הצל החדש

סיפורנו זה מתחיל בימי אלדאריון בן אלאסר, עליו סיפורים רבים סופרו. מאה וחמש שנים עברו מנפול המגדל האפל, וקורות התקופה ההיא נשתכחו כמעט לגמרי מלבם של רוב אנשי גונדור, למרות שאחדים מאלה שזכרו את מלחמת הטבעת כצל החולף מעל שחר ילדותם עדיין היו בין החיים. אחד מאותם האנשים היה בורלאס מפַּן-אָרדוּין. הוא היה בנו הצעיר ביותר של ברגונד, ראש משמרו של הנסיך פאראמיר, שעקר יחד עם אדונו מהעיר לאמין ארנן.
"לעומק רב חודרים שורשי הרוע" אמר בּוֹרלָאס "ומי המרה השחורה זורמים בלב-ליבם. העץ ההוא לעולם לא ייגדע. ולו גם ינסו בני האדם לכרות אותו פעם אחר פעם ככל העולה על רוחם, הוא עדיין יעלה נצרים כל אימת שיסבו את מבטם למקום אחר. אין לתלות את הגרזן חזרה אף בזמן חגיגות הפלינג!"
"ברור הדבר כי סבור אתה שדבריך דברי חוכמה הם" אמר סַאֶלוֹן "מסיק אני זאת מהקדרות בקולך ומדרך הנהון ראשך. אך מדוע רובצות מחשבות אלה בראשך? חייך נראים עדיין טובים למדי עבור אדם שאינו יוצא את הגבולות בימים אלה. היכן מצאת אתה כי צומח הנצר של העץ האפל שלך? כלום בגנך שלך מצאתו?".
בורלאס הרים עיניו, בחן היטב במבטו את סאלון ותהה לפתע האם במחשבותיו של אותו צעיר, שהיה בזמנים כתיקונם עליז ואף נוטה ללגלוג, היה יותר מאשר הביע כלפי חוץ. לבורלאס לא היתה שום כוונה לפתוח בפניו את אשר על ליבו, אך בשל העובדה שהיה שקוע במחשבותיו, ביטא אותן בקול רם והדבר נעשה יותר עבור עצמו מאשר עבור בן- שיחו. סאלון לא השיב לו מבט. הוא זימזם דבר מה, בעודו קוטע שריקה של ערבה ירוקה בעזרת תער קטן וחד.
השניים היו יושבים בסוכת גן ליד חופו המזרחי והתלול של נהר האנדואין, במקום בו הוא נשק לרגלי גבעות ארנן. הם ישבו בגנו של בורלאס וניתן היה לראות את בית האבנים האפורות שלו עומד בראש התל בינות עצים במעלה, כאשר פניו אל המערב. בורלאס התבונן בנהר, ובעצים המעוטרים עלוות חודש יוני, ואז הפנה מבטו לנוף מגדלי העיר הזוהרים תחת בוהק אור שעת הדמדומים. "לא, לא בגני שלי", הוא אמר לאחר מחשבה. "אם כך, מדוע כה טרודות מחשבותיך?" שאל סאלון. "באם יש לו לאדם גן נאה עם חומות בצורות, אזי יש לו את כל הנדרש עבור כל אדם כדי לשלוט בו בהנאה." דיבורו נעצר לרגע, ואז הוסיף "כל עוד הוא אוצר בעצמו את כוח החיים. וכאשר זה עוזבו, מדוע יטריד מחשבתו בדברים פחותים בחשיבותם? כי אז קרבה השעה בה יעזוב את גנו, ועל האחרים מוטלת המלאכה לטפל בעשבים השוטים."
בורלאס נאנח, אך בחר שלא לענות וסאלון המשיך, "אולם כמובן יש כאלו שלא ימצאו מרגוע, ועד קץ חייהם יוטרד ליבם באשר לשכניהם, לעירם, ממלכתם ולשאר התבל. הינך אחד מאותם האנשים, אדון בורלאס, והיית אחד מהם מאז ומתמיד, והיה כך גם באותו היום בו פגשתיך לראשונה כנער שאותו תפסת במטע שלך. אפילו באותם ימים לא יכולת להניח לגילוי כלשהו של רוע. יכולת אז להפחיד אותי במכות, או לחזק את חומותיך, אך לא זו הדרך בה בחרת. נעצבת אז בלבך ורצית לשנות אותי. הכנסת אותי לביתך ודיברת עמי."
"אני זוכר זאת היטב, ' דרך אורקים היא זאת', אמרת פעמים רבות, 'שכן לגנוב פירות בשלים וטובים זה אכן גרוע לכל היותר במידה של תעלול נערים שאין הפת מצויה בביתם או אם אביהם חוסך שיבטו מהם, אך לקטוף תפוחים שטרם הבשילו בשביל להרסם או לזרקם?! זוהי עבודת אורקים ללא כל ספק. כיצד הגעת לכדי מעשה כזה, נערי?', עבודת אורקים! דבר זה הכעיס אותי, אדון בורלאס, והייתי נרגז מכדי לענות, אולם רציתי בליבי לענות לך כדרכם של העוללים, ' אם זה רע שנער יגנוב תפוחים בכדי לאכול אותם, זה רע באותה המידה לגנוב תפוח בכדי לשחק בו, ואין דבר אחד עולה על השני בחומרתו. אל תספר לי על עבודתם של האורקים, או שאראה לך כדומתה בזה הרגע!', היתה זו טעות, אדון בורלאס, כיוון ששמעתי סיפורים על האורקים ועל מעלליהם, אך עד אותו הרגע הם לא עניינו אותי יתר על המידה. ואילו אתה הסבתה את מחשבותיי לאותם הסיפורים. הפסקתי אומנם לעסוק בגניבות של זוטות (אבי לא חסך שבטו ממני), אך לא נשתכחו ממני האורקים. התחילה לקוד בי שנאה וחילחלו בליבי מחשבות על מתק הנקמה. שיחקנו ב"אורקים" אני וחברי, ולעיתים התעוררו בי מחשבות, שמא אולי אאסוף את חבורתי ונלך לכרות את עציו של אותו האיש, ואז יחשוב כי האורקים חזרו באמת ובתמים. אך דבר זה היה לפני זמן רב", הוא סיים את דבריו בחיוך.
בורלאס הוכה בתדהמה. ברגע זה הוא שמע וידוי ולו הוציא אחד בעצמו. והיה דבר מה מטריד בנימת קולו של אותו אדם צעיר, שמא אולי עמוק בפנים, כעומק חדירתם של שורשי עצי הרוע, הטינה הילדותית לא שכחה בו עדיין. אכן, אפילו בליבו של סאלון שהיה ידידו של בנו שלו ואדם צעיר שעזר לו מאוד בשנים האחרונות כאשר הוא היה אפוף בבדידות. יהא אשר יהא, לא התכוון להוסיף דבר אליו עוד על מחשבותיו.
"האח!", הוא אמר, "אין אדם שהוא חף מטעויות. איני טוען שניחנתי בבינה יתירה, חוץ מאולי זו הבאה מאליה עם חלוף השנים, אישי הצעיר. וזו לימדה אותי שלעיתים אלו שכוונתם טהורה יכולים להזיק יותר מאלה הנותנים לעולם לפעול על פי דרכו. מצטער אני כעת על מה שאמרתי, באם הדבר עורר שנאה בליבך. אולם אני חושב שהיה צדק בדברי, גם אם נאמרו בטרם עת. שהרי אפילו נער צריך להבין שפרי הינו פרי, ואינו מממש את ייעודו עד שמבשיל, כך שלקטוף אותו למטרות אחרות בטרם הבשיל זה גרוע מפשוט לשדוד את האיש אשר טיפח אותו. זה שודד את העולם, עוצר דבר מלהגיע אל ייעודו. אלה שנוהגים כך, חוברים לכל אשר הינו קלוקל, עם המהרסים, הרקובים והרוחות הרעות, וזוהי דרכם של האורקים.
"וזוהי גם דרכם של בני האדם", אמר סאלון. "לא! איני מתכוון רק לאנשי הפרא, או אלה שגדלו 'תחת הצל', כפי שנוהגים לכנותם. כוונתי לומר כל בני האדם. לא אשתמש לשווא בפירות בוסר כעת, אבל רק כי כבר אין לי כל שימוש בתפוחים לא בשלים, ולא בשל הסיבות הנשגבות שלך, אדון בורלאס. מדמה אני את רעיונותיך למיותרים כתפוחים שנשתמרו במחסן יתר על המידה. עבור העצים כל בני האדם הינם כאורקים. האם חושבים בני האדם על סיום סיפור חייו של העץ לפני שגודעים אותו? ולא משנה האם עשו זאת בתואנה שהם צריכים מקום עבור שדותיהם, שרוצים הם להשתמש לבשרו כקורות או כחומר דלק, ואולי אף פשוט במטרה לפנות את הנוף? אם העצים היו אלה היושבים על כס המשפט, האם היו מחשיבים את בני האדם כטובים יותר מאורקים ומהמרסים והרקובים, כדבריך?"
"אדם", אמר בורלאס, "אשר מטפל בעץ ושומר אותו מפני מזיקים ומיני אוייבים אחרים, לא מתנהג כאורק או כמהרס. אם הוא אוכל את פירותיו של העץ אין הוא גורם לפציעתו, שכן הוא מייצר פירות מעל ומעבר לנחוץ לו למטרתו, שהיא המשכיות מינו."
"אז תן לאדם לשחק בפירות או לאוכלם", אמר, "אך אני דיברתי על הריגה על ידי גדיעה ושריפה, ובאיזו זכות אנשים עושים זאת לעצים."
"לא על כך דיברת, כי אם על הדרך בה ישפטו העצים בנושאים מעין אלה. אך אין העצים יושבים על כס המשפט. ילדי האחד הינם המושלים. ואת גזר דיני, כאחד מהם, יודע אתה כבר. חוליי העולם לא נכללו תחילה במנגינה הגדולה, אך הוכנסו לשם במרד של מלקור. יצירת בני האדם לא נפגעה מהמרד הזה, כי הם הוכנסו רק מאוחר יותר למנגינה כישות חדשה ישירות מארו, האחד, ולכן הם נקראים ילדיו, וכל מה שנכלל במנגינה יש להם הזכות להשתמש בו לתועלתם ובצדק, ללא שיקולי גאווה או זדון וביראת כבוד."
"גם אם ירגיש ילדו הקט ביותר של שוכן יערות בעצמותיו את כפור החורף, לא ייעשה עוול אף לעץ הגאה ביותר, אם גורלו הוא למסור את בשרו בכדי לחמם את הילד. אך מאידך, אסור לילד עצמו להשחית את העץ בשעת משחק או בכוונה תחילה, ולו אף להסיר את קליפתו או לשבור את ענפיו. ואדם ישר ישתמש תחילה, במידת האפשר, בעץ מת או זקן. הוא לא יכרות עץ צעיר וישאירו להירקב רק כי מצא הנאה במשחקי גרזן. זוהי דרכם של האורקים."
"אכן הדבר הינו בדיוק כאשר אמרתי: שורשי הרוע נעוצים עמוק, וממרחקים רבים מגיעה המרה השחורה הפועלת בתוכינו, כך שמפעם לפעם רבים עושים את הדברים הללו, ונהיים משרתי מלקור ברמ"ח איבריהם. אך האורקים עשו זאת תמיד, הם פגעו בהנאה בכל הדברים שכוחם יכל להם, ורוסנו רק על ידי חוסר יכולת לגרום נזק, ולא בידי תבונה או רחמים. אך עסקנו בכך די והותר."
"וכי למה?", אמר סאלון, "הרי בקושי התחלנו. לא בגנך, תפוחיך או אף בי עסקו מחשבותיך כאשר דיברת על צמיחתו המחודשת של העץ האפל. אך עם זאת, יכול אני לנחש לאן נדדו מחשבותיך. ניתנו לי הראיה והשמיעה, ביחד עם חושי האחרים, האדון", קולו הפך להיות נמוך וחרישי, ובקושי ניתן היה להבדילו מצליל ליחשושם של עלים במשב רוח פתאומי, בעוד השמש שוקעת מאחורי המידולואין. "אם כך, הגיע לאוזניך השם?" ובקול שקט כקולה של נשימה הצליח לבטא את, "של הֶרוּמוֹר"? בורלאס התבונן בו בפליאה וביעותים. קולו רעד כמתוך ניסיון למר דבר- מה, אך שום צליל לא בקע ממנו.
"רואה אני כי אכן כך הדבר", אמר סאלון, "ואתה נראה מופתע לדעת כי השם גונב גם לאוזני. אך אינך מופתע יותר ממני כאשר הבנתי כי השם גונב גם לאוזניך. וזאת מהסיבה שבעוד אני עצמי ניחנתי בחושי ראיה ושמיעה חדים, עיניך ואוזניך שלך הינם עמומים אפילו בכדי לשמשך כראוי בפעולות היומיות, כפי שכבר אמרתי קודם, והעניין נשמר בסוד ע"י הערמומיים והמחוכמים ביותר".
"בזכות העורמה של מי הדבר נשמר?" אמר בורלאס בפתאומיות ובהתלהמות, ראות עיניו אולי עמומה בימים אלו, אך עכשיו הבזיקה באותם העיניים חימה. "אצל אלה ששמעו את קריאת השם, כמובן," ענה סאלון בלא התרגשות. "הם לא רבים דיים עדיין בכדי להתמודד במערכה מול אנשי גונדור, אך מספרם עולה בהתמדה. לא כולם שלווים ומרוצים מאז מותו של המלך הגדול, וכיום מעטים יותר הם החוששים".
"כך ניחשתי", אמר בורלאס, "וזו היא המחשבה המקדירה את הקיץ בליבי. כי גם אם יש לו לאדם גן עם חומות בצורות, סאלון, עדיין לפרקים לא ימצא בתוכו ביטחון. כי ישנם אויבים שחומות מעין אלו לא יגנו בפניהם, כי הרי הגן הזה, הוא רק חלק מנחלה גדולה יותר. ובחומות הנחלה הזו, בסופו של דבר, צריכים אנו לשים יהבינו. אך מהי קריאה זו? מה יש בדעתם לעשות?" הוא זעק, בעודו מניח את ידו על ירכו של האדם הצעיר.
"אשאל אותך אני שאלה לפני שאשיב על שאלתך," אמר סאלון בעודו מביט באיש הזקן כתר אחר דבר מה. הכיצד אתה, שיושב פה באמין ארנן ויוצא לעיתים רחוקות אפילו לעיר, כיצד אתה שמעת את ליחשושי השם?"
בורלאס נעץ מבטו באדמה וטמן את ידיו בין ברכיו. זמן מה לא ענה כל תשובה. בסופו של דבר הוא הישיר מבטו שוב. פניו נהיו קשוחים יותר, ועיניו שידרו כי נזהר יותר מקודם. "לא אתן לך תשובה על כך, סאלון", הוא אמר. "בכל אופן, לא עד שאשאל אותך שאלה נוספת. תחילה אמור אתה לי," הוא אמר באיטיות, "האם אתה מאלה ששמעו לקריאה?"
חיוך מוזר הבזיק על שפתיו של האיש הצעיר. "מתקפה הינה המגננה הטובה ביותר", הוא ענה, "או לפחות כך אומרים לנו המפקדים, אך כששני הצדדים נוהגים אחר עצה זו, אזי נוצר קרב חזיתי. אלחם איתך חזיתית. לא אענה לך, אדון בורלאס ,עד אשר תאמר לי האם אתה הינך אחד מאלה ששמעו לקריאה?"
"כיצד יכול אתה להעלות זאת בדעתך?", זעק בורלאס.
"וכיצד אתה יכול להעלות זאת בדעתך?, שאל סאלון.
"באשר לי", אמר בורלאס, "האין כל מילותי זועקות את התשובה?"
"אך באשר לי, תאמר בוודאי", השיב סאלון," כי מילותי יכולות להחשידני? וזאת כי הגנתי על ילד קטן שזרק תפוחים לא בשלים על חבריו למשחק, ולא חשבתי שראוי הדבר להשוותו לאורק? או האם זה מפאת שדיברתי על סבלם של העצים תחת מעללים של בני האדם? אדון בורלאס, אין זה חכם לשפוט את טיב ליבו של אדם מדברים שאמר בלהט ויכוח, שבו אין לו כביכול כבוד לעמדתך. ייתכן שבכוונה תחילה הם נאמרו בכדי להפריע לך. אולי הדבר עז מצח, אך קרוב לוודאי שצורת ביטוי זו עדיפה מדו פרצופיות. אין לי כל ספק, כי רבים מאלה שהזכרנו אותם מקודם היו משתמשים במילים נעלות כשלך, מדברים היו ביראת כבוד על המנגינה הגדולה ודברים מסוגה, וזאת בנוכחותך בלבד. אם כך, מי יקבל זכות ראשונים לענות?"
"בימים עברו צריך היה זה להיות הצעיר, מתוך יראת כבוד למבוגר ממנו", אמר בורלאס, "או בין שני אנשים השווים במעמדם, זה שנשאל ראשון. כך או כך, הזכות היא שלך."
סאלון חייך באומרו "יהי כך הדבר, הבה נראה. השאלה הראשונה ששאלת ולא זכתה לתשובה היתה, מהי הקריאה ומה יש בדעתם לעשות? האם בהסתמך על גילך ובינתך לא תוכל למצוא לכך תשובות בדברי הימים? אני הינני צעיר ופחות מלומד. אך עם זאת, אם אתה באמת חפץ לדעת זאת, אוכל להבהיר את פשר הליחשושים למענך."
הוא נעמד. השמש שקעה מאחורי הרים והצללים העמיקו. החומה המערבית של ביתו של בורלאס במורד הגבעה נצבעה באור צהבהב של שקיעה, אך הנהר שזרם במורד המדרון היה חשוך. הוא הביט בשמים, ואז הוריד את מבטו לאנדואין. "לעת עתה זהו ערב נאה", הוא אמר, "אך משב הרוח החליף כיוונו למזרח. עננים יסתירו את הירח הלילה."
"ולאן חותרים דבריך?" שאל בורלאס בעודו נרעד מצינת האוויר שהחל להתקרר אט- אט. "אלא אם כן כוונתך היא פשוט להזהיר אדם זקן כי עליו למהר להיכנס לביתו שמא עצמותיו  יציקו לו." והוא קם ופנה ללכת לעבר הבית, כי חש שאין בכוונתו של האיש הצעיר להוסיף לדבר. אך סאלון ניגש אליו והניח את ידו על זרוע האיש הזקן.
"כוונתי היא להזהירך להתעטף היטב אחרי רדת הליל", הוא אמר. "זאת בתנאי שאתה רוצה לדעת עוד. כי אם אכן רוצה אתה בזאת, תתלווה אלי למסע הלילה. אני אפגוש אותך בשער ביתך המזרחי, או בכל אופן אעבור במקום ההוא כאשר תהיה עלטה מוחלטת, ואתה תבוא איתי או לא, כרצונך. אהיה עטוי שחורים, וכל מי שיבוא איתי צריך להיות לבוש כמותי. שלום לך, אדון בורלאס! חשוב היטב על הצעתי בעוד נותרו קרני אור מועטות".
ובאומרו זאת, סאלון קד קידה ופנה ללכת בשביל אחר שעבר ליד מצוק החוף התלול, לעבר בית אביו. דמותו נעלמה עם פיתול השביל, אולם מילותיו שבו והידהדו באוזני בורלאס.
זמן מה לאחר עזיבתו של סאלון, בורלאס עוד עמד דומם, מכסה את עיניו ומשעין את מצחו על קליפתו הקרירה של עץ שצמח על השביל. ובעומדו, הוא החל לשחזר את השיחה המוזרה והמחשידה. עם זאת, מחשבתו לא היתה נתונה למה יעשה בנפול הליל. רוחו לא היתה טובה עליו מאז האביב, למרות שגופו היה איתן לגילו, כי בדידותו היתה זו שהטרידה אותו יותר. מאז שבנו בוֹרלַאך, שמתוקף שירותו הרבה לשוט בספינות ורוב הזמן כיום התגורר ליד הפלארגיר, עזב שוב באפריל, סאלון העניק לו תשומת לב רבה כל אימת שהיה בביתו. הוא תר רבות בארץ לאחרונה. בורלאס לא היה בטוח במה עסק, אך הוא הבין שבין שאר ענייניו עסק בעצים. הוא הביא חדשות מכל רחבי הממלכה לחברו הזקן, או שמא לאביו הזקן של חברו. אולי זה משום שברלאך נמצא רבות בחברתו תקופה מסוימת, למרות שהם נפגשים כיום לעיתים רחוקות. "כן, כך היה מהלך הדברים", אמר לעצמו בורלאס. "דיברתי עם סאלון על הפלארגיר, וסיפרתי את דברי ברלאך. דבר מה העיב על השלווה באתיר: שני ספנים נעלמו, ואיתם נעלמה גם אוניה קטנה של הצי. עניין של מה בכך, לדברי ברלאך. "השלום גורם לדברים להתנוון", הוא אמר בנימת קול אופיינית למפקד זוטר. "הם בוודאי עזבו כדי לעסוק בענייניהם, כנראה כדי לבקר חברים באחד מנמלי המערב, ללא אישור וללא יכולת לנווט כראוי, וכנראה שטבעו. ודבר זה הגיע להם בהחלט. יש לנו מעט מידי יורדי ים אמיתיים בימים אלו. הדייג הינו עסק רווחי יותר, אך לפחות כולם עכשיו יודעים שחופי המערב אינם בטוחים עבור אלו שאינם מיומנים דיים."
הוא לא הוסיף לדבר עוד על המקרה, אך אני עצמי דיברתי על כך עם סאלון ושאלתיו אם שמע דבר מה על אותו המקרה בדרום. "שמע שמעתי", אמר, "ומעטים הסתפקו בעמדה הרשמית. האנשים הללו לא היו בלתי מיומנים. הם היו בני דייגים, ולא היו סערות בחופים זה זמן רב." ובשומעו את סאלון אומר זאת, לפתע נזכר בורלאס בשמועות אחרות, שמועות עליהן דיבר אוֹתרוֹנדִיר. היה זה הוא שהשתמש במילה "מהרס". ואז, חצי לעצמו, דיבר בורלאס בקול רם על העץ האפל. הוא חדל לכסות את עיניו, מישש את קליפת העץ הנאה עליו נשען והתבונן על העלים המוצללים הנצבים מול שמים ששינו צבעם לשחור באיטיות. אורו של כוכב חדר מבעד לענפים. הוא דיבר שוב ברכות, בכאילו דבריו מופנים לעץ.
"ובכן, מה יש לעשות עכשיו? על כך שסאלון מעורב בזה, אין עוררין. אך האם זה גמור ומוחלט? היה שמץ של זילזול בדבריו ובוז לחיי האדם הפשוטים. הוא לא מוכן היה לענות על שאלה ישירה. המלבושים השחורים! ועדיין, מדוע לו להזמין אותי להתלוות אליו? בוודאי לא בכדי להמיר את אמונתו של בורלאס הזקן! זה חסר טעם. חס טעם לנסות. איש לא יכול לעלות בדעתו להמיר את אמונתו של אדם הזוכר את הרוע אשר מקדם, גם אם הדברים התרחשו לפני זמן רב. ונניח שיצליחו במשימתם, מה תועלת להם בכך, בורלאס לא יוכל לעזור כבר לאיש, כמו כלי עבודה חלוד שלא יועיל כבר לשום מלאכה. ואולי סאלון משחק את תפקיד המרגל, ומנסה לפענח את פשר ההתרחשויות מאחורי הליחשושים. לבוש השחורים יכול לשמש להסוואה, או לשמש עזרה בהתגנבות כלשהי. אך שוב עולה השאלה, כיצד אני אוכל לעזור בסוד או במשימה מסוכנת כלשהי? עדיף שאושאר בצד.
ואז מחשבה צוננת התגנבה לליבו של בורלאס. אושאר בצד? האין כך? האם בכוונתו לפתות אותו להגיע למקום מסויים, ואז להעלימו כמו את הספנים? ההצעה להתלוות אליו נשמעה מפי סאלון רק כאשר התפלא לשמוע כי הוא יודע על הליחשושים, ואף שמע את השם. ואז הוא הביע עמדה עויינת. מחשבה זו חרצה את החלטתו של בורלאס, והוא ידע שהוא עתיד לעמוד עטוי שחורים בשער בנפול הליל. זרקו לו כפפה, והוא ירימה.
הוא השעין את ידו על העץ. "עוד איני רפה שכל זקן, נֵלדוֹריי, הוא אמר, "אך המוות קרב ובא, ואיני מסתכן באיבוד שנים רבות מחיי אם אפסיד בהימורי".
הוא יישר את גבו, הרים ראשו והחל ללכת במעלה השביל באיטיות אך בקצב אחיד, והמחשבה חלפה במוחו אפילו כאשר הוא עבר את המפתן, "ואולי נשתמרה בי רוחי זמן כה רב למטרה זו, בכדי שיוותר אדם חי וצלול במחשבתו שזוכר את הימים שלפני השלום הגדול. זכר הריח יכול להשתמר זמן רב בזיכרונו של אדם, ונראה לי שעדיין עולה בנחירי ריחו של הרוע שמקדם, ומסוגל אני לזהות אותו בבהירות". דלת המרפסת היתה פתוחה, אך הבית עצמו נהיה אפלולי. לא נשמע כל צליל אופייני של ערבית, רק שקט עדין, שקט של מוות. הוא נכנס והשתומם מעט. הוא קרא ולא חזרה אליו כל תשובה. הוא נעצר בטרקלין של הבית, ונראה היה כי הינו מוקף מכל עבריו בחשיכה, אף שביב אור מהעולם שבחוץ לא חדר לבית. ולפתע, הוא הריח זאת, או כך היה נדמה לו, למרות שזה הגיע כאילו מתוך החוש עצמו ומעבר לו: הוא הריח את הרוע שמקדם ובזאת לא ניתן היה לטעות.