גילס האיכר מפרזון

הקדמה מאמר זה עוסק במוטיבים הטולקינאים הקלאסיים המצטיירים בספר "גילס האיכר מפרזון" (Farmer Giles of Ham), וכן גם במוטיבים לא כל כך שגרתיים. כמו כן, אעסוק בנושא הסיווג של ספר זה כספר ילדים, ואערוך חקירה השוואתית בין ספר זה, לבין "ההוביט", ובין גיבורי הספרים, בילבו וגילס. הספר, לכאורה, לא נכתב על ידי טולקין, אלא "תורגם מלטינית"[1], והוא עוסק באיכר פשוט בשם גילס, החי בכפר קטן ב"ממלכה התיכונה" אשר באנגליה של ימי הביניים, וברצף מקרים מוזר, שכולל ענקים, שפריריות, וטוחן "מדוכא". גילס מקבל מהמלך חרב קסומה, בעלת היכולת להרוג דרקונים, כאות הערכה. כשדרקון מגיע לכפרו, גילס, שהיה לאנשי הכפר גיבור הירואי, נשלח על ידם להגן על הכפר ולהרוג את הדרקון (לא לפני שהוא מעכב את השליחות בשלל תירוצים). גילס מכניע את הדרקון בעזרת החרב, ומשחררו, בתנאי שיביא לאנשי הכפר את האוצר שבמאורתו. הדרקון הערמומי כמובן לא שב, וגילס ממונה להרגו, ע"י המלך. "להפתעתנו" לוכד גילס את הדרקון שוב, מאלץ אותו לסחוב את האוצר הנכבד על גבו (למרות שהדרקון הערמומי משאיר לעצמו שלל לא קטן), ובסוף הם עושים עסקה, והדרקון עוזר לגילס להשתלט על כס המלוכה, וכך הופך האיכר הפשוט -ההפך המוחלט מהגיבור ההירואי – למלך. אותיות משונות ועיניים מלומדות: בספר "גילס האיכר מפרזון" ניתן לראות כמה וכמה הקבלות ל"שר הטבעות", ובעיקר, כפי שנראה בהמשך, בין סיפור גילוי הטבעת מחדש על ידי גאנדאלף בשיחתו עם פרודו, ובין סיפור גילוי טיבה של חרבו הקסומה של גילס. כפי שנאמר בקצרה בהקדמה, גילס קיבל מתנה מהמלך על הריגת ענק שסיכן את שלום התושבים ב"ממלכה הקטנה". המתנה הייתה חרב עתיקת יומין שהייתה שייכת לגיבור, ושנשכחה בנבכי הזמן. כמו הטבעת של סאורון, גם החרב הכילה אותיות קשות לפענוח, ועם שני חפצים אלה באה אחריות אדירה של הגיבורים לשאר תושבי הארץ, ועליהם לצאת למסע על מנת להשלים את מטרתם. ראשית, האותיות. גם ב"גילס האיכר מפרזון" וגם ב"שר הטבעות", ישנם מאפיינים חוזרים של האותיות: "'האותיות הן עתיקות ביותר, והלשון ברברית' אמר הכומר…" ("גילס האיכר מפרזון", עמ' 42). "זה כתב של בני לילית בנוסחו העתיק, אך הלשון לשון מורדור…" ("חבורת הטבעת", עמ' 60). כפי שניתן לראות, שני הכתבים הם עתיקי יומין, שניהם מכילים מידע רב על טיבם של החפצים הללו, ובשניהם הלשון בה נקרא הכתב היא שונה מהכתיב, ובעלת היגוי מעיק[2]. עוד מאפיין משותף לשני היצירות הוא האינטלקט הגדול של גאנדאלף והכומר, ביחס לפרודו וגילס, שמתבטא ביכולתם של גאנדאלף והכומר לקרוא את הכתוב, לעומת פרודו וגילס שאינם יכולים לעשות כן. כאשר בוחן הכומר את החרב, הוא רואה את האותיות, וגילס משתף את הקורא: "הוא [הכומר] היה אדם מלומד, ואילו האיכר לא…זוהי הסיבה שמעולם לא נתן את ליבו לאותיות המשונות, שנראו במעומעם על הנדן ועל החרב" (עמ' 41). אם כן, האיכר מודה שאינו יכול לקרוא את הכתוב, וכך גם פרודו מעיד: "אינני יכול לקרוא את כתב האש" ("חבורת הטבעת", עמ' 59). לעומת זאת, גם גאנדאלף וגם הכומר מבינים לבסוף את משמעות האותיות. הם מספרים לגיבור את הכתוב, ואת המשימה עליו לבצע (גילס – הריגת הדרקון לשמירת שלום הממלכה, ופרודו – הריסת הטבעת). מוטיב השוואתי נוסף שניתן לראות בין הדמות של הכומר לזו של גאנדאלף היא חיפוש איזכור לחפץ במקורות קדומים וארכיונים. הכומר מבקש מגילס את החרב למשך הלילה, והוא חוקר אותה בביתו: "כשהגיע הכומר לביתו, הוריד ממדפי ארון הספרים שלו ספרי מחקר לרוב, וחקר ודרש בהם במשך מרבית הלילה." (עמ' 42) גם גאנדאלף, כפי הזכור לכם, חיפש איזכורים לטבעת האחת בגונדור. בילבו וגילס – אחים תאומים? אף כי, בניגוד לטענה הנפוצה, הספר "גילס האיכר מפרזון" הוצא בידי טולקין כאחד הספרים שאפשר שיצליחו כמעט כמו "ההוביט", ולא נכתב כהמשך[3], במהלך קריאת הספר "גילס האיכר מפרזון" ניתן להבחין בכמה נקודות דמיון בינו ובין "ההוביט": 1. מאפייני הגיבור – שני הגיבורים, בילבו וגילס, הינם אנשים פשוטים ומתבודדים שחיו כל חייהם באיזור כפרי נידח, שאליו רוב הבריות, ובמיוחד החשובות שביניהן (אותן דמויות החוטאות בחטא הגאווה[4]) לא מפנות תשומת לב. כמו כן, שניהם נרתעים מהרפתקאות ומסעות ארוכים, אך יש בהם ניצוץ, מעין חטא או גחמה נסתרת, המבקש את אותו המסע, שמשנה לבסוף את חייהם, הופך אותם לעשירים כקורח, ומגביר בעקבות כך את אהדתם בקרב הציבור. 2. החפץ הקסום – בשני הספרים לגיבור יש חפץ קסום, הנותן לו את האומץ לעשות משימה נועזת ומסוכנת הכוללת דרקון – הטבעת של בילבו, שנותנת לו את תחושת הביטחון כשהוא בלתי נראה, ובעקבות כך מפיחה בו אומץ לפרוץ למאורת הדרקון סמוג, וקוצצתזנב[5] של גילס, שבעזרתה הוא מגרש את הדרקון חובבפז[6]. 3. הדרקונים – לסמוג ולחובבפז ישנן כמעט אותן התכונות – שניהם אוהבים זהב ונוהגים בו כעורבים לקחנים, שניהם מתחבלים תחבולות להגנת הזהב שלהם, ושניהם לקחו את זהבם מאלה שהורישו את רכושם במשפחתם במשך דורות. 4. הזהב של הגיבורים – לבסוף הגיבורים מקבלים, כתגמול על עמלם, כמות לא מבוטלת של זהב, ואת השלל הזה מחלקים בנדיבות לב, לרבות ליריבים ואנשים אותם הם לא מחבבים במיוחד, חוץ מהחפץ הקסום, אותו הם מורישים ליורשיהם. גיאוגרפיה בהקדמה לספר, כתב טולקין: "המאורעות המתוארים בזה התרחשו באנגליה […] בחלקה הדרום-מערבי… בימים ההם הייתה אנגליה מחולקת לגלילות [מחוזות – י.ע.] רבים. כל גליל וגליל הייתה ממלכה בפני עצמה." אם כן, הסיפור בספר זה מתרחש בממלכה מונרכית הנקראת "הממלכה התיכונה" (Middle Kingdom) הנקראת גם "הממלכה הקטנה" (Little Kingdom), בכפר פרזון (Ham), בבריטניה של ימי הביניים. אמנם אנו יודעים "בערך" היכן "הממלכה הקטנה", אך האם נוכל למצוא מיקום מדוייק יותר ואת גבולות הממלכה? בדיקה מדוקדקת בספר, ובאסופת המכתבים של טולקין תיתן לנו תמונה ברורה יותר לגבי המיקום והגבולות של הממלכה. לפי מכתב 116[7], הכפר פרזון נמצא במחוז אוקספורד (Oxfordshire), בו העיר אוקספורד, המוזכרת גם כן בסיפור. כמו כן, מוזכר בסיפור שבירת הממלכה, לפני שגילס העבירה לת'אם (Thame), נמצאה כ-20 פרסאות[8] מפרזון, כלומר מרחק של בערך 96 ק"מ. ההערה שכותבת המתרגמת לעיר הבירה – "הכוונה היא ללונדון", איננה נכונה לדעתי. נכון שהיא הייתה עיר הבירה באותם הימים, והמרחק בינה לבין פרברי אוקספורד הוא אכן בערך 100 ק"מ, אבל במכתבו כותב טולקין בבירור כי גבולות הממלכה הקטנה הם מחוז אוקספורד ובקינגהאם (BuckS[9]), עם כניסה מזערית לגבולות ווילס, ולכן לא הגיוני שבירתה היא לונדון, שנמצאת בכלל בכיוון דרום-מזרח ולא דרום-מערב. טולקין משתעשע במשחק המילים שיוצר שמה של העיירה WormingHall, שפירושה המילולי בעברית הוא "אולם הדרקון" (אף כי במהדורה העברית החליטה המתרגמת לתרגמו כ"חצר הדרקון"). יתכן שטולקין תהה מבחינת הסמנטיקה על השם, והסברו לשם זה בספר הוא שבמקום זה נפגשו גילס וחובבפז לראשונה, ומאז זהו מקום מושבה של שושלתו של גילס, הדרקונאיים. כמו כן, טולקין התאים משחק מילים דומה לעיירה ת'אם (Thame), והסברו לשם היה שתוארו הראשון של גילס, לאחר שהכניע את חובבפז הדרקון, היה Lord of the Tame Dragon (ריבונו של הדרקון הנכנע, בתרגום דליה טסלר) או בקיצור Lord of Tame (ריבונו של הנכנע), שהתגלגל ל-Thame. גילס אינו ספר ילדים מרבית הטולקינאים מסווגים את הספר "גילס האיכר מפרזון" כספר ילדים, שאמור להוות המשך "יציב" ו"שמח" יותר ל"ההוביט" מ"שר הטבעות", לאחר שזה נכשל בתפקידו[10]. ובכן, טולקין הציע ספר זה להוצאה לאור "אלן את אנווין" (Allen & Unwin) [3] כאחד הספרים שכתב, שיוכלו להצליח במידה דומה ל"ההוביט", ולא כהמשך ל"ההוביט". חשוב לציין, שספר זה ניתן (בקושי רב) לקריאה על ידי ילדים, הספר מלא בביטויים ומשחקי לשון שהיו קשים, ואף בלתי אפשריים להבנה על ידי ילדים קטנים, כגון השמות הלטינים של המלך וגילס, והשמות היווניים של חובבפז וקוצצתזנב, שכל אחד מהם יוצר משחק מילים המתאים, מבחינת משמעותו, לדמות המדוברת. ניקח לדוגמה את שמו של הדרקון בסיפור, המופיע במקור האנגלי כ-Chrysophylax Dives, משחק מילים ביוונית, שמשמעותו החופשית בעברית היא "המגן" או "החמדן העשיר של הזהב" (בתרגום טסלר: חובבפז). לכן ניתן להניח שילד יוכל לקרוא את הספר[11], אך לא יוכל ליהנות ממנו כפי שמבוגר יהנה. עד כאן ביססנו את הטיעון שספר זה איננו מיועד לילדים מבחינת הרמה הספרותית והתוכן, אך לא דיברנו על האיורים. מרבית האיורים של פאולין בינס היו גורמים להרבה ילדים באותה התקופה (ואף במאה ה-21) סיוטים, משום שאף שהם מחקים בצורה משעשת ומרהיבה את תגליפי העץ של ימי הביניים המוקדמים, הם אינם מושכים בעיני ילדים. במיוחד זה הנמצא בעמוד 29, בו מתואר אביר המחזיק מגש עם זנב של דרקון, כשטיפות של דם נוטפות ממנו, ונער-שרת או שוליה, לפי בגדיו, מחזיק קרן, ומנסה ללכוד את טיפות הדם ולשתותן[12]. כמו כן, ידוע לנו מהמכתבים[3] שטולקין הקריא את הסיפור לראשונה לאגודה (של סטודנטים כנראה) בקולג' וורססטר באוקספורד[13], בשם "Lovelace society"[14], במקום המאמר על סיפורי פיות. כבר כאן אפשר להבין שטולקין היה יכול לבחור את הקהל הראשוני שלו, "הטועמים", כפי שאני מכנה אותם, ובחר בקהל מלומד, ולא הלך לגן ילדים או לבית ספר כלשהו כדי לספר את הסיפור לילדים, מכאן אפשר להבין שקהל היעד שלו לא היה ילדים. התרשמותו מן המפגש היה שראשית, הם "לא השתעממו", והם "באופן כללי טולטלו בעליזות" (הכוונה פרצו בצחוק), ומסקנותיו היו שהסיפור התקבל כבוגר וסאטירי, בניגוד למה שציפה. אף שנראה כי המתרגמת העברית עשתה את מיטב מאמציה להתאים את הספר הזה לילדים – תרגמה (ועשתה עבודה מצויינת בכך) שמות מיוונית עתיקה ולטינית, ועיברתה שמות וקישוריים לשוניים באנגלית ואנגלית עתיקה, בהגיגי לשון עבריים, כגון: "…משופרא-דשופרא" [עמ' 98], "…שפיפונא" [עמ' 98], עדיין מובן מעבר לכל ספק כי הספר, גם בתרגומו העברי, עדיין איננו מתאים לקהל היעד אליו הוא הופנה בידי ההוצאה העברית – ילדים. הספר תורגם בעברית מליצית, המעלה את רמת הכתיבה של המתרגמת, אפילו לבני התקופה. פרופסורים באפלה בעמודים 18-19 גילס יוצא, בעקבות האזהרה שקיבל מכלבו, להילחם בענק, ושולף מקירו את ה"קנה-רעם" (blunderbuss) שלו. כאן טולקין מציג בפני הקוראים מהו בעצם אותו "קנה-רעם": "…מהו קנה-רעם. לאמיתו של דבר הוצגה שאלה זו עצמה, כפי המסופר. לפני ארבעה חכמי אוקספורד, ולאחר ששקלו בדבר, השיבו: קנה-רעם, הוא רובה קצר שקוטר קנהו גדול, היורה כדורים…" (ההדגשה איננה נמצאת במקור; עמוד 19). האם ארבעת "חכמי אוקספורד" אלה הם פרופסורים אקראיים (מצרך לא נדיר באותו אזור), או האם זו בדיחה פרטית של טולקין וחבריו למועדון האינקלינגס, כאשר הם דנו פעם בסוגיה זו ממש, אולי בחדרו הפרטי של ק.ס. לואיס בקולג' מגדלן? האינקלינגס אף התחילו את פעילותם ב-1937. מעניין לדעת כי המונח בו משתמש טולקין בספרו, הוא clerk, שפירושו הוא גם כומר, ואכן מרבית האינקלינגס היו נוצריים אדוקים (אך לא כולם), ואת דברי החכמים הללו יוכל כל אנגלי ממוצע למצוא בביתו, משום שההגדרה הזו לקנה-רעם (Blunderbuss) נמצאת כמעט בשלמותה במילון האנגלי של אוקספורד, שטולקין עזר בהכנתו. ביקורת על המלוכה בספר "גילס האיכר מפרזון" ניתן להבחין בביקורת נוקבת לגבי המשטר המונרכי, והיא משתקפת לאורך כל דפיו. הביקורת נכתבה בצורה הומוריסטית לרוב (ובדגם פרודי לעיתים), ונגעה למלך, לחצר המלוכה, ולתפקוד הכללי של שלטון המלוכה. חצר המלוכה תוארה אצל טולקין כתככנית וחסרת יושר והגינות, כפי שנוכל להסיק מהציטוט הבא: "איכר אני, ואני גאה על-כך; אדם פשוט וישר, ואומרים שאנשים ישרים אינם מצליחים בחצר המלך." ("גילס האיכר מפרזון", עמ' 38). נוכל להסיק מביקורת זו של טולקין, כי הוא התנגד לראוותנות והיהירות של הממשל המונרכי, והוא חש כי זו מערכת לא מתפקדת, ש"מערימה" תארים ומילים חסרות משמעות, ואילנות יוחסין מתקלפים. כפי שבסיפור זה ממש, סופר החצר מוסיף תארים למלך במכתבו לגילס כגון "הנשגב", "המוזהב", "החסוד", "הטוב והמטיב", ו-"בן האלמוות"[15]. להלן עוד ציטוט המביא ביקורת על חצר המלוכה, ועל הנעשה בה: "…היו בו שרי בתים, המחקים בלגלגנות יתרה את שירת החצר." (עמ' 97). זאת, דרך אגב, אינה הפעם האחרונה בה מעביר טולקין ביקורת על המלוכה (ובמיוחד המלוכה הצרפתית) בכתביו. בצורה ההומוריסטית בה מועברת הביקורת, ישנם כמה קווי דמיון בין ספר זה, ולבין המסה הספרותית של טולקין, "על סיפורי פיות" , כפי שניתן לראות בציטוט הבא: "..כפי שבצרפת היא פונה אל חצר המלוכה, ומתקשטת בתמרוקים ויהלומים" ("עץ ועלה", עמ' 19). בציטוט זה ניתן לראות חיבור בין חצר המלוכה ו"התקשטות" ברכיבים חומריים. צמד המילים "תמרוקים ויהלומים" מייצגות לדעתי[16], בצורה מטפורית, את דעתו של טולקין על המלוכה – מצד אחד, התמרוקים -הרברבנות חסרת ההצדקה של המלוכה וחצרה, דו הפרצופיות שלה, והמשחקים הפוליטים שמשחקת המלוכה על חשבון רווחת הציבור, כפי שהתמרוקים מייצגים מסכה, שאותה נוהגת המלוכה להראות לציבור. מצד שני ישנם היהלומים – המייצגים את הגזלנות ובזבוז כספי הציבור למען תענוגות אישיים כגון תכשיטים. לדעתי טולקין משתמש בגילס כ"דמות מדגמת", מעין דמות מנוגדת למלך, שאמורה להראות כיצד מלך צריך להתנהג וכיצד הוא צריך לעלות לשלטון -מתוך העם, על ידי מעשי גבורה ובתמיכת העם, ולא להתנהג ברברבנות ויהירות. נדגים לסיום את הטיעון הזה בביקורת הומוריסטית על חצר המלוכה, ועל תחרויות הצייד המיותרות והדורסניות של המלך: "…תוך חמש דקות גרם לנזק רב מזה, שהיה בכוחו של ציד השועלים של המלך לגרום בחמישה ימים…" (עמ' 15). בהערה זו, מבקר טולקין את משחקי הציד של מלכי בריטניה, שפגעו בסביבה הטבעית של הארץ, והכחידו כמעט כליל אוכלוסיות כגון איילים, אריות ועוד, שהיו נפוצים עד אז בבריטניה. ההשפעה הנוצרית ההשפעה הנוצרית בספר איננה נסתרת לעין. היותה גלויה מקשה על הכותב להעביר מסרים דתיים, שלדעתי טולקין נמנע מהם. טולקין השתמש בנצרות הקתולית, במקרה זה, כדי להעביר את אווירת ימי הביניים ואת חיי היום-יום בהם, כאשר הכנסייה הייתה בשיא כוחה. להלן ההשפעות הנוצריות-קתוליות הנראות לעין בספר זה, המעבירות את אווירת ימי הביניים לספר: דמות הכומר: הכומר בספר משמש כדמות מרכזית בסיפור וכגוף משפיע ומחנך כלפי תושבי הכפר פרזון. כפי שכבר ציינו, הכומר נחשב בעיני גילס לאדם מלומד, שיודע דברים רבים, והוא בעל השפעה גדולה על התושבים בפרזון. גם דמותם של כמרים אחרים בסיפור זה, כגון זה של הכומר מאוקלי, הן נעלות ו"מורמות מעם" ויש לתת להן את מלוא הכבוד. אפילו חובבפז טרף את הכומר מאוקלי רק לאחר שזה ניסה להניא אותו ממעשיו הרעים, ולקבל את מחילתו. לאחר שגילס מכניע את הדרקון מול הכנסייה, הדרקון מצטער על מעשו ורוצה להקים לכומר מאוקלי אנדרטה מפוארת, מתוך כוונה ברורה לרצות את האנשים, שכן ידע, כנראה, כי הכומר הינו האדם החשוב ביותר בקהילה בימי הביניים. כמו כן, הכנסייה עצמה משמשת גם כן תפקיד בסיפור זה, כגוף העוזר לכולם – לעניים ולמלכים. מיקום הכנסייה יהיה במרכז הכפר, והיא תהיה המקום השוקק ביותר בו. אורח חיים נוצרי: נראה כי כל הדמויות בספר מנהלות אורח חיים נוצרי-קתולי הדוק, בו כל יום הולכים לכנסייה, מבצעים את המנהגים הנוצריים הקתולים וחוגגים אוסף של חגים קתולים שהיו נהוגים בימי הביניים ברוב חלקי אירופה, וביניהם: חג המולד, יום יוחנן הקדוש, יום ניקולס הקדוש (סנטה [=סיינט, קדוש] קלאוס), יום "ההתגלות" ועוד. חגים אלו למעשה מכתיבים את האירועים בסיפור, שכן, בתאריכים אלו מתקיימים האירועים החגיגיים, כגון משתה "אור ליום ה-12 להולדת ישו" בו היה נהוג בימי הביניים לסיים את משתאות חג המולד, ו"יום יוחנן הקדוש" בו קיים המלך אירוע ראווה גדול בחניתות. סיכום הספר "גילס האיכר מפרזון" הינו ספר משעשע ומעניין, שקריאה בו ללא ספק תגרום לכל אדם, בין אם הוא מבוגר ובין אם ילד, להנאה צרופה. אף שעל פניו, לכאורה, ניתן לראות את "גילס האיכר מפרזון" כספר המתאים לילדים, ושאינו מכיל יותר ממה שאפשר להפיק בקריאה אחת, אני חושב שהוכחתי לקורא המתעניין כי הוא מלא בשכבות ורבדים מדהימים, המסבירים רבות על חייו של טולקין, על עמדותיו ודעותיו הפוליטיות והדתיות, ושהוא נכס צֹאן ברזל למחקר הטולקינאי, משום שהוא מכיל את התמצית של כל אחד מ"צדדיו" של טולקין. ספר זה מראה כי שום דבר אינו כפי שהוא למראית עין, מכוסה באפר ואבק, וכי יש לבחון אותו על כל צדדיו כדי לגלות את טיבו האמיתי – זהב של ממש. הערות [1] במיטב המסורת הטולקינאית, גם ספר זה הוא במתכונת של ספר בתוך ספר, כמו "ההוביט" המוצג כספר הזיכרונות וההרפתקאות של בילבו (כבר כאן רואים את ההשוואה ל"ההוביט"). [2] ב"שר הטבעות" הלשון "מעיקה" לדמויות מפני שהיא לשון שבסיסה רוע, לעומת הלשון הברברית, שמבחינת התרגום יכולה להיות גם לשון זרה, כלומר לא-אירופאית, שכן החל משנת 739 החלו מתקפות ויקינגיות על אנגליה – כמאה שנה, בערך, לפני סיפורנו. [3]לפי הערת מכתב מס' 31, עמ' 38, The Letters of J.R.R Tolkien, ההתייחסות השלישית היא למכתב עצמו. [4]המלך מצד אחד, וסארומאן (אף שאיננו מופיע אלא ב"שר הטבעות") מהצד השני: "…ובחצר המלך לא יחסו אלא תשומת לב מועטת ביותר, בדרך כלל, לפועלם של הכפריים באזורי השדה." (עמ' 26). "מעולם לא נתן דעתו על עדת ההוביטים." ("חבורת הטבעת", עמ' 57). [5]במקור מלטינית Caudimordax, פירושו Tailbiter או בתרגום העברי: קוצצתזנב. [6]במקור מלטינית Chrysophylax Dives, פירושו בתרגום העברי "המעודן": חובבפז. [7]כל ההתייחסויות בפסקה זו, להלן: המכתב, מתייחסות למכתב מס' 116, עמ' 130-131, The Letters of J.R.R Tolkien. [8]פרסה (league) – יחידת מידה אנגלית, לא תקנית (בד"כ בכתבים עתיקים). כל פרסה- 4.828 ק"מ, כלומר מרחק של 96.56 ק"מ. [9]BuckS – קיצור מקובל של Buckinghamshire, מחוז בקינגהאם. [10]גם טענה זו איננה נכונה, מכיוון שהכתיבה של גילס הייתה ב-1937, לפני תחילת הכתיבה של "שר הטבעות". [11]הכוונה לספר בתרגום העברי. [12]בהתאם למיתוסים המוקדמים של ימי הביניים, לפיהם מי ששותה דם דרקונים נרפא מיד מכל מחלה ומקבל כוחות אדירים. באגדות מסוימות כמו "ביאוולף" ו"טבעת הניבלונג", דם דרקונים יגרום לעורו של האדם להיות חסין מפני כל כלי הנשק העשויים ברזל, פלדה או עופרת. [13]אחד מ-39 הקולג'ים הקיימים באוניברסיטת אוקספורד. [14]בתרגום חופשי "אגודת אוהבי תוסף האלכוהול". [15]התארים נכתבים בפקודת המלך, ומופיעים במקור בלטינית. [16]יש לציין שההשערה הזו אינה מבוססת על עובדות כתובות, אלא על חקר מחשבותיו של טולקין, כפי שהן מצטיירות באי אלו מקומות, לגבי המלוכה. מקורות 1. גילס האיכר מפרזון- • גרסה בעברית – גילס האיכר מפרזון, מאת ג'.ר.ר. טולקין, ציורים: פאולין דיאנה ביאנס, המתרגמת: דליה בת אליהו טסלר. מ.ניומן ספרים בע"מ הוצאה לאור, 1968. • גרסה אנגלית – Farmer Giles of Ham : The Rise and Wonderful Adventures of Farmer Giles, Lord of Tame, Count of Worminghall, and King of the Little Kingdom-by J.R.R. Tolkien. 2. The letters of J.R.R. Tolkien by J.R.R. Tolkien, edited by Humphrey Carpenter and Christopher Tolkien להלן: המכתבים. 3. שר הטבעות, חבורת הטבעת מאת ג'.ר.ר. טולקין, בתרגום רות לבנית, הוצאת זמורה ביתן. 4. ההוביט או לשם ובחזרה מאת ג'.ר.ר. טולקין, תרגום משה הנעמי, הוצאת זמורה ביתן. 5. עץ ועלה: על סיפורי פיות מאת ג'.ר.ר. טולקין, תרגמה מיכל אלפון, הוצאת זמורה ביתן.