראה הכנסייה הקתולית, ובתרגום לעברית – הכנסייה האוניברסלית. עד המאה ה-12 צבר מוסד האפיפיוריות, ואיתו הכנסייה הרומית-קתולית, כוח אדיר. הוא מינה קיסרים ונידה קיסרים, הקים אוניברסיטאות, קתדרלות, מנזרים וחלש על כלל החינוך באירופה. הוא שלט במחוזות עצמאיים, החזיק בכוח צבאי והיה אחד מהגורמים המשפיעים ביותר בעולם הנוצרי כולו. שורה של תיאולוגים ופילוסופים ימי בינימיים עזרו לחזק את הכנסייה והאפיפיור, עד שבוצר סופית שלטונו של בישוף רומא כמנהיג הנצרות המערבית כולה.
מהי למעשה נצרות קתולית? איך רואים הנוצרים את האדם והעולם? לפי תורת הכנסייה, ברא אלוהים את העולם במצב מושלם. ראשית ברא את העולם הרוחני ואת המלאכים, שיהיו לצידו וישרתו אותו. אך כמה מן המלאכים, בראשות המלאך לוציפר, מרדו באל מאחר וקינאו בכוחו. האל, בחמתו, השליך אותם מעל פניו לגיהנום – ממלכה תת קרקעית של חטא וסבל. לוציפר, המלאך שמרד, הפך לנושא הרוע והחטא בעולם, בעוד האל מייצג את הטוב המוחלט. לאחר הדברים הללו, ברא האל את אדם וחווה ושיכן אותם בגן העדן. לפי אוגוסטינוס הקדוש, היה הכל טבעי ומושלם בגן העדן: הרמוניה מוחלטת בין האדם לטבע, בין הגבר לאשה ובין הגוף לרוח. אבל האדם והאישה פותו על ידי השטן, שלבש דמות נחש, ואכלו את פרי עץ הדעת, מאחר ורצו גם הם לדמות לאלוהים. אלוהים גירש את האדם מגן העדן ודן אותו לחיים של ייסורים וסבל. מעתה האדמה הפכה לו לאויב ולאחר מותו נידון לחיי נצח בייסורי הגיהנום. נפילת האדם מגן העדן, או "החטא הקדמון", יצרה במין האנושי מעין מוטציה מוסרית הרסנית. כל בני האדם ירשו את החטא ברגע לידתם, ולכן כל אדם הוא חוטא וראוי לגיהנום. ואכן, במשך דורות רבים היה כך: דור חולף ודור בא, והגיהנום הולך ומתמלא.
עד שריחם האלוהים על האדם, ונתן לו את החסד, מתנת החינם האלוהית. בתחילת המאה הראשונה לספירת הנוצרית התגשם האלוהים בדמות אדם, וכך נוצר ישו הנוצרי, בנו יחידו של האל ולמעשה – התגשמותו בבשר עלי אדמות. ההתגשמות בבשר, האינקרנציה, יצרה בפעם הראשונה תקווה למין האנושי. על מנת לגאול את האדם מהחטא הקדמון, היה חייב ישו להקריב את עצמו ולמות מות ייסורים על הצלב. ובכך הביס את השטן ופתח דרך גאולה לאדם. רק ההולכים בדרכו של ישו יוכלו להגאל מן השטן ומן הגהינום. דרך זאת היא האמונה הנוצרית.
הנוצרים הקתולים מאמינים בשילוש הקדוש: שלוש צורות שלובש האל, פרסונות בלטינית. השלוש שהם אחד: האב – האלוהים התנכ"י, הבן – ישו הנוצרי, ורוח הקודש – ששמה את הדברים בפי הנביאים. שליחיו של ישו נבחרו להמשיך את דרכו, עד שיחזור לגאול את העולם סופית מן השטן ביום הדין. בכיר השליחים, פטרוס, קיבל מישו את מפתחות גן העדן – בסמכותו להכניס אנשים למלכות השמיים או לדחות אותם. לפי האמונה הקתולית, יורש האפיפיור, בישוף רומא, את מקומו של פטרוס והבישופים האחרים את מקומם של השליחים. החסד האלוהי, חסדו של ישו הגואל מן החטא הקדמון, יכול להגיע לאדם רק דרך נציגיו עלי אדמות, אנשי הכנסייה, המונהגים בידי האפיפיור, שבידיו המפתחות למלכות השמיים. הכמרים מעבירים את החסד האלוהי להמוני העם דרך הטפה לקיום המצוות המוסריות של הנצרות – האהבה הנוצרית והחסד הנוצרי, אמונה בלתי מתפשרת בישו ובשליחיו, הפצת בשורת ישו בעולם כולו, וחשוב מכל, שבעת הטקסים, הסקרמנטים הקדושים, שדרכם מעביר הכומר את החסד האלוהי, ואלו הם: טבילה – כל תינוק נוצרי נטבל במים, ובכך מקבל את חסד רוח הקודש, מטוהר מהחטא הקדמון וכל חטאיו עד לטבילה נמחלים לו. אישוש – משיחת מצח הילד בשמן על ידי בישוף כאשר הוא מגיע לגיל שבע. באמצעות סקרמנט האישוש אישר הילד את הטבילה והתקבל לנצרות, הפעם מרצונו ומהבנתו הוא. סקרמנט החרטה – כאשר נוצרי חוטא הוא מתוודה בפני הכומר, מקבל את העונשים שזה מטיל עליו וכך ממורקים חטאיו. יש לציין כי לפי התפיסה הנוצרית הקלסית, משאירה המחילה הזאת כתם על הנשמה. כאשר מת הנוצרי, עליו למרק כתמים אלו בכור המצרף, הפורגטוריום, מקום בו הנשמה סובלת סבל נורא. רק כאשר כיפר על חטאיו בפורגטוריום, יכול הנוצרי להגיע לגן העדן. הסקרמנט הרביעי הוא סקרמנט ההסמכה – שעוסק בהכשרת נוצרים פשוטים לכמרים לבישופים, לאחריו יש את סקרמנט המשיחה האחרונה – הכומר מעניק "מתנת חסד" אחרונה לנוטה למות, שומע את וידויו האחרון ומושח את גופו בשמן לפני המשפט השמיימי בפני האלוהים, סקרמנט הנישואין – שלפי האמונה הקתולית הוא אינו הפיך- גירושין אסורים בתכלית האיסור, והסקרמנט האחרון, בין החשובים ביותר, הוא סקרמנט המיסה. תפילה נוצרית, שבמהלכה מגיש הכומר למתפללים לחם ויין, שהופכים במהלך הטקס, פיסית ולא סמלית, לגופו ולדמו של ישו. כך מעביר ישו את החסד למאמינים, בשרו הופך לבשרם ודמו נמהל בדמם. הטקס מבוסס על דבר ישו לתלמידיו בסעודה האחרונה: "אכלו את הלחם כי זה בשרי, שתו את היין כי זהו דמי, דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים".
זאת היא, בקווים כללים מאד, הכנסייה הרומית-קתולית שלתוך אמונתה גדל ג'ון רונלד רעואל טולקין החל משנתו השמינית, כאמור, ובה האמין, בדבקות בלתי מתפשרת עד יום מותו. לפי מה שציין במכתביו, היצירות שכתב אינן נוצריות במובן המקובל של המילה, ואינן אלגוריה לנצרות (העלילה מתרחשת הרבה לפני התגשמותו של ישו בבשר), אך טבועות בהם אמיתות נוצריות וערכים נוצריים. כאשר בוחנים את כתבי טולקין בזהירות, אכן מוצאים בהם ערכים נוצריים רבים, וגישה זאת מתחזקת כאשר קוראים את מכתביו. אבל חשוב לזכור שטולקין השתמש גם במקורות פגאניים רבים, מאחר שאהב את המיתוסים העתיקים, הצפון אירופיים, אהבת נפש. דיעותיו המוסריות והתיאולוגיות, כפי שהביע אותן, הן לא קתוליות טהורות אלא ייחודיות, במקרים רבים. ניתן להגדיר אותן כמיסטיות או נוצריות מוקדמות. בנושאים מסויימים, כפי שנראה, הקתוליות שלו היא מיוחדת מאד ולא תואמת את עמדת הכנסייה. בלגנדריום לא מוצגים הברואים כיצורים קטנים ועלובים, חוטאים מעצם טבעם, שמקבלים את החסד כמתנת חינם מן האל, כפי שמתחייב מתורת פאולוס. בעולמו של טולקין אין כנסייה, אין סקרמנטים ואין סמכות דתית שכל המלכים חייבים לציית לה. חשוב מכל – המוות, ועל כך נדבר מאוחר יותר, אינו עונש על הנפילה, כפי שמתחייב מעקרונות הנצרות, אלא מתת האל לבני האדם. האל נותן לבני האדם להשתחרר מגבולות העולם לאחר זמן מה, וכך הם לא מתייגעים מן העולם כמו בני הלילית, החיים כביכול לנצח. טולקין לא מאדיר את הסגפנות, הנזירות והפרישות המינית, וסבור כי רק סבל שיש לו מטרה, ולא סבל בפני עצמו, הוא בעל ערך בעיני האל. אילו היה חי בימי הביניים ומביע את תפיסתו הדתית במשנה תיאולוגית סדורה, סביר שהיה מוקע על ידי הכנסייה ואפילו מועלה על המוקד בעוון מינות – כפירה בעקרונות הכנסייה הקתולית.
דומה שאי אפשר להדגיש זאת מספיק: הסילמריליון ושר הטבעות אינן אלגוריה ולא משל. לכן כל הניתוחים, ההשוואות והדימויים הם משניים בלבד. אנחנו לא ננסה למצוא מקבילות מדוייקות, אלא לאתר ערכים ומושגים נוצריים ביסוד הסיפור, ערכים ומושגים שהנחו את טולקין בחייו ובכתיבתו. אני טוען שביצירתו של טולקין ניתן למצוא את הערכים והאמונות הנוצריות הבאות: נפילה, מעין גירוש מגן עדן, שמפירה מצב טבעי וגוררת חיים של חטא וסבל, ואת חטא הגאווה, החמדנות והרצון לשלוט באחרים, שהוא אחד מבין שבעת החטאים הממיתים לפי האמונה הנוצרית. ביצירות טולקין – הרצון לשלוט, או במילים אחרות, הגאווה, היא אם כל הרע. התגלמות בבשר (כמו התגלמותו של האלוהי בישו) הן של כוחות אלוהיים טובים והן של כוחות שטניים, וחשוב מכל- חמלה וחסד- שרק הם, בסופו של דבר, יכולים לכפר על הנפילה, אם כי המצב לעולם לא יחזור לקדמותו באופן במלואו.
המיתולוגיה הטולקינאית, כפי שהיא מתבטאת בשר הטבעות ובסימלמריליון, מספרת לנו את תולדות העולם, הארדה, מרגע בריאת העולם ועד השמדת הטבעת השליטה בסופו של העידן השלישי. כבר סיפור הבריאה הטולקינאי הוא מעניין מאד, וסותר טענות כאילו המיתולוגיה שלו היא, למעשה, סיפור פגאני. כדאי להקשיב לקטע הבא מתוך סיפור הבריאה, האיינולינדלה:
"היה ארו, האחד, והוא אשר קרוי בארדה בשמו אילובטר. הוא ברא בתחילה את האינור, הקדושים. הם היו ילידי מחשבתו, והיו עמו בטרם נברא כל דבר, והוא דיבר אליהם, והעלה לפניהם צלילי מנגינות…
ויהי היום ואילובטר כינס יחדיו את כל האינור והכריז לפניהם נעימה אדירה, אשר חשפה דברים גדולים ונפלאים מכל אשר ידעו עד הנה".
אם כן אנו רואים אל יחיד, ארו, שבורא את האיינור- מעין מלאכים. המנגינה שהוא משמיע בפניהם, והם שותפים ביצירתה, בוראת למעשה את הארדה- העולם. אחדים מהאיינור מכניס אילובטר לתוך העולם שברא, ועליהם להשאר בו עד סופו. לאיינור הללו, שלא ניתן להתכחש לדמיון בינם לבין המלאכים, יקראו בעתיד ולאר. הם יהיו האלים של תושבי ארדה, למרות שלמעשה הם רק מלאכים- משרתיו ויציריו של האל האחד.
אלא שכמו בסיפור גן העדן הנוצרי, הבעיות לא מאחרות לבוא:
"אבל בהתמשך הנגינה, עלה על ליבו של מלקור לשזור במנגינה דברים אשר היו את נפשו שלו, ואשר לא תאמו את נעימת אילובטר. כי כך ביקש להאדיר את כוחו ואת תפארתו של התפקיד אשר הוענק לו. מכל האינור זכה מלקור בגדולה שבמנחות הכוח והדעת… ועתה שזר כמה מן המחשבות הללו במנגינתו. מיד התעורר סביבו צריר, .. כך הלך צריר מלקור ונתפשט הלאה והלאה, והנעימות שנשמעו לפניו טבעו בים של צליל טורד…".
האיינו מלקור, בגלל גאוותו ורצונו להאדיר את עצמו, מפריע לנגינת הבריאה ויוצר צריר, דיסוננס, צרימה במוסיקה הקדושה. ברגע זה, למעשה, נוצר הרוע. בעתיד יהיה מלקור השטן המוחלט- אדון הרוע והאופל שנלחם נגד הולאר, המלאכים ושליחי האלוהים, ומפתה את כל יצירי הבריאה לחטא ולרוע. כמו בנצרות, חטא הגאווה הוא כלי בידי השטן, שרוצה לדרדר את כל הבריאה לתהום שאליה נפל. לפי דעתו של ג'וזף פירס, שכתב ביוגרפיה נוצרית של טולקין, מקביל סיפור הבריאה הטולקינאי לסיפור הבריאה הנוצרי. ארו הוא אלוהים, האיינור המלאכים, מלקור הוא לוציפר – השטן, ומנווה, מנהיג הולאר, הוא המלאך מיכאל – שר צבא המלאכים הנלחם בשטן. גם אם לא נקבל את ההקבלה המוחלטת, אין ספק שיש בין שני הסיפורים יסודות חזקים מאד של דמיון.
מעתה העניינים מסתבכים. הולאר, המלאכים שנכנסו לתוך העולם הנברא, הם הכוחות החזקים ביותר השולטים בו ומעצבים את גורלו. ארו, האל האחד, מתערב רק לעיתים רחוקות. הוא יוצר, בלי התערבות הולאר, שני גזעים: בני הלילית ובני האדם. ראשונים מתעוררים בני הלילית: דמויי אנוש יפים וחכמים, שקשורים לגבולות העולם ולכן חיים לנצח, או ליתר דיוק, עד שיסתיימו תולדות העולם הנברא. בני הלילית הם אהובי הולאר, ואליהם פונים הם בעת צרה. הולאר מוציאים אותם מהיבשת העיקרית של ארדה, הארץ התיכונה, ומביאים אותם לממלכתם הברוכה במערב: ואלינור, מעין גן עדן קדום, בו זורחים לנצח עץ הכסף ועץ הזהב.
אבל הנה מגיע הטוב לקיצו. מלקור מסתנן לואלינור, גן העדן, הורס את שני העצים באמצעות עכבישה שטנית ומחשיך את הממלכה הברוכה. פאנור, האומן הגדול ביותר של בני הלילית, יצר שלושה יהלומים – הסילמרילים – שמכילים בתוכם את האור הגנוז, האלוהי של שני העצים. האלים, הולאר, מבקשים מפאנור את היהלומים, על מנת לשקם את גן העדן שנהרס. פאנור מסרב, מתוך רכושנות וגאווה, לוותר על היהלומים שיצר. ההזדמנות האחרונה להחזיר את הסדר האלוהי למוטב נהרסת, וגאוותו של פאנור מביאה לסדרה של אסונות עליהם יקוננו עוד בני הלילית במשך אלפי שנים. תוך זמן קצר נגנבים גם היהלומים בידי מלקור, ופאנור מחליט לצאת עם בני עמו לארץ התיכונה על מנת להשיג אותם בחזרה. עם הנולדור, אליו שייך פאנור, מפר את רצון הולאר, נוטש את גן העדן ויוצא לרדוף אחרי מלקור, לו קורא פאנור מורגות- בשפת בני לילית- אויבו השחור של העולם. חטאו של פאנור הולך וגובר: לא רק שהוא מפר את צו האלים, אלא על מנת להפליג מואלינור הוא קוטל בני לילית אחרים וגוזל את ספינותיהם. כעת הוא מואשם לא רק במרד אלא ברצח. "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה", ועל טבח השארים לא יכפרו הולאר בקלות. כאשר נוטשים פאנור ושאר הנולדור את חופי אמן, שם אחר לואלינור, מטיל עליהם הואלא מנדוס, האחראי על הגורל והמתים, את הקללה הנוראה אותה הקראתי בתחילת ההרצאה.
"על דם בדם תשלמו". תורת הגמול התנכ"ית היא ברורה מאד. יש חטא ויש כפרה, והכפרה כרוכה בסבל. כאן אנו רואים את המקבילה של טולקין לנפילה הנוצרית – הגירוש מגן העדן. לאחריה יבואו נפילות נוספות. בואלינור הכל היה מושלם, או לפחות למראית עין. כעת יסבלו וימותו בני הלילית על כל צעד ושעל, במאבק אבוד מראש במלקור השטן. כפי שאמר אוגוסטינוס, כאשר מופר הסדר האלוהי והאדם מגורש מגן העדן, הופכת לו האדמה לאויב. כך גם בסילמריליון – השבועה הנוראה שנשבעים בני פאנור, שמוגדרת על ידי טולקין כ"שבועה הארורה", למצוא את היהלומים בכל מחיר ולהרוג כל מי שמסרב למסור אותם, יהיה זה אויב או ידיד נפש, גורמת לשרשרת אסונות, בין השאר משום שהזכירו את שם האל בשבועתם. בני הלילית מפסידים בקרב אחר קרב מול מלקור, אף כי יש בדרך נצחונות בודדים, הורגים אחד את השני להנאתו של האויב, מסתכסכים עם הגמדים ושאר יושבי הארץ התיכונה, ומביאים על עצמם חורבן בכל אשר ילכו. אנו רואים כי חטאי הגאווה והחמדנות, שניים מהחטאים הממיתים הנוראים ביותר במסורת הנוצרית, מביאים על בני הלילית את אובדנם. הם גורשו מגן העדן בו שהו בעבר, וכעת הם מקוללים. אני טוען שאצל טולקין האסונות והטרגדיות באים משילוב של שני גורמים: התערבות שטנית וחטא אנושי. כאן ניתן לראות זאת בבירור: החשכת ואלינור על ידי מלקור מצד אחד, וגאוותו ועקשותו של פאנור, יוצר הסילמרילים, מצד שני.
כאן ניתן לראות את האלמנט הנוצרי הבולט הראשון בכתבי טולקין – הנפילה. לא רק בני הלילית נפלו, גם הגזע הצעיר שמתעורר אחריהם, בני האדם, בורח מאפלת השטן הרודפת אותו. גם בני האדם חוו נפילה. הביוגרף של טולקין, פירס, טוען כי הסופר הקתולי לא רצה לפרט על נפילת בני האדם, ובכוונה. הוא מספר על נפילת בני הלילית, ואת הסיפור על גירוש בני האדם מגן עדן הוא משאיר לתנ"ך. "אפלה שוכנת מאחורינו", אומר המנהיג האנושי ביאור למלך בני הלילית פינרוד, "ואנחנו הפכנו לה עורף, ואין בנו רצון לשוב שמה אף במחשבותנו. מערבה נטו ליבותנו תמיד, וסבורים אנו ששם נמצא אור". אך בקטע נוסף מאת טולקין, דיון פילוסופי על חיים, מוות גורל, במסגרת של שיחה בין מלך בני הלילית פינרוד ובין בת אדם בשם אנדרת', ניתן למצוא פרטים מדוייקים יותר. הקטע לא יצא לאור בעברית, אך הוא מצוי בתרגומו המעולה של יובל ווליס. לפי קטע זה, דיבר קול ארו אל בני האדם כאשר התעוררו, אך במהרה פיתה אותם מלקור, והבטיח להם מתנות, אוצרות, תנאים חומריים נוחים יותר וידע על העולם. הוא הדיח אותם לנטוש את האלוהים ולסגוד לו-
"מלאה התבל אוצרות ופלאים, שהיה ואם תדעום, כי אז יהיו לכם. מזון יהי לכם, שאין כמוהו ערב לחיך ועסיסי מכל המזונות שאוכלים אתם. מגורים נוחים יהיו לכם, ובהם מאור לגרש את הלילה. מלבושים יהיו לכם, אשר לא ידעתם את מראיתם. מפוארים תהיו, כאשר הינני2"
קשה להתעלם מהדמיון לסיפור גן העדן התנכ"י. האדם נופל בפיתויי השטן ועובר לסגוד לו (יש כאן גם דימוי לטכנולוגיה, שטולקין ראה אותה תמיד כשטנית). הוא נוטש את האל וניחת עליו עונש נורא. כאשר עוברים בני האדם לסגוד למלקור, נשמע אליהם קול ארו, בוראם:
"אף כי דחיתם אותי מפניכם, לא תוכלו להתחכש לי. חיים נתתי לכם ועתה אלה יתקצרו. כי לא תארך העת בטרם תבואו אלי, ואז תדעו מי הוא אדונכם. הוא אשר אתם עובדים, או אנוכי, אשר יצרתיו?".
כעת "הופכת האדמה לאויב", כפי שאמר אוגוסטינוס. גם האדם, כמו בני הלילית, נידון לחיים של סבל וחסד האל סר ממנו. בעתיד יזכו בני האדם לאור האלוהי, כמו בני הלילית, רק בזכות אהבה, ויתור על כוח ושלטון והקרבה עצמית. הארדה, כפי שאנדרת' אומרת בדיאלוג, היא עולם פגום. פינרוד, בן הלילית החכם, מנבא כי בעתיד, כאשר התכלית האלוהית תתגשם (מעבר לגבולות הסיפור שמתווה טולקין) יגיע ארו בעצמו אל העולם על מנת להושיע את האנושות. אי אפשר לא לראות זאת כנבואה על האינקרנציה, התגשמות האל בבשר בדמות ישו, שתתרחש בעתיד הרחוק ומטרתה לכפר על החטא הקדמון.
בני הלילית, למרות כל חטאיהם ונפילתם, מייצגים עדיין את הטוב בארץ התיכונה, הנלחם מול כוחות השטן מלקור. גם האדם בורח מהאפלה. גם הוא נתון לאיומי השטן. שני הגזעים מאחדים כוחות במלחמה מרה ונמשכת. אך לבבות בני האדם מושחתים בנקל- רבים מהם מצטרפים למלקור שר האופל ונכנעים לפיתויי השטן. אצל טולקין, כמו בנצרות, לאדם יש בחירה בין הטוב לרע. הרע הוא מוחלט – הטוב אינו מוחלט, הוא חווה נפילה וחטא חטאים. העולם הוא פגום. אך בכל זאת, החסד והאור הם הבחירה הנכונה. האדם חייב לפנות עורף לרוע, למרות כל הקושי הטמון בדבר.
למעשה, אנו רואים כאן שני עקרונות נוצריים חשובים: הנפילה, והחסד האלוהי, המתגלם באור המערב, שהוא הדרך היחידה לזכות בניצחון על השטן, למרות הנפילה. אצל טולקין, מסמל המערב את הטוב האלוהי. זהו הכיוון של ממלכת ואלינור האבודה, אליה לא יכולים בני הלילית לחזור עוד. כל גיבורי טולקין חיים, למעשה, בגלות. האור האמיתי נמצא במערב, אך הוא רחוק ובלתי מושג. ניתן לכמוה אליו, לחיות לאורו, אך רק לעיתים רחוקות מאד להגיע אליו. הרוע, לעומת זאת, קרוב, מוחשי ולעיתים מפתה. המאבק בין הטוב לרוע מתחולל בליבות כל הברואים. למרות שאין לעמים בעולמו של טולקין דת של ממש, והם, מלבד בני נומנור, אינם סוגדים לולאר ולא מכירים את ארו, העקרונות הנוצריים, כפי שאמר טולקין עצמו, מתבטאים בכל מהלך העלילה. למעשה, וכאן אנו רואים עיקרון הייחודי לטולקין, רק השילוב בין הטוב שבשני הגזעים, בני הלילית ובני האדם, יכול להביא את הגאולה. על כך נשוב ונדבר מאוחר יותר.
הייתי רוצה להדגים זאת באמצעות שני הסיפורים המרכזיים המוצגים בסילמריליון. הסיפור הראשון הוא הטרגדיה של טורין טורמבר. לוחם אנושי נועז, שעל אביו מטיל מלקור, השטן, קללה נוראה. מלקור שובה את האב, הורין, וכאשר זה לועג לו ומסרב לשרתו, מוטלת עליו גזירת גורל מחרידה:
"שב עתה כאן, וראה את הארצות אשר בהן יבואו רשעה וייאוש על אהובי לבך. ללעוג לי הרהבת, ולפקפק בכוח מלקור, שר ואדון לגורלות ארדה. לכן מבעד לעיני תראה, ומבעד לאוזני תשמע. ולעולם לא תצא את המקום הזה, עד יתגשם הכל אל קיצו המר".
הקללה הוטלה כמובן על הורין, אך היא כוונה ישירות אל בנו יחידו, טורין, שנולד בעיר האנושית דור-לומין, ומחונך על שנאה בלתי מתפשרת למלקור ולמשרתיו. טורין יקדיש את חייו למלחמה במשרתיו של מלקור, אך הקללה שהוטלה על אביו, במשולב עם גאוותו ועיקשותו, יביאו אותו לסוף מר ונורא. הוא גדל כנער בממלכת בני הלילית דוריאת, שם הוא מוגן בפני הקללה. אך פרשה אומללה בה הוא מסתבך מביאה אותו, על לא עוול בכפו, למשפט המלך. במקום להתייצב למשפט, שם, כפי שמתברר מאוחר יותר, היה מזוכה, בורח טורין מבני הלילית בשל גאוותו ובכך חושף את עצמו בפני קללת מלקור הנוראה. הוא הופך לפורע חוק נוקשה, ואף כי הוא שומר תמיד על אצילות ונלחם במשרתי האויב היכן שיהיו, הוא מסרב לשוב לדוריאת, אפילו כאשר שליחי המלך אומרים לו שזוכה במשפט. גאוותו מכשילה אותו והוא ממשיך בנתיב שיוביל אותו לחורבנו המר. ממלכת בני לילית נוספת, נרגותרונד, אליה מתחבר טורין, נחרבת עד היסוד באשמתו. בשל רצונו בתהילה ובקרבות, הוא מפתה את לוחמי הממלכה לצאת לקרב גלוי נגד מלקור. הדרקון השטני גלאורונג, משרת השטן, מחריב את נרגותרונד, אך טורין מצליח לברוח ונשבע לחסל את הדרקון. נתיב הדמים שלו עוד לא הגיע לקיצו. מכאן פועלת הקללה באופן מושלם: טורין קוטל בטעות את ידידו הטוב ביותר. למרות שהוא הורג את גלאורונג בסופו של דבר, הוא מגלה שנשא לאשה בלא ידיעה את אחותו ורוצח, בזעמו חסר המעצורים, את מנהיג אנשי היער שהעניק לו הגנה ומחסה. סופו הוא מר – הוא נופל על חרבו, אותה החרב בה קטל את ידידו ומת בודד, נטוש ואומלל.
האם גם לפי הנצרות נקבע גורל האדם מראש, לפי קללה? השאלה עלתה גם בסיפורי המיתולוגיה היוונית, ושם שולט הגורל בבני אדם שלטון מוחלט ואין להמלט ממנו. גם הוגים נוצריים מסויימים, כמו אוגוסטינוס הקדוש, חשבו כי גורל האדם נגזר מראש על ידי האל ואין להמלט ממנו. אך הנצרות ברובה מחזיקה בדיעה כי החסד האלוהי זמין גם לחוטאים, ואם רק יועילו לקבלו ולעיתים גם להענש ולסבול, יוכלו לזכות במחילה ובכפרה. לדעתי, גם לסיפור טורין יש מסר נוצרי חזק, בדיוק כמו לסיפור נפילת בני הלילית. גזירת הגורל, שנקבעה על ידי השטן, מחבלת בחייו של טורין, אך ללא חטאיו וגאוותו – היא לא היתה מתגשמת. אם לא היה עוזב את ממלכת דוריאת, לא היה מתחתן עם אחותו בטעות. גזירת גורל מובהקת. גם כאן משתלבים המעשה השטני והחטא האנושי, ומביאים לנפילתו הסופית של טורין. תפיסת הגורל הטולקינאית, ברוב המקרים, תואמת את המקרה הזה. "All is as it is, and yet made free", או "הכל צפוי והרשות נתונה", העיקרון שקבע טולקין בפואמה מיתופייה, מנחה את רוב סיפורי הלגנדריום. הגורל משפיע על חייהם של אנשים, אך ביכולתם לשנות אותו באמצעות מעשיהם. החריג היחיד הוא אולי סיפורו של הכלב הואן, עליו נגזר ליפול בפני הזאב האדיר ביותר. בניגוד לגורלו הנסתר של טורין, גורלו של הואן ידוע לכל. אבל סיפור זה חריג ואינו מייצג את הכלל.
כפי שטורין נפל בשל גאוותו, ובשל רצונו לפעול תמיד לבדו, כך, מצד שני, מביאים הצניעות, החסד והשילוב בין בני הלילית לאדם לניצחון ולגאולה. את זאת אפשר להדגים באמצעות הסיפור המרכזי השני בסילמריליון, ולדעתי הסיפור המקסים ביותר בכל יצירתו של טולקין – סיפורם של ברן ולותיין. ברן, כמו טורין, הוא לוחם אנושי צעיר שמתייתם מאביו בעודו נער. אביו מנהיג חבורה של פורעי חוק הנלחמת כנגד מלקור ומשרתיו, שמשליטים את עריצותם השטנית בצפון הארץ התיכונה. בעקבות בגידה מושמד מחנה המורדים ומבין כולם נשאר רק ברן בחיים. מיואש ומתוסכל נודד ברן בשטחי הפרא, וקוטל את משרתי האויב היכן שיהיו. בנדודיו הוא מרחיק לכת וחוצה את גבולותיה הסודיים של ממלכת בני הלילית דוריאת, בה התחנך גם טורין, אותו הזכרתי קודם לכן. כאשר ברן נודד ביער הוא שומע נגינת חליל נפלאה, ורואה עלמה בת לילית יפיפייה רוקדת ביער. זאת היא לותיין, בתו של מלך דוריאת תינגול. לותיין בורחת מברן כאשר היא רואה אותו, אך כאשר הוא זועק את הכינוי שנתן לה – טינוביאל, זמיר בשפת בני לילית, היא עוצרת. באחד מרגעי השיא הרגשיים של הסילמריליון, מתאהבים ברן ולותיין באהבה טהורה וחסרת מעצורים, כמתואר בשירת ליתיאן:
“He leapt upon the grassy hill
his arms with loveliness to fill
his arms were empty and she fled
away, away, her white feet sped
but as she went he swiftly came
and called her with the tender name
of nightingales in elvish tongue,
that all the woods now sudden rung:
Tinuviel! Tinuviel!
And clear his voice was as a bell:
Its echoes wove a binding spell:
Tinuviel! Tinuviel!
His voice such love and longing filled
One moment stood she, fear was stilled
One moment only, like a flame
He leaped towards her as she stayed
And caught and kissed that elfin maid."
איש לא יוכל לאוהבים הללו, שאין בהם כל גאווה או חמדנות, אף לא השטן עצמו. תינגול, אביה של לותיין, מסרב מכל וכל להתיר לבתו לחיות עם בן תמותה ולכן מטיל על ברן משימה שהוא יודע שימות בה: גניבת יהלומי האור, הסילמרילים, מכתרו האפל של מלקור השטן עצמו. צבאות גדולים לא הצליחו במשימה זאת, וכיצד יעמוד בה ברן לבדו? ברן לועג לתינגול, ואומר לו שאם מלכי בני הלילית מוכרים את בנותיהם תמורת תכשיטים, לו יהי כן. ללותיין הוא מבטיח שלעולם לא יקנה אותה, אלא יקח אותה רק מרצונה החופשי. חטא הרכושנות והגאווה של תינגול, כמובן, יתנקם בו מאוחר יותר. למעשה, ברגע זה גוזר מלך דוריאת על ממלכתו את סופה הנורא. אשתו מליאן, הרואה גורלות, מנבאת לו זאת במילים חריפות:
"מלכי, עצת עורמה עלתה בלבבך. אבל אם לא טחו עיני מראות, רעה צפונה לך בעצה, בין אם תיכשל שליחות ברן ובין אם תעלה בידו. כי חרצת את גורל בתך, או את גורלך אתה. ועתה נכרכה דוריאת בגורלה של ממלכה אדירה ממנה".
תינגול לא מבין את הנבואה ועונה:
"איני מוכר לבן לילית או לאדם את אשר יקרה לי ואהבתי למעלה מכל אוצר. ואילו היו תקווה או חשש כי ישוב ברן חי למנגרות, לא היה שב לראות את אור השמיים, אף כי נשבעתי".
מלכי בני הלילית, ככל הנראה, לא למדו דבר מהעבר.
ברן יוצא לחפש את הסילמריל ועובר הרפתקאות מסמרות שיער, כאשר רק אהבתו ללותיין מניעה אותו לאורך כל הדרך. הוא מקבל עזרה מפינרוד פלגונד, אציל הנפש, שליט ממלכת בני הלילית נגרותרונד, ומאהובתו לותיין, שבורחת מהבית בו כולא אותה אביה, על מנת שלא תצטרף לברן במסעו. כאשר נלכדים פינרוד וברן בידי סאורון, גדול משרתיו של שר האופל, מקריב מלך בני הלילית את חייו למען בן האדם. בתיאור מותו ניתן לראות הקבלה לתיאור מותם של מרטירים וקדושים נוצריים. פינרוד הגוסס מתאר לברן את פלאי ואלינור, הממלכה הברוכה שבמערב, אליה יחזור לאחר מותו. קשה להתעלם מהדמיון לתיאורי גן העדן, המצפה לקדוש המעונה לאחר מותו:
“Then voice he heard: Farewell!
On Earth I need no longer dwell
Friend and comrade, Beren bold.
My heart is burst, my limbs are cold.
Here all my power I have spent
To break my bonds, and dreadful rent
Of poisened teeth is in my breast
I now must go to my long rest
Neath Timbrenting in timeless halls
Where drink the gods, where the light falls
Upon the shining sea. Thus died the king
As elvish singers yet do sing"
לותיין, המלווה בכלב הנבון הואן, שמקורו בגן העדן, ואלינור, מביסה את סאורון ומשחררת את אהובה. לאחר מסע מפרך מביסים ברן ולותיין, בתחבולות שונות, את השטן עצמו וברן, המחופש לזאב, עוקר את אחד הסילמרילים מכתרו. מול אהבתם של ברן ולותיין, אומץ ליבם, ונכונותם למות למען המשימה – איש לא יכול לעמוד. מלקור עצמו, שכל גבורת בני הלילית לא הצליחה להביסו, מובס על ידי אהבה ונכונות להקרבה עצמית. חטאיו של טורין טורמבר מובילים אותו למותו ולתבוסותו. הרגשות הטהורים של ברן ולותיין מובילים אותם לנצחונם. כאשר ברן מת בקרב מול קרכרות, הזאב השטני האדיר, מרחיקה לותיין עד ארץ המתים על מנת להוציא אותו. אפילו מנדוס האכזר, שקללתו הוטלה על כל בני הלילית הגולים מגזע הנולדור, לא יכול להפריד בין השניים, והוא משחרר את ברן. אך לאהבה יש גם מחיר: על לותיין לוותר על חיי האלמוות שלה כדי להיות עם ברן. היא מסכימה, והשניים נישאים. הטוב שבגזע בני הלילית ובגזע בני האדם מתאחד, ובעתיד – יציל אחד מצאצאיהם של ברן ולותיין את העולם כולו.
אך למרות שהסילמריל הוא פרי נצחונם של ברן ולותיין, מביא הוא על אביה של לותיין, תינגול, את אובדנו. הגמדים, איתם הוא מסתכסך בשל חמדנותו ותאוותו ליהלום, קוטלים אותו ומחריבים את ממלכתו, ובני פאנור, שרוצים את הסימלריל לעצמם, משמידים אותה באופן סופי. העיקרון הנוצרי שניתן לראות הן בסיפור טורין והן בסיפור ברן ולותיין הוא כזה: גאווה וחמדנות הן חטאים ממיתים שמביאים לאובדן, בעוד שאהבה, הקרבה עצמית ומסירות – רק הם מביאים את הגאולה.
ההקרבה העצמית הזאת, אותה גילו ברן, לותיין ופינרוד פלגונד בסיפור אותו תיארתי כרגע, מגיעה לשיאה בימי חייו של המלח אארנדיל, צאצא של בני לילית ובני אדם. אארנדיל לוקח את הסילמריל, ובמקום לחמוד אותו לעצמו, מוצא את הדרך לגן העדן האבוד, ואלינור, על מנת לבקש רחמים על בני הלילית ובני האדם גם יחד. רק מכיוון שאארנדיל מאחד בתוכו את הטוב שבשני הגזעים, נעתרים הכוחות האלוהיים לבקשה, והאלים מסכימים לסלוח לבני הלילית על חטאיהם ולבטל את גזירת מנדוס. אך שוב מקריב אארנדיל את חייו הקודמים – אסור לו לחזור לארצות בני התמותה, מאחר שראה את גן העדן. עליו מטילים האלים לשייט בשמיים בספינתו, ככוכב, כאשר הוא נושא על התורן את אור הסילמריל אשר לא יכבה. אארנדיל הופך לסמל של תקווה לאנושות כולה. מיתוס פגאני, אותו ניתן למצוא במיתולוגיות רבות, או סיפור נוצרי? יש כאלו הסבורים שמקורו של הסיפור במיתולוגיה הגרמאנית-נורדית, אך לדעתי המסר הוא קתולי מאד. רק ההקרבה העצמית המוחלטת והאהבה הטהורה, יכולות לכפר על חטא הנפילה ולהביא גאולה לעולם. האלים שולחים צבא אדיר מואלינור, ועוזרים לבני הלילית המוכים והעייפים להדביר את כוחותיו של השטן, מלקור. הוא עצמו נכלא על ידי האלים בכלא מחוץ לעולם, לנצח נצחים, כאשר ראשו כבול לברכיו. זהו סופו של המורד הגדול באלוזהו המסר שמעביר טולקין – לאילו תהומות מוביל הרצון הלא מרוסן לשלוט ולשעבד את כל היצורים החיים ולהדמות לאל העליון – שליט העולם האמיתי.
אך כפי שהנצרות מאמינה שהשטן יאיים תמיד על המין האנושי, בעקבות הנפילה והגירוש מגן עדן, כך לא פס הרוע עם תבוסתו של מלקור. וכאן אנחנו נכנסים לסיפור גדול נוסף, האקלבת', ולדעתי – הסיפור הנוצרי ביותר במסורת הטולקינאית. מאחר שרוב בני האדם שרתו את מלקור במלחמתו בכוחות הטוב, נגזר עליהם להשאר באפלת הברבריות בארץ התיכונה. אך את בני האדם הנאמנים מעם האדיין לוקחים הולאר מערבה, לאי הקרוב לגן העדן ואלינור. רק לואלינור אסור להם להפליג, ולא לשאוף לחיי אלמוות. אורך חייהם גדול, חוכמה רבה ניתנת להם, אוצרות עצומים מופקדים בידיהם והם מקימים ממלכה המבוססת על צדק, חוכמה ויראת אלוהים. הממלכה החדשה, הנקראת נומנור, נמצאת במאה דרגות מעל כל שאר המין האנושי: בחוכמה, בידע ובכוח. בהתחלה חיים הנומנורים, מעין עם נבחר, בהתאם לחוקי האל, סוגדים לארו האל האחד ישירות (הם היחידים שעושים זאת בעולמו של טולקין) ונהנים מחייהם הארוכים. רק דבר אחד אין להם, חיי אלמוות. וכאן מתחילה התסיסה. מאחר שהאל נתן לנומנורים הכל, הם מתחילים לבקש יותר – הם מבקשים לחיות לנצח.
טולקין מאמין כי המוות הוא מתנה מהאל, ולא עונש על הנפילה. כאן, דרך אגב, חורגת עמדתו מהעמדה המסורתית של הנצרות. לפי התיאוריה הפילוסופית, אותה התווה בסיפור נומנור וכן במכתביו השונים, יוצרת הנפילה רוע. הרוע הזה, אצל בני תמותה, משתלב עם התאווה לחיי אלמוות ויוצר תמהיל הרסני. בני האדם מסרבים לקבל את המוות כחסד, ולכן נידונים לייסורים. על מנת לפצות על היותם בני תמותה, נתקפים בני האדם הנומנורים בתסכול ובחמדנות. לאט לאט הם מתנתקים ממורשת בני הלילית וצוברים עוד ועוד עושר וכוח צבאי. הם מפסיקים להיות עם נבחר, ומתחילים לראות את עצמם כגזע עליון. רק מיעוט קטן בנומנור נשאר נאמן למסורת, ומתריע שוב ושוב בפני שליטי המדינה שחטאיהם לא יעברו ללא עונש. התיסכול על חיי התמותה הולך וגובר, והנומנורים מתחילים להיות רעים ואכזריים, לאט ובהדרגה. אם לא ינתנו להם חיי אלמוות, ינצלו את מלוא כוחם וישעבדו את עמי הארץ התיכונה. וכך כתוב בסיפור אקלבת':
"והם אמרו בינם לבינם: מדוע זה יישבו אדוני המערב בשלוות נצחים, ואילו עלינו נגזר למות ולהסתלק, לא נדע לאן, ולהניח מאחורנו את ביתנו ואת כל אשר עשינו? ומדוע לא נתקנא בולאר, או אף בפחות שבבני אלמוות? כי גם אנו אוהבים את הארץ ולא נאבה לצאתה".
השלב הראשון הוא ציות בחוסר רצון. חוסר אמונה, הנגרם בשל גאוות יתר וסירוב להסתפק בגורל הקיים. הנומנורים רוצים להדמות לאלים, לולאר, ולזכות במה שלא מגיע להם. בדיוק כמו האדם בגן העדן הנוצרי. אבל הנחש, המפתה, עדיין לא הגיע, והנומנורים ממשיכים בתהליך ההרס העצמי. תסכולם מופנה במהרה כנגד עמי הארץ התיכונה, השרויים באפלה ובברבריות. כפי שציינתי קודם, העם הנבחר הופך את עצמו לגזע אדונים. החטא הולך ומתגבר:
"ובעת ההיא החלו הנומנורים לבנות מושבות גדולות בחופי המערב של הארצות העתיקות. כי ארצם שלהם נראתה גמודה בעינהם, והם לא מצאו בה מנוח ומרגוע, ובקשו עתה עושר וממשלה בארץ התיכונה, אם נשלל המערב מהם. אך עתה הופיעו כשרים וכאדונים וכגובי מס, ולא כעוזרים וכמורים. והרוחות נשאו את ספינות הנומנורים הגדולות מזרחה והשיבון עמוסות לעייפה, ועוצמת מלכיהם ותפארתם הלכו ורבו. והם שתו וחגגו והתלבשו בכסף ובזהב".
שוב ניתן לראות את ערכיו הנוצריים של טולקין, וכן את ההשפעה התנכ"ית בכתביו. המרד נגד האל, אף כי הוא סמוי בשלב זה, גורר את חטאי הגאווה והחמדנות. והנחש, שגורם לחורבן, אינו מאחר לבוא. גדול מלכי נומנור והאכזרי שבהם, אר-פרזון, פולש לארץ התיכונה בראשותו של צי אדיר ומביס את סאורון, אדון האופל ומשרתו הבכיר של מלקור, שהפך כעת להתגשמות הרוע בבשר בארץ התיכונה, לאחר תבוסת אדונו. סאורון לובש צורה אנושית יפה והולך ברצון כשבוי לממלכתו של אר-פרזון. בהגיעו לנומנור הוא מתחיל לפזר את השפעתו הארסית ומסית את אנשיה כנגד האלים. אם עד עתה היה מרדם סמוי, עכשיו הופך הוא למרד גלוי. סאורון מסית את העם והמלך לאתיאיזם – חוסר אמונה באל האחד, ומשם קצרה הדרך לאמונה בשטן, כאל האמיתי שעתיד לשוב מהאפלה. טולקין למעשה יוצר פה משוואה – מרד באלוהים, חוסר אמונה באלוהים – גוררים לאמונה באל כוזב, הקשור לברזל ולנשק, ומכאן קצרה הדרך לשטן ולגיהנום. וכך אומר סאורון אדון המעל לאר-פרזון מלך נומנור, המתוסכל יותר ויותר מהידיעה שהוא מזדקן ומותו הולך וקרב:
"כי הולאר הונו אתכם באשר לו, והציגו בפניכם את שם ארו, צלם נבוב אשר התקינו באיוולת ליבם, בבקשם לכפות את האדם לשירותם. כי הם המתנבאים בשם ארו זה, והוא משמיע רק את אשר ירצו. אך יד אדונם האמיתי עוד תגבר, והוא יגאלכם מן הצלם הלז. ושמו מלקור, אדון הכל, מעניק החירות, ובכוחו תחזקו מהם".
סאורון מלמד את הנומנורים לבנות מכונות, ולא לחינם. בשביל טולקין המכונה, ואיתה הטכנולוגיה, מסמלת את הרוע הגלום שבחומרנות ובנטישת האל לטובת השטן. ברגע שמשכנע סאורון את אר-פרזון שאין אלוהים, מתחיל המלך, ואיתו רוב העם, לעבוד את כוחות האופל. סאורון משכנע אותו לפלוש לואלינור, ובכזביו אומר לו שברגע שידרוך על האדמה האסורה, ישיג חיי אלמוות. האדם, כמו בני הלילית, לא למד כלום. פעם שנייה נפל ברשתו של הנחש. כאשר פולש צבא אר-פרזון לואלינור, מוסרים הולאר את העולם פעם נוספת בידי ארו, האל האחד, והוא מעניש את נומנור בעונש נורא. היא טובעת בים על כל אוצרותיה, חוכמתה, קבריה, טפה ונשותיה. צבא אר-פרזון נקבר מתחת לגבעות מתמוטטות ושם הוא נשאר שכוח – עד הקרב האחרון ויום הדין. רק הנאמנים הבודדים, שהתנגדו לאר-פרזון והמשיכו לסגוד לאל האמיתי, בראשותו של אלנדיל, אותו מגדיר טולקין במכתביו כ"נוח של העולם האגדי", יוצאים בספינות לארץ התיכונה, ומקימים שם את ממלכות גונדור וארנור. בכל מקרה, ממלכות אלו הם רק צל חיוור לתפארת נומנור הישנה. העונש על הנפילה השנייה של בני האדם, ששוב נגרמה בגלל הגאווה, החמדנות והרצון לקבל את מה שלא שייך לך, הוא גדול ולא יכופר בנקל. מעתה מצויים בני האדם ששרדו למלחמת נצח עם סאורון, התגלמות הרשע בארץ התיכונה. להם עוזרים בני הלילית שלא חזרו לגן העדן, ואלינור, למרות התרת הגזירה והקללה, כי אהבו את הארץ התיכונה ורצו להשאר בה.
וזוהי נקודת הפתיחה לאפוס הגדול של טולקין – "שר הטבעות". סאורון, שנחוש בדעתו להשליט את האופל על הארץ התיכונה, יוצר את טבעות העוצמה ביחד עם מלך בני הלילית קלברימבור, שמרומה על ידו. שלוש ניתנות לבני הלילית, שנופלים פעם נוספת בפח שטומן להם סאורון, שבע לגמדים, תשע לבני האדם ואחת – הטבעת השליטה – לסאורון עצמו. בני האדם שלקחו את הטבעות מדרדרים לאופל והופכים לעבדיו של סאורון. גם על כמה מטבעות הגמדים הוא משתלט במהרה, והיתר מושמדות באש דרקונים. טבעות בני הלילית אמנם משמשות ליצירת דברים יפים ולא נשלטות על ידי סאורון, אך הוא יכול להתעלם מהן. ברית אחרונה של בני לילית ובני אדם יוצאת למלחמה מול צבאות סאורון ומביסה אותו. איסילדור, בנו של אלנדיל, כורת את הטבעת מידו של סאורון. אך גם הוא נופל בפיתוי ההרסני – הוא נוטל את הטבעת ולא משמיד אותה. כך, פעם נוספת בגלל החמדנות, הרוע מורשה להמשיך. הטבעת נקברת למשך שלושת אלפים שנה בעמקי האדמה.
שר הטבעות, שאין טעם להרחיב עליו, הוא מסעו של פרודו, ההוביט בן הפלך, להר האבדון שבמורדור, המקום היחיד שבו ניתן להשמיד את הטבעת האחת וכך למגר את סאורון והרוע לנצח. הוא מלווה בנציגי העמים החופשיים – בני לילית, גמדים, הוביטים ובני אדם, שעוזרים לו בדרכו. במהלך הדרך מגלה פרודו שהטבעת לא רק משחיתה כל מי שנושא אותה, אלא שכוח הפיתוי שלה אדיר. אפילו טובים וגדולים נופלים בו. אסור להשתמש בנשק האויב נגדו: גם אם יקח מנהיג חיובי את הטבעת וישלוט בה, הוא יושחת ויהפוך להיות סאורון שני. על מנת להביס את הרוע צריך להשמיד אותו, ולוותר על הכוח האדיר המוקנה באמצעות הטבעת. הייתי רוצה למנות מספר אלמנטים נוצריים אותם ניתן לראות בשר הטבעות. ושוב חובה לציין – "שר הטבעות" אינו אלגוריה. מדובר בגורם אחד מבין גורמים רבים הנמצאים מאחורי העלילה, ואין לראות אותו כמכריע או כבלעדי. אך בכל זאת, הוא קיים.
1. תחושת הגלות: הנצרות מאמינה שלאחר הנפילה, הגירוש מגן עדן, האדם גולה מביתו האמיתי. כך, גיבורי שר הטבעות יודעים כי אין גאולה מלאה בארץ התיכונה. גם אחרי תבוסת סאורון הרוע לא מוגר סופית, הדברים היפים שבעולם דועכים בעקבות חיסול הטבעת ובני הלילית חוזרים למערב. בני הלילית חיים בגלות: הם עוד לא חזרו לממלכתם שמקדם. בכרך הראשון, חבורת הטבעת, נושאת גלדריאל, מלכת בני הלילית, קינה על ביתה האבוד שבמערב, ותוהה איזו ספינה תחזיר אותה לשם. לאחר נפילת נומנור, הרחיק האל את ואלינור מהעולם, וכעת ניתן להגיע לשם רק בדרך סודית – הדרך המישירה, שפתוחה רק לבני הלילית שניתנה להם הרשוב לשוב. טולקין סבור כי הגאולה היא רק בעולם הבא, ואין אוטופיה – עולם מושלם – בעולם הזה (או באגדה – בארץ התיכונה). האדם הוא גולה בעולמו שלו, ורק בעולם הבא ניתן למצוא מנוח ומרגוע.
2. השליחות האלוהית: על מנת לעזור למין האנושי במלחמה מול סאורון, שולחים הולאר לארץ התיכונה חמש ישויות אלוהיות, מעין מלאכים, הנקראים איסטרי. הם מתגשמים בבשר (שימו לב לכך – זהו עיקרון נוצרי) ונראים לבני האדם כאנשים זקנים. על ידיהם הם נקראים קוסמים. היחיד מבין האיסטרי שנשאר נאמן למשימתו הוא אולורין, או בשמו המקובל בקרב ההוביטים ובני האדם בצפון – גנדלף. על האיסטרי נאסר לשלוט בעמי הארץ התיכונה – אל להם לחזור על חטאיו של סאורון. תפקידם הוא לעזור, לאמן, להדריך ולהכשיר את הלבבות לקראת מלחמת הטוב ברוע. גנדלף עושה זאת, ולמעשה הוא האסטרטג המרכזי במלחמה מול סאורון. הוא מוכיח, נוזף, מנחם, מתכנן ומדריך. באחד מהמכתבים משווה טולקין את גנדלף לפטרוס הקדוש, בכיר השליחים הנוצריים. כמו פטרוס, גנדלף נשלח על ידי הולאר (ולמעשה על ידי האל האחד) להדריך את בני האדם התועים במלחמתם בשטן, שכעת מתגשם בבשר בדמות סאורון, שר האופל ממורדור. ההשוואה לפטרוס היא מעניינת, מאחר שלפי המסורת הקתולית מפקיד ישו בידיו את המפתחות למלכות השמיים. ואכן, בסוף שר הטבעות, גנדלף הוא מי שמאפשר (ברשותו של האל) להוביטים גיבורי הספר, בילבו, פרודו וסם, לעלות על הספינה ולהפליג למערב, לגן העדן. בדמותו של גנדלף יש גם אלמנט חשוב מדמותו של ישו: הוא מקריב את עצמו למען הצלחת חבורת הטבעת, ולאחר מכן קם לתחייה כ"גנדלף הלבן", שליח אלוהי חזק ועוצמתי הרבה יותר, הרשאי לצוות אף על מלכים לנהוג כרצונו. גם ישו נצלב, הקריב את עצמו, ולאחר מכן קם לתחייה. כמובן שיש הבדל מהותי: בניגוד לשליחים הנוצריים, גנדלף אינו מתיימר לשלוט אלא רק להדריך, ותפקידו הוא למגר את סאורון ואז לעזוב את הארץ התיכונה לנצח. ניתן לראות בדמותו, ובמיוחד בעימותיו עם השליטים תיאודן ודנתור, משהו המזכיר נביא תנכ"י. אי אפשר להקביל את גנדלף באופן מוחלט לישו או לפטרוס, אך הדמיון, שוב, בולט לעין.
3. הקרבה עצמית למען אחרים: בסעודה האחרונה, הגדיר ישו את דמו כ"דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים". פרודו ההוביט, גיבור שר הטבעות, יוצא להציל את העולם ולהשמיד את הטבעת, וחוזר פגוע בגוף ובנפש. הוא אינו מוצא מנוחה ואף אינו יכול לחזור לחייו הקודמים, ובסופו של דבר מפליג לואלינור, לממלכת המערב, לנצח. הרעיון של הקרבת עצמי למען אחרים, הקרבה של ממש, הוא רעיון יסודי בנצרות הקתולית.
4. חמלה נוצרית ומוסר נוצרי: בניגוד לרבים מגיבורי המיתולוגיות העתיקות, גיבורי שר הטבעות לעולם אינם הורגים שלא לצורך. גולום, שנשא את הטבעת במשך שנים ארוכות, הוא יצור מרושע ומעורר רחמים, שהושחת כמעט לחלוטין על ידי כוח הטבעת, ונוהג לקרוא לה "חמדתי". הוא עוקב אחרי פרודו לאורך כל הדרך כדי להשיב את "חמדתו". כאשר, בתחילת הספר, מצטער פרודו שבילבו לא הרג את גולום בעת שהיתה לו הזדמנות, עונה לו גנדלף בדברי החכמה הבאים:
"חבל? לא חבל שהרחמים עיכבוהו. רחמים וגם חמלה: לבלתי קטול ללא הכרח. וגמולו היה רב. תן דעתך, פרודו: הוא התנגע במידה כה מועטת, ולבסוף נחלץ, משום שהחל כך את הבעלות על הטבעת: בסימן הרחמים… רבים מן החיים ראויים למוות. ויש מן המתים הראויים לחיים. כלום בידך לתיתם להם? אל נא תהא נחפז לחרוץ דין מוות. גם החכם בחכמים לא יראה את תכלית כל הדברים. אין בי תקווה רבה שאפשר לרפא את גולום בטרם ימות, אך יש סיכוי לכך. והוא קשור בגורל הטבעת. לבי אומר לי שהוא אמור למלא תפקיד כלשהו, לטוב או לרע, בטרם תסתיים הפרשה. ויתכן אז כי רחמיו של בילבו קבעו גורלם של רבים – לרבות גורלך אתה3".
החמלה שמגלים נושאי הטבעת, בילבו ופרודו, במספר הזדמנויות, כלפי גולום, אף שאינו ראוי לה, מצילה למעשה את העולם כולו. כאשר מגיע פרודו להר האבדון, בלב מורדור, הוא אמור להשליך את הטבעת לאש תופת. אך הטבעת השטנית מפעילה את שיא כוחה ולאחר חודשים שהחזיק בה, והוא מותש ורעב – אינו יכול פרודו לעמוד מולה. אדם פשוט אינו יכול לעמוד מול שיא כוחו של השטן. הוא מסרב לזרוק את הטבעת. אך גולום, שכלפיו גילה חמלה בעבר, נושך את אצבעו, כורת אותה וגונב את הטבעת. הוא רוקד משמחה, וכך נופל עם הטבעת השליטה לתוך תהום האש. גולום אינו עושה זאת בשל חסידות: הוא רוצה את הטבעת לעצמו. אך נסתרות דרכי האל, ורק בדרך זאת יכולה הטבעת להיות מושמדת. לפי דבריו של גנדלף, אף החכם ביותר לא רואה את כל הגורלות. האל הועיד לגולום עוד תפקיד למלא, ורק בסוף הספר, כאשר נחשפת התוכנית האלוהית, מתגלה מהותו של תפקיד זה.
טולקין מבהיר במכתביו היטב שאם היה הורג פרודו את גולום בעבר, לא היתה מושמדת הטבעת האחת – והכל היה אבוד. רק באמצעות השמדת הטבעת נבלם השטן, הכובש ארץ אחרי ארץ, וכוחות הטוב, למרות כל גבורתם, אינם מסוגלים לעמוד מולו. בסופו של דבר רק החמלה מצליחה להביס את השטן. (מעניין לומר שטולקין כתב זאת כתשובה לקורא לא חכם, ששאל מדוע "לא הוציאו להורג את פרודו על בגידה" בסוף הספר, מאחר שלא זרק את הטבעת לאש מרצונו).
5. ענווי הרוח: "אשרי ענווי הרוח כי להם מלכות שמיים1", אומר ישו לחסידיו בברית החדשה. ואכן, בשר הטבעות, לא עומדים הגדולים והחכמים אל מול כוחו של סאורון. כל חוכמתו העמוקה של גנדלף, כל גבורתם של הרוהירים ואנשי גונדור, כל הוד המלכות והכוח האצילי של אראגורן – מצליחים לעכב את התקדמות השטן אך לא לבלום אותה לחלוטין. רק ההוביטים, בני עם פשוט שאיש כמעט לא שמע עליו ולא נתן עליו את דעתו, מצליחים להשמיד את הטבעת ולהביס את כוחות הזדון. טולקין מבהיר היטב במכתבים כי "הפיכתם של אנשים פשוטים לאצילים" קוסמת לו יותר מכל. העובדה שדווקא "האנשים הקטנים", נטולי הגאווה, כמו פרודו וסם, מצליחים להציל את העולם בסופו של דבר, היא אולי העיקרון הנוצרי ביותר בעלילה כולה.
6. לסיכום הדיון על "שר הטבעות" כדאי לומר כי כל העקרונות עליהם דיברנו עד עכשיו הם (פחות או יותר) עקרונות נוצריים כלליים. אך בשר הטבעות מצוי גם אלמנט שיחודי לנצרות הרומית-קתולית. כל ילד קתולי, ממש אחרי שהוא לומד את שמו של ישו, יודע להעריץ ולהוקיר את אמו – הבתולה מריה. אמו של המשיח, שנתעברה מאלוהים עצמו, הנקראת לעיתים קרובות "הגבירה", מהווה דמות מופת אותה מעריצים הקתולים, מתפללים לחסדה בעת צרה וכותבים עליה אין סוף תפילות, שירים והמנונים. דמותה של מריה מצויירת באין ספור כנסיות וקתדרלות קתוליות ברחבי העולם. הנוצרים הפרוטסטנטים, ברובם, בזים לפולחן מריה ונוטים להדגיש יותר את דמותו של ישו. לכן, מדובר בפולחן קתולי ייחודי.
פרשניו הקתוליים של טולקין טוענים, במידה רבה של צדק, כי מספר דמויות נשיות בספריו מושפעות מהסגידה הקתולית למריה הקדושה. וארדה גבירת הכוכבים, הואלא אליה פונים בני הלילית בתפילות, היא דוגמא להשפעה כזאת. אחד מהפרשנים הקתוליים משווה את המנון בני הלילית לוארדה (או בשמה השני- אלברת') לשיר דתי ידוע על מריה הקדושה, והדמיון בין שני השירים ניכר לעין. אולם הדמות החביבה על פרשניו הקתוליים של טולקין היא, בלי ספק, הגבירה גלדריאל מלכת לוריין. גלדריאל היפה והנשגבת, שבתיאוריה ב"שר הטבעות" ניתן לחוש נוגה של קדושה, אינה מקבילה מדוייקת למריה, אבל סביר להניח שבעיצוב דמותה הושפע טולקין מפולחן הגבירה הקתולי. גימלי הגמד, ההופך למעריץ הגדול ביותר של גלדריאל בארץ התיכונה, מתייחס אליה כמעט כפי שיתייחס מאמין קתולי לאמו של המשיח.
בניגוד לספרים רבים אחרים, המהווים אלגוריות דתיות גסות, טווה טולקין באומנות את העקרונות המוסריים הנוצריים לתוך העלילה, בלי לאבד את הקהל הלא נוצרי. העקרונות הנוצריים-קתוליים בהם הוא מאמין יכולים להתפרש גם כעקרונות אוניברסליים, והם אינם פוגמים בחיות של הסיפור. "I neither teach nor preach", אינני מטיף או מלמד, אומר טולקין במכתבים, "אני מספר סיפור". אבל דווקא גישה זאת, לדעתי, מעבירה את המסר הטולקינאי בצורה החזקה ביותר. בגלל שהסיפור לא מכוון כולו למסר, אלא המסר טמון בסיפור. עובדה זאת נותנת לשר הטבעות את גדולתו ומבהירה מדוע הוא אינו "בריחה מהמציאות". העקרונות המוסריים הטמונים בו נוגעים לכל אחד מאיתנו, נוצרי או לא נוצרי.
גם את חייו שפט טולקין על פי עקרונות נוצריים. בסיפור "עלה של קטנוני" הוא מתאר צייר, שהתרכז בכל עלה בעץ שצייר, דבר שמסמל, לפי הודאתו, את התרכזותו בכל פרט במיתולוגיה שיצר. מכיוון שאנו חיים בעולם פגום, מתנגשת אומנותו של קטנוני עם חובותיו הדתיות והמוסריות, ובסופו של דבר, מאחר שהוא ממלא אותן, הוא לא מספיק להשלים את ציורו לפני המוות, המגולם בסיפור כמסע. לאחר המוות עובר קטנוני מעין משפט אלוהי ותקופת סבל, המפורשת כפורגטוריום – כור המצרף הנוצרי. בסופו של דבר, כגמול אלוהי על כך שמילא את חובותיו למרות הסבל הכרוך בכך – עובר קטנוני לגור בעולם שצייר, שהופך לאמיתי לכל דבר. טולקין האמין, לפי עיקרון "הבריאה המשנית" שפיתח, כי עולם שיוצר סופר אמיתי לא פחות מהעולם שנברא על ידי האלוהים, מאחר שכישרון היצירה לקוח מהאל, וכפי שהאדם נברא בצלמו, כך גם הכישרון הזה הוא בצלם אותה בריאה עליונה. הנצרות, למעשה, היא "סיפור פיות אמיתי", ואלוהים הוא "הסופר ומספר הסיפורים הגדול מכולם". במכתבים מגדיר טולקין את "עלה של קטנוני" כסיפור אוטוביוגרפי, דבר שאושר ע"י בניו אחרי מותו. סיפור זה מראה לנו עד כמה היו העקרונים הנוצריים חשובים לטולקין. גם בשיריו השונים מודגשים עקרונות אלו – החמדנות מביאה למוות, או לגורל נורא ממוות, כמוה כגאווה. רק הויתור על הרצון לשלוט והנאה מעולמו של האל כפי שהוא, תוך כדי מלחמה עיקשת ברוע הפנימי והחיצוני, רק הם מתגברים על הרוע הטמון באדם, מכפרים על הנפילה ומביאים את הגאולה.
לכן, טולקין ראה את "ארץ הפיות", או המיתולוגיה שיצר, כאמיתית לכל דבר. לא מכיוון שהיא היתה בהיסטוריה, אלא בגלל שהיא מכילה אמיתות אוניברסליות. טולקין אהב והעריץ את ארץ הפיות, העומדת בבסיס מפעל חייו והיצירה הענקית שיצר:
"מחוזותיו של סיפור הפיות רחבים ועמוקים וגבוהים הם ומלאים בדברים רבים: כל מיני חיות וציפורים נמצאות שם, ימים ללא חוף וכוכבים רבים מספור. יופי שהוא קסם – וסכנה מתמדת. אושר וצער, שניהם חדים כתער. אם הצליח מי לעבור במחוזות ההם, עליו להודות למזלו הטוב, אולם הם כה גדושים וזרים עד שהתייר המתאווה לתת להם שם נאלם דום. ובעודו שם, אל לו לשאול שאלות רבות מדי, פן ייסגרו השערים והמפתח יאבד5".
וכפי שיש בארץ הפיות קסם, פלא, חיות וציפורים – כך יש בה עקרונות מוסריים, ובמקרה של טולקין גם נוצריים קתוליים. האם הלגנדריום הוא מיתוס קתולי? התשובה היא כן ולא. הוא מיתוס אנושי, אוניברסלי המדבר לכל אחד מאיתנו, שהאמונה הנוצרית העזה של מחברו משתקפת בו ומעשירה אותו, אך בשום אופן לא בולעת אותו או הופכת אותו לאלגוריה ריקה. הוא יצירת מופת אנושית – במובן הרחב והעמוק ביותר של המילה.
הייתי רוצה לסיים בציטוט נוסף, האהוב עלי במיוחד, ובו חושף טולקין את גישתו הנוצרית הייחודית, ומראה את אהבתו העמוקה לעולם הפיות, הדמיון והיצירה. הוא רואה בו מעין מחוז נפרד ומסתורי, בעל קסם משיכה אדיר, שאינו זהה לדרך האדיקות הדתית המובילה לגן העדן, וכמובן גם לא לדרך הרשעים המובילה לגהינום:
"ראה נא את השביל הצר
בינות קוצים וחרולים-
זוהי דרך הצדיקים,
בה מעטים הם העולים.
והתראה שם שביל רחב
רפוד וסוג בשושנים?
זוהי דרך הרשעים
ולא אל גן העדנים.
והתראה שם שביל נאווה
בינות שרכים הוא מתפתל?
לארץ הפיות יוביל
ובו נלך עם רדת ליל".
1קטע זה, ככל יתר הקטעים הלקוחים מהסילמריליון, תורגם לעברית על ידי ד"ר עמנואל לוטם.
2תרגום כל הקטעים מדיאלוג פינרוד ואנדרת' על ידי יובל ווליס.
3התרגום לעברית הוא של רות לבנית
4 התרגום הוא של פרופ' פרנץ דליץ'
5קטע זה, כמוהו כשיר המופיע בסוף המאמר, תורגם לעברית ע"י מיכל אלפון
