על 'ילדי הורין'

בשנת 1996, הוציא כריסטופר טולקין את הכרך ה 12 והאחרון בסדרת 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה', סדרת הכרכים הכוללים את רוב הטקסטים שכתב ג'.ר.ר טולקין. לכאורה לא נותר דבר לפרסם, מלבד כתבים נוספים העוסקים ביצירת ה'הוביט', שלא הובאו בכרכי 'ההיסטוריה'. אבל בשלהי שנת 2006 התבשרנו שעומד לצאת ספר חדש, ששמו 'ילדי הורין', שבניגוד לכרכי 'ההיסטוריה' ולספר 'סיפורים שלא נשלמו' הוא ספר שלם, ללא הערות שוליים וללא שברירי טקסטים.

הפעם האחרונה שספר כזה התפרסם היתה בשנת 1977, השנה בה הוציא כריסטופר טולקין את 'הסילמריליון' לאור. 'הסילמריליון' הכה בתדהמה רבים מקוראי 'שר הטבעות' – חלקם מצאו אותו יבש וחסר טעם וחלקם דווקא מצאו אותו מרתק ומעניין (מיעוטם טוענים שהוא ספר העומד ברשות עצמו). הויכוח הציבורי סביב 'הסילמריליון' לא שכך אלא דווקא גבר, כאשר סדרת כרכי 'ההיסטוריה' פירטה את מקורות הטקסטים שכריסטופר השתמש בהם על מנת לבנות את 'הסילמריליון' שלו.

ללא ספק, חלק מהטקסטים המובאים ב'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' הם מרתקים הרבה יותר מ'הסילמריליון', שנראה לידם כמו טקסט יבשושי למדי. טקסטים יפהפיים כמו 'שירת ליתיאן' שמשתרעת על פני אלפי שורות, 'משפט הורין' המפורט שמדהים בחיותו ובעוצמתו, מאמרים מרתקים על נושאים שונים כמו ה'אתרבת' שמכיל דיאלוג מצמרר בכנותו בין אנדרת בת האדם לפינרוד בן הלילית ועוד מגוון שלם של טקסטים וסיפורים מרובים.
הטקסטים הללו פורסמו ב'ההיסטוריה של הארץ התיכונה', אך יחד עמם פורסמו עוד לא מעט טקסטים שרובם יעניינו אך ורק חוקרים ולא את "הטולקינאי הממוצע", אם יש דבר כזה בנמצא. על מנת לגלות את הפנינים האלו יש צורך בהכרות עמוקה עם הטקסטים השונים. והדבר דורש מהקורא קריאה של לא פחות מ 12 כרכים עבי כרס. דרישה שרבים מחובבי טולקין לא יכולים לעמוד בה.
לרוב ה"טהרנים" שבינינו אין בעיה כזו, מבחינתם על מנת לתפוס את היופי האמיתי של הלגנדאריום (אוסף הכתבים של ג'.ר.ר טולקין) חייבים להכיר את הטקסטים המובאים בסדרת 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' הכרות אינטימית ואמיתית – זו הדרך היחידה לחוות את האובדן על מה שלא הושלם, מחד גיסא, ואת היופי האמיתי של מה שהושלם, מאידך גיסא.
חלק אחר של חוקרים ניסה לבנות 'הסילמריליון האלטרנטיווי' שבו הטקסטים היפים יותר והמורכבים יותר יוצגו וייצרו 'הסילמריליון' שלם ומלא יותר מהגרסה הרזה למדי של כריסטופר.

אלו וגם אלו נכשלו בסופו של דבר – רוב חובבי טולקין לא נסחפו לקרוא את כל כרכי 'ההיסטוריה' – למרות הפיתויים בדמות הטקסטים החיים שהיו טמונים בין אלפי דפיהם. ומאידך גיסא החוקרים לא הצליחו לבנות גרסה מתקבלת על הדעת של 'הסילמריליון' ורוב הקבוצות שעסקו בכך התפרקו.

רוב חובבי טולקין הוותיקים נאלצו להסתפק ב'הסילמריליון' של כריסטופר טולקין. חלק קיבלו אותו בשמחה והתייחסו אליו כטקסט טולקינאי לכל דבר וחלק סלדו ממנו. רק מיעוט שבמיעוט נחשפו למלוא היופי של הלגנדאריום בכרכי 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה'.

'הסילמריליון' לא היה טעות. וכפי שהוכח לאחרונה, על ידי החוקר גיא דואר, ברובו (92% מהטקסט) הוא גם מדויק. אבל הוא איננו שלם.

ב'ילדי הורין' כריסטופר טולקין סוגר, לראשונה, את הפער בין 'הסילמריליון' לבין 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' כשהוא יוצר סיפור אחיד, שוטף, נטול הערות שוליים, מפורט, מרתק וחי.

ראשיתו של סיפורו של טורין נעוצה בילדותו של ג'.ר.ר טולקין – באסופת הסיפורים 'ספר הפיות האדום' מאת אנדרו לאנג ישנו סיפור בשם 'סיפורו של סיגורד', שהוא עיבוד פשטני וילדותי למדי לאחד מסיפורי הוולסונגה סאגה הנורדי. למרות פשטותו, הסיפור הסעיר את דמיונו של טולקין הצעיר. ואין זה פלא שסיפורו של טורין הופיע לראשונה בשנת 1919 ומאז הוא נוכח בכל פעם.
לא אלאה אתכם בגלגוליו השונים של הסיפור, אך הסיפור מופיע כמעט בכל פעם שטולקין כותב על העידן הראשון ויש גרסה זו או אחרת של הסיפור בכל כרך של 'ההיסטוריה'. טורין גם נזכר מספר פעמים ב'שר הטבעות', יותר מכל גיבור אחר, למעט ברן ולותיין.

לא אפרט במאמר זה את הטקסטים שמהם הורכב הסיפור. כריסטופר טולקין, למוד סבל מהתקפות מבקרים בנוגע ל'הסילמריליון' שלו, כתב פירוט נרחב בנספח הצמוד לספר, שמחולק לשני חלקים – בחלק הראשון מפורט על הסיפור עצמו וגלגוליו השונים ובחלק השני מסופר בפרוטרוט על מלאכת ההרכבה.

הספר עצמו (באנגלית) מרשים ביותר, מלווה באיורים מרשימים בצבע מאת אלן לי, שגם אייר את ראשי הפרקים. הספר נפתח בהקדמה, מאת כריסטופר טולקין, שבה מסופר על המקום והזמן של הסיפור, לאלו שאינם מכירים את 'הסילמריליון'. ההקדמה בהירה וברורה, אבל אין צורך לקרוא אותה על מנת להנות מהסיפור.

הסגנון של 'ילדי הורין' הוא לא הסגנון של 'שר הטבעות'. מדובר בסגנון יותר ארכאי, יותר גבוה ומרגיש הרבה יותר "צפוני" לאלו מאיתנו שבקיאים באנגלית. למרות זאת, מדובר בסיפור זורם וחי מאד, הרבה יותר מ'הסילמריליון'. בניגוד ל'הסילמריליון' המתומצת, ב'ילדי הורין' אין יותר מדי שמות מסובכים שצצים להם באלפיהם. אמנם בפרק הראשון יש איזכורי שמות שיכולים להזכיר לכם כמה שיעורי תנ"ך משעממים כדוגמת:

"Glóredhel wedded Haldir son of Halmir, lord of the Men of Brethil; and at the same feast his son Galdor the Tall wedded Hareth, the daughter of Halmir. Galdor and Hareth had two suns, Húrin and Huor…"

אבל זהו המשפט הכי מורכב ופר לכמה משפטים כאלו בפרק הראשון הסיפור מתנהל כסיפור ממשי, אמיתי וחי.

ואכן מדובר בסיפור הצלחה מבחינתי. למרות שהכרתי את הסיפור, הן מ'הסילמריליון' והן מסדרת 'ההיסטוריה של ארדה', נהניתי מאד לקרוא את הספר – גם בגלל חוויית קריאת הסיפור כפי שהוא היה אמור להיות וגם בגלל איכותו של הסיפור.

והסיפור הוא מאד איכותי – מצד אחד דומה עד מאד לאיכות של 'שר הטבעות' ומצד שני שונה מאד ממנו – הן בסגנון והן בתוכן – גילוי עריות, רצח, התעללות ואונס הם דברים שאנו לא רגילים לראות ביצירה טולקינאית, אבל הם קיימים גם קיימים ב'ילדי הורין'.

האם מדובר בסיפור טוב? בהחלט. האם מדובר בסיפור שכל אדם, בלי קשר להכרותו עם 'הסילמריליון' או אפילו עם 'שר הטבעות' יכול להנות ממנו? התשובה לכך היא חיובית. בפעם הראשונה, גם אלו שאינם יודעי ח"ן יכולים להחשף לחלק מיופיו האמיתי של הלגנדאריום, כפי שהוא מתבטא בסיפור זה. ללא ספק מדובר בספר שהחותמת 'חובה לקריאה' מתנוססת כריכתו בדיו אדומה שלא ניתן להתעלם ממנה.

לעולם לא נדע מה ג'.ר.ר טולקין היה חושב על 'ילדי הורין', אבל אם כריסטופר טולקין חושב שמדובר במשהו שאביו היה שמח לראות – אני בטוח שגם הפרופסור עצמו היה מאשר.