אחת הבעיות הגדולות בסדרת המאמרים הנוכחית היא, כי לעתים נדמה כי המאמרים פורטים את ה'הוביט' לפרוטות ומתייחסים אל הדברים הקטנים ולא אל ה'הוביט' כמכלול. אמנם חסרה זווית ראייה כוללת יותר במאמרים האלה, אך לא זו היתה מטרתי כשהתחלתי לכתוב אותם. כל שביקשתי להראות, הוא שה'הוביט', הנתפס כספר ילדים ועומד בצילו של 'שר הטבעות', הוא ספר עצמאי, העומד ברשות עצמו ומאחוריו לא מעט עומק ומחשבה. אני מקווה שהצלחתי.
בסיכום הזה אנסה לגעת בשתי שאלות גדולות, האחת היא סוד קסמו של ה'הוביט' והיבדלותו מספרי ילדים "סטנדרטיים" והשניה היא הקשר בין ה'הוביט' ללגנדאריום הטולקינאי.
סוד קסמו של ה'הוביט'
ה'הוביט' הוא בראש ובראשונה ספר ילדים, אבל הוא ספר ילדים מיוחד במינו. מה פירוש המונח "ספרות ילדים"? אמנם בתקופה המודרנית, כאשר המחיצות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים נופלות במהירות, הגדרת הז'אנר אינה ברורה, אך בתקופתו של טולקין היתה ספרות הילדים מוגדרת היטב.
ספרות ילדים, בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, כוונה לילדים "עד לגיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה בערך" (אנציקלופדיה בריטניקה). התוכן שלה היה שונה מתכני ספרות המבוגרים – רוב הספרים הכילו תכנים דידקטיים, לעתים על סף המטיפנות ומקצתם לא התיימרו להכיל תכנים דידקטיים, אלא עסקו בפנטסיה טהורה, הדוגמא המובהקת לכך היא 'אליס בארץ הפלאות'. ה'הוביט' השתייך לקטגוריה השניה.
עד אז היתה פנטסיה נחלת הילדים בלבד. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה החלה המסורת שבעל-פה להכנס לספרות הילדים – כל אותן אגדות עמים, מיתולוגיות וסיפורים עתיקים נכנסו לחדרי הילדים ונשכחו מלב המבוגרים. לכן כשכתב טולקין, בפעם הראשונה, "פנטסיה", היה קל לו יותר לכתוב אותה כספר ילדים. אבל הוא לא כתב ספרות ילדים "קלאסית", אפילו בסטנדרטים של היום, ה'הוביט' הוא ספר ילדים חריג.
ראשית, השפה – טולקין מכניס כמה וכמה מילים קשות (אותן פירשנו בסדרה זו), ובכללן מילים באנגלית עתיקה, שמות משונים וקשים להגייה, קללות והתחכמויות לשוניות.
שנית, העלילה – לא פעם, במכתביו של טולקין, חוזרת המילה Terrifying בהקשר של ה'הוביט'. ואין זה לא פלא, יש שם כמה דברים שלא היו עוברים בשקט, גם בספרות של היום – מלחמות, בגידה, השמדה ולבסוף מוות של מספר דמויות ראשיות ופרידה נוגעת ללב של תורין מבילבו. האם נתקלתם בעניין כזה בספר ילדים כלשהו?
שלישית, טולקין אינו משתמש ב"מספר", טכניקה שהיתה נפוצה למדי בתקופתו בספרי ילדים. הוא סומך על הילדים ולא מסביר או מפרט יותר מדי, ואינו מנסה להחדיר מסרים באמצעות דמות המספר. למען האמת, אין כלל מסרים ב'הוביט'.
כפי שניתן לראות, טולקין בהחלט אינו סופר ילדים "קלאסי", אבל הקסם של ה'הוביט' אינו יכול להיות מוסבר אך ורק בכך שטולקין חרג מהמסגרת הרגילה של ספרות הילדים, בכך שהוא לא הלך בתלם. שורשי הקסם של ה'הוביט' עמוקים יותר. אנסה לפרט על כמה מהם.
אחד מהאלמנטים החזקים ביותר ב'שר הטבעות' הוא תחושת העומק – התחושה שהסיפור מתרחש במקום אמיתי. ה'בריאה המשנית' בהחלט מוצלחת. 'שר הטבעות' מאפיל על ה'הוביט' בכל הנוגע לתחושת עומק, אך גם האחרון מצליח להעביר תחושת עומק נפלאה – בלי נספחים, בלי תאריכים ובלי הרצאות ארוכות ומשעממות, אלא באמצעות מילים מועטות, הנמדדות בקפידה ומעט מאד קוראים יכולים להבחין בחשיבותן, ראו למשל:
"לעיתים קרובות נאמר (במשפחות אחרות בלבד), שבזמנים עברו נשא לו אחד מאבות המשפחה פייה לאישה – זה כמובן מגוחך." (עמ' 12, תרגום הטייסים).
הקורא לא יודע דבר על עולם ה'הוביט', אך המספר מכניס את ה"כמובן", מדוע? כדי ליצור עומק. כאילו המידע הזה – שזהו רעיון מגוחך, אמור להיות ברור לקורא. ישנן עוד דוגמאות – אזכורים מקריים למידע שהקורא "חייב" לדעת, שמות משונים שהמספר מניח שהם ידועים לקורא ועוד ועוד.
תחושת העומק היא אחד מהאלמנטים שמקנים ל'הוביט' את הקסם המיוחד שלו, גם אם הם מנתקים אותו מ'שר הטבעות'.
'שר הטבעות' וה'סילמריליאון' נשענים על מקורות נוספים, אם הם המרק, אזי אגדות נורדיות ומעשיות גרמאניות הן העצמות שנותנות את הטעם למרק. אבל גם ה'הוביט' נשען על מקורות, לא פחותים במשקלם, מ'ביאוולף' ועד האדות, משמות ועד סצינות שלמות שמשולבות בתוך ה'הוביט' (כמו הדרקון למשל).
המקורות הללו אינם מוכרים לרובנו, אבל ללא ספק הם מעניקים ל'הוביט' את טעמו המיוחד. כוח דמיונו של טולקין בישל את "המרק", אך העצמות הגיעו ממקורות אחרים.
כפי שציינתי באחד המאמרים, גיבורו של ה'הוביט' הוא האדם המודרני והוא מספק לקוראים נקודת התייחסות. מדובר על עולם המאוכלס ביצורים אגדתיים ובגיבורים, עולם שבקלות יכול לעורר אצלנו זרות, פחד ואפילו גיחוך. אם גיבורו של ה'הוביט' היה גיבור עטוי שיריון ונושא חרב, אזי הסיפור לא היה אותו סיפור. בילבו הוא גיבור כמו שאנו גיבורים – הוא בורגני, בן למעמד הביניים ונקלע, שלא בטובתו, לעולם מיתי אפל וקדום. באמצעותו אנו יכולים להתוודע לעולם הזה ולהרפתקה. בילבו, הדמות המתווכת, מהווה את הגשר בינינו לבין תורין, בארד, מלך בני הלילית, הדרקון ושאר היצורים של עולם שאבד מזמן.
ישנן סיבות נוספות לקסם שמהלך ה'הוביט' על הקוראים, כבר למעלה משישים שנה. יהיו שיציינו את העלילה או את משחקי המילים… ויהיו שיגידו, כמו טולקין עצמו, שאת סוד קסמו של ה'הוביט', אי אפשר לנתח:
"אין ללכוד את ממלכת הפיות ברשת של מלים; שכן אחת מתכונותיה היא שאינה ניתנת לתיאור, אף שהיא ניתנת לתפיסה. היא מורכבת מחלקים רבים, אך ניתוח המרכיבים אינו חושף את סודו של השלם."
(מתוך 'על סיפורי פיות', 'עץ ועלה', בתרגומה של מיכל אלפון, עמ' 23).
האם ה'הוביט' הוא חלק מהקאנון הטולקינאי?
כאשר אנו נתקלים בשאלה פנים-סיפורית כלשהי ב'שר הטבעות', למשל: 'האם לגולאס היה בלונדיני?' האם אנחנו "רשאים" להשתמש ב'הוביט' כאסמכתא לתשובה?
התשובה היא, ברובם המכריע של המקרים בהם אנו מדברים על 'שר הטבעות' או על ה'סילמריליאון' (המהויים את ה"יקום הטולקינאי", המעניין את רוב הטולקינאים), כי ה'הוביט' אינו יכול לשמש כאסמכתא "פנים סיפורית".
למרות ש'שר הטבעות' הוא המשך ל'הוביט', ועל אף שטולקין ניסה לעשות את הקישור בין שני הסיפורים הן בהקדמה של 'שר הטבעות' והן בשינויים שהוכנסו ל'הוביט' בשלוש המהדורות השונות, 'ה'הוביט' שונה מ'שר הטבעות', ואין כוונתי רק בנימה הכללית.
אחד הדברים החשובים שהדגמתי בסדרת המאמרים, הוא ששילובן של דמויות מתוך ה'סילמריליאון' בתוך ה'הוביט' עלול להטעות. לפעמים מדובר באזכור מקרי כמו האזכור של אלרונד, שקיים כיוון שהיה נוח לטולקין להשתמש בדמות שכבר המציא, וקיומה עזר לו גם ב'שר הטבעות', כפי שהוא עצמו הודה. לפעמים מדובר באזכור של דמויות שגורמות לסתירה ולצרימה עם 'שר הטבעות' ועם שלבים מאוחרים יותר בכתיבת המיתולוגיה. דמויות כמו העכבישים, הנשרים, בני הלילית ובמידה רבה גם סמוג, גרמו לצרימות ולסתירות שטולקין לא ניסה לתקן או ליישב. בדרך כלל, כאשר סתר הכתוב ב'שר הטבעות' או בטיוטות מאוחרות של ה'סילמריליאון' את הכתוב ב'הוביט', לא טרח טולקין להתיישר על פי ה'הוביט', אלא, במקרה הטוב, ערך התאמות ב'הוביט'. רק במקרה אחד, גבולי, נרשמה השפעה של ה'הוביט' – על תפיסת המוות של הגמדים ב'שר הטבעות' וב'סילמריליאון' (פירוט על כך ניתן למצוא במאמר המוקדש לפרק השמונה-עשר).
אלו שיבחרו להתייחס אל ה'ההוביט' כאל חלק אינטגרלי מהמיתולוגיה של טולקין, ויסתמכו עליו כאשר הם באים לענות על שאלות מתוך 'שר הטבעות', יתקשו לטפל בתפרים הגסים שבין שתי היצירות.
האם הנשרים של ה'הוביט', אלו שאומרים "חדל לצבוט. אינך צריך לפחוד כשפן, אף אם אתה נראה כמוהו." הם שלוחיו של מאנווה, התגלמויות של רצונו, למעשה, כפי שנכתב בכרך העשירי של ההיסטוריה?
האם גאנדאלף לא יודע לקרוא את מה שכתוב במפת תרור, ואילו אלרונד יודע?
האם אותם בני לילית שנהגו בגולום(!) במידת החסד, ושילמו על כך בחייהם, הם אלו שדנו למאסר עולם גמדים שעברו בשטחם, רק מפני שלא רצו לומר מדוע עשו זאת?
אלו רק מעט מהדוגמאות לסתירות בעלילה הפנימית. אלו המבקשים להכליל את ה'הוביט' כחלק מהמיתולוגיה, יאלצו לגשר על הפערים האלו וסביר להניח שלא יצליחו.
תהיה זו טעות לנסות ולהחשיב את ה'הוביט' כחלק מהקאנון הטולקינאי, כאשר אנו דנים בנושא "פנים סיפורי". יהיה זה גם עוול לספר, כיוון שבמידה רבה מאד, הוא יצירה עצמאית, יצירה מצויינת שעומדת בפני עצמה.
האם ה'הוביט' הוא חסר תועלת בכל הקשור למחקר הטולקינאי ה"פנים סיפורי"? ממש לא. כי עדיין ניתן ללמוד ממנו על אופיים של ההוביטים ועל תכונותיו של הוביט אחד לפחות – בילבו באגינס, שהתנהגותו ומעשיו אינם שונים, מבחינה מהותית, מאלו של פרודו, סאם, פיפין ומרי. וזה המון. אבל לא הייתי מסיק ממנו על פוליטיקה בין גושית בעידן השלישי או על שיטות הלוחמה של האורקים.
ומה בנוגע למחקר הטולקינאי החוץ סיפורי?
גם כאן יכול ה'הוביט' להיות שימושי ורב ערך. במקרים מסוימים הוא מספק לנו מבט קרוב על תהליך היצירה של טולקין, על מקורות ההשראה שלו, על היחס שלו לילדים ולקוראים בכלל. ואולי, בעזרתו, נוכל לנסות לפענח את סוד הקסם של יצירתו המרכזית של טולקין – 'שר הטבעות'.
ה'הוביט' הוא יצירה נפלאה בכל קנה מידה ומעטים הם ספרי הילדים שמשתווים אליו. אנו, כטולקינאים חוקרים, אמורים להתייחס אליו בכובד ראש, אך בד בבד לא לנסות להפוך אותו ל'שר הטבעות – גרסת הבטא'.
תודות
אני רוצה להודות לעדי גילבוע, אשר ערכה והגיהה בנאמנות את כל סדרת המאמרים וכן סיפקה הערות מועילות בפורום. כמו כן מגיעות תודות ושבחים לאילן שמעוני, שסיפק לי כמה תובנות חשובות בנוגע לספר, לאילן אמינוב על העידוד ולגיא דואר על כך שנתן לי את הרעיון ואת הכוח לכתוב את המאמרים האלו.
