מיהו דנתור?

חלק א: עקרונות בניתוח דמויות

א.1. מהו טוב?

א.2. טוב השקפתי-דתי

א.3. טוב עצמי

א.4. כישורים ומנהיגות

א.5. מקום הלידה

א.6. עקרונות נוספים לניתוח הדמויות

א.7. עקרונות בניתוח דמויות – סיכום


חלק ב: ניתוח דמותו של דנתור

ב.1. דמותו של דנתור

ב.2. שייכותו של דנתור לטוב

ב.3. דנתור וגונדור

ב.4. דנתור ורעייתו

ב.5. דנתור ובניו

ב.6. סופו של דנתור

ב.7. דמותו של דנתור – סיכום

ב.8. מקומה של הפסיכואנליזה ביחס לדנתור

ב.9. בורומיר


הערות

מאמר זה נועד מעיקרו להוות תגובה למאמרים קודמים (בפרט מאמרה של שירלי לירון) שעסקו בניתוח דמויותיהם של דנתור ובורומיר. לאור הדעות הרבות באשר לסיווגם המוסרי של דנתור ובורומיר, אינני מתייחסת למאמר כלשהו באופן ישיר, אלא מביאה את דעתי בנושא.

בראשית הדברים, ולפני כניסה לדיון מעמיק ומפורט באשר למהותם המוסרית של דנתור ובורומיר, עלינו להגדיר לעצמנו בברור את אותן הגדרות אשר על פיהן אנו עומדים לנתח ולסווג את הדמויות השונות, במקרה זה – הגדרות הטוב והרע.

בבחינת הדמויות השונות, הן בלגנדריום הטולקינאי והן בחיים המציאותיים, נמצא כי אלה המסווגות כ"טובות" אינן בהכרח דומות זו לזו, הן מבחינת מעמדן ועוצמתן והן מבחינת האופי שלהן. אף מעשיהן, אלה אשר מביאים אותן לידי סיווג כ"טובות", שונים זה מזה.
אם כך, מהו הדבר אשר מביא לכותרת המאחדת כ"טוב"? מהו הדבר האחד אשר שייך בכל זאת, למרות ההבדלים הרבים והשונות המעמדית, לכל ה"טובים"?
מהו הפרט המשותף לסאם, פאראמיר וגאנדאלף? האם עצם העובדה כי הם משתייכים חברתית לצד הטוב, כלומר נמצאים במאבק מתמיד נגד הרוע, המתגלם בעידנם בדמותו של סאורון, מספיקה? דמותו של פאנור, יריבו הגדול של מלקור בעידן הראשון, וסיווגה ע"י רבים כל כך מן הקוראים כרעה לחלוטין, מהווה, לכאורה, הוכחת נגד מובהקת. ועם זאת, נראה כי אכן ישנו קו מאחד בינו לבין הטובים – מלחמתם ברוע. השאלה היא מה משמעות הקו המאחד הזה ביניהם, ומהו הקו המאחד בין גיבורינו האהובים, ההופך אותם ל"טובים" באופן מוחלט, ומבדיל אותם מפאנור?

נראה כי לפאנור היה חלק כלשהו בטוב, אך חלק אחר, חשוב עד מאד, היה חסר לו. עובדה זו מביאה למסקנה כי הטוב מורכב משני חלקים, אשר רק בהצטרפם זה לזה הם מרכיבים אדם כ"טוב":

טוב השקפתי-דתי, כלומר, השתייכות חברתית לצד הטוב.

טוב עצמי, כלומר, משהו באדם עצמו ההופכו לטוב, ללא קשר להשתייכותו החברתית.

וכעת ארחיב בפירוט אודות שני המרכיבים.

החלק הראשון מדבר על השתייכות האדם לטוב החברתי. בחלק זה אדם בעל האמונה או השקפת העולם הנכונה, אשר חי על פי אמונה זו ומתרחק מכל השולל אותה, יצורף לחוג החברתי הנכון וייחשב לאדם טוב.
בעולם המציאותי קשה עד מאוד, אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, לסווג דמות זו או אחרת לטובה מבחינה חברתית, לשביעות רצון כולם. זאת בשל ריבוי האמונות והדעות. [1]
בלגנדריום הטולקינאי, לעומת זאת, הסיווג פשוט הרבה יותר. בארדה שולטות שתי "דתות" בלבד, כאשר ישנה קביעה מוחלטת באשר לטובה שבהן. המונותיאיזם ביצירתו של טולקין בא לידי ביטוי לא רק באופן הידוע של המונותיאיזם, אלא אף באופן מילולי – אצל טולקין יש דת אחת בלבד. אמונתו של ארו-אילובטר וקבלת שליחיו, הולאר, כמנהיגי העולם, היא האמת, ואילו אמונת מלקור וקבלת שלטון האופל, הרי הם שקר ופשע.
לכן, סיווג הדמויות בלגנדריום עשוי להיות פשוט מאוד מבחינה זו, אך יש לשים לב כי "דת ארו" אינה כוללת רק מלחמת מצווה ברשע, אלא אף את אמונת הולאר, אשר הפניית עורף אליה, אף אם לא מצטרפים למלקור, הריהי בגידה בטוב.
מאבק עיקש על זכות השליטה בעולם, ועל הכבוד המפוקפק שבהנהגת שלטון הרשע, אינה מסווגת, בשום פנים ואופן את הנאבק נגד הרשע הקיים כ טוב. מובטחני כי איש מהקוראים לא היה מוכן לכנות את הרמן גרינג "איש טוב", רק בגלל שהוא נאבק קשות בהיינריך הימלר, ששלט ביד רמה בחלקים האפלים יותר של שלטון הרשע, על ירושת הרייך השלישי הגוסס.
בעקבות כך, אף חלקו של פאנור בטוב החברתי – מאבקו במלקור, אשר עשוי היה להיחשב כגשר מקשר בינו לבין הטובים, מפוקפק ביותר. קשה לכנותו כאחד מנאמני הולאר, לא לאחר היציאה מולינור תחת החרם וטבח השארים באלקוולונדה.

המרכיב הנוסף של הטוב, מעבר ל"טוב החברתי" הוא היותו של האדם טוב בזכות מה שהוא, ולאו דווקא בזכות השתייכותו החברתית למחנה זה או אחר. סיווג הדמויות על פי מודל זה מסובך יותר והחלטי פחות מאשר הסיווג ההשקפתי-דתי, שכן ישנה הסכמה כוללת ברורה יותר באשר למהו הטוב החברתי, והשתייכות חברתית מעצם טבעה נסתרת פחות מאשר נבכי נפשו של אדם.

באופן כללי ישנם שני תחומים אשר על פיהם אנו נוהגים לקבוע את ערכו של אדם זה או אחר:

• כישורים
• תכונות

במידה רבה נוהגים לבלבל ביניהם ולחבר אותם, מה שמביא לשיפוט שגוי ולכיבוד או השפלת אלו שאינם ראויים לכך. בנשימה אחת יאמרו רבים מאיתנו: הוא יפה, חכם, חברותי, ישר, נדיב, נאמן ובעל כבוד עצמי, ללא כל הבחנה בסיסית באשר לחלוקה הפנימית הקיימת בין תארים אלה והשוני הרב הקיים בין שתי הקבוצות.

כישורים

הכישורים מוענקים לאדם בלידתו או במהלך חייו ושייכים לתחומים שונים: כישורים שכליים – תפיסה מהירה, זיכרון פנומינלי, עושר רעיוני ועוד. כישורים חברתיים – כריזמה, חן, ייחוס, ובמידה מסוימת – גם עושר. כישורים פיזיים – יופי, חוסן, גמישות, זריזות. המשותף בין כל אלה הוא, שגם אם ניתן לעיתים לחזק ולהעצים אותם באמצעות עבודה מסוימת, מוכרח להיות בסיס מולד כלשהו כדי להגיע להישגים ממשיים בכל אחד מן התחומים הללו. אלו שלא זכו להם, לעולם לא יצליחו להתחרות, במידה וקיימת רמת השקעה זהה פחות או יותר, עם בני המזל שזכו בהם. יתרה מזו, חלק נכבד מאותם כישורים אינו ניתן לרכישה כלל, ורק מי שקיבל אותם במתנה ייהנה מהם, כמו במקרה של יחוס, זיכרון פנומינלי, כריזמה וכן הלאה.

לכן, טעות גמורה היא לסווג בני אדם לטובים על פי כישוריהם. כל עושרו, יחוסו, יופיו או אף חכמתו – לא יהפכו אדם לטוב, על אף שאנשים אלה זוכים בדרך כלל להערצה רבה ולהסכמה חברתית. כל גאוניותו הספרותית והחברתית, הבנתו את נפש דמויותיו הספרותיות והערצתו על ידי חוגים נרחבים, כל אלו לא מנעו מלב ניקולייביץ' טולסטוי להפליא את מכותיו באשתו וילדיו. נגד מייקל ג'קסון הוגשו יותר כתבי אישום מכל מי שאני מכירה גם יחד, ובכל זאת הוא גאון בתחומו ונערץ על רבים (אולי רבים מדי). מרבית המנהיגים המאופיינים ברוע מוחלט נהנו ממתנת הכריזמטיות. איש מהם אינו טוב בזכות כישוריו.

כאן עלי להסתייג ולהעיר כי לא נוכל להתעלם מן העובדה כי לכישורים השונים עשויה בהחלט להיות השפעה על רמת הטוב של האדם, אבל בנקודה זו נדון בהמשך.

תכונות

לצד הכישורים ישנן התכונות. אופיו של האדם אינו נקבע בלידתו. ייתכן שנתונים מסוימים במהלך חייו ובסביבתו ישפיעו עליו ויקלו על היקלטות תכונות אלה או אחרות בנפשו, אך כל אדם, אם כוח רצונו חזק מספיק וקיימת השקעה מתאימה, יוכל לרכוש כל תכונה שירצה.

התכונות המוגדרות כטובות, אלה אשר הן קניין האדם עצמו, התכונות שהן תוצאה של בחירה, עבודה ובנייה עצמית – אלה בכוחן להביא לסיווג האדם כטוב.

אם כן, חשובה עד מאוד היא ההבחנה מהן התכונות הטובות, או יותר חשוב – מהו המכנה המשותף לתכונות המכונות טובות אשר הופך אותן לכאלה.

בבחינת מדגם, חלקי בהכרח, של תכונות המקובלות אצל בני האדם כטובות, נמצא כי אכן קיים קשר כלשהו ביניהן – הן מבוססות על יחסיו של האדם עם סביבתו.

יושר, נדיבות, חמלה, מסירות, נאמנות, אהבה, כבוד, ויתור – אף אחת מהן אינה משתייכת להתנהלות האדם עם עצמו בלבד, אף לא אחת מהן בעלת משמעות בהעדר קשר סביבתי, וכולן עוסקות בטובתם של אחרים.

על כן אני מסיקה, בזהירות הראויה, כי אלטרואיזם פשוט מהווה את תמצית הטוב האנושי, כי אדם טוב הוא אדם המשתדל להפוך את העולם למקום נוח, יפה ושמח יותר, למען אנשים אחרים ולא רק למען עצמו. אדם אשר טובת הזולת אינה זרה לו והיא מהווה עבורו אפיק השקעה משתלם.

כל אחד אשר נוהג כך בפועל, גם אם אינו נוחל הצלחה מתמדת, גם אם הוא כושל מדי פעם ועושה רע, במידה ודרך חייו היא עשיית טוב למען אחרים – הרי שהוא אדם טוב.

כמובן שמסקנה זו היא דעה אישית בלבד הניתנת לויכוח, והחופש לכל קורא להסכים לה או לא. אך מכיון שמרבית החומר שלפנינו מבוסס עליה, מי שמוצא את עצמו מתנגד מוזמן לפרוש כבר כעת.

לעולם לא אוכל לדעת אם טולקין הסכים עימי בנקודה זו, אך בכל זאת מצאתי כי בלגנדריום ובחלוקת הדמויות ה"ודאיות", כלומר: אלה שמוסכם על כלל הקוראים, ללא מאמרי ניתוח מלומדים, באשר לשיוכם לטוב או לרע – הרי שכל אותן דמויות תואמות את אותה מסקנה.

החל בפרודו, המוכן לצאת למסע למרות הידיעה הברורה כי הסבירות הגבוהה ביותר היא שהוא עצמו לא ייהנה מהצלת העולם וימות, דרך אלרונד, גאלאדריאל ושאר שועי בני הלילית העושים רבות כל כך למען השמדת הטבעת – מעשה אשר יביא כליה על מעשיהם בארץ התיכונה וקץ על כל העידנים שחיו בה – וכלה במעשה המבהיר זאת טוב יותר מכל – הצעתו של גאנדאלף, ומימושה על ידי בני גונדור ורוהאן – לצאת למסע חסר התקווה אל השער השחור.

"גלויי עיניים עלינו להיכנס למלכודת הזאת, באומץ לב, אך באפס תקווה לעצמנו. כי זאת, אלופי, עליכם לדעת: ייתכן וייתכן שאנו עצמנו ניספה עד אחד בקרב שחור, הרחק מארצות החיים: וכך, אפילו תיפול באראד דור, לא נזכה לראות את העידן החדש". דברי גאנדאלף.

והם אכן עשו זאת, למען הפל את סאורון – למענם של דורות יבואו ושל אלה שנשארו מאחור. למען אחרים.[2]

וכפי שהקדמתי בתחילת דברי, רק שייכות לשתי קבוצות הסיווג יוצרת אדם טוב. רוע באחת מהן – משמעו היות האדם רע. לא רע למחצה וטוב למחצה, אלא רע לחלוטין.

עם זאת, בתוך המחנות ישנה הדרגתיות וייתכן אדם טוב או רע יותר מחבריו. הגורם הראשון והברור ביותר המשפיע על כך הוא רמת ההשקעה והמאמץ. ככל שאדם מתאמץ יותר להיות טוב, ככל שהוא מתעלם מיותר דרכים צדדיות מפתות, ככל שהדרכים הללו מפתות יותר והוא יכול להן – הוא טוב יותר.

אך ישנם גורמים נוספים, כפי שנראה מייד.

בהגדרת הכישורים הזכרנו כי הכישורים הם מולדים וכתוצאה מכך – תהיה זו טעות לסווג על פיהם את בני האדם לטובים ולרעים. עם זאת, הזכרנו שלכישורים קיימת בכל זאת השפעה על מצבו של האדם. כיצד?

אכן, אין לשייך אדם לקבוצה זו או אחרת עפ"י כישוריו, אך בתוך הקבוצה – יש מקום להתחשב בכישוריו בבדיקת מיקומו בין הטובים או בין הרעים.

כישוריו של האדם יכולים להשפיע בדרכים הבאות:

א. ההשפעה הראשונה הנובעת מכישורי האדם שונה לחלוטין, ואף הפוכה, מהטעות הרווחת של סיווג האדם כטוב בגלל כישוריו. הסכמנו כבר כי ככל שהמאמץ אותו משקיע האדם בלהיות טוב גדול יותר, כך האדם טוב יותר. יוצא, שבמרבית המקרים קל יותר לבעלי כישורים מסוימים לעשות מעשה טוב זה או אחר, ומכיון שהשקעתם היתה פחותה – המעשה המתקבל לבסוף ייחשב לטוב פחות. אין הכוונה לומר, חלילה, שהכישרוניים טובים פחות מאותם שלא ניחנו בכישורים זהים, אלא שבעלי הכשרונות צריכים לעשות מעשים גדולים יותר על מנת להשתוות אליהם בטובם.

הדוגמא לכך פשוטה ביותר: אינו דומה שטר עשרה דולר הניתן כמחוות "נדיבות" ע"י הגברת שרי אריסון לזה הניתן באותה מחווה על ידי.

גם בלגנדריום[3] – המעשה של אראגורן וגימלי במרדף אחרי האורקים היה טוב פי כמה ממעשהו של לגולאס. אף כי מקריאה שטחית אנו נמצאים מביטים על לגולאס מלמטה (שם אכן מקומנו). האפשרויות העומדות לרשותו, עליונותו בתגובה הגופנית לקשיים, שלוותו, כמעט ניתן לומר "ריחופו", הריהם מעוררים את הערצתנו – אך זוהי בדיוק הטעות שאודותיה דיברנו – אל לנו להעריץ את לגולאס בשל תכונות אלו או אחרות אשר בחר ארו אילובטר להעניק לבני מינו, אך בהחלט יש להעריץ את אראגורן וגימלי על שערכו את אותו המסע בדיוק, עם כישורים פחותים משל לגולאס ועם צרכים מרובים יותר – למען מרי ופיפין.

ב. מלבד זאת, לכישורים ישנה השפעה נוספת על מעשיו של האדם. כישורים מובילים רבים מבעליהם למובילות או, בעצם, למנהיגות, בתחומי כישוריהם. הדוגמה הטובה ביותר תהיה מנהיגות מדינית, אך הדבר נכון ביחס לכל סוגי המנהיגויות. כשל של המנהיגים – הרי הוא כשל גדול יותר מכישלונותיהם של אחרים ובעל משמעות שונה.

יש מי שמציבים סימן שאלה מול אשמתו הייחודית של אדולף היטלר בפשעי המלחמה. הללו טוענים כי למרות העובדה שהביא באמצעות מנהיגותו המדינית למלחמה שלולא הוא לא התרחשה כלל, מעשיו בפועל לא היו רעים כמעשיהם של אותם גרמנים צעירים אשר הביאו לידי מימוש את תורתו. בהיותו מנותק ממושאי רשעתו ומתחינותיהם לרחמים (אולי היה נענה?…) הרי שהוא רע פחות מאותם חיות-אדם שעמדו למול מראות הפלצות של הילדים הנשחטים – ובצעו את מעשי הזוועה בידיהם עצמם.

השקפה זו באה לידי ביטוי בספר 'מלחמה ושלום', בספרו זה טוען טולסטוי כי המנהיג (במקרה זה נפוליאון) מהווה קורבן לשטפה של ההיסטוריה, באותה מידה בדיוק כחייל הפשוט בצבאו, וכי מעשיו הקטנים אינם חשובים יותר ממעשיו של כל אחד אחר.

מי לנו גדול מטולסטוי, אך בכל זאת, אם יורשה לי להביע את דעתי כאן, אצהיר כי אני חולקת לחלוטין על גישה זו, כפי שאיני מסכימה לדעה כי אדולף היטלר רע פחות מכל איש אס.אס הרוצח במו ידיו.

למנהיג, לכל מנהיג, יש כוח במעמדו. לכל מעשה שלו יש השפעה רבה יותר ממעשיו של האזרח הקטן, תוצאותיו עלולות להיות גורליות לחיי מיליונים רבים, לפיכך, עליו להיות מודע יותר למעשיו, שכן האחריות מוטלת על כתפיו. כל מעשה שלו – ערכו המוחלט מוגבר, כעין "בונוס" נוסף למשמעותם של מעשיו, בשל אחריותו הפיקודית והשלטונית. על כן – ניתן להתווכח אם מעשיו של היטלר היו או לא היו רעים משל פקודיו, אך בכל מקרה – על מצפונו רובץ (או היה אמור לרבוץ) האשם הנוסף על מעשיו – בשל כוחו. מעשיו "גדולים" יותר, כפי שכבודו גדול יותר. באותה מידה ניתן לומר גם את ההיפך – מעשה טוב של מנהיג ערכו רב יותר, ולכן הוא טוב יותר ובעל ערך מוגבר.

דוגמאות יכולות להיות אף מחוץ לתחום המדיני – מובטחני כי שגיאה חישובית כלשהי או הנחה משוללת בסיס ב"עקרונות מתמטיים של הפילוסופיה של הטבע"[4] הרי היא חמורה יותר מכל טעות שהיא, בולטת ולא מובנת ככל שתהיה, בעבודת הדוקטורט של סטודנט.[5]

גורם נוסף המשפיע על רמת טובו של אדם הוא המקום בו הוא נולד. מקום הלידה יכול להיחשב, בצדק גמור, כחלק מחבילת ההטבות המוענקת לאדם עם לידתו. הולדתו של אדם בין הטובים, מקלה עליו, לאור טבעו של האדם, החושש משינויים, להישאר בצד הזה. כאשר יליד הצד הטוב חוצה את הרוביקון ועובר לצד הרע, הרי שהוא השקיע מאמצים רבים, בניגוד לטבעו המקורי ולמהלך חייו שהורגל אליו מילדות, בהפקת רוע – לכן הוא יהיה רע יותר מילידי הצד הרע, העושים אותם מעשים בדיוק. מובן, שאין זה תרוץ לעשיית רע באם נולדת להורים "רעים", חטאו של זה שהחליף צד הוא איום – שלך גרוע קצת פחות.

לפי גישה זו – מלקור הוא אכן תמצית הרוע, שכן הוא נוצר בזמן שלא היה קיים כלל צד רע לעבור אליו. הוא הפנה עורף לצור מחצבתו – ויצר את הצד הרע. כל משרתיו שנולדו לאחר רדת האופל, לעולם לא יגיעו לדרגת רשעתם של אלה שהצטרפו למלקור בתחילת עידנו, דוגמת סאורון המיא, שנוצרו עוד בצד הטוב ונטשו אותו.

ובמקביל – גם בצד השני, שלושת בתי האדין שנולדו באופל תחת שלטון מורגות ומשרתיו, פרצו אל האור והצטרפו, בכוחות עצמם, לכוחותיו – הרי חלק נכבד להם בטוב, רב משל אלה ששירתו את הטוב לפניהם.

מלבד זאת, ישנם עקרונות נוספים המנחים אותי בניתוח הדמויות בכלל, ודמויותיהם של דנתור ובורומיר בפרט:

א. איני מסכימה עם הדעה כי אדם יכול להיות "טוב למחצה" או "רע למחצה". כל עוד האדם חי בחברה, הרי שהוא טוב או רע, ואין טשטוש תחומים בין שני המחנות. גם אם בתוך המחנות עצמם קיים דירוג, האדם הניצב במקום האחרון במחנה הטוב אינו שייך באף צורה שהיא ל"רעים" ואינו קרוב אליהם יותר מאשר אחרים הניצבים במקום גבוה יותר – החיץ בין הטוב לרע בעינו עומד, ואיש אינו נמצא בתווך.

ב. מה שקובע את השתייכותו של האדם למחנה זה או אחר היא דרך חייו בכללותה ולא מעשים יחידניים העלולים להוות נפילה חד פעמית. כולנו שוגים לעיתים, או מניחים לתאוותינו, קטנות כגדולות, להשתלט על מעשינו. לא לנו לשפוט אחרים על סמך נפילותיהם החד פעמיות. בבואנו לסווג אותם לטוב או לרע עלינו לבחון את אורח חייהם בכללותו, המורכב ממעשים רבים, בתחומים שונים, ולא להתמקד במעשה יחיד או בנושא בודד.
לפי גישה זו, ההתעסקות האובססיבית ברגעים האחרונים שלפני המוות, מהווה נפילה לזרועות הפעלולים הפסיכולוגיים. קביעת אופייה של הדמות חייבת להעשות על פי מהלכיה השוטפים – על פי אורח חייה והתנהלותה לאורך כל היצירה.
לא רבים משנים לחלוטין את אורח חייהם ברגעיהם האחרונים. גם אם נתקלים במעשים שלפני המוות השונים מהתנהלותה הרגילה של הדמות, הרי שייתכן כי מדובר בנפילה חד פעמית. הבעיה היא, שבעקבות המוות שוב לא ניתן לקבוע אם מדובר בנפילה או בהתנהגות המאפיינת את ההתנהגות השגרתית – אין מידע נוסף שלפיו נוכל לגבש את עמדתנו.
אבל להוציא יוצאי דופן אלו – בדרך כלל ההחלטיות הברורה של המעשה האחרון באה על מנת להדגיש את מה שהיה עלינו להבין כבר קודם, מעין "ביטוח" כי נבין את הדמות כראוי. ולכן לא אקבל, בשום צורה שהיא, את הדעה כי דנתור היה טוב כל חייו ונפל לזרועות האופל בשעות חייו האחרונות. נפילה כזו, אחרי חיים ארוכים בטוב, מחייבת תהליך ממושך ביותר אשר המציאות מחייבת כי יורגש על ידי הסביבה. דנתור, במהלך הזמן הקצר הנסרק על ידינו לאורך 'שר הטבעות' היה רע או טוב לאורך כל הזמן, ורגעיו האחרונים רק מתארים בקיצוניות את מה שהיה מאז ומעולם.

לסיכום ניתן לומר כי:

א. הטוב נחלק לשניים, אשר רק בהצטרפם הופך האדם לטוב:

1. הטוב ההשקפתי-דתי, המשייך אדם לטובים על פי אמונותיו והשתייכותו החברתית.

2. הטוב העצמי, טובו של אדם ללא קשר להשתייכותו החברתית, המשייך אדם לטובים על פי דאגתו לאחרים.

ב. ישנם גורמים חיצוניים המשפיעים על דירוג טובו של אדם:

1. כישורים:

– הכוח המוענק ע"י הכישורים מקל, לעיתים, על עשית הטוב. לכן, מעשיהם הטובים של הכישרוניים יותר, נחשבים פחות.

– כישורים מביאים למנהיגות. למעשיו של המנהיג משקל רב יותר, לכן מעשה רע שלו מועצם על ידי כוחו המנהיגותי ואחריותו לנתונים למרותו.

2. טבעו של אדם להיצמד להרגליו ולהירתע משינויים, על כן יליד הצד הטוב שעבר לצד הרע, רע יותר מיליד הצד הרע שנשאר בו.

ג. אין מצב בו האדם הוא "טוב למחצה" או "רע למחצה". החיים בחברה מחייבים היות האדם "טוב" או "רע".

ד. הקביעה האם האדם הוא טוב או רע תתבצע על פי אורח חייו והתנהלותו התמידית, ולא על פי מעשים או נפילות חד פעמיים ובמיוחד לא לפי הרגעים שלפני המוות.

על פי כל עקרונות ורעיונות אלה ניתן לגשת כעת לניתוח דמויותיהם של דנתור ובורומיר.

בניגוד למקובל בסקירת דמותו של דנתור – לא אוכל בשום פנים ואופן לחרוץ דעה על דנתור אך ורק על פי סצינת הסיום שלו. אם סצינה זו מהווה ניגוד למהלך חייו הרגיל – מי ערב לנו כי לו היה נשאר בחיים לא היה מתחרט על כך בכל לב? הרי מרבית הקוראים מוכנים לסלוח לבורומיר על נפילתו, האם חרטה "דנתורית" לא הייתה מקנה לו את סליחתנו גם כן? רק אם סצינה זו תואמת את מהלך חייו הרגיל ניתן להסיק על אופיו הכללי של דנתור ממנה. לכן אין אפשרות לנתח את דמותו של דנתור ללא סקירה של חייו הקודמים למעשהו האחרון – סקירה שלמרבה הצער רבים ממנתחי דמותו של דנתור, מתעלמים ממנה.

המקור החשוב ביותר (והיחיד מבין כתביו שטולקין עצמו הוציא לאור) על חייו של דנתור לפני המאורעות המסופרים ב'שר הטבעות' נמצא בנספח א' של הספר, 'דברי ימי המלכים והשליטים'. נספח זה מכיל עובדות מאלפות על עברו של דנתור, אך אף עצם קיום סיפורו של דנתור בנספח הוא מאלף לכשעצמו.

העובדות החשובות המסופרות על דנתור לפני עלותו על כס העוצרות הינן:

א. דנתור היה בחור בעל כישורים יוצאים מגדר הרגיל: "מלכותי למראה יותר מכל אדם שנראה בגונדור זה דורות רבים, והוא גם היה חכם, ומרחיק ראות, ורב דעת".

ב. היחסים בין דנתור – יורש העצר, לבין זר בשם תורונגיל, אשר אביו הסתמך רבות על עצותיו וסיועו, לא היו תקינים.

באשר ליחסים אלו בולטות מספר נקודות:

דנתור החשיב את תורונגיל ליריבו – יריבות שהייתה גלויה לכל. כשעזב תורונגיל את גונדור: "חשבו רבים כי הסתלק בטרם יהפוך יריבו לאדון לו".

תורונגיל, לעומת זאת, התייחס לדנתור בכבוד ולא החשיבו ליריב: "תורונגיל מעולם לא השים עצמו יריב לדנתור, גם לא ראה עצמו אלא כמשרת לאביו" – כלומר, לא איים על שלטונו.

העוצר אקתליון והגונדוראים אהבו את תורונגיל הזר יותר מאשר את דנתור השגיא והחכם, שהיה בשר מבשרם: "ואף על פי כן תפס תמיד מקום שני אחרי הזר ההוא, בלב העם ובאהבת אביו".

דנתור ותורונגיל נחלקו בעצתם לאקתליון בדבר הקוסמים. בעוד שתורונגיל הזהיר את אקתליון מפני סארומן ויעץ לו לשים מבטחו ב"צליין האפור", הרי שדנתור "לא הגה כל חיבה לגאנדאלף".

נקודות אלה מעלות תהיות לא מעטות:

א. מדוע בכלל מופיע הקטע הזה בנספח? הנספחים ל'שר הטבעות' צורפו רק למהדורתו השנייה של הספר, כלומר, הכתוב בהם חשוב במידה כזו שהצריכה הפקת מהדורה שנייה, תוך שטולקין מציין כי טעה בההעדרם של פרטים אלו מן המהדורה הראשונה. אם כך – מה חשוב כל כך בתיאור היריבות בין דנתור לתורונגיל? מקריאת 'שר הטבעות' לבד יודעים אנו כי אראגורן שרת את עוצר גונדור, יודעים אנו כי דנתור לא רצה לקבל את אראגורן כשליט עליו, ויודעים כי דנתור לא הקביל בשמחה את פניו של גאנדאלף – לשם מה הפירוט?

ב. מדוע רואה דנתור את תורונגיל כיריבו בעוד שהלה "לא השים עצמו יריב לדנתור" משפט אשר יכול להתפרש גם כי תורונגיל לא נתן לדנתור כל סיבה ליריבות?, תורונגיל לא איים על שלטונו, שכן "לא ראה עצמו אלא כמשרת לאביו". וכן, באופן מוזר, נראה כי אף לא איים על מעמדו הצבאי – בשום מקום איננו נמצאים למדים כי דנתור יצא בצבא או כי נלחם בקרב כלשהו, או שהודח מן הפיקוד. אני נוטה להאמין כי אם תורונגיל היה תופס את מקומו של יורש העצר כשר הצבא, לאור הפירוט, היינו יודעים על כך.

ג. מדוע דנתור, בעל הכישורים היוצאים מן הגדר הרגיל, עצמו ובשרו של אקתליון ויורש העצר הגונדוראי, מוצא את עצמו שני באהבת אביו ואהבת העם? שני לזר אשר הולך ובא כרצונו?

ד. אם דנתור דחה את גאנדאלף (וגם על כך ניתן לשאול למה – מה רע עשה לו ומהיכן הכירו בכלל), ויעץ לאקתליון כי ישים מבטחו בסארומן, מדוע איננו רואים ידידות אמיצה וקשר תמידי בין הצריח הלבן וצריח אורתנק, בימי שלטון דנתור?

התשובות לשאלות השונות מסבירות את תשובת השאלה הראשונה, ויידונו בהמשך, אך התשובה לשאלה הראשונה חשובה ובסיסית, ולכן אביאה כאן:

טולקין הוסיף את הקטע הזה בנספח על מנת שנבין מה שהיה ברור לו, ובתחילה נראה היה לו כי אמור להיות ברור אף לקוראים: דנתור היה מה שהיה כבר מראשיתו, הווה אומר: דנתור הצעיר אינו שונה מדנתור המבוגר שהכרנו ב'שר הטבעות', פעולותיו האחרונות של דנתור אינן שונות במוסריותן מאורח חייו הכולל. אופיו של דנתור אחיד בכל מהלך חייו. ולכן סופו לא נבע מ"טירוף" או מ"נפילה" או מלחצים פסיכולוגיים אלה או אחרים, אלא היווה סיום הולם לחיים שהועברו בצורה מסוימת, בעצם בצורה רעה מאד.

וכעת אוכיח.

תמצית אופיו של דנתור מופיעה בהמשך הנספח. טולקין מספר לנו כי "כך מלא לב דנתור בגאוה וביאוש גם יחד, עד אשר ראה בכל המעללים של הימים ההם רק קרב ביניים בין שר הצריח הלבן לבין שר באראד דור, ולא נתן אמון בכל שאר המתנגדים לסאורון, אלא אם שירתו אותו לבדו".

רוע. רוע מוחלט מבצבץ מבין המשפטים הללו.

דנתור עצמו נלחם נגד סאורון עצמו. לא מלחמה למען גונדור, ודאי לא מלחמה למען הצלת העולם, אף לא מלחמה נגד העקרונות והאידיאלים עליהם מושתת שלטון סאורון, אלא נגד סאורון עצמו, מאבק על כח ושליטה. הוא נגד סאורון – הם יריבים שווים, וכל הקהל העצום הזה שתחתם נועד רק על מנת לשרת את מטרותיהם ואינם מושאים, חלילה, להגנה או להצלה כפי שיעיד ההמשך. מי שאינו משרת את דנתור, מי שפועל נגד סאורון באופן עצמאי או בדרכים אחרות – אין צורך בו, שכן דנתור אינו מוצא טעם בנפילת סאורון, אלא אם כן הוא יופל על ידו, ואולי הוא, דנתור, יירש את מקומו.

הוא אף פולט משהו ברוח זו (בכוונה תחילה או שלא), באזני פיפין וגאנדאלף: "הוא לא יבוא אלא להתהולל בניצחונו עלי, לכשיישלם הכול. לפי שעה הוא משתמש באחרים כנשק. זו דרכם של כל השליטים הגדולים, אם נבונים הם, אישי הזוטון" (ההדגשה אינה במקור).

סאורון יבוא להתהלל בניצחונו האישי עליו – על מתחרהו, ואין כל ספק בכך שדנתור החשיב עצמו בין השליטים הגדולים שהם נבונים…

אם כך, גם כאשר מביאים בחשבון את מלחמתו של דנתור בסאורון נמצא כי דנתור, למרות מעמדו ומוצאו אינו שייך אף לטוב החברתי. מלחמתו בסאורון היא מלחמה אישית על השלטון בעולם ולא מלחמה אידיאולוגית.

מלבד זאת, דנתור הוא אגוצנטרי בצורה מוגזמת, השקפת חייו היא "אני ואין בלתי", הכול נועד על מנת לשרת ולפאר אותו, וכל פרט, דומם או מדבר, אשר אינו ממלא יעוד זה – הרי שאין לדנתור כל עניין בו, מלבד העניין לסלק אותו מדרכו.

אין בדנתור אף לא אחוז אחד של אלטרואיזם – כל דאגתו היא לעצמו – למעמדו ולכבודו. רצונותיהם ורגשותיהם של אחרים מעניינים אותו רק במידה והם מפריעים לשלוות חייו או למילוי רצונותיו – שאז יש למגרם. הוא מהווה את ההיפך המוחלט לאותו אדם "המשתדל להפוך את העולם למקום נוח, יפה ושמח יותר, למען אנשים אחרים ולא רק למען עצמו. אדם אשר טובת הזולת אינה זרה לו, שהיא מהווה בעבורו אפיק השקעה משתלם".

לכן דנתור לא רק אינו שייך לטוב החברתי אלא גם רע בזכות עצמו. רוע המתבטא היטב ביחסו לסביבתו: לארצו, לאשתו ולבניו, כפי שיובא להלן.

לאורך המהלך העלילתי ב'שר הטבעות' נמצאים אנו למדים כי טובת גונדור חשובה לדנתור עד מאוד. הוא עצמו אומר: "ולדידו (של שר גונדור) אין תכלית נשגבה, בעולם כפי שהוא עכשיו, מאשר טובת גונדור". (ההדגשה אינה במקור). וכך אף גאנדאלף, שרבים רואים בדבריו את דברי טולקין עצמו: "כדרכך, אלופי, אתה חושב על גונדור בלבד."

למה, אם כן, אוהבים אותו הגונדוראים פחות מאשר את תורונגיל אשר, כפי הנראה, יש לו דאגות רבות אחרות מלבד גונדור?

כאן נשיב תשובה לשאלה השלישת שהצגתי בסעיף הקודם: דנתור אינו זוכה לאהבת אביו ובני עמו מאותה הסיבה שתורונגיל כן זוכה לה – טבעם של בני אדם לאהוב ולהעריך את מי שהם מרגישים כי רוצה בטובתם ופועל למענה.

ההבדל העיקרי בין תורונגיל ודנתור הוא שתורונגיל לא היה קשור בגונדור ובגורלה ואילו דנתור כן. תורונגיל – "הזר ההוא", פועל למען גונדור על אף שאינו מחויב לה ולמרות העובדה שגדולתה של גונדור לא תעצים, על פניו, את גדולתו שלו. אין הוא מושל בארץ או (למיטב ידיעת הגונדוראים) מצפה למשול בה. אך הוא פועל רבות ואף מסכן את חייו למענם. הוא אינו דורש מאומה בתמורה לשירותיו, ולבסוף, בתום קרב שהונהג על ידו – פונה והולך, עוד לפני מצעד הניצחון במינאס טירית. עוד לפני שהוא נותן לגונדוראים את ההזדמנות להעניק לו את המעט שיכלו – להרעיף עליו את הכבוד וההערצה שזכה להם בשירותיו. המסקנה המתבקשת היא כי לתורונגיל אין מניעים אישיים ופעלו הוא נטו למען גונדור ואנשיה.

דנתור, לעומתו, אכן חושב רבות על גונדור, ולבסוף אף מארגן את הגנתה ("ובאשר לגיחה, כבר נתתי דעתי על כך"), אך הוא מושל העיר. תהילתה היא תהילתו. לכן הוא מכריז כי טובת גונדור היא בראש מעייניו "בעולם כפי שהוא עכשיו", ולא אם ישתנה. עתה הוא מושל גונדור, ומזוהה בעולם איתה, לכן חשובה לו תהילתה, אך אם יחולו שינויים, למשל – סאורון יופל על ידו והוא יירש את מקומו, או שישוב המלך לגונדור – או אז יעמדו דברים שונים לחלוטין בראש מעייניו. גונדור קודמת אצלו, כרגע, לכל הממלכות האחרות, אך הוא אינו באמת אוהב אותה אלא משתמש בה ככלי על מנת להעצים את כבודו ותהילתו הפרטיים.

כך גונדור אינה קודמת לרצונו האישי. בכל המקרים בהם רצונו האישי פועל במישור נגדי לטובת גונדור- המישור האישי ינצח תמיד. התנהלות זו מתחילה עוד בטרם היותו עוצר – הוא אינו בוטח בסארומן הלבן יותר משהוא בוטח בגאנדאלף האפור (הייתי מעזה לומר כי הוא אף בקושי מכיר את שניהם), אך היות ותורונגיל "יריבו" הציע לבטוח בגאנדאלף – קנאתו מובילה אותו לייעץ לאקתליון את העצה ההפוכה, ללא הצגת טיעון בעל משקל נגד גאנדאלף ועל אף שניתן להניח מכך שלא ראינו את סארומן יוצא ובא במינאס טירית עם שלטונו של דנתור ולמעשה איננו שומעים כלל על קשר כלשהו בין השניים, כי דנתור אינו בוטח במיוחד בסארומן. אין חשיבות כלל לאפשרות הבלתי מתקבלת על הדעת כי עצתו של תורונגיל עשויה להיות טובה לאור היכרותו עם גאנדאלף, וקשר עם גאנדאלף עשוי לעזור לגונדור – מאבקו האישי, ורצונו הקטנוני להביס את תורונגיל – קודמים לטובת גונדור. (תשובה לשאלה ד).

לאחר שהוא הופך לעוצר ומתרגשים על גונדור זמנים קשים, ובזמן שכבר ידוע לו על בגידתו של סארומן, גאנדאלף מגיע למינאס טירית ועימו "עצה ובשורה". אף אז מונעת הגאווה מדנתור לשמוע את גאנדאלף, והוא מודה בכך בפה מלא: "אם הבינות, שמח בחלקך, הגאווה נהפכת למשוגה כשהיא בוחלת בעזרה ובעצה בשעת הצורך. אך אתה מחלק את חסדיך עפ"י תכנית משלך. ואילו שר גונדור לא יהיה כלי שרת לתכליתם של אחרים, ולו גם נעלה היא". (ההדגשה אינה במקור). השעה היא שעת צורך, אפילו על פי דנתור, אך הוא אינו יכול להרשות לעצמו להושיע את גונדור על ידי הסכמה עם העובדה שגאנדאלף, או כל יצור אחר, גדול ממנו עצמו. הוא אף חושש מהתערבותו של גאנדאלף שכן היא עלולה לחבל במלחמתו הפרטית. גאנדאלף מחלק את חסדיו על פי תכנית משלו, שככל הנראה שליטתו המוחלטת של דנתור לאחר הניצחון אינה כלולה בה… הוא אינו מוכן להיות כלי שרת בידם של אחרים, הוא מוכן לפעול אך ורק למען עצמו, אף אם את המחיר ישלמו בני גונדור. אין לו צורך ב"חסדים" למען הפלת סאורון, על אף שהדבר יציל את גונדור הוא אינו מענינו, שכן תוכניתו שלו – שונה.

אך כל עוד העולם הוא "כפי שהוא עכשיו", כלומר הוא שליט גונדור בלבד ומזוהה עימה, הרי שהוא אינו מוכן לוותר עליה, בשום פנים ואופן – גם לא למי שהשלטון מגיע לו בדין. גונדור מצפה ומייחלת למלך זה 969 שנה[6]. חרוזיה של יורת ותגובת הגונדוראים בזמן שיבת המלך מוכיחים את רגשות הנתינים בעניין, ואף על פי כן: "לא אפנה את מקומי ואהיה חצרן חלכה למתנשא למלוך. ואפילו תוכח לי טענתו, עדיין צאצא הוא לשושלת יסילדור לבדה. אני לא אקוד קידה לשכמותו, נצר אחרון לבית מלכות מרופט שזה כבר חלף הודו ונסתלקה אדנותו". שוב הפזמון הרגיל בדבר דנתור שאינו קד לאיש ואינו מוכן לשרת איש, אף אם שירותו זה יהווה את התגשמות החלום הגונדוראי באלף השנים האחרונות. הוסיפו לכך גם את העלבונות הסופיים וקיבלתם, בנוסף לאדם אנוכי, גם אדם מעט קטנוני…

ודנתור אינו מתבייש באנוכיותו זו – בתשובתו לגאנדאלף על שאלתו "ובמה רוצה היית?" אין גונדור נזכרת כלל אלא ככלי שרת בידו, רוצה הוא למשול על העיר הזו בנחת, כמימים ימימה. אף מילה על הסרת הצל או על הצחוק והשלווה שישובו לבתי הגונדוראים, אף מילה על טוב שיהיה מנת חלקו של מישהו אחר…

גם כל צורת שלטונו בגונדור אינה מראה על אהבת יתר לתושביה: "הוא התגלה כשר תקיף ואסף את השלטון בכל הדברים תחת ידו".

אם מביאים בחשבון את כלל המרכיבים של יחסו של דנתור לגונדור – הן בתקופת המלחמה בסאורון וגם קודם לכן – ניתן בהחלט להבין מדוע לא היה דנתור אהוב בגונדור כתורונגיל, בהיותו מאוהב בעצמו אהבה עיוורת…

נראה כי אף הקרובים אליו ביותר, אף זו שנבחרה על ידו – זכו ליחס דומה. דנתור נישא מאוחר מן המקובל, לפינדואילס בת אדרהיל איש דול אמרות. (משפחה חשובה, כמובן). "גבירה יפת תואר ועדינת לבב", אין מסופר לנו על אהבתה של פינדואילס אך "דנתור אהב אותה, בדרכו שלו". האסוציאציה הראשונית המתעוררת אצלי למקרא משפט זה היא של אותם הורים לילדים בעלי חסכים מהילדות, אשר ההסבר הפסיכולוגי המלומד הוא כי "הוא (האב) אהב אותו בדרכו שלו אבל לא ידע להחצין את רגשותיו", למרות הנימוק המשכנע – הדעה הרווחת היא כי אבות אלה רחוקים מלהיות הורים טובים לילדיהם.

משום מה, פינדואילס אכן אינה מאושרת. "הבריות דימו כי היא כמשה בעיר השמורה, כמו פרח מן העמקים הפונים אל הים אשר נשתל בין סלעי טרשים. הצל שבמזרח מלא אותה זוועה, והיא הפכה את עיניה תמיד דרומה, אל הים שכה התגעגעה אליו". על אף שהיה זה דנתור שהביא אותה לעיר – איננו מוצאים אף רמז לכך כי השתדל להמתיק לה את חייה, איננו שומעים על האהבה שהרעיף עליה ועזרה לה בשעותיה הקשות. זה תמוה, בעיקר משום שטולקין מספר לנו מפורשות כי היא הייתה האדם האהוב ביותר על דנתור, פרט לבנו בורומיר. פינדואילס "כמשה" לחלוטין, למוות, בטרם חלפו תריסר שנים מיום בואה לעיר.

האם היה מותה בלתי נמנע? מורוון אשת תנגל הגיעה אף היא מנחלאות הדרום ועברה בעקבות בעלה לרוהאן ארצו, ולמרות זאת לא מתה בצערה ובגעגועיה. ובנוסף לכך – אם צערה היה גדול עד כדי מוות, מדוע לא יכלה לשוב לדול אמרות? תריסר שנים של כמישה הן זמן די ארוך כדי להבין את המתרגש לבוא – כלום לא יכלה הטרגדיה להימנע? האם הושטת עזרה לרעייה שנוטה למות מצער וגעגועים אינה נכללת באהבה "בדרכו שלו"?

המבט החודר ביותר לאופיו של דנתור ניתן לנו ע"י טולקין בסיפור יחסיו עם בניו.

הוא אוהב את בורומיר עד טירוף. על יחסו לפינדואילס נאמר "הוא אהב אותה, בדרכו שלו, יתר על כל אדם אחר, מלבד בכור הבנים אשר ילדה לו.". גאנדאלף אף הוא מספר לנו על אהבה זו "אהבת נפש אהב אותו, אולי יתר על המידה, ודווקא משום שהיה כה שונה ממנו".

מדוע דנתור אוהב את בורומיר?

הוא מספר לנו זאת בעצמו: "כי בורומיר היה נאמן לי, ולא חניך לשום קוסם." (ההדגשה אינה במקור). בפנותו לגאנדאלף, אשר אותו אינו מוכן לקרב בשל רגשות אישיים קטנוניים, הוא מוסיף: "הלא נוכחת לדעת שבורומיר אינו בידך כחומר ביד היוצר? אך אני, שאביו הייתי, הנה זאת אומר לך: הוא היה מביאו אלי".

אהבתו את בורומיר היא מהסיבה הפשוטה שבורומיר מספק את האני-עצמי שלו באופן יוצא מן הכלל – בעיניו אביו הוא ראש וראשון לכל. דנתור מאמין כי נאמנותו של בורומיר אליו עולה על הכול, אף על אחד הפיתויים הגדולים ביותר בארץ התיכונה – טבעת הכוח. אין לו כל ספק כי בורומיר היה מביא אותה אליו, גם נגד צו מצפונו ונגד תאוותיו האישיות. הוא משרת אותו על פי התוכנית שהתווה דנתור, הוא כלי שרת בידיו, בניגוד לאחרים, גדולים ממנו, המוכנים להושיט עזרה רק על פי תכנית משלהם. הוא אינו "חניך לשום קוסם" ואינו מנסה לפעול בהתאם לאינטרסים של אחרים.

בורומיר לבדו רואה את דנתור כפי שלא ראוהו אביו ובני גונדור הותיקים – כאחד הראוי להיות מושא להערצה. העובדה כי בורומיר "התקומם תמיד בלבו על המחשבה שאביו אינו מלך" ושאל "כמה מאות שנים יידרשו עד אשר יהפוך העוצר למלך, אם המלך לא שב?", מלמדת לא רק על אופיו של בורומיר, אלא אף על יחסו לדנתור: הוא אדיר, הוא נערץ – מדוע יימנע ממנו הכבוד המושלם? מי יכול להיות שגיא יותר מאביו מלבד דמויות מן האגדות, אשר אינן טורחות עוד לשוב לארץ התיכונה?

לעומת יחסו לבורומיר, יחסו של דנתור אל צעיר בניו שונה לחלוטין. הוא שונא אותו.

מרבים לומר כי דנתור הפלה את בורומיר לטובה, כי יחסו לפאראמיר היה קר יותר, פחות אוהב. אני מוצאת כי זו אחת הטענות המגוחכות המופיעות בניתוחים השונים. כשפאראמיר חוזר מאוסגיליאת ומצהיר כי אין דרך להגן עליה עוד, דנתור מבכה את אובדן בורומיר:

"'אם כן', אמר פאראמיר, 'מעדיף היית אילו נתחלפנו במקומות?'. 'אכן, מעדיף הייתי, כן', אמר דנתור".

רוב ההורים בעולם מפלים לטובה אי מי מילדיהם. אף אחד מהם לא היה עונה תשובה כזו לבנו, אף לא בשעת כעס, אלא אם כן הוא שונא אותו ממש. אין מדובר כאן בהעדפה בחלוקת הממתקים השבועית. מדובר באהבת בורומיר, אהבה ללא מיצרים, לעומת שנאה עזה לפאראמיר, שנאה הגוברת עם אובדן בורומיר והשארותו של פאראמיר (האין זו חוצפה בלתי נסלחת מצידו?), בחיים.

פאראמיר מודע לכך. לפני שהוא משחרר את פרודו הוא אומר לו: "ואם אבחר עכשיו בדרך שתמיט רעה על עירי, אשלם במחיר חיי, ובדין". (ההדגשה אינה במקור). פאראמיר בטוח כי אביו לא יהסס להשית עליו עונש מוות, דבר אשר לא קרה אף פעם ב'שר הטבעות', בגין שיקול דעת מוטעה. מהיכן נובע בטחון כזה?

מדוע שונא דנתור את פאראמיר?

ראשית, מכיוון שהוא כן היה "חניך לקוסם".

"'הריעות?' נצטעק דנתור ועיניו התבהקו פתאום. 'למה זה תשאל?… אך זמן רב עבר מאז שינית לאחרונה ממעשיך משום עצתי… כלום לא ראיתיך תולה עיניים במיתרנדיר, לדעת אם היטבת דבר, או שמא גילית יותר מדי? זה כבר טמון לבך בצלחת בגדו'".

פאראמיר אינו תואם את הגדרת האני-עצמי של דנתור. דנתור יודע, והחלטתו של פאראמיר בהנת' אנון מוכיחה זאת, כי פאראמיר, בבחירה בין צו מצפונו לצו אביו, יבחר בציות למצפונו, אשר אינו תואם את תכניתו של דנתור. מצפון המנחה אותו לפעול להפלת סאורון לשם הפלתו גרידא, ולהיעזר ולעזור – לפעול יחד עם כל מתנגדיו האחרים.

בנוסף לכך, דנתור מודע לכך שפאראמיר דורש אחר גאנדאלף על מנת ללמוד ממנו חכמה ודעת, בשעה שהוא – דנתור החכם – אביו!, זו פגיעה קשה בגאוות החכמה של דנתור, אשר בנו, עצמו ובשרו רואה את גאנדאלף כחכם וכראוי לאמון יותר ממנו, והולך אחר עצותיו, עצות הבגידה. שוב – בגידה בעוצמתו של דנתור, המתבטאת ברעיונות להפלת סאורון בידי אחרים. וזה עוד בלי להביא בחשבון את המלח על הפצעים הישנים – שבנו שלו נוהג לפי עצת תורונגיל – יריבו משכבר הימים.

הדבר המזעזע בשנאה זו, פרט לכך שהמדובר בבנו, היא העובדה כי דנתור שונא את פאראמיר למרות שהוא יודע, והליכתו של פאראמיר להגנה חסרת השחר על אוסגיליאת הוכיחה זאת – כי בבחירה בין החיים לצו אביו, יבחר פאראמיר במוות ובצו אביו. אך דנתור אינו מסתפק בנכונותו של פאראמיר למות למענו – הוא רוצה גם את מצפונו של פאראמיר אצלו…[7]

אך מלבד זאת, וזו רק השערה שלי, ישנו מרכיב נוסף בשנאתו של דנתור לפאראמיר. מרכיב הקשור גם בשנאתו ההיסטורית לתורונגיל.

מדוע שונא דנתור את תורונגיל? (תשובה לשאלה ב).

לאחר שהתחלנו להבין בכלליות את אופיו של דנתור, ניתן להבין את מקור שנאתו לתורונגיל, בעוד שתורונגיל לא החשיבו ליריבו ומעולם לא עשה לו רעה אלא רחש לו כבוד.

עד כמה שניתן לראות ובהתאם למה שהוצג קודם לכן, אופיו של דנתור מבוסס במידה רבה על תחושת ה"אני ואין בלתי". הוא מתעתד להיות יורשו של אקתליון והוא ישלוט בגונדור ולכן הוא מוכרח להיות ראש וראשון, בעיקר בעיני אחרים. במילים אחרות – קנאה. קנאה פשוטה שגלישתה לחיי המעשה הופכת אותה לרשעה. לא ייתכן כי בני גונדור יחשבו כי תורונגיל טוב או אמיץ ממנו, לא ייתכן כי אביו יחשוב שתורונגיל חכם ממנו וישמע לעצותיו, בעוד שבנו, החכם באדם, עומד לרשותו מבחינה ביולוגית. מגישה כזו קצרה הדרך לשנאה עמוקה לתורונגיל ומרגע זה – יש לסלק את תורונגיל, המעיב על זהרו שלו, בכל המהירות.

ובניגוד לקנאה רגילה העלולה לשכון בלב כל אחד מאיתנו אך אינה הופכת אותנו למרושעים, מסקנה מעשית זו הנובעת ממנה היא זו שהופכת אותה למרושעת.

אך לקנאה בתורונגיל סעיף נוסף הקשור גם בשנאת פאראמיר.

בין שתי שנאות

לאורך העלילה אנו מתקשים למצוא את דנתור בשדה הקרב. בעצם, לא מוצאים בכלל. מלבד הסצינה בה הוא חושף את חרבו ושריונו ומכריז כי ישן כך במשך שנים[8], איננו שומעים כלל על קיומה של חרב, אשר על פי מה שלמדנו לצפות ב'שר הטבעות' אמורה הייתה להיות מפורסמת ובעלת שם מעורר יראה כלשהו. באופן תמוה, בסצינה זו דנתור אינו מתהלל כי אי פעם השתמש בחרבו או כי עולל בה מעללים הראויים לשיר. איננו שומעים מילה אחת על גבורתו או על תנופת חרבו.

בהיותו יורש העצר (וכבר מבוגר, שהיה בעת עזיבת תורונגיל "בשל לשאת בכהונת העוצר"), אביו בוחר בתורונגיל ולא בו להנהגת צבאותיו, איננו שומעים עליו באומבר[9], הוא אינו יוצא להגנה פעילה על מינאס טירית, בשעה הקשה ביותר בתולדות גונדור, כפי שעשה תיאודן בשדה הפלנור.

מכך אני מסיקה בזהירות, כי לא היה רב כוחו של דנתור בנשק או במעללי קרב. הוכחה בולטת לכך ניתן למצוא בתיאורו של בורומיר: "בורומיר… דמה לו במראה פניו ובגאוותו, אך לא בשום דבר אחר. תחת זאת היה דומה למלך אארנור… ומצא את רוב ששונו בנשק, הוא היה חזק ועשוי לבלי חת". אם בורומיר אכן לא דמה לאביו פרט למראהו החיצוני ולגאוותו, הרי המשך תיאורו של בורומיר, כאיש הצבא אוהב הנשק, אמור להיות שונה מדנתור. מסקנה – דנתור לא היה איש צבא כפי שהיה בורומיר. מה, אם כן, יהיה יחסו לאלו שכן כאלה?

ביחסו של דנתור לבורומיר לא מתגלה כל בעיה, שכן הוא עוסק במה שבורומיר כלל אינו מתעניין בו – מדעי הרוח. דנתור רואה למרחוק וחודר לנבכי נפשם של בני שיחו. הוא אף חכם במסורה – "חכם, מרחיק ראות ורב דעת", כפי שאומר עליו טולקין ההיסטוריון.

ומכיון שכך, מחליט דנתור "כי לא בחיל ולא בכוח", כי כוח הרוח ינצח, ובעצם המלחמה היא "עבודה שחורה" המיועדת לנחותים ממנו: "לפי שעה הוא משתמש באחרים כנשק, זו דרכם של כל השליטים הגדולים, אם נבונים הם". יוצא, שהדעת חשובה יותר ממעללי המלחמה ואין לו פנאי להבלים הללו. לאור זאת – כל עוד בורומיר אוחז בנשקו שלו ומרפה מנשק אביו, אותו הוא מחזיק כנעלה על הכל – הכל טוב ויפה. אך מה אם אותם מעטים שמצליחים בשני הדברים גם יחד, אותם שהשכילו להיות אוחזים בנשק ובעלי מסורה? עצם קיומם פוגע קשות בדנתור, הוא אינו מסוגל להתחרות בהם – וכך מתפתחים רגשי שנאה.

תורונגיל ופאראמיר החזיקו בשניהם.

בזהותנו את תורונגיל עם אראגורן הרי שמושלמותו הינה בלתי נתפסת בעיני דנתור. אין הוא נופל ממנו בחכמתו, בידיעתו את המסורה ואת לשונות הארץ התיכונה. בידיעתו כיצד לנהוג באנשים, כפי שראינו בהזדמנויות כה רבות, ביחסו לבורומיר, בפגישתו עם איאומר, ובעיקר – בהישארו באוהליו מחוץ למינאס טירית אחרי הקרב בשדות הפלנור, בידיעתו וכוחו המקיפים ברפואה, עולה אראגורן על דנתור עשרת מונים. אף בראיה למרחוק – תחום גאותו העיקרי של דנתור, הוא מתחרה בו – תורונגיל הוא זה שחוזה את הסכנה באומבר וממליץ לאקתליון על תקיפת המקום. והנה הוא גם אוחז בנשק, ומסתבר כי הוא אוחז הנשק הטוב, החזק, האמיץ והמסור ביותר בדורו, כי הוא המנהיג הצבאי אשר אנשיו נוטים ללכת אחריו באש, במים ובמושבות הרוחות…

אף פאראמיר הוא כזה. אומנם פאראמיר אינו אראגורן, אך אין צורך להגיע לרמה כזו על מנת להיות נערץ לאין שיעור: פאראמיר, אשר "פסקו רבים מבני זמנו כי הוא נופל בגבורה מאחיו, אך אך לא כך היה." (וכה רבות מסופר לנו על תעוזתו ותנופת חרבו של בורומיר), החזיק בגאון בנשקו, ואנו מוצאים אותו בשדות הקרב בשערי גונדור, שולט באנשיו ובסוסים, מחזיק את לוחמיו מאוגדים, למרות נוכחות הנזגול.

באחד הנספים מספר לנו טולקין כי בעיני פאראמיר לא היה איש כבורומיר, מצביא הצריח הלבן: "אלא שלא כך התגלו פני הדברים בשעת מבחן", כלומר, ברגע האמת מתגלה פאראמיר כמצביא וכאיש צבא גדול יותר מבורומיר, שכוחו גדול בשליטה בבני אדם ואף בבהמות, כפי שמעיד ברגונד, שומר המצודה. אך עם כל זאת – הוא היה גם איש רוח: "הוא היטיב לקרוא לבבות אנשים כאביו… אוהב דעת".

ואנו שואלים מדוע שונא דנתור את פאראמיר? הנה, נמצא אדם נוסף השולט היטב בתחום שבו דנתור כה מצטיין ואשר עליו גאוותו, ועם כל זאת הוא איש צבא לתפארת – תחום שבו אין לדנתור מדרך כף רגל.

על כן שונא דנתור את פאראמיר ותורונגיל לאין שיעור, שנאה חסרת טעם לכאורה, בשל העובדה שמעולם לא פגעו בו או רצו לעשות זאת. ושוב, קנאה בעלמא איננה הופכת את האדם למרושע, אף אם אין סיבה הגיונית מאחוריה. אך ניסיונותיו של דנתור לפגוע במושאי קנאתו – הם ההופכים את אותה שנאה למרושעת, כאילו לא די היה ברשע לבבו ממנו נבעה…

כפי שהוצג בסעיפים הקודמים, סופו של דנתור, כפי שצייר אותו טולקין, אינו בא לשנות במשהו את דמותו או להצביע על נפילה חד פעמית, אלא הולם יפה את הדמות המשורטטת, אך הוא בהחלט בא להדגיש בה מאפיינים אחדים ולהעלותם לשיאים חדשים.

בנקודה זו, אנוכיותו וגאוותו עולות על גדותיהן והוא נזהר פחות בלשונו. בדברו על המפלה הקרבה הוא פולט את הסיבה האמיתית להתאבדותו: "לאו, לאו, תוכרע המלחמה כאשר תוכרע, גם שושלתי הנה תמה, בית העוצרים גם הוא הכזיב". עדיין אין לו בטחון מלא כי גונדור תובס, למרות נאומיו התבוסתניים באזני כל החפץ לשמוע, שכן הוא יודע על תכניתו של גאנדאלף ועל סיכויה. בסתר ליבו הוא יודע כי עדיין לא אבדה תקווה ולא לשווא הוא חוזר שוב ושוב על המימרה "לכו אחרי השוטה האפור". הוא מודע לכך שגאנדאלף נושא את התקווה האחרונה להפלת סאורון, אך בהיותה התקווה האחרונה, כלומר – לתקוותו שלו אין סיכוי – הרי ששוב אין לו חפץ בה. הוא לא יצליח לשמר את מעמדו כשליט החזק בארץ התיכונה, ואפילו בארצו שלו ישלוט אחר, במקרה שתקווה זו של גאנדאלף תתממש.

"כלום איני רואה ללבך, מיתרנדיר? מקווה אתה למשול תחתי, לעמוד מאחורי כס כל מלך, בצפון, בדרום, במערב…כך! בשמאלך תנצלני להיות לך מגן לשעה בפני מורדור, ובימינך תביא את הנוטר הלז מן הצפון להמליכו תחתי… לא אהיה כלי שרת בידך!… לא אפנה את מקומי…רוצה הייתי… להיות שר העיר הזאת בשלום ובשלווה… ואם גזירה היא שלא אזכה באלה, אבחר באבדון: אין לי חפץ בחיים מדולדלים, באהבה חצויה או בכבוד מושפל".

בהדביקו לגאנדאלף תאווה לשליטה עולמית הוא מייחס אותה לשליטה במקומו – הוא זה שאמור היה לשלוט. אף את המלכתו של אראגורן הוא רואה כנטילת השייך לו, "נצר אנוכי לבית אנריון", תוך התעלמות מכך כי נצר הוא אראגורן לבית אלרוס…

כל זה אינו משנה לדנתור – אין הוא חפץ בכבוד נחות מכבודם של אחרים, אין הוא חפץ להיות שני בדרגה או לשרת אחרים. אם לא יקבל הוא את השלטון הראשי – או אז הוא בוחר באבדון, שכן אין הוא מסוגל לחיות בכל צורה אחרת.

יחסו של דנתור לפאראמיר על ערש מותו

ישנם הרואים שיפור, ואף חרטה, ביחסו של דנתור אל פאראמיר לאחר פציעתו. דנתור אכן נראה מזועזע: "פני השר אפורות היו, קרובות למוות יותר מפני בנו", ומשפטים כמו "את בני שלחתי, בלי תודה ובלי ברכה, לתוך סכנה שאין לה תכלית, ועתה הוא מוטל והרעל מפעפע בעורקיו" או "אל תיקח את בני ממני! הוא משווע אלי", אכן סוחטי דמעות ועשויים להוכיח על החרטה המטהרת, זו ההופכת את מעשך הרע לאירוע חד פעמי, זו הנותנת פתח למבט חדש.

אך יחסו של דנתור לפאראמיר לא בן יום אחד היה, וחרטתו אינה קיימת בתור חרטה טהורה על מעשיו בעבר, אלא בתור ראיה חדשה את פני הדברים. הסיבות העיקריות לשנאתו את פאראמיר ייתכן וחלפו. במצב זה דנתור נושא תקווה כי אילו היה פאראמיר מקיץ (והרי הוא לא יקיץ, שכן באהבתו אותו הוא עומד להעלותו יחד איתו בסערה השמימה), הוא היה משנה את אורח מחשבתו משכבר ורואה את אביו כראשון. קריאתו של פאראמיר מתוך חוסר הכרתו מסייעת לתקווה הזו – מתוך הדמדומים הוא קורא למישהו, לאביו אולי?

הרגע הנוכחי מציב קונפליקט בעייתי בפני דנתור – המצב מבחינתו הוא בלתי נסבל, הרף עין לפני מותו הוא נשאר בעירום ובחוסר כל: כבודו ניטל ממנו, אביריו מפנים לו עורף ובנו מוטל על ערש דווי – כאשר ליבו ומצפונו נתונים בידי אחר, כאשר הוא סובל פצעי מוות שנגרמו לו בקרב התאבדות שאליו שלחו אביו במו ידיו. במצב כזה דנתור עומד למות בלי שום דבר להיאחז בו, הוא מרוקן מכל, כשכל אוהביו ונאמניו, כולל בנו שלו, עזבו אותו לנצח. וכאן מנסה דנתור להחזיר לחיקו את פאראמיר. עובדה שללא ספק מעלה את ערכו של פאראמיר בעיני דנתור היא, שעליונותו בשדה הקרב הלכה והתפוגגה לה – הנה, פאראמיר גיבור החיל נפגע בקרב והוא מוטל כעת, לא מצביא בראש צבאו אלא חסר אונים על ערש דווי.

פתאום שאלת נאמנותו של פאראמיר לדנתור נבחנת מחדש. מדוע בעצם היה נתק רגשי קשה כל כך בין פאראמיר לאביו? האם פאראמיר התרחק מרצונו? האם חלילה יש איזה שהוא פגם טרגי אצל דנתור שגרם לפאראמיר להתרחק ממנו? כעת, במחשבה שניה ובמבט לאחור, מגיע דנתור לתובנה חדשה, שעולה בקנה אחד עם השאיפה להתאחד מחדש עם פאראמיר: מישהו אחר אחראי לכך שפאראמיר בגד בדנתור, מישהו שבעורמה ובזדון גנב את לבבו שם פאראמיר ויצר את המתרס בין האב לבנו.

האשמה מוטלת כעת, ובאופן ישיר על היריב הניצב נגדו כעת פנים אל פנים – השוטה האפור: "כבר גנבת ממני מחצית מאהבת בני, ועכשיו תגנוב גם את לבבותיהם של אבירי, על מנת שיגזלו ממני את בני כליל". האם עדיין יש תקווה למחצית השניה של אהבת פאראמיר?

מעבר לשאיפה הכמוסה שלא להסתלק מן העולם בודד וגלמוד, מציין דנתור סיבה נוספת לרצונו לקחת איתו את פאראמיר, אנוכית לא פחות: "רוצה הייתי… ולהוריש את כסאי לבני אחרי, והוא יהיה אדון לעצמו ולא חניך לקוסמים". דנתור אינו מוכן בשום פנים להסתלק מן העולם במחשבה כי בנו שלו יישאר בחיים, כי גונדור יתכן ותינצל ואז בנו, הדבר החשוב ביותר שהשאיר אחריו בעולם, יהיה כלי שרת בידי גאנדאלף (הרי כבר הוחלט שפאראמיר נטה אחרי גאנדאלף שלא מרצונו אלא בעקבות תככיו של גאנדאלף) ו"משרת" לתורונגיל – לזר, בן שושלת אחרת, שימשול בגונדור כמלך.

אם מניעים ומעשים כאלה מבטאים אהבה המהווה חרטה על פשעי העבר, כי אז אוי לה לארץ התיכונה…

ההוכחה המשמעותית ביותר לניתוח מניעיו של דנתור בנסיונו לקחת עימו את פאראמיר אל מותו מופיעה בתגובתו של גאנדאלף: "כזאת עשו רק מלכי עמי הפרא… והיו רוצחים את שארי בשרם עמם, להקל על מותם שלהם".

מנהיגותו של דנתור בשעותיו האחרונות

יחסו של דנתור לגונדור בשעותיו האחרונות מבחינה מעשית הרי הוא אין-יחס. הוא מתנהל כאילו גונדור לא הייתה קיימת כלל. הזנחה זו מצד שליט מדינה בשעותיה הקשות ביותר של ארצו, יכולה ללמד על פגם מהותי ברגשי האחריות של דנתור לגונדור.

"אנשים עמדו בפתח ותבעו לראות את שר העיר 'לאו, אני לא ארד', אמר. 'לכו אחרי מי שתרצו, ויהי השוטה האפור'". מדובר ברגע קשה: המעגל הראשון של העיר עולה באש וחיילות סאורון משליכים לעיר את ראשיהם הערופים של מגיני אוסגיליאת. רבים מזהים בתגובה זו את ראשיתו של חוסר האונים שבטירוף הדעת ושל התמוטטות כללית. גישה זו איננה מופקעת כאשר מדובר במצב של אובדן תקווה טוטאלי. הבעיה היא שאמירותיו של דנתור במהלך האירוע סותרות זאת. הן מוכיחות כי יחסו לגונדור היה כאל כלי שרת, ועתה – בשעה שאין גונדור יכולה עוד לשרתו – מה לו ולה? קריאתו הנואשת של גאנדאלף, קריאה לשליט ממלכה במצוקה – "יש צורך בנו. עדיין יש דברים רבים שתוכל לעשות" – נענית בצחוק של לעג ובנאום על נצחונו המובטח של שר האופל המסתיים דוקא בתיאור העובדה כי לאחר שינוצח שר האופל, עובדה ראויה לציון בפני עצמה בהתחשב בנסיבות ובתחזיותיו הקודרות שלו עצמו, לא הוא – דנתור – יהיה השליט האבסולוטי בגונדור.

התאבדותו של דנתור דומה עד מאד דווקא להתאבדותו של היטלר בבונקר הקנצלריה – הוא אינו מוכן להנהיג מדינה מובסת. לקבל הוראות מאחרים, או לשלוט תחת ידם של אחרים. מדינתו חדלה מלשמש כלי לקידומו, חדלה מלשמש תפאורה נאותה לכבודו… ולכן הוא מעדיף את האבדון.

צורת מותו של דנתור

דנתור מתכוון להיפרד מן העולם במפגן דרמטי: "לא יהי קבר לדנתור ולפאראמיר. לא יהי קבר! לא להם השינה הארוכה והעצלה של החנוטים. אנו נעלה באש, כדרך מלכי הפראים בימים שלפני בוא ספינה ראשונה מן המערב לארץ הזאת" לא הוא ימות כאחד האדם. גופו שלו – של השליט הגונדורי הבלתי נשכח, לא ייחנט כאחד העוצרים או המלכים הפשוטים, נעלה הוא מהם – יריב היה לשר האופל עד שמנעה טיפשותם של אחרים את הניצחון ממנו…

תדמיתו והאופן שבו ייזכר שמו לדראון עולם חשובים לדנתור עד מאוד (כמימים ימימה) ולכן הוא מציג את הפלנטיר לראווה: ידעו כולם כי הוא היה ראשון באלף השנים האחרונות להרהיב עוז לעשות את מה שאפילו אחרוני המלכים נמנעו ממנו.

ניתן לנחש כי צורת המוות של מלכי עמי הפרא נבחרה בעיקר בשל היותה דרמטית, בלתי נשכחת ושונה עד מאוד מדרך מותם של אנשי גונדור השפלים, אלה אשר לא זכו להבין גדולה מהי…

הוכח, אני מקווה, כי בבחינת כל מחזור החיים של דנתור ולא רק יומו האחרון – הוא לא השתייך – לא לטוב החברתי (הוא לא עשה דבר למען הפלת סאורון) וודאי שלא לטוב העצמי. מלבד כל מה שהזכרנו על יחסו לגונדור, לפינדואילס ולפאראמיר הרי שבכל המסופר בשר הטבעות איננו מוצאים אף מעשה אחד שלו שנעשה למען מישהו אחר, גם לא למען בורומיר. הויכוח בדבר טירופו או שפיותו בסצינה האחרונה אינו מסוגל לשנות את אישיותו. גם אם היה זה טירוף, ואני איני סבורה כך – הרי שדי בכל מה שקדם כדי להגיע להרשעה.

בנוסף לכך, על פי העקרונות שהוצגו בחלק הראשון עקרונות בניתוח דמויות, מצטרפים לרשעתו של דנתור מספר נתונים – שמעצימים אותה עוד ביחס לאחרים: הוא נולד בבית אקתליון, נצר לבית העוצרים של אנריון, במינאס טירית- כלומר, בצד הטוב. הוא היה בעל כישורים יוצאים מגדר הרגיל. והוא היה מנהיג.

חסידי הגישה הפסיכואנילטית מוצאים להם כר נרחב לפעולה בתיאור קורות חייו של דנתור: מצבו המשפחתי הקשה, האפליה ממנה סבל בצעירותו (מול תורונגיל), שנות האלמנות ובהמשך השכול – ללא ספק, כל אלה אחראים לכל מעשה ומעשה בחייו של דנתור.

כבודם של הפרוידיאנים רכי הלבב במקומו מונח, אך המציאות מוכיחה שוב ושוב כי אדם בעל רצון חזק מספיק יכול לעשות כל דבר – ללא קשר לרקע או למשקעי הילדות שלו. זוהי הבחינה שמולה ניצב האדם הגדול.

גם בסיפורו של דנתור ישנה, לצערם של חסידי הגישה, השוואה מושלמת. אינני באה לדבר על בני לילית נעלים או שאר יצורים השונים במהותם הבריאתית מדנתור, אלא על אדם בשר ודם. עצמו ובשרו. בנו.

בעוד דנתור "הופלה" לרעה בצעירותו, על ידי אביו ובני ארצו, פאראמיר נשנא על ידי אביו, שהודיע לו מפורשות כי היה מעדיף את מותו תחת מותו של בורומיר. אבל תגובתו של פאראמיר היתה שונה לחלוטין.

דנתור שנא את תורונגיל, וניסה, בכל הזדמנות שצצה לו, "לשים לו רגליים". הוא אינו מקבל בשום פנים ואופן את העובדה כי הוא רק שני בליבו של אביו.

לעומתו, פאראמיר אהב את בורומיר אהבת נפש. "אבל בין האחים שררה אהבה גדולה… ומאז לא קמו ביניהם קנאה ויריבות, על חסד אביהם או על שבחי הבריות. בעיני פאראמיר, לא היה איש בכל גונדור אשר ישווה לבורומיר יורש דנתור, מצביא הצריח הלבן". פאראמיר מקבל בהשלמה את יחסו של אביו אליו, השלמה המבצבצת מדבריו לפרודו: "ואם אבחר עכשיו בדרך שתמיט רעה על עירי, אשלם במחיר חיי, ובדין" בביטוי 'בדין' מכיר פאראמיר בזכותו לכאורה של אביו להתייחס אליו כרצונו, הוא אינו דורש מאום, ובוודאי שלא מנסה לפגוע באיש, להפך: הוא מעריץ את בורומיר ואינו מתחרה עימו על התהילה או על רגשות אביהם

שנים אחרי הפלייתו של דנתור בידי אקתליון, מאבד דנתור את רעייתו. האם נתן אי מי את דעתו לעובדה כי באותה נקודה מאבד פאראמיר את אימו? וכפי שהזכרנו לעיל – סבלה של פינדואילס היה ממושך ורב שנים. מעולם לא זכה פאראמיר לאם מאושרת ופורחת.

בזמן מלחמת הטבעת, דנתור משכל את בנו אהובו. נותר לו בן נוסף, אשר אותו הוא אינו מוכן לאמץ אל ליבו. הוא מנצל את מעמדו כדי לשקוע באבל תוך התעלמות מחובותיו ומאז הבשורה שקוע ביגונו ולא יוצא לתפקידיו.

ובעוד דנתור נהנה מן המותרות של שקיעה ביגון אין קץ, הרי שזה עתה איבד גם פאראמיר את אחיו אהובו. אין לו אח נוסף. אביו שונא אותו והוא אינו יכול לשתפו בכאבו. פרודו הוא הראשון לשמוע על כאבו הנוקב "והנה, אני אהבתי אותו אהבת נפש, ובחפץ לב הייתי נוקם את מותו"- תאוות הנקם הזו, שאינה אופיינית לפאראמיר, יכולה רק להצביע על כאבו חסר המרפא. אך בניגוד לדנתור, פאראמיר אינו רשאי לקרוס לזרועות האבל. משרת הוא את שר הצריח הלבן, אשר מיום מות בורומיר מכביד עליו את עוד יותר את ידו.

ולמרות מסכת חייהם המשותפת – דנתור מוכן, ואף מנסה, להרוג את פאראמיר. פאראמיר מוכן, בפועל ממש, לצאת אל מול פני המוות למען אביו.

בעוד שלדנתור היתה דוגמה אישית טובה מאקתליון, הרי שיהיה קשה לומר שפאראמיר נולד בבית טוב כמוהו: הוא נולד בביתו של דנתור. אך פאראמיר נלחם, הוא לקח את אישיותו בידיו והתפתח לקראת מה שאנו מכנים אדם גדול, והפך לאחת הדמויות הנערצות ביותר, בגונדור או באנגליה – שני רק לזר ההוא.

דנתור, לעומתו, שרף את עצמו במו ידיו. וכדי לשמוט לחלוטין את הבסיס לטיעונים הסלחניים הנשמעים מצידם של חסידי הפסיכיאטריה, הוכחנו במאמר זה כי דנתור מגלם דמות של רשע מובהק – הרבה קודם לאסונות שניתכו על ראשו.

האדם עצמו, הוא זה שמשנה את התמונה.

לסיום- מספר מילים על בורומיר. איני באה לנתח את אישיותו בפירוט כזה של דנתור, אלא באופן כללי יותר. בורומיר דמה לאביו במידה רבה, אך היה שונה ממנו לחלוטין בדברים המהותיים – בדברים המסווגים אותך למחנה הטוב או הרע.

בורומיר לחם נגד סאורון לחימה אידיאולוגית. איננו שומעים על שאיפות שלטוניות שלו או על מאבק אישי. במילותיו האחרונות לאראגורן הוא מבקש ממנו: "לך למינאס טירית והושע את בני עמי! אני נכשלתי", הוא מעוניין בנפילת סאורון, אף לאחר מותו, הוא רוצה בתהילתה ובשלומה של מינאס טירית, למען אנשי העיר. דאגתו להם ברגעיו האחרונים מוכיחה זאת.

עוד לפני כן, במועצת אלרונד, הוא מתוודע לעובדה כי אראגורן הוא יורש יסילדור. הוא מתקשה להאמין או לקבל את אראגורן כפי שהוא, אך הוא אינו נמנע מלבקש מאראגורן לבוא לעזרת מינאס טירית, למרות שהוא יודע כי השלטון יילקח ממנו: "אך כבד עלינו הלחץ, וחרב אלנדיל תוכל להושיט לנו עזרה שלא פיללנו לה".

לאורך כל מסע ה"חבורה" הוא חוזר ומבקש, בפרט לאחר עזיבת לותלוריין, כי אראגורן יבוא למינאס טירית, ואף ברגעי השפל של נפילתו, כשהוא מנסה לקחת מפרודו את הטבעת, עודנו מציע את אראגורן כראשון להחזיק בטבעת ולהציל בעזרתה את גונדור: "מה ייבצר בשעה אשר כזאת מאיש מלחמה, ממנהיג דגול? מה ייבצר מאראגורן?".

גישתו של בורומיר מוכיחה כי הוא רצה בנפילת סאורון לשם נפילתו, הוא היה מוכן לקבל כל עזרה שהוצעה לו, הוא מוכן לתמוך בכל תכנית שהיא – ובלבד שתציל את מינאס טירית ואנשיה. יש לזכור כי התנגדותו לשליחת הטבעת לאורודרוין נבעה מחוסר אמון בהצלחת התוכנית, מחששו כי הטבעת תיתפס על ידי סאורון מה שישים קץ למלחמתם ולסיכויי ההשרדות שלהם. לאור כל זאת, אין דבר שמוציאו מתחום הטוב החברתי.

אך בורומיר שייך גם לטוב העצמי. בניגוד לאביו, הגונדוראים אוהבים אותו ומעריצים אותו, ולא בחינם. הוא מוכן בהחלט לקבל את אראגורן בגונדור. הוא אינו מונע את שיבת המלך בעקבות שיקולים אישיים. הוא רוצה בחזרתו של אראגורן, שוב- על אף שהוא יודע כי השלטון יילקח ממשפחתו.

בינו לבין פאראמיר היחסים מצוינים, והוא אף פועל למען פאראמיר: "אבל בין האחים שררה אהבה גדולה, מאז ילדותם, כשהיה בורומיר עזר ומגן לפאראמיר", לאורך הטרילוגיה, במיוחד לאורך מסעו עם ה"חבורה" אנו מוצאים את בורומיר פועל רבות למען אחרים, עוד לפני מעשה הגבורה האחרון שלו במותו בניסיון להציל את מרי ופיפין.

על מורדות הקרד'רס, בלילות, במחשכי מוריה, בלותלוריין ואף במסע על האנדואין – תמיד הוא מושיט יד מסייעת להוביטים, עושה את שאינם יכולים לעשות, יחד עם אראגורן כפי שבולט בדוגמא של מעבר קרן אודם: במו ידיו הוא מפלס את הדרך הקשה בשלג למען כולם, חוזר לשאת את פיפין ולאחר מכן את סאם. בקלות ניתן לומר עליו כי השתדל למענם של בני חבורתו, כי טובת הזולת לא הייתה זרה לו.

בנוסף לכך- גם הסצנה עם הטבעת אין בכוחה להפוך אותו לרע, לא לאחר חרטתו הכנה ווידויו באזני אראגורן, לא לאור כוחותיה האדירים של הטבעת, שיכלו להכניע רבים וטובים יותר ממנו, ולא לאור מהלכם הרגיל של חייו, שהיו רחוקים מכך עד מאד. מהלכו הרגיל הוא אהבה ללא מיצרים לגונדור וללא נגיעות אישיות (למרות שהוא מחשיב גם את תהילתו, אך גונדור קודמת), הושטת סיוע לאחרים, גם אם הסיוע דורש ממנו מאמץ. גם אם הסיוע – במעשה האחרון בחייו המדגיש את דמותו הטובה – דורש בחירה במוות.

בורומיר היה טוב. אולי הוא לא השתווה לאחיו ולאיאומר, אך בשום פנים ואופן לא היה שייך לכוחות הרשע. בעוד שפאראמיר עמד בנסיון הטבעת בשעת מצוקה לא פחותה, מי יערוב לנו כיצד היה מגיב אאומר לנוכחות קרובה כל כך של הטבעת אליו? בהיותו בנו של אביו, ובנו האהוב אשר ניסה לרצותו ולהחזיק באהבתו, הרי שטובו מועצם עוד יותר.

האדם עצמו הוא שעושה את ההבדל. תכונותיו היו קרובות לאלה של אביו, אך הוא עשה מאמץ כן אשר כתוצאה ממנו מעשיהם היו שונים. כל כך שונים, שהצליחו להציב את המתרס שבין הטוב לרע – ביניהם.

כל הציטוטים הם עפ"י המהדורה השנייה של "שר הטבעות" בתרגומו של עמנואל לוטם.

——————————————————————————–

[1] יש לשים לב לכך כי העדר החלוקה הזו, במקרים רבים ובחברות מודרניות רבות כל כך, מעיד לא רק על ליברליזם חברתי אלא אף על חולשת האמונות. ככל שאמונתו של אדם מבוססת ועמוקה יותר, כך קל לו לשנוא את כל הנוגד אותה. איני באה להיכנס לויכוח האם הליברליזם החברתי עדיף על ה"פנאטיות" והקנאות הרעיונית, ברור שעיקר השאלה נעוץ במעשים אליהם מובילה קנאות זו, אך אל לנו לזלזל בה, שכן פעמים רבות היא מעידה דווקא על יציבות רעיונית, על חיים המבוססים על אמונה עמוקה וערכים מסוימים, ולעולם ינצחו הם במלחמה למול חיים ליברליים המוכנים להסכים עם כל דעה שהיא, ובתנאי שלא תפגע בנוחות חייהם ובאפשרות למילוי תאוותיהם הקטנות או הגדולות.

[2] בסיווג זה ישנה בעיה אחת אשר פתרונה נתון לויכוח- מה בדבר עשית טוב למען מישהו רע?

[3] דוגמא זו עוררה מחאה נמרצת כשהועלתה באזני חובב טולקין אחד, ולמרות שלגולס ראוי להערצה במקרים רבים (ואף במקרה זה- לו רק לא היו ארגורן וגימלי מאפילים עליו), ואהוב עלי- הרי שדעתי נותרה איתנה בנושא זה.

[4] סיר אייזיק ניוטון, 1687.

[5] אין מדובר כאן על "רוע" במובן הפשוט, הדוגמא באה להדגיש את אחריותו של בעל הכישרון ההופך ל"מנהיג" בתחומו.

[6] המלך אארנור נעלם בשנת 2050, עלילת שר הטבעות מתרחשת בשנת 3019.

[7] דבר זה, בדרך אגב, מוכיח על גדלותו הנהדרת של פרמיר. ברור כי בברירה בין צו מצפונו- החשוב לו יותר מצו אביו- לבין המוות- החשוב לו פחות מצו אביו- מצפונו ינצח.

[8] גם בסצינה זו שבה חושף דנתור את חרבו מודגשת הגאווה והרגשת העליונות – "וזה לי שנים רבות שכך ישן אני, לבל יימק גופי ויתרכך מחמת הזקנה" – הוא אינו בשר ודם, גופו אינו נמק כשאר גופים.

[9] במקרה של הקרב באומבר – ייתכן כי דנתור לא היה שם בשל העובדה כי תורונגיל הנהיג את הצבאות, והוא לא מוכן להיות תחת פיקודו.