בכתבה זו, מובא סיפורם של הטייסים אשר תרגמו, בשהותם בשבי המצרי, את ״ההוביט״. התרגום שלהם זמין בכל חנויות הספרים. קל לזהותו בשל עטיפתו השחורה. כריסטופר טולקין, בנו של ג׳.ר.ר טולקין ונציג המשפחה, ציין שתרגום זה הוא אחד החביבים עליו.
עבור טייסי חיל האוויר הזמן פשוט עצר בשבי המצרי. עד שיום אחד הם מצאו את ״ההוביט״, אגדה עם הפי אנד על יצור שמוצא טבעת קטנה־גדולה, מנצח דרקון רשע ומציל את העולם בכוח הרצון הטוב. היום, יותר משלושים שנה אחרי, יש לאגדה שתירגמו בשנות השבי מקום של כבוד כמעט בכל חנות ספרים. רמי הרפז, טייס חיל האוויר (מיל׳), מספר על החיים בשבי המצרי וגם מסביר למה ההוביט מביס את הארי פוטר בקלות.
החורף המצרי של 1971 לא יכל להציע הרבה לאנשים הצעירים האלה. בתא הקטן בכלא עבסייה בקהיר היו כלואים עשרה שבויים, מתוכם שישה אנשי צוות אוויר. לתא הזה, שישה על שישה מטרים גודלו, הגיעו לאחר שהייה בת חצי שנה בתאים מבודדים.
רמי הרפז, בן 31, יושב בתא ומריץ בראש עשרות פעמים את הנפילה. איך הטיל פגע בפאנטום שלו, איך צנח לתוך שטח צבאי, ואז ברח, אך נלכד בסופו של מרדף ונאסר. בסוף הובא לכאן, כלא עבסייה שבקהיר. גם היום, ממרחק של שנים, הוא מעדיף שלא להיזכר בהכנסת האורחים המצרית שכללה מכות וחקירות אינסופיות, ״גם אנחנו קיבלנו את המנה הסטנדרטית״ הוא אומר על כך.
חודשיים לאחר שנכלא יולדת אישתו. אלא שאת התאומות שלו הוא יכיר בשלוש השנים הבאות רק מתמונות. הוא יסתכל בהן שעות כשהזמן יתעקש לא לחלוף.
השבויים העסיקו את עצמם בדרכים שונות: מקריאה ועד בניית בניינים מגפרורים. ״עשינו כל דבר אפשרי כדי להעביר את הזמן," הוא מספר. ״בימים הראשונים לשבי ספרתי את גדילי השטיח עליו שכבתי. כשהועברנו לתא משותף, למדנו יחד כל מה שיכלנו: פיזיקה, כימיה, אפילו תנ״ך״.
את הדופק עם הבית ממששים בסיועו של הצלב האדום שהעביר את החבילות מהמשפחות מדי שלושה שבועות. באחת מהן קיבל השבוי יצחק פיר את ״שר הטבעות״ ולאחריו גם את ״ההוביט״, ספר בכריכה רכה ובו קורותיו של יצור מוזר וחביב, שוחר שלום וחיים טובים ונוחים, שנקלע כמעט בעל כורחו להרפתקאות מסמרות שיער במלחמה למען עולם שליו וירוק יותר. מנחם עיני, אחד הטייסים, מספר: ״ככה צללנו לתוך התקופה השלישית של הממלכה התיכונה. היינו שם והיה פשוט כיף להיות שם. מצאנו את עצמנו מתאהבים בחן של העלילה ובשפה של טולקין״.
דרכים הולכות לנצח הלאה
עיני: ״היינו ארבעה. [יצחק פיר, רמי הרפז, מנחם עיני, ואבינעם קלדס – ע.פ] אהבנו את הספר והתחלנו לתרגם אותו בלי להחליט על כך. רצינו שגם האחרים, שהאנגלית שלהם היתה טובה פחות, יוכלו ליהנות מהקריאה״.
מה שהתחיל בתרגום של מילים בודדות הפך לתרגום שיטתי ועקבי של הספר כולו. ארבעה חודשים עמלו על התרגום, יום יום, משך מספר שעות ביום.
הם עבדו בזוגות. אחד קורא את הטקסט ומתרגם אותו לעברית בעוד השני מנסה ללטש ולסגנן. לאחר שסיימו, לקחו את חלקי המשפטים ותפרו מהם את הסיפור בעברית שוטפת ככל האפשר. ״לא ממש הבנו בתרגום,״ מוסיף הרפז, ״אבל ניסינו להעביר את התחושה בלי מגבלות. אני מוכרח להודות, עם זאת,״ הוא מסייג, ״שבעניין השירים שמופיעים בספר קצת נכשלנו. אותם תרגמנו לעברית בעבודת צוות מלאה, כולנו, כל עשרת השבויים.״
חרוזים הם סחטו בכוח. כלשונם, אף אחד מהם הוא לא אוריאל אופק וגם לא התיימרו להיות. הם תרגמו בשביל הכיף שבדבר.
ככה, בכל אופן, נשמע אחד השירים שמדקלם ההוביט שבע הנדודים:
דרכים הולכות לנצח הלאה
בצל ענן, לאור חמה
אך רגל הנודד תכמה
לפנות לבטח אל ביתה…
שעות גנובות
הדיונים על הספר והתרגום נגסו בחלק גדול מהזמן האבוד ההוא במצרים והחיים בבועה שנכפו עליהם נראו פחות קשים פתאום. גם היום נזכר הרפז בחוויה ההוביטית בגעגוע. ״השבי הפך את הקריאה והתרגום של ההוביט למשהו שהוא יותר מהרקה מכלי אל כלי, אומר הרפז. ״זה הביא אותנו מתוך צער השבי והגעגועים הקורעים, לעולם שבו יש משמעות למה שאתה יוצר. עבורי אלו היו שעות ש״גנבנו״ מהשבי – הכי קרוב לחופש שאפשר בין כותלי הכלא״.
אגב טיב התרגום, בפורומים של אוהדי טולקין מצאנו קונצנזוס לגבי התרגום החי והתוסס של הארבעה. קהילת טולקין הישראלית מונה מאות אנשים, כך מסתבר, והרפז, על אף שאינו מעורב בה, מכיר את התופעה.
כשאני מביעה תמיהה על העניין שמגלה חבורה של בני שלושים פלוס באגדת ילדים, מיד נוזף בי הרפז: ״זו אולי אגדה אבל זו אגדה למבוגרים. צריכים להבין שטולקין התייחס לעולם שברא עטו ברצינות, על אף ההומור המרומז בין השורות.״
גם ספרים כמו הארי פוטר אפשר למצוא על מדף הספרים שלך?
״ממש לא. אני חובב מדע בדיוני וקראתי גם רשימה ארוכה של כתבי טולקין אחרים. אבל הארי פוטר? אוי באמת, אפילו אין מה להזכיר את הקלאסיקה של טולקין בנשימה אחת עם פוטר, שהוא מוצר ממוסחר. אין בו את התום של טולקין. זה פשוט לא זה.״
למה לא המשכתם לתרגם את הספרים הנוספים בטרילוגיה?
״עלו מחשבות על תרגום הספרים הנוספים בסדרה אבל אז החלו להיווצר חיכוכים. התרגום גרם לכך שחבורת הטבעת הפכה להיות תת קבוצה והעדפנו לעזוב את הרעיון של תרגום הספרים הנוספים כיוון שהיה לנו חשוב יותר לשמור על אחדות הקבוצה.״
ההוביט כמשל
מי שיתעקש למצוא את הנקודה היהודית גם כאן, יוכל למצוא את סיפוקו בדבריו של טולקין עצמו, שטען באחד מהראיונות שנתן שהגיבורים מזכירים לו את היהודים. ככלל, יוצרו של ״ההוביט״ ראה בו, לדבריו, עדות לעובדה ש"אנו שורדים הודות לאומץ הלא נורמלי של אנשים קטנים המתייצבים כנגד המשימה הבלתי אפשרית, לעתים עד כדי עיוורון"
.
צפייה בגרסה הקולנועית של ״שר הטבעות״ בבימויו של פיטר ג׳קסון מראה שהפרשנות הטולקינית למציאות מלאה במלחמות שהכוח המניע מאחוריהן ברור לחלוטין ולעתים נגוע בפשטנות. בהשאלה, אצל טולקין מדובר תמיד במלחמות אין ברירה. כוחות החושך, המגולמים בידי פרשים שחורים וגובלינים כעורים, נלחמים בכוחות האור שמגלמות יפהפיות דוגמת ליב טיילור. המציאות, כאמור, מעט שונה וזה בדיוק מה שקסם להרפז וחבריו. ״יש משהו מאוד יפה באופן שבו מעמידים את הטוב מול הרע – הכול נורא ברור, מאוד שונה מהמציאות של לוחמה שבה יש הליכה על קו דק. פה, כמו בכל אגדה יפה, הסוף טוב, ולפעמים זה בדיוק מה שצריך.״
מסמך היסטורי או יצירה בדיונית?
בין מעריצי טולקין יש כאלה שכבר טרחו להכריז שמדובר במסמך היסטורי, ש״הארץ התיכונה״ בה מתרחשות המלחמות כולן היא בעצם אנגליה של ימינו. רבים מנסים להבין את היצירה המקיפה והבלתי גמורה של טולקין, גם בגלל השפות החדשות שיצר. הרפז: ״טולקין יצר שפות שהיו לצורת תקשורת של העמים שברא מאוחר יותר ואלו הפכו לאגדות הנפלאות שלו. יצירה שהתחילה במשפט 'בחור באדמה גר לו הוביט'
ושורבטה על נייר צילום ריק באחת ההפסקות שלו מהרצאות [טולקין היה פרופסור לבלשנות באוקספורד – ע.פ] התגלגלה להיות אחת היצירות הנלמדות ביותר, שכולם מכירים.״
בעסקת חילופי השבויים שהתבצעה בתום מלחמת יום הכיפורים, ב־16 בנובמבר 1973, שוחררו רמי הרפז וחבריו. כשחזרו לבסוף מהשבי, לאחר שהופיע התרגום הראשון של משה הנעמי לספר, פנו לאוהד זמורה, מנכ״ל הוצאת הספרים זמורה־ביתן עם התרגום שלהם. הוא, מצדו, קפץ מיד על המציאה.
רמי הרפז משמש כיום מנהל מחלקת הפיתוח במפעל של קיבוץ הזורע. מחבורת הטבעת שטיפחו בכלא לא ממש נשאר דבר. כל אחד חזר למשפחתו וילדיו.
אבל לפעמים, ממש כמו עכשיו, רמי נזכר בשבע המחברות המצריות השמורות אצלו, מלאות בכתב יד צפוף, ובשנים האבודות שלו במצרים. ״אולי עוד ייצא לנו לתרגם את ״שר הטבעות״. כמו שאמרנו אז בעבסייה: ׳תרגום אחד לשבי אחד…׳״ הוא אומר, וצוחק.
