ידו של הדריק

על "שונא המיתוס" וגורלו בשר הטבעות

 

אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי המיתוס, וכן ההגנה על המיתוס מפני אלו המזלזלים בו, שזורים כחוט השני במכלול יצירתו של טולקין; הדברים מגיעים לשיאם במיתופיאה, הכתובה במפורש ככתב הגנה (כולל התקפת נגד) על המיתוס והחשיבה המיתית כנגד דמותו של "שונא המיתוס", בעל החשיבה ה"רציונלית", הנוטה לזלזל באגדות, ולטעון כי קיימת אמת אחת, והיא האמת הרציונלית-מדעית. בפתיחה ליצירה, מוגדר שונא המיתוס כדלקמן: "האיש שאמר כי המיתוסים שקרים הם, גם אם 'מופרחים מבעד לכסף', ועל כן אין ערך בם". 

 

המיתופיה אינה מתעדת את טיעוניו של שונא המיתוס, אלא את תשובתו הארוכה של אוהב המיתוס; אלא, שטענות אלו משתקפות פה ושם, כבבואת ראי, מתוך טיעוני הנגד של אוהב המיתוס:

"תשוט בארץ, לרגליך היא,

רק עוד כוכב מני רבים;

גוש חומר נע, כוכב הוא רק כוכב,

כבול למסלולו המחושב,

באין הקר והסדור, בינות

אטומים שנגזר דינם למות" (ההדגשות שלי – ג.א).

ובתמצית, לכל דבר ישנו פירוש אחד, מדוייק, נטול ערכיות או משמעות נסתרת – מעין ברגים זעירים וחסרי פשר בתוך מכונה. לעל-טבעי, למיתי ולאלוהי אין מקום בעולם כזה, בו הם יחשבו במקרה הטוב לשרידים מתקופה קודמת, נבערת וא-רציונלית, פרי של תמימות וחוסר ידע. במקרה הרע, הם יתפסו כשקרים מחושבים שהופרכו בכוונה בדי להשיג מטרות חומריות (למשל, הטיעון המרקסיסטי של מניעת מלחמת המעמדות על-ידי פיזור "תודעה כוזבת"). מעל הכל, הם מותקפים כ"מיושנים", ו"לא שימושיים", כפי שעולה מן הדברים ששם טולקין בפי שונא מיתוס מוצהר אחר, חבר המועצה טומקינס מ"עלה של קטנוני", שמתייחס לאוהב המיתוס (שמתבטא שם על-ידי ציור העלה והעולם שסביבו) כדלקמן: "לדעתי הוא היה איש קטן ומטופש… למעשה, חסר ערך. הוא לא הביא כל תועלת לחברה"ובהמשך:"הוא לא הביא כל תועלת מעשית או כלכלית… אני מניח שניתן היה לעשות ממנו בורג מועיל במכונה, לו הייתם אתם המורים עושים כהלכה את מלאכתכם".

ולגבי עצם הציור, הוא אומר: "כמובן ישנם שימוש לציור… אבל בציורים שלו אי אפשר היה להשתמש. לצעירים הנועזים שאינם חוששים מפני רעיונות חדשים ושיטות חדשות ישנו כר נרחב לפעולה, לא לחומר המיושן הזה – חלומות בהקיץ פרטיים. הוא לא היה מסוגל לתכנן כרזה בולטת בעד שום הון שבעולם, תמיד היה מתעסק עם עלים ופרחים. שאלתי אותו פעם למה, הוא אמר שלדעתו הם חמודים! היית מאמין? חמודים, הוא אמר. 'מה, אברי עיכול ורביה של צמחים?' אמרתי לא, ולא היה לו מה להשיב, הולך בטל מטופש כזה". (ההדגשות אינן במקור – ג.א).

תשובתו של "אוהב המיתוס" לשאלה זו, האחרונה, ניתנת בהרחבה במיתופיה. אלא שמדברים אלו, ניתן מבט מאלף אל דמותו של שונא המיתוס דווקא, והערכים המנחים אותו – שילוב בין תפישה אינסטרומנטליסטית (קרי, כל דבר הוא/חייב להיות כלי להשגת מטרה מוחשית, בין אם הדבר נעשה בגלוי או בסתר[1]), עם תפיסה מטריאליסטית קיצונית, שאינה יכולה להכיר בשום דבר שאינו חומרי, או נועד לקדם מטרות חומריות. טומקינס אינו מסוגל לתפוס את הרוחניות שבציור – ואי לכך, אחת משתיים: או שהציור יתפקד ככלי גרידא להפקת משהו חומרי "תועלת כלכלית" – כגון כרזה מסחרית, למשל, או שהוא יתפס כ"הבל" – דבר חסר ערך שראוי להשליך לפח.
שונא המיתוס מנסה להסוות את תפיסתו מאחורי אג'נדה מדעית (בבחינת "נכון ולא נכון", שאינם נושאים מטען ערכי[2]), אך אף על פי כן ניכר כי שונא המיתוס מייחס בכל-זאת לתפישתו משמעות ערכית, שהופכת מושא לגאווה ולתשבוחות עצמיות של "קידמה" או "נאורות" (מושגים שהם ערכיים ולא 'מדעיים' בעליל) . את המשמעות הזאת תוקף טולקין כדלקמן, ומבהיר היטב באילו מונחים משתמש שונא המיתוס בכדי להאדיר את עצמו: "רק אל יהא חלקי עם הקופים,
המתקדמים שלך, חושבים, זקופים" 

 

אלא, שהויכוח בין הגישה הטולקינאית לגישתו של שונא המיתוס אינה יכולה להיות מוכרעת בחיי המציאות; המיתופיה נותרת כ"כתב טענות", בתוך ויכוח נצחי בין שתי תפיסות עולם מקוטבות. כך ביצירות החיצוניות ללגנדריום, המהוות ויכוח עם שונא המיתוס; כעת, מן הראוי לבדוק את קיומו ותפקידו של שונא המיתוס בתוך העולם הטולקינאי; כאשר אנו נכנסים לתחומו של העולם ש"ברא" טולקין, ועיצב אותו לפי דרכו, הרי שלויכוח קיימת תשובה נחרצת – המיתוס, הערכים הנשגבים, וכן הקיום האלוהי אינם עוד נושא לויכוח תאורטי בין שתי גישות, אלא מציאות. ברמה האובייקטיבית, טענה לפיה הבורא העליון אינו קיים בארדה, אינה שונה מהותית מטענה לפיה זורחת השמש בחצות הלילה.

עם זאת, וחרף האמור לעיל, נקל לראות כי שונא המיתוס זוכה לקיום משל עצמו גם בתוך העולם הטולקינאי; הסיבות (ברמה הפנים-עלילתית) עשויות להיות מגוונות – החל בחוסר ידע, הנובע מתקופות ארוכות בהן לא השתמרו המיתוסים די צרכם, והישויות העליונות שומרות 'על פרופיל נמוך' יחסית, וכלה בהכחשה מכוונת, שנועדה למטרה זדונית – כאשר שקריו של סאורון בנומנור מהווים דוגמא מאלפת לכך: נסיון לטעון כי הבורא אינו קיים, אלא מהווה נסיון של בני-הלילית ופטרוניהם הואלאר למנוע מבני האדם את חיי הנצח. קשה, פעם נוספת, שלא לשוב ולהזכר בטיעון המרקסיסטי, לפיהם האלוהים והדת הם בדיה, שנועדה בכדי לאפשר למעמדות העליון לשמור בידם את השליטה על אמצעי היצור והכח.

במילים אחרות; את "שונאי המיתוס", או מכחישיו, ניתן לחלק לשני חלקים אפשריים:

הקבוצה הראשונה, הינה זאת שמכחישה את המיתוס, או חלקים ממנו, במכוון ומתוך כוונה זדונית – בין אם מדובר בהשחתה לשמה, כמעשיו של סאורון בנומנור, ובין אם בכדי להפיק רווח חומרי, כפי שעושה סארומאן; מאחר ובויכוח שלו עם גנדלף (טרם כליאת האחרון באורתאנק), אין טעם להכחיש את קיום המיתוס (באשר שניהם מודעים לקיומו, ובמידה רבה שייכים אליו בעצמם), הוא נוקט בטרמינולוגיה אחרת, של "היה קיים בעבר, אולם חלף זמנו": לגבי הערכיות הנשגבת, הנמשלת בשיחה לצבע הלבן, הוא גורם כדלקמן: 

 

"לבן!" אמר בבוז "טוב הוא כהתחלה. בד לבן אפשר לצובעו; דף לבן אפשר לכתוב עליו; אור לבן אפשר לשוברו".

ואילו גנדלף עונה "מאותה שעה אין הוא לבן עוד, וכל השובר דבר מה בכדי לדעת ממה מורכב הוא, סר מדרך החוכמה".

קשה להתעלם מן הדמיון בין דבריו של סארומאן לאילו של טומקינס; בכדי שדבר-מה יהיה בעל-ערך, חייבים להיות לו שימוש או תועלת מעשיים. אין כל תועלת, אליבא דסארומאן, בערכיות ובערכים בפני עצמם, אם אי אפשרם לנצל אותם ולקבל מהם תמורה מוחשית. ניתן למצוא כאן אפילו את הדיה של "תפיסה אנתרופולוגית", הרואה את החברה הערכית (או המאמינה) כפרוטו-מודרנית, וממנה מתפתחת לאחר-מכן החברה המטריאליסטית ה"מתקדמת" יותר.

ובאותה עת, שם טולקין בפיו של גנדלף את התשובה הניצחת של אוהב המיתוס; חלק בלתי נפרד מערכם של המיתי והנשגב הינו דווקא העדר האינסטרומנטליות שבהם. מרגע שמנסים לנתח אותם באורח "רציונלי", בכדי להפיק תועלת מוחשית, הרי שהם "נשברים", ומאבדים את ערכם המיוחד – קרי, את הערך המוסף והמיוחד של השלם, מעבר לסכום חלקיו הפיזיים.

הדמיון בין סארומאן לטומקינס גדל אף יותר בהמשך, כאשר סארומאן עובר לתאורים ממשיים יותר של עמדתו[3], שם הוא מדגיש כי ימי העידן העתיק עברו ותמו, ו"בא תורו של העידן הצעיר" – עידן המתואר, באורח לא מקרי כלל במילים "עולמם של בני האדם שעלינו למשול בהם. אך לזאת תדרש לנו עוצמה, העוצמה לצוות על הכל".
ומאוחר יותר, הוא מדבר על:
"ידע, מרות, משטר; כל אותם דברים שנלאינו מלהשיגם כאשר ידידים עצלים ונרפים מעכבים בעדנו במקום להושיט עזרה". ואילו טומקינס אומר:"אילו אני הייתי מנהל את המדינה הזאת, הייתי מטיל עליו ועל שכמותו עבודה שהם מסוגלים לעשות… והייתי דואג שהם יעשו זאת כראוי. או שהייתי נפטר מהם. ממנו הייתי נפטר כבר לפני זמן רב". 

 

בזאת, נחשף עוד מימד בדמותו של שונא המיתוס; סארומאן חושף את עצמו, כאשר הוא מגלה כי מעבר לדיבוריו על "עידן צעיר" (קרי, קידמה), מסתתרת השאיפה להפיק רווחים אישיים, לצבור כוחות ולצוות על אחרים. לשם כך, אין הוא מהסס "להשליך מן הספינה" ידידים לשעבר (וכן ערכים בהם דגל הוא עצמו בעבר), אשר נראים לו כמעכבים את הקידמה – המזוהה עם דרכו שלו אל הכח. דברים אלו נאמרים גם בידי טומקינס, האב-טיפוס החוץ-סיפורי של שונא המיתוס.
במילים אחרות: שונא המיתוס, מעבר לחזות הרציונלית שהוא מנסה לעטות על עצמו, הוא בעל אינטרס: הוא רודף את המיתוס ואת הנשגב, גם משום שקיומם נראה לו כמכשול למילוי כהשגת תועלת אישית, כח ועוצמה. בניגוד לאוהב המיתוס, שמסוגל לדגול בערכים הנשגבים משום שהם נשגבים, הרי ששבועת האמונים של שונא המיתוס ל"קדמה", לעולם שכרה בצידה. האין, או העולם נטול המיתוס, נראה לו כסביבה בה הוא יכול לפעול ביתר חופשיות בכדי למקסם את האינטרס החומרי-אישי שלו. סארומאן מנסה להגשים הלכה למעשה את דבריו של טומקינס: מרגע שהוא מבין, שגנדלף מסרב להיות גלגל במכונה שלו, הוא כולא אותו; הוא אינו מעוניין בקיום מקביל של גורם המייצג את התפיסה המסרבת "להתיישר" עם רצונו להפיק תועלת אישית ועוצמה.

קבוצה שניה, של כופרים במיתוס ובנשגב, הינה אלו העושים זאת מתוך חוסר ידע; נוח להם להאמין יותר בדברים הנטועים חזק יותר בעולם היומיומי, המציאותי, בו הם חיים. דבר זה מתבטא היטב בהוביטים של הפלך, אשר מתוארים, בפרק "צללי העבר", ככאלו שרובם "צוחקים" על השמועות המדאיגות ההולכות וגוברות – על התגברותם של הצל ומשרתיו, כוחות על-טבעיים של רוע החורגים בהרבה מן העולם השליו והריאליסטי מאד של הפלך[4]. ראוי לשים לב, כי בשלב זה, ההתעוררות של הצל טרם הגיעה לשלב הסופי, של פלישה ישירה ורמיסת הקיום השליו של ההוביטים, אולם מאידך גיסא חרגה מהשלב הראשוני של "מסורת קדומה" גרידא. הדברים מצויים, למעשה, בשלב הביניים של "שמועות" – קרי, מידע שאינו בדוק ואינו מגלה פנים מוחשיות, אולם טוען לאמיתות ורלוונטיות בחיי המעשה, וחורג בהרבה מהמסגרת של "אגדות".

למעשה, זהו השלב המתאים ביותר לויכוח של ממש בין אוהב המיתוס לשונא המיתוס, כאשר שניהם טוענים בפני הקהל, כי גרסתם מייצגת את המציאות לאשורה. ואכן, טולקין מרים את הכפפה, ומציג לנו ויכוח של שני עמודים בין סאם גאמג'י, ההוביט שמאמין לסיפוריו של בילבו וחולם על בני הלילית, לבין טד סאנדימן, בנו זחוח-הדעת של הטוחן, שמזלזל בסיפורים ומקטלג אותם כ"סיפורי ילדים שאני שומע בבית, ליד האח" – קרי, קיטלוג של המיתוס הן כ"ילדותי" (קרי, מייצג שלב ראשוני ונחות של התפתחות), והן כ"סיפורים" – קרי, דחיקתו מן "השלב השני", בחזרה אל השלב הראשון, של אגדה גרידא.

כאשר סאם טוען, כי יש אמת מאחורי האגדות, עונה לו טד: "סיפורים כאלו שמעתי בעודי זאטוט, ואין סיבה שאאמין בהם עכשיו".

לכאורה, ניתן לפרש את הדברים כפשוטם; אין סיבה שאאמין, קרי: לא הובאו הוכחות די הצורך בכדי שאאמין לגרסה שלך. שאלה טובה היא, האם תתכן גם פרשנות נוספת, לפיה: "אין סיבה שאאמין" שווה "אין אני מפיק תועלת מכך שאאמין".

כך או כך, בהמשך הויכוח, עושה טד כל שהוא יכול, בכדי להפריך טענות של סם לראיות ישירות ליצורים על-טבעיים (עצים מהלכים), ומקטלג את עדות הראיה שמביא סם כפרי הזיה או שקר של זה שראה את העץ המהלך. תחילה הוא טוען, כי ככל הנראה העץ לא זז – וכאשר מובהר לו כי הלה זז כה מהר, עד כי אין מקום לטעות בעניין זה, הוא שב לגרסת ה"לא יתכן" – קרי, מי שרואה על-טבעי הינו בעל-הזיות או שקרן. בנקודה זו, טולקין מציג את הקהל, כצוחק ומוחא כפיים – קרי, עמדתו של טד מייצגת בשלב זה, בלא ספק, את דעת הרוב בקרב ההוביטים.

הקורא, כמובן, יודע טוב יותר; מיד בהמשכו של אותו פרק, הוא עד לשיחה בין פרודו לגאנדאלף, במסגרתה הופכות השמועות למידע בהיר,מפורש ואף מצמרר על התעוררותו של סאורון, וכי קיצו של "עידן השלווה", אף בפלך עצמו, הולך וקרב. אלא, שספק גדול מאד אם היה טד סאנדימן משתכנע, אף לו היה נוכח בעת שגאנדאלף מספר את הידוע לו. יתכן מאד, כי היה מעדיף, כדרכו, לתת לדברים פירוש ההולם את השקפתו. אמנם, קשה לטעון כי גאנדאלף הוא שוטה או הוזה הזיות, אולם רמז לפירוש שיכול היה "שונא המיתוס" לפרש בכדי לפתור את הבעיה, נרמז בדברי גאנדאלף עצמו: "נוכחתי לדעת כי קרני ירדה. אומרים עלי שאני מיטרד ועוכר שלווה. ויש מאשימים אותי שחטפתי את בילבו, ואף גרוע מזה. אם רצונך לדעת, יש מרננים שאתה ואני עשינו קנוניה כדי לזכות באוצרותיו".קרי, סביר להניח, כי אף הסבריו של גאנדאלף היו נענים בתשובה מבטלת, או בפרשנות קונספירטיבית, המייחסת לסיפוריו מניעים נסתרים שמטרתם שליטה ברכוש – ערך המוכר להוביטים מחיי היום-יום; פעם נוספת, מזכירים את הדברים את גישת "התודעה הכוזבת" שמקורה במרקסיזם, המנסה לפרש את התרבות המסורתית בכלל, ואת המיתוס בפרט, כנסיון להסוות אינטרסים חומריים של מעמדות המבקשים שליטה באמצעי היצור (ובמקרה זה, נכסים וכסף). קרי, פיטום בני באגינס באגדות וערעור שיקול דעתם, כך לגישת ההוביטים, אינה אלא כלי ציני בידי "כוהן המיתוס", בכדי להשיג שליטה חומרית על נכסיהם. מאחר וקיומו של הערכי והנשגב מוכחש, הרי שחובה להציג את תומכיו כשקרנים המסווים מטרות חומריות, או (כמו במקרה של קטנוני) כהוזים חסרי תועלת. אלא, שבסופו של דבר, לא מציג טולקין את קהל ההוביטים בתור "שונאי מיתוס" שפלים נוסח טומקינס, אלא לכל היותר, כמי שפועלים מתוך בורות. אמנם, הבורות מתנקמת בהם עד מהרה, כאשר היא משחקת תפקיד בהשתלטות סארומאן והבריונים על הפלך, שנעשית תחילה דרך ההשתלטות הכלכלית-מגלומנית של לותו סאקוויל-באגינס. אלא שכאשר ההוביטים "טועמים" מטעותם, הם בסופו של דבר מתנערים ומתמרדים; לא בכדי, מובלת ההתמרדות בידי מרי ופיפין, שנושאים עליהם סמלים חיצוניים הקשורים בקשר למלך העליון, חלק בלתי נפרד מן העולם אותו תפשו ההוביטים בתחילה כבדיה גרידא. ההתלכדות של ההוביטים מאחורי נושאי אותם סמלים (שהופכים לאחר מכן למנהיגים לכל דבר ועניין), מסמלת את ה"פיוס" בין ההוביטים לבין עולם הערכים בו זלזלו בראשית העלילה. המנהיגות ה"פרו-מיתית" מחליפה, בסופו של דבר, את המנהיגות של לותו סאקוויל-באגינס ודומיו, שהביאה את הפלך לאסון. ניתן לראות כאן רמז לתפישה טולקינאית כללית, באשר לגורל אליה צפויה להוליך דרכו של שונא המיתוס, אליה הוא מתייחס במיתופיה כדלקמן: "לוטוס[5] לזלול באי-פלאים אמיד,
ונשמות למכור במחיר נזיד:
נזיד של פלסטיק הוא, מזון פתאים תרמית כפולה, פתיון של רפאים"  

קרי; הדרך אותה מציע שונא המיתוס, חרף העובדה כי היא נראית בתחילה משתלמת ונוחה, הינה אשליה שתסתיים באסון; עם זאת, כפי שמודגם מפרשת טיהור הפלך, אין פירוש הדבר שכל אלו שסירבו להאמין וללכת בדרך הנכונה, נחרץ גורלם באורח סופי; לכאורה נראה, כי אלו שנסחפו אחרי "פתיון הרפאים", אך בשל בורות או חולשת דעת, עשויים להיות מסוגלים לחזור בהם. דומה, כי טולקין מכיר היטב את ההבדל בין זדון לבין חולשה אנושית בסיסית של הצמדות למוכר ונסיון לפרש את הארועים לפי המציאות המוכרת.

לא כזה הוא הכלל עם חברי הקבוצה הראשונה: אלו שכפרו ביודעין, מתוך מטרה זדונית; עבור אלו, ככל הנראה, אין דרך חזרה ואין מחילה. הדבר מתבטא באורח הקיצוני ביותר בדמותו של סארומאן; הלה, כבול לחלוטין ליוהרה ולשנאה, מסרב לחזור בו אפילו כאשר נכזבו כל תקוותיו, כוחו נופץ, והוא משרך דרכיו כקבצן עוטה סחבות בארץ השממה. זאת, באורח שלא ניתן להסבירו אך על-ידי שימוש בטיעון מטריאליסטי; ברור לכל, ואף לסארומאן, כי אין לו עוד מה להרוויח באמצעות הדבקות בשנאה ובנקמה, וכי אף מבחינת התועלת החומרית, עדיף לו להכנע בפני נציגי התפיסה המנוגדת. אלא, שהוא מסרב במפגיע לעשות כן. יתכן מאד ויש קשר בין דברים אלו לבין הגישה הקתולית, הגורסת כי החסד האלוהי מוצע גם לרשע – אולם הלה, ביהירותו ובהתנכרותו לאל, סביר להניח כי יסרב לקבל אותו, למרות שבכך ידון את עצמו ליסורי נצח בגהינום.

אלא, שדמותו של טד סאנדימן מציגה אתגר בפני גישה זו; בניגוד להוביטים האחרים, הוא אינו מתעשת וחוזר בו מדרכו הרעה, חרף החורבן ההולך וגובר בפלך, ואף כאשר המורדים מצויים בשיא כוחם, הוא שומר על נאמנות לאותם ערכים של "שונא מיתוס". בכדי לא להותיר מקום לטעות, טולקין שם בפיו, בין היתר, את הדברים האלו: "לא מוצא חן בעיניך, סאם? מאז ומתמיד היית יפה נפש. חשבתי שהפלגת באחת האוניות שנהגת לקשקש עליהן".הביטויים הללו מדברים בעד-עצמן. אף עתה, בשיא החורבן שהביאו אנשיו של שארקי (סארומאן) על הפלך, הדרך האחרת נתפסת בעיני טד כ"קשקוש". זאת ועוד; בנקודת הזמן הזו, טד אינו יכול שלא להיות מודע למצב העגום של הפלך, המתואר במונחים של חורבן מוחלט:"מאז שארקי, לא טוחנים קמח בכלל. רק הפטישים הולמים בלי הרף, העשן עולה והסרחון גדול, ואפילו בלילה אין מנוחה בהוביטון. את הפסולת הם שופכים במתכוון; הם זיהמו את כל הנחלים היורדים אל הברנדואין. אם הכוונה היא לשים את הפלך למדבר, הרי זו הדרך הנכונה".

יוצא, כי גם טד אמור היה להבין, כי הדרך שלו ושל לותו נכשלה כשלון חרוץ; כמו כן, בניגוד אולי ללותו, קשה להתבונן בו כמי שמפיק רווח או תמורה גדולה מן ה"קידמה" והחורבן שהיא מחוללת בפלך. לפי האיכר קוטון, הרי טד:
"מנקה גלגלים למען האנשים ההם, במקום שאבא שלו היה טוחן ובעל בעמיו" – קרי, אף מהבחינה החומרית, הדבר נראה כירידת מעמד בסולם החברתי, ממדרגת טוחן כפרי שהוא בעל-הבית על עסקו, למעמד של פועל שחור ומטונף. מדוע, איפה, טד כל-כך מרוצה מעצמו, ומדרך שלפי כל קנה מידה רציונלי הביאה לכשלון חרוץ, אישי וקיבוצי?

 

 

זאת ועוד; דרך ההצגה שלו: החל מהצחוק הרם והגס, המשך בפנים והידיים העכורות והמטונפות, והגסות (גידופים, יריקה אגב דיבור וכ"ו), מזכירים מאד דמות של אורק, קרי, יצור מושחת בלא תקנה. הדבר מתחזק מדבריו של פרודו, שאומר:
"אני מקווה שלא רבים מן ההוביטים הפכו כך את עורם. זה גרוע מכל הנזק שגרמו הגברים (הבריונים של סארומאן – ג.א)". השימוש בביטוי "הפך עורו", וההבהרה, כי הדבר גרוע יותר מכל ההרס (כפי שתואר קודם לכן) – אולם בסופו של דבר תוקן, ולו בעבודה קשה של שנים, מעידים על העובדה, כי השינוי או ההשחתה של טד הם טרמינליים וחסרי תקנה. למעשה, באופן דומה להשחתה של סארומאן – המוצג באורח דומה הן בחזותו, והן ביהירות הגסה שלו, שאין לה לכאורה כל הסבר הגיוני.

השאלה העולה מכך הינה, מדוע הגיע טד סאנדימן למצב כה טרמינלי וחסר תקנה, עד כדי כך שהוא מעז ללעוג למורדים, אף בשעה ששלטונו של סארומאן בפלך כבר עומד על כרעי תרנגולת? האם משום שהוא טפש במיוחד? משום שטולקין היה זקוק לדוגמה של הוביט שהדרדר עד התחתית, בבחינת "יראו ויראו", או שמא מרמז הדבר על "נקמנות" מצידו של טולקין, שלא סולח לטד על הדרך בה לגלג על סאם בתחילת העלילה, ושיחק את תפקידו של "שונא המיתוס"? אם אכן, גורלו של שונא המיתוס הוא להדרדר עד לנקודה זו, במה גרוע טד יותר מכל קהל ההוביטים שישב בפונדק בעת הויכוח, ונראה כמזדהה ומסכים עם דבריו ועם המסר העולה מהם? מדוע הם (כולל אפילו לובליה באגינס המוצגת בראשית העלילה כמרשעת קטרנית) מתנערים מן הבריונים וממה שהם מייצגים, ואילו טד דבק בה, עד שהוא נוטש כליל את הטבע ההוביטי ומדמה לאורק?

בנקודה זו, יש לזכור, כי בניגוד לסארומאן, טד לא נמנה לכאורה (לפחות איך שנראים הדברים בתחילת העלילה) על הקבוצה הראשונה והמרושעת יותר של "שונאי המיתוס". זאת ועוד; בניגוד לסארומאן, שקיווה להשיג שליטה בטבעת האחת, ספק גדול אם טד יכול היה להרוויח משהו חומרי מחורבן הפלך – נהפוך הוא; כבר מתאור הדברים ערב המרד, מוצג כי הוא לא הפך למנהיג, "נגיד", או איש עשיר – אלא לכל היותר לפועל שחור מלוכלך. לשון אחר; אף מהבחינה החומרית, ספק אם יש לטד סיבה כלשהי לאותה יהירות, המניעה (לפי התפישה הקתולית) את הרשע שלא לקבל את החסד.
זאת ועוד; אין לשאלה פתרון מניח את הדעת, אף נבחן את הדברים מהזווית של יוהרה מעוותת, קרי: סירוב של המובס לנשק את היד אשר הביסה אותו, אף אם הדבר משתלם מן הבחינה החומרית. בניגוד לסארומן, טד סאנדימן לא היה זה אשר המנצחים יצאו להחריב, אלא לכל היותר פיון קטן במכונה (באורח המזכיר, באופן פרדוקסלי ונלעג, את הדמות האידיאלית של האדם הפשוט לפי דברי טומקינס); נקל היה לו לפטור את עצמו לאחר-מעשה, כמישהו שפעל באל-כורחו והוטעה, ולא כ"נגיד אופל שנפל" דוגמת סארומאן. אלא שטד לא נוהג כך, ומציג עצמו כ"איש של הבוס", גם בשיא תבוסתו של אותו "בוס[6]".

בכדי לנסות ולהבין את המניע לאמיתו, אשתמש בדוגמא מספר פנטזיה אחר[7], שם מובאת פרשה אחרת של התנהגות אי-רציונליות של "שונא מיתוס", תוך פגיעה ישירה בעצמו. באותו סיפור, עקב מאורעות שמאמר זה אינו המקום הנכון להרחיב עליהם, נעלמים הכוהנים של אלי האמת למשך מעל שלוש-מאות שנים, ועימם נעלמים קסמי המרפא שלהם. עקב כך, מתפתחת בחלק מן העולם דת שקרית, המובלת בידי ממסד דתי המנצל את התושבים ורודף בקנאות את מתנגדיו; בסופו של דבר, מרחיקים כמה מאנשיו אף עד כדי חבירה עם כוחות הזדון המתעוררים.

כך או כך, בעיר בה מתחילה העלילה, שולט כוהן גדול בשם הדריק. כאשר מופיעה בעיר דמות המייצגת את כוחם של האלים האמיתיים, ובידה חפץ קסם בעל כוחות מרפא, הוא רודף אותה בכל-כוחו. בנקודה מסויימת, במהלך תגרה כנגד הגיבורים, הוא נהדף לאחור ונופל אל תוך הלהבות באח; כאשר הוא עולה באש וצורח ביסורים, ניגשת אליו הדמות בעלת כוחות המרפא, ומצילה אותו בקסם המוטל מתוך החפץ שבידה. הדבר גורם, באופן טבעי, לשינוי דרסטי בעמדתם של הנוכחים – מלבד הדריק. לא זאת בלבד, שהוא אינו מודה לה, ונותר בעמדותיו הקודמות, אלא שהוא דוחף את ידו לתוך האש וגורם לעצמו כוויה קשה, תוך צעקה, שהוא מעדיף את הכאב והאש על כוחותיהם של יריביו: הוא מעדיף להשרף בכדי "לטהר את בשרו" מ"ריפוי בכוחות הזדון".

גם כאן, ההתנכרות לחסד האלוהי היא בוטה, מעלה השוואה זועקת לסארומאן הקבצן שנותר במריו, ומנוגדת באופן הקיצוני ביותר לאינטרס העצמי של הדריק. זאת ועוד;

בהכנסת היד לאש, הדריק אינו זוכה ואינו יכול לזכות בחזרה במעמדו הקודם שנשבר ללא תקנה, מרגע שהופעל קסם המרפא. לכן, אין לומר שהעדיף את מעמדו על פני בריאותו. הדבר מזכיר, במידה רבה, את מונח "האיוולת", בו מגדירה ברברה טוכמן[8] התנהגות של אי-אלו קבוצות במהלך ההיסטוריה, הפועלות באופן תמוה ולעיתים כמעט ביודעין כנגד האינטרס שלהן עצמן, ודרך המחשבה שלהן מתקשחת והולכת, ככל שהעובדות טופחות על פניהן.

דומה, כי הדריק הינו אבטיפוס בוטה הן לאיוולת, והן לרציונל העומד מאחוריה; הדריק הוא נציגו של ממסד, אשר הפיק את כוחו ועליונותו מתורה מופרכת; מרגע שהופעל כח המרפא בפומבי, נופצה התשתית עליה ניצב אותו ממסד. אלא, שהדריק מזהה את עצמו במידה כה גדולה עם הממסד שלו והרעיונות שקידם, עד שלפי תפיסתו הסובייקטיבית, קשה לתפוס אפשרות של קיום בנפרד ממנו. לכן, בתפישת עולמו לא יתכן מצב של מחד התקפה על הממסד שלו, ומאידך נסיון לסייע לו עצמו. זהו מצב בלתי מובן ובלתי מקובל, והוא מנסה "לתקן את המעוות", על-ידי השבת ידו אל תוך האש.

הד לאותה תפישה, אף כי מעודן יותר, ניתן למצוא בדברי התגר של סארומאן, כאשר הוא מעדיף להמשיך ולשוטט כקבצן מאשר לקבל את חסדם של המנצחים:

"בלכתי לגולה אתנחם לי במחשבה, כי בשעה שהחרבתם את ביתי עלי, גם את מוסדות ביתכם קעקעתם". טרמינולוגיה זו ראויה למחשבה; אותו חורבן צפוי למנצחים, לפי תפיסתו של סארומאן, הינו אובדן כוחן של טבעות בני הלילית ובעקבותיו העלמותם הסופית הצפויה מהארץ התיכונה. אלא, שדבר זה לא נגרם בשל חורבן איזנגארד, הבסת צבאו של סארומאן או גירושו ממועצת הקוסמים; אובדן כוחן של השלוש נגרם בשל השמדת הטבעת האחת, וחורבן באראד-דור, ביתו של סאורון – ולא של סארומאן. 

 

אפשר לפרש את השימוש במושג "ביתי" בדרך זו, שסארומאן השתעבד לרוע עד כדי כך, שהוא מזהה עצמו באורח כה מוחלט עם סאורון ומטרותיו, עד כי באראד-דור נתפשת בעיניו כ"ביתו". אפשר לפרש את הדבר באורח יותר סמלי, קרי: באומרו "החרבתם את ביתי", מתכוון סארומאן דווקא לכך כי גאנדאלף ובעלי-בריתו סירבו לאמץ את הקונספציה שלו (שהתבטאה בדבריו אל גאנדאלף ערב כליאתו באורתאנק), שכללה שימוש בטבעת על-ידיו (ולא השמדתה). לפי דרך פרשנות זו, סארומאן מתכוון לומר, כי העובדה ש"חבריו", סירבו לאמץ את הרעיונות שלו, אלא אימצו רעיון מנוגד ובשמו החריבו (בין היתר) את כוחו שלו, המיט גם עליהם שואה.

כך או כך, המסקנה היא אחת: סארומאן (כמו הדריק), מזהה את עצמו עם הקונספטים בהם דגל, עד כדי כך שאין הוא יכול להעלות בדעתו הפרדה ביניהם; קרי, כאשר אלו קועקעו, אף הוא קועקע יחד עימם – ואי לכך, הרצון להושיט לו יד נראה בעיניו, במקרה הטוב, כהתחסדות, ובמקרה הרע, כנסיון נוסף להתעמר בו.

מכח מושכלה זו, אפשר לפרש אף את התנהגותו של "שונא המיתוס", שמסרב לסטות מדרכיו אף כאשר הן טופחות על פניו; זוהי איוולת בנוסח טוכמן, המונעת על-ידי כך ש"שנאת המיתוס" שלו חורגת מאי-אמונה או הצמדות אל המוכר גרידא, אלא הופכת אמצעי להגדרה עצמית. תחילה, בכדי להשיג מטרות חומריות (בין אם נכסים וכח של ממש, או מעמד חברתי), ואחר-כך, אף בלא קשר הכרחי לכך. בסופו של התהליך, שנאת המיתוס (או השנאה לערכי ולנשגב) הופכת לחלק בלתי-נפרד מתוכו, עד שהוא מעדיף לרדת איתה תהומה, ולא להפרד ממנה.

האם ניתן להסביר בדרך זו את התנהגותו של טד סאנדימן? יתכן מאד שכן. מקריאה מדוקדקת של הויכוח שלו עם סאם בתחילת העלילה, ניתן אכן לזהות את ראשיתו של התהליך; קשה להתנער מן הרושם, שטד משתמש ב"שנאת המיתוס" ככלי לצבור פופולריות חברתית; קריאה מדוקדקת של הויכוח מראה, כיצד הוא אינו מפסיק "לקרוץ" אל הקהל, וכמעט מנהל 'דיאלוג מקביל' עימו, במקביל לויכוח עם סאם, כשהוא מתענג על צחוקי ההסכמה ועל הפיכתו ל"מסמר הערב" – כאשר הזלזול במיתוס משמש ככלי מרכזי להשגת המטרה הזו.
הבהרה ברורה הרבה יותר בעניין זה, נמצאת באופן בו מציג טד את עצמו בעת טיהור הפלך; לא כ"הוביט חשוב", או ביטוי אחר המרמז על ערך עצמי, אלא כ"חבר של הבוס" – קרי, חלק מן הממסד של לותו ושארקי; ולכך הוא מוסיף כי "יש לנו עבודה לעשות בפלך", זאת כאשר ה"לנו" בא מייד אחרי, ועומד בניגוד ישיר לדרך בה הוא מציג את סאם: "יפה הנפש" ה"מקשקש".

המסקנה המתבקשת היא, כי אותו תהליך, שהחל בנסיון לעשות רווח חברתי-מעמדי (ולו בזעיר אנפין), תוך שימוש בלעג למיתוס ככלי להפקת טובות הנאה כאלו, נמשך בהתחברות בינו לבין לותו סאקוויל באגינס, והפיכתו ל"חבר של הבוס"; יתכן, כי למשך זמן-מה, הפיק טד רווח מעשי מהחברות הזו, אלא שכאשר לותו נלכד כליל ברשתו של שארקי, הוא יורד עימו, והופך לאותה בריה מרופשת המזכירה אורק – ממש כשם שסארומאן עצמו נופל ביחד עם אדונו מבאראד-דור, והופך לדמות מלוכלכת עטויה בלויי סחבות. אלא שבנקודה הזו, ההזדהות הפנימית בינו לבין הממסד הנופל אליו חבר היא כה גדולה, עד כי אין בעצם המפלה בכדי לנתק ביניהם; וכמו סארומאן, אין לו אלא לירוק בשנאה לעבר המנצחים ולגדף אותם. מלבד היריקות והגידופים, אין לטד כל טיעון הגיוני כנגד סאם; אין הוא יכול לטעון (ואף אינו טוען), כי דרכו הצליחה, או כי דרכו של סאם נכשלה. לא נותר לו אלא לדבר באופן עמום על "עבודה" שאינה בנמצא (מלבד עבודת הזדון וההרס), ועל "בוס" שאינו בוס עוד, ולהאחז בשברי האיוולת בכדי לכסות את קלונו, בלא שיוכל עוד להפרד ממנה.

סוף דבר; קו פרשת המים הוא הקו התוחם בין אי האמונה במיתוס לבין שנאת המיתוס; לא בכדי, נוקב טולקין דווקא במונח "שנאה"; באשר להבדיל מ"אי אמונה", מושג זה מלמד על יחס ערכי, היוצא הרחק מעבר לויכוח עובדתי – חטאו הגדול של סאנדימן אינו נעוץ בהעדר אמונה, אלא בשימוש בחסר ככלי להפקת רווח חומרי – מעשה, שסופו בזיהוי עצמי בלתי ניתן להפרדה עם אותו אין, ועם הכוחות אשר עמדו מאחוריו; זהו, למעשה, אות האזהרה ששולח טולקין (במודע או שלא במודע) לעבר "שונאי המיתוס" באשר הם – מי שמבקש את העלמות המיתי והנשגב, בכדי להפיק מכך רווח. בסופו של יום, עשויים הם או יורשיהם למצוא עצמם בנעליו המפוייחות של טד, כאשר לא יוכלו אלא לרקוק בעליבות אל עבר שליחי המלך, כאשר ישובו סוף-סוף לרפא את העולם המיוסר מפגעיו, וכלשון המיתופיה: "לרגליהם נפערת תהום דומה,
סיום הולם לכל אותה קידמה.
אם רק יואיל האל לשים לה קץ, 

 

ושוב במעגל לא תתרוצץ".