פרשה א' : "מסיבה שציפו לה ימים רבים"

התוכנית המלאה גאנדאלף ובילבו מכירים לא מעט שנים. גאנדאלף ביקר את בילבו גם לאחר הרפתקתם לארבור. למעשה, ביקר אותו קרוב (עד שנה, אולי יותר) ליום ההולדת. אנו מבינים זאת מכך, שגאנדאלף מכיר את תוכניתו של בילבו. שניהם יושבים כעת אל אדן החלון, משקיפים מערבה. בילבו אומר שגמל בהחלטתו על כך מלפני מספר חודשים. בכל זאת, אנו רואים עדיין בשיחה זו את חילוקי הדעות הנושנים, בין הקוסם להוביט. "די דובר בדבר", אומר גאנדאלף. מי העלה ראשון את רעיון זניחת הטבעת ראשון? אני בספק אם בילבו. בילבו לא הגיע למלוא התוכנית לבד. אולי החלק של המסע היה שלו, ואולי היה בו גם קמצוץ מאי הנוחות שהוא חש מהטבעת, אך גאנדאלף ממהר ומזכיר לו את "התוכנית המלאה" – מסע + טבעת? רק היום! רק היום! 2 במחיר של אחד! נימוסים הערה קטנה באשר לנימוס בקרב אנשי הפלך – גם לפני שמדברים על נושאים שברומו של עולם, הנימוס לא נשכח. "מה הדור גנך!" אומר גאנדאלף לבילבו. משמע – "אז מה אם אני חושד שאתה מחזיק בטבעת שגורמת לייסורי העולם. קודם כל, תראה איזה גינה יש לך!". ומה עם מזג האוויר? גדול? קטן? לא כאן הוא המקום לדון במיהו גאנדאלף האפור, הקוסם הישיש, שכמו כל צרות הארץ התיכונה על כתפיו הגרומות. אך עניין אחר הוא צורתו החיצונית המשתנה. כאשר הוא מתרעם על בילבו, כמו גדולה קומתו ומתעצמת, ולאחר מכן מצטמקת חזרה לגודלה ה"טבעי". אין ספק שגאנדאלף שולט בעניין זה של שינוי צורה. אך אם כך, ישנה שאלה שצצה לי בראש. אם אכן שולט גאנדאלף בחיצוניותו, האם התכופפותו המתמשכת והפיזית תחת עול הארץ התיכונה אכן "אמיתית", או שמא גאנדאלף "כופף" עצמו לשם מטרה או הבהרת נקודה. מניפולציה או אמת? הכרעה, גורל בילבו הוא היצור היחיד שויתר על הטבעת מרצונו החופשי. בילבו הכריע לטובת חופש משליטה על חפץ, שכל מטרתו היא לשלוט. אף לא פרודו, שנשא את הטבעת ביודעין כל כוחותיה ובמטרה להשמידה, לא יכל ברגע האמת לוותר על הטבעת. במה שונה בילבו? אמר גאנדאלף, כי בשל צורת הרכישה של הטבעת (בסימן הרחמים) כנראה קל יותר היה לבילבו לוותר עליה. ואותי מעניין יותר פן היעוד והגורל. בילבו יועד למצוא את הטבעת, כשם שפרודו יועד לשאת אותה לאחר מכן. אם כן, האם בילבו אכן השתחרר באופן חופשי, או שמא "יד הגורל" מעורבת בעניין זה. בילבו בחר בטוב, או שמא מיועד היה לבחור בטוב? לטעמי, בחירה זו של בילבו היא חופשית. הגורל יכול לסלול לך את הדרך, אך אתה הוא זה שצריך לצעוד בה ("הדרך הלאה היא הולכת" כשיר על גורלו של אדם). הומור אחד הפרקים היחידים בהם יש הומור גלוי. פתקיו של בילבו. בילבו אווטסיידר במחשבותיו מחד, אך אחד המבין כה טוב את התנהלות סובביו יכול לצחוק עליהם בדייקנות כזו. בילבו, על אף כל הדברים, תמיד יהיה חלק מהפלך. הוביט מצחיק, בילבו. הבדיחה לבילבו הייתה תוכנית מפורטת בקשר לבדיחה – הבאתם של 144 מוזמניו במבוכה, וחשיפת מעט מהאמת תוך כדי היעלמות זו. בילבו מעיר לגאנדאלף על שנטל את העוקץ מבדיחתו בגל ההבזק, שהסתיר את סיבת היעלמותו האמיתית. ואני חושב שהחלק של מבוכת האורחים עקב ההיעלמות היה פרט שולי בבדיחה. בילבו לא חפץ להתבדח – הוא רצה להראות את סיבת היעלמותו, את הטבעת. גם כעת, שעה שעתיים לפני שייפרד מעליה, רוצה להראות בילבו את אדנותו על הטבעת, בכך שיפגין את השימוש שלו בה. גאנדאלף ידע היטב שיש דברים שאסור להראות. ומה אם אכן הייתה נראית הטבעת? לשונות מקשקשות ולא מן הנמנע שהיו מחישים את הגעתו של סארומאן, או אף את של סאורון לפלך. אותו (בילבו) זה הצחיק. מיקום הפרק היחיד בשר הטבעות שלא מודע לצל. הטבעת היא כוח זר ומוזר, אך חסרת כתובת ושם מפורש. ואנו רואים כאן את חיי הפלך של ימי התום, לפני השנים הגדולות. מכאן מתחיל הצל לגבור. תהייה: מדוע פרק זה פותח בשר הטבעות בעוד שיכל להוות מעין אפילוג ל"הוביט"? הצעתי שלי: ישנה חשיבות מכרעת לכך שסיפורו של בילבו מסתיים בשר הטבעות ולא בהוביט. א. פרודו מקבל את העול מבילבו, שר הטבעות סיפורו של פרודו, נקודת החיבור היא בפרק זה. ב. יש לראות את הפרק בהקשר השרהט"י ואת הטבעת בהקשר זה, ולא בהקשר ה"הוביטי". הטבעת כוח רשע מאיים המשנה את האופי, לא חפץ קסום המעלים מן העין. הכול תלוי במיקום. סיטוניה סיטוניה היא מילה המונית ומעליבה. סיטוניה מילה לספירת בהמות או בקר, פירות או ירקות. סיטוניה פרות, סיטוניה עגבניות, סיטוניה עזים, סיטוניה תפוחים, סיטוניה חזירים. סיטוניה הוביטים?! אל תכניס אותי בסיטוניה שלך.