שובו של הצעדן

נעים מאד, שמי יובל כפיר – "אייתלאדאר", כלומר אבא של מעין, בסינדרין. אני חובב טולקין ותיק, והיתה לי הזכות לסייע לד"ר עמנואל לוטם בתרגום הסילמריליון ובעריכת המהדורה החדשה של שר הטבעות – מה שנקרא בטעות "תרגום לוטם".

למה "בטעות"? משום שלוטם לא באמת תרגם מחדש את כל הספר כראות-עיניו, "מאפס". הוא עשה שינויים בספר קיים. אני גורס "מהדורת לוטם", אבל גם זה, מסתבר, לא לגמרי הוגן…

בכנס אייקון האחרון (סוכות 2014) הזדמן לי לשוחח עם אשת מקצוע, עורכת שערכה כמה ספרים ידועים. דיברנו על שר הטבעות והיא אמרה משהו כמו "אני לא מבינה למה קוראים לזה 'תרגום לוטם'." עניתי "נכון, זו מהדורת לוטם, לא תרגום שלו". והיא אמרה: לא, מה פתאום בכלל לקרוא לזה 'משהו לוטם'? עמנואל לוטם הוא רק העורך. לא מקובל ששם העורך יתנוסס ככה על ספר. נכון, הוא עשה הרבה שינויים, אבל זה מה שעורך עושה. עורך יכול לשנות טקסט שהוא מקבל כך שאמו הורתו לא תכיר אותו, לשנות כל מילה שנייה – זה קרה גם לי – אבל הוא עדיין רק העורך.

במלים אחרות: לדעתה של אותה עורכת, צריך היה להיות כתוב משהו כמו "שר הטבעות בתרגום רות לבנית, תרגום הנספחים – עמנואל לוטם", ובצד, כנהוג, "מהדורה שנייה".

זה מוסיף זווית חדשה, שלא חשבתי עליה לפני השיחה ההיא, לשאלה הבסיסית של "האם זה תרגום חדש, או מהדורה חדשה?" לא רק שזה אינו "תרגום חדש" – זו אפילו לא "מהדורת לוטם". זו פשוט "המהדורה החדשה".

ועכשיו יש לנו גם את המהדורה הישנה שיצאה מחדש – מהדורה ישנה-חדשה, "שובו של הצעדן".

חשבתי לומר "כל הכבוד" לאנשים שהצליחו לשכנע את ההוצאה לאור להדפיס מחדש את המהדורה הישנה, שזה דבר נדיר מאד למיטב ידיעתי, אבל מסתבר שצדיקים – מלאכתם נעשית בידי אחרים, וההוצאה לאור החליטה על דעת עצמה לבחון את השוק ולהוציא את המהדורה הישנה מחדש. אז הנה, לבניתיים – יצאתם צדיקים!

האם זהו נצחונם של הלבניתיים? לעניות דעתי, ואולי לא רק בעיני, "עוד נצחון כזה ואבדנו". וזאת משום שהמהדורה הישנה יצאה לאור שוב בדיוק כפי שהיתה – לטוב, ולדעתי בעיקר לרע.

למה אני מתכוון? אנשים טועים לחשוב שאני "לוטמי" אבל נכון יותר לאמר שאני "אנטי-לבניתי". בעבר טענתי כלפי הלבניתיים שהחיבה שלהם למהדורה הישנה נובעת מסיבות רגשיות, "גירסא דינקותא", כלומר, לקחו את הספר האהוב עליהם כל-כך ושינו אותו לבלי-הכר. כעת אני מודה ומתוודה שהסלידה שלי ("אנטי" אם תרצו) מגרסת לבנית מושתתת גם היא על סיבות רגשיות. לא שזה בהכרח רע, כי הרבה העדפות בחיים של כולנו מתבססות על סיבות לאו-דווקא רציונליות, ואנחנו עושים להן רציונליזציה רק בדיעבד. ולא שאין סיבות רציונליות להעדיף מהדורה זו או אחרת של שר הטבעות בעברית!

כפי שהראיתי במאמרי "האח! התרגום הזקן והטוב!", וכפי ששירלי הראתה במאמר היפה והמנומק שלה, " סוד הקסם הלבניתי", בהחלט קיימים נימוקים מלומדים בעד ונגד שתי המהדורות. אבל כמו עם העדפת סוג רכב, העדפות מוסיקליות, נטיה פוליטית – אפשר לתרץ ולנמק אותן, ועדיין הבסיס יהיה, הרבה פעמים, רגשי.

כאן עשויים לבוא הציניקנים והפסיכולוגים ולאמר: טוב, ברור שאתה בעד המהדורה החדשה מבחינה רגשית, הרי היית מעורב בהכנתה. אז לא. לא בגלל שהייתי מעורב בעריכת המהדורה החדשה אני מתנגד למהדורה הישנה. להיפך: הסלידה שלי מהתרגום של לבנית, מהמהדורה הישנה, היא שהביאה אותי בסופו של דבר לסייע לעמנואל לוטם.

אז למה באמת ה"אנטי" הזה שלי? ובכן…

כמו כמעט כל הטולקינאים בני-גילי התחלתי את דרכי בתור "לבניתי". משהו אחר הרי לא היה אז. את "חבורת הטבעת" קיבלתי לבר-המצווה שלי בשנת 1979, וכך התוודעתי לשר הטבעות. עד מהרה התאהבתי בספר ובעולמו של טולקין. השגתי את שני הכרכים הבאים, קראתי וחזרתי וקראתי את הספר – כל טולקינאי יבין זאת. עולם חדש נפתח לפני, עולם עם עושר של פרטים שעורר בי את הרצון לחקור ולהבין אותו עוד ועוד. היו כל-כך הרבה רמזים למשהו מעבר, להיסטוריה, שפות, ארצות… דנתי ודשתי בזה עם חברים, עם בן-דודתי, עם כל מי שרק פגשתי – אז עוד לא היה "אינטרנט" או "פורום" או "פייסבוק". פשוט, נדבקתי בחיידק.

ואז, כעבור כשנה, אבא שלי חזר מנסיעת עבודה ללונדון והביא לי את הסילמריליון ואת "חבורת הטבעת" באנגלית. הייתי ברקיע השביעי. במיוחד מ הסילמריליון: הנה המיתולוגיה השלמה של עולמו של טולקין, זו שרק נרמז עליה בשר הטבעות! הנה עלילות הגבורה, והנה ניתוח של משמעות השמות והסברים על השפות – מכרה זהב לחובב טולקין מתחיל.

אבל בנקודה הזו התחיל להסתמן משהו מוזר. בתוך כל שפע המידע החדש הזה היו איזכורים ל"נספחים" של שר הטבעות, ולא היה לי מושג על מה מדובר. הנחתי, שכמו שיש לסילמריליון כמה עמודים בסוף עם תוספות ומידע, כך אולי גם בשר הטבעות יש בסוף כמה עמודים כאלה, שהושמטו משום-מה. חבל, אבל לא נורא, הרי יש לי את הסילמריליון וכל המידע שבו. מה עוד צריך הבנאדם?

הטראומה הגיעה כחצי שנה מאוחר יותר. אני זוכר את המקום היטב – עמדתי בחנות ספרים, כנראה "סטימצקי", בתחנה המרכזית בת-גלים בחיפה, וסוף-סוף עמדתי לקנות את "שובו של המלך" באנגלית. ואני ניגש למדף וזוקף גבות בתמיהה: הנה שלושת הכרכים זה בצד זה, אבל למה הכרך השלישי כל-כך עבה? הוא אמור להיות דק יותר אפילו מהשני, אבל הוא נראה עבה אפילו יותר מ"חבורת הטבעת"! פתחתי את הספר באקראי לקראת הסוף, והייתי בהלם. כל-כך הרבה מידע! הנה טבלאות עם מערכת כתב – בעצם שתיים! – הנה הסברים על השפות, ועל הגזעים, הנה אילנות יוחסין וסיפורים על ההיסטוריה ולוח שנה עם תאריכים ו… וואו! איזה עושר של מידע! זה גדול אפילו יותר מהסילמריליון! נותרתי פעור-פה, פשוטו כמשמעו.

כאן אני נזקק לציטוט מהמקורות: אוֹ אָז הִתְלַקְּחָה חֲמָתוֹ בְּאֵש מְאַכֶּלֶת, אֲבָל הַפַּחַד עָלָה בּוֹ כְּעָנָן שָׁחוֹר אַדִּיר וְשָׂם לוֹ מַחֲנָק…

הפחד בא מאוחר יותר, ועוד אדבר עליו. אבל התגובה הראשונה והחזקה שלי היתה זעם. זעם על "איך הסתרתם ממני את כל זה?" אמנם, עוד קודם לכן שמתי לב לפגמים בתרגום. אפילו בגיל 13 אפשר להבחין ב"האח" שלא במקום, ובמפות המצ'וקמקות שנראות כאילו מישהו העתיק אותן במכונת-צילום זולה, מרח טיפקס ביד נדיבה ואז כתב שמות בעברית; חוסר-העקביות בכתיבת השמות לאורך הספר גם מורגש, והשירים… השירים, בחלקם, הפריעו לי כבר מן ההתחלה. כלומר, אני קורא על בני-הלילית המופלאים, האגדיים, והנה אני עומד לפגוש אותם בפעם הראשונה, ממש פנים-אל-פנים, בלב הפלך, והנה הם מתקרבים ופוצחים בשיר על… שלגיה? מגוחך. שלא לדבר על הננסים שמופיעים בשיר או שניים בהמשך.
אודה ואתוודה: אני אוהב את אוריאל אופק; הוא בן עירי, והוא סופר ילדים מוכשר, אבל שירי קטנטנים נוסח מרים ילן-שטקליס, "אצו-רצו גמדים" באמצע אפוס כמו שר הטבעות זה מביך, גם לנער בן 13.

אבל אני נסחף מעט. כל אלה היו נסבלים, נסלחים, משום שאפילו בגיל צעיר הייתי מספיק ציניקן להבין שזו הרמה ואלה הציפיות מתרגום באותן שנים. ברור שלא ישקיעו במפות, למשל… תגיד תודה שבכלל תרגמו את הספר לעברית. כיום, אגב, אני מנחש שהספר כלל לא עבר תחת ידו של עורך, אולי אפילו לא מגיה. רות לבנית ז"ל היתה בת-אנוש, לא מאיא או אפילו בת-לילית, והיו לה פיספוסים שעורך יכול היה בקלות להבחין בהם ולתקנם אפילו מבלי לבדוק את המקור האנגלי. את כל זה לא ידעתי בתור נער, וכעסתי על המתרגמת… כמה שכעסתי.

כל הפגמים ה"קטנים" שהזכרתי היו כאין וכאפס בעיני אחרי שקראתי את המקור האנגלי, אחרי שנוכחתי עד כמה גדול היה הזלזול במקור. (לא רק של גב' לבנית, כאמור; כיום אני מבין שגם להוצאה חלק בזלזול הזה, אבל שם המתרגם שהופיע על הספר היה "רות לבנית", ולכן כעסתי עליה.) כעסתי על כך שהייתי צריך לחכות למקור האנגלי כדי לגלות שאפשר לקרוא את המפות (למרות שגודלן, במהדורה שרכשתי, היה פחות מחצי מהמדורה העברית), כדי לגלות איך הוגים את שמות הדמויות כראוי, כדי להכיר את כל העושר של עולמו של טולקין, כל ההסברים והפירוט שלו על העולם המופלא שברא. אז יופי לי, הפכתי ל"מומחה" טולקין בקרב חבריי חובבי שר הטבעות, משום שכעת הכרתי את ארדה הרבה יותר טוב מהם. אבל למה? למה מי שלא יכול לקרוא את המקור באנגלית לא יודע שהשירים הם כל-כך יותר הירואיים במקור, כל-כך יותר מתחברים לטקסט? למה לגזול מן הקורא העברי את ההיסטוריה, את השפות, את המידע?

ויש גם את עניין משלב השפה המפורסם. אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל היה לי ברור שגולום של טולקין לא נשמע כמו גולום של לבנית, וגם סם האנגלי מדבר אחרת לגמרי מאשר סאם הלבניתי. לא עוד שפה מליצית וגבוהה לכל אורך הספר, אלא גוונים שונים של שפה מפי דמויות שונות.

לאור כל זאת, אני חוויתי את הספר המקורי באנגלית כספר שונה מאד מן התרגום העברי שלו. את המהדורה הישנה שבתי לקרוא רק פעמים ספורות מאז, בוודאי שמעט מאד ביחס למספר הפעמים שחזרתי וקראתי את המקור. וגם כשחזרתי אל לבנית, זה היה רק משום שקצב הקריאה שלי בעברית היה מאז ומתמיד מהיר פי כמה מקצב הקריאה באנגלית.

הזכרתי מקודם גם פחד. הפחד בא קצת יותר מאוחר: התחלתי לפחד שהסילמריליון יזכה לטיפול דומה לזה שזכה לו שר הטבעות. פחדתי, אני אומר בכנות וברצינות, שרות לבנית תתרגם את הסילמריליון לעברית. ולכן, במלוא חוסר המודעות העצמית של גיל 14 וחצי, החלטתי שאני אתרגם את הסילמריליון לעברית. "הרי לא אוכל לעשות עבודה גרועה יותר משעשו עם שר הטבעות", חשבתי.

החלטתי – ועשיתי. לקחתי מחברת גדולה והתחלתי לתרגם, לכתוב ולשבור את הראש. עם כל השליטה שלי באנגלית, עדיין הייתי צעיר והסילמריליון הציב לי אתגרים בכמה וכמה מקומות. כתבתי, מחקתי, תיקנתי, התלבטתי בין נוסחים שונים, ושיתפתי גם חלק מחבריי חובבי-טולקין בלבטים. תוך כדי התרגום למדתי עוד ועוד אנגלית, והתרגום הלך והתקדם, אבל בקצב מאד איטי.

עד מהרה הבנתי שהמלאכה לא תיקח חצי שנה וגם לא שנה וחצי. היו לי חיים, למיטב זכרוני, מלבד קריאה ותרגום, ועם התמשכות הפרוייקט החלו גם סיוטי לילה. בי נשבעתי: אני זוכר לפחות פעמיים, ואולי יותר, בהן חלמתי שאני נכנס לחנות ספרים ומוצא על המדף את הסילמריליון בתרגום רות לבנית. עם מפות מטושטשות, בלי נספחים, עם השמטות ושיבושים – בקיצור, עוללו לסילמריליון את מה שעוללו לשר הטבעות. הייתי מתעורר מהחלומות האלה בבעתה, ולמחרת הייתי מתאמץ במיוחד, משקיע עוד ועוד שעות בתרגום, שהלך והתקדם בצעדי צב.

ואז, כשכבר מלאו לי עשרים, ולותיין בתרגומי סוף-סוף שבה אל ברן ונתנה את ידה בידו ביערות דוריאת, נודע לי במקרה שעמנואל לוטם שוקד על תרגום הסילמריליון. שני הוריי נתקלו בו, כל אחד במקום העבודה שלו, ואבא שלי סיפר לו שאני חובב מד"ב ופנטזיה ואפילו שולח את ידי בתרגום. כשאבא שלי חזר הביתה עם הבשורה, היתה זו, כמו שאמר גנדאלף, הידיעה הטובה ביותר שהגיעתני מאז קריאת הסילמריליון. שווה היא מטבע זהב, לפחות.

התקשרתי אל ד"ר לוטם. לצערי הוא לא ממש התעניין בתרגום שלי – די מובן, אם גם מאכזב – אבל הוא בהחלט הסכים שאני אציץ בתרגום שלו, ואולי אף אוכל לסייע לו. למיטב זכרוני, כל שהוא רצה ממני היה לוודא שתעתיק השמות וניקודם לאורך כל הספר הוא עקבי. הוא קיבל קצת יותר פדנטיות ממה שציפה… קראתי את התרגום שלו, השוויתי למקור בכל מקום, התפלמסתי איתו על נקודות שנראה לי שהוא לא הבין נכון, הצעתי תיקונים פה ושם – ולמיטב זכרוני הרופס, הוא הסכים לקבל את רוב התיקונים. גייסתי גם את חברי הטוב אייל אופק (פיאסצקי), בחור עם כשרון ציור לא מבוטל, שיעזור להעתיק את המפות (למעשה לציירן מחדש בעברית), והוא זכה גם לאייר את עטיפת הספר. הייתי מרוצה מאד מהתוצאה, וגם אם חלקי בה היה קטן, לא יכולתי לקוות למשהו טוב מזה.

מכאן יובן ששמחתי עוד יותר כששמעתי שלוטם קיבל אור ירוק לעריכת התרגום העברי של שר הטבעות. כמוהו, הייתי מעדיף אילו היה מתאפשר לו לתרגם מחדש את הספר (למיטב הבנתי, גם חובבי תרגום לבנית היו מעדיפים שיהיו שני תרגומים בלתי-תלויים במקום מהדורה חדשה שתחליף את הישנה), אבל מכל מיני סיבות הדבר לא קרה. הפעם הייתי מעורב בתהליך כבר מתחילתו: הערתי, הצעתי הצעות, הייתי שותף להתלבטויות – גם אם דעתי לא תמיד התקבלה, כמובן – וגם הפעם, הייתי מרוצה מאד מהתוצאה. כמו כולם! מה, לא?

במאי 1994 כתבתי הודעה ארוכה בקבוצת-הדיון rec.arts.books.tolkien על תרגום טולקין לעברית, ובין היתר אמרתי: "אני תוהה אם יש מישהו אי-שם שקרא את שר הטבעות בעברית ובאנגלית, ומוכן להגן על התרגום לעברית [של רות לבנית]. אני בספק."

כארבע שנים אחר-כך יצאה לאור המהדורה החדשה של שר הטבעות בעברית; ובשלהי 1999 הצטרפתי לקהילת טולקין הישראלית ב"יואל", פורטל IOL ז"ל… ואז להפתעתי, למדתי עד כמה היו "מישהם שקראו את התרגום של רות לבנית והיו מוכנים להגן עליו", באותה הנחישות שאני סלדתי ממנו.

אך כיוון שסיפור קורות מלחמת התרגומים מסופר במקום אחר, לפי נוסח שחברי הקהילה עצמם העלו על הכתב בפורומי-המסורה שלהם, אין הוא מובא בזה. שכן ארוך הסיפור, עשיר בעלילות גדולות… ובעיקר נוראות.[1]

בסופו של דבר, אני יכול להבין את אלה שמרגישים שהמהדורה החדשה היא עריכה "גסה" שלא שמרה על אופיו של תרגום לבנית. חלקית, אני מסכים איתם: המהדורה החדשה היא אכן עירוב של סגנונות – הסגנון הלבניתי מחד, וסגנונו ה"מודרני" יותר של עמנואל לוטם מאידך. אם התחושה המתקבלת היא של זלזול בתרגום של לבנית, הרי שלפחות מבחינתי האישית אכן היה זלזול כזה, כפי שהסברתי לעיל. כשבדקתי את המהדורה החדשה – והאמינו לי, בדקתי אותה בפדנטיות ככל שיכולתי, ואני יכול להיות פדנט נוראי – בדקתי אותה מילה אחר מילה, אך מעולם לא השוויתי אותה למהדורה הישנה, לתרגום המקורי של לבנית. השוויתי, חזור והשווה, למקור האנגלי בלבד. מבחינתי, תרגום לבנית זלזל כל-כך הרבה פעמים במקור, שלא היה טעם להשוות אליו, ולא עניין אותי לבדוק מולו. יש המון מקומות – כמעט בכל עמוד – בהם יש פער משמעותי בין תרגום לבנית לבין הטקסט המקורי. פער משמעותי כפשוטו: הבדל בין המשתמע מן הטקסט המקורי לבין המשתמע מן התרגום. כפי שאמר גימלי למרגלות אורתאנק:
דברי המתרגמת הזו הפוכים על פיהם. בלשון לבנית, שחר פירושו ערב, מבוכה פירושה מצוקה, ונהר פירושו ים, זה ברור.

דוגמאות מוחשיות לפערים כאלה יש במאמר הישן שלי "האח! התרגום הזקן והטוב!", אך ממילא אינני מדבר כעת על השוואה אובייקטיבית אלא על תחושות ומניעים. אומר רק זאת: לטעמי, אם נוצר הרושם שהעריכה של ד"ר לוטם מזלזלת בתרגום של גב' לבנית, הרי זה משום שהיה רושם שהתרגום של גב' לבנית מזלזל ביצירתו של פרופ' טולקין – ואת זאת באה המהדורה החדשה לתקן, ובכך הצליחה. (כמובן שיש לזכור שחלק מאותו זלזול-לכאורה של התרגום של גב' לבנית נבע מאי-הכרת הנספחים והיעדר יד עורכת.)

גם אם אפשר לומר שהמהדורה הישנה, תרגום לבנית ללא שינויים, קולחת יותר, מרגישה יותר "אפית" ואגדית, ונעימה יותר לקריאה – גם אם נניח כל זאת, למרות שאני חולק על כך בהרבה מקומות – הרי שאפילו הלבניתיים האדוקים ביותר חייבים להודות שלצורך מחקר טולקינאי, לצורך ניתוח הספר והיצירה וכוונת המחבר, אסור להסתמך על תרגום לבנית כמות שהוא. תרגום לבנית, המהדורה הישנה, אינו מה שטולקין כתב והתכוון; ואילו המהדורה המתוקנת, ברובה, מאפשרת לקורא להתוודע אל שר הטבעות כפי שטולקין כתב אותו באמת – גם אם במחיר של "יופי" בכמה מקומות, והלא זה, שוב, עניין סובייקטיבי ואישי.

מילות סיכום והבהרה

מאמר זה נכתב בעיקר כדי לתאר תהליך: איך הגעתי להיות ה"לוטמי" או "אנטי-לבניתי" שאני היום.[2]

המאמר מדבר על מה שהיה, איך הגעתי לאן שהגעתי. איני חש כיום "סלידה" מהמהדורה הישנה, ובוודאי שאינני נוטר טינה לרות לבנית ז"ל באופן אישי. אני מבין כעת שעיקר חטאה של המהדורה הראשונה, של תרגום לבנית, היה הזלזול של ההוצאה בתהליך, בספר המקורי ובקוראים העבריים.

אני עדיין חושב שכתרגום לשר הטבעות המהדורה הישנה הינה תרגום גרוע ושגוי, גם אם חלק מנימוקיי השתנו. למשל, כבר אין לי טענות לגבי רוב השגיאות של תעתיק השמות, משום שהן נובעות מאי-הכרת הנספחים. ברור לי גם שההתעללות במפות לא היתה באחריותה של לבנית. הטיעונים שלי כיום כנגד המהדורה הישנה הינם ענייניים (לעניות דעתי), ויש לי, שומו שמיים, אפילו כמה טיעונים בעד נוסח לבנית המקורי.

ועדיין, מתחת לכל אלה, ואת זה לא אכחיש, קיים הבסיס הרגשי ממנו צמחה הדיעה ה"אינטלקטואלית" שלי. לכל אחד מאיתנו, כפי שציינתי, יש בסיס כזה לחלק גדול מדעותיו המלומדות-לכאורה. מטרתי במאמר זה לא היתה להציג את דעתי המלומדת על התרגום, כי אם את החוויה האישית שעיצבה את אייתלאדאר, הטולקינאי הלוטמי של היום.

הערות:

על המאמר:

מאמר זה הוא גירסה כתובה מורחבת של הרצאה קצרה שנשאתי בכנס ריבנדל בדצמבר 2014. הכנס נפתח בהרצאות ופאנל בנושא תרגום שר הטבעות לעברית, לכבוד ההוצאה המחודשת של המהדורה הישנה ("תרגום לבנית").

תודה לגרינווד על הערותיה והצעותיה לשיפור המאמר!