החולשה של פרודו

מאמר זה, המבוסס על הרצאה שהועברה בכנס עולמות 2013, עוסק בפרודו באגינס שבשנים האחרונות נעשה הדמות האהובה עליי, בין השאר בהשפעת הסרטים – וזאת לא בשל משחקו המשובח של אלייז'ה ווד. למעשה, דווקא ההבדלים שבין הסרט לבין הספר הם שחידדו לי עד כמה פרודו של הספר הוא דמות שראויה לאהבה ולהערצה. פרודו הוא הגיבור של הסיפור, אף כי הוא מתקשה לבלוט, ועל כן יש המעדיפים לתת את הבכורה לדמויות אחרות. פרודו אינו אמיץ כמו בורומיר, גבוה כמו אראגורן או בלונדיני כמו לגולאס; לצד זאת, הוא גם שונה מחבריו ההוביטים. במאמר זה אני מתכוון לסקור את דמותו של פרודו ולבדוק מה מאפיין אותו, מה מייחד אותו כגיבור, ומדוע אני חושב שזו דמות שראויה להרבה יותר הזדהות והערצה ממה שהיא מקבלת בדרך כלל. אראה שדמותו אינה דמות של קדוש מרוחק, כפי שהיו שטענו, וגם לא דמות חלשה ואנמית, אלא דמות שהשינויים וההתפתחות שעברה, והמבחן שהיה עליה לעבור, מייחדים אותה בתוך כתביו של טולקין, אם לא מחוצה להם.

ראשית, מספר הבהרות. במאמר אני הולך להתייחס כמעט אך ורק לכתוב בשר הטבעות. ציטוטים יינתנו מתוך תרגומה של רות לבנית, שהוא התרגום שיש לי בבית מאז שהתחלתי לקרוא את שר הטבעות, לפני שנים רבות. לא אתייחס לנספחים, טיוטות וחומר נוסף של טולקין, ורק במקום אחד אצטט מתוך מכתביו של טולקין שיצאו כספר (שלא תורגם לעברית). הסיבה לכך אינה שאני חושב שהחומר שבהם אינו מעניין, או רלוונטי, אלא שאני סבור שיש בשר הטבעות מספיק חומר בפני עצמו, ואני רוצה להציג כיצד טולקין הציג את פרודו בסיפור עצמו ולא מה טולקין כתב עליו אחר-כך (הוא כתב לא מעט, ומה שיש לו לומר מאוד מעניין, ואני ממליץ לכם בחום לקרוא בעצמכם ולהתרשם). לא אתייחס גם לרקע המיתולוגי (מעבר למה שמוצג לנו ב"שר הטבעות" עצמו). מאמר זה מניח רק הכרות בסיסית עם העלילה והדמויות המרכזיות ב"שר הטבעות", עם כמה התייחסויות לספר ההוביט.

פרודו – חולשות ונקודות חוזק

אז מה אנחנו יודעים על פרודו? הוא מתואר לנו כבר בפרק הראשון, עוד לפני שאנו פוגשים בו עצמו.

אם כך ואם כך מר פרודו באגינס הוא הוביט צעיר ונחמד שאין אתה פוגש רבים כמותו. הוא דומה למר בילבו, ולא במראה בלבד. אחר ככלות הכל הוא נצר לבית באגינס, מצד האב. הוביט הגון ומכובד היה מר דרוגו באגינס; מעולם לא שימש נושא לשיחה, עד שקם וטבע בנהר (חבורת הטבעת, עמ' 31).

פרודו הוא הוביט צעיר ונחמד ככל שתרצו, למרות עברו הטראגי – ויש שיאמרו המפוקפק משהו – בקרב בני בראנדיבאק המשונים שמעבר לנהר. אנחנו מתוודעים אליו קצת יותר לאחר מכן, כאשר דודו, בילבו, עוזב ומשאיר ברשותו של פרודו מעטפה ובה מספר מסמכים וטבעת זהב אחת קטנה. במשך השנים שלאחר מכן אנו יודעים שבאופן מאוד לא הוביטי הוא מנסה להקשיב לחדשות על המתרחש בעולם ומטייל הרבה בפלך, ומדבר עם גנדאלף כשזה בא לבקר, אבל פרט לכך חייו שגרתיים למדי. כך חולפות להן שבע-עשרה שנה עד לביקור הגורלי של גנדאלף בו הוא מגלה לפרודו שהוא זכה בלוטו של טבעות הכוח, והטבעת שברשותו היא הטבעת האחת שסאורון מחפש, ואוי ואבוי אם תפול לידיו. כמו כן גנדאלף רומז לפרודו שהטבעת לא הגיעה אליו במקרה ושיש כוח שהביא את הטבעת לידיו.

איך פרודו מגיב לידיעה המרעישה? הוא מאוד נרעש, כמובן.

'אפילו כך', אמר פרודו, 'אפילו לא יכול בילבו להרוג את גולום, מי יתן ולא נמצאה או הופקדה בידי! למה הנחת לי להחזיק בה? למה לא גרמת לי להשליכה מידי או להשמידה?' (חבורת הטבעת, עמוד 69):

הוא מתרעם על מר גורלו. בתחילה הוא עוד חושב שניתן להשמיד את הטבעת באמצעים קונבנציונלים:

אך אני משער שאפשר לרקע אותה בפטיש, או להתיכה (שם, שם).

לאחר שגנדאלף מסביר לו שזה לא אפשרי ושהדרך היחידה לעשות זאת היא בהר האבדון הוא מביע נכונות להשמיד אותה אבל עדיין חושב שהמשימה גדולה על מידותיו ועדיף שמישהו אחר יעשה את זה:

'יש את נפשי להשמידה!' קרא פרודו. 'או על כל פנים רוצה אני בהשמדתה. לא נוצרתי לעלילות גבורה. לוואי ולא ראיתי מעולם את הטבעת! מדוע באה לידי? מדוע נבחרתי?'
(שם, עמוד 70)

ומנסה להציע את הטבעת לגנדאלף. לאחר שגנדאלף מסרב, ופרודו מבין שהוא "תקוע" עם הטבעת הזו, הוא מחליט לשאת אותה – ויקרה לו מה שיקרה – וליתר ביטחון לעזוב את הפלך, מאחר ובנוכחותו שם הוא מסכן אותו. החלק האחרון בדיון תופס את רובו של עמוד 71.

חדור ברגשות פטריוטיים פרודו יוצא למסע מסוכן, שהוא לא מאמין שיחזור ממנו אי פעם. אבל הוא לא יוצא מייד. הוא ממתין: לאות מגנדאלף, לבוא הסתיו, לכניסתו לתוקף של הסכם המכירה של מעון באג לידי לובליה סאקוויל-באגינס. רק ברגע האחרון, כשממש אין ברירה, כשגנדאלף לא בא ואפילו לא שולח מכתב, הוא יוצא סוף כל סוף לדרכו, שניה לפני שפרש שחור מתדפק לו על הדלת.

אנחנו נתקלים כאן בדחיינות של פרודו, או לפחות, בקושי שלו לקבל החלטות והעדפה שאחרים יקבלו אותן עבורו. לאורך המסע הארוך בארצות השממה הוא מעדיף להסתמך על הדרכתם של גנדאלף ואראגורן; בריוונדל הוא בקושי מסתכל במפות, וכל עוד יש לו ברירה, מעדיף שההובלה תיפול על מישהו אחר; הוא אפילו מציע את הטבעת לגנדאלף, לאראגורן ולגלדריאל (שמסרבים כולם לקחת אותה). הוא שמח לדחות את ההכרעה בין הגדה המזרחית של האנדואין לבין המערבית עד לרגע האחרון – למרות שהוא יודע מה הדרך בה עליו ללכת ובורומיר לא יכול לשכנע אותו לבחור בדרך אחרת.

בחלק מהמקרים הללו הדחיינות של פרודו משרתת מטרה חיובית: למשל להשקיט עימותים וסוג של התמרדות בתוך החבורה, כאשר היא עמדה בצומת דרכים בין הליכה ישר אל תוך הצל לבין דרך שלכאורה פחות אפלה אבל מסוכנת בהרבה. דוגמא נוספת היא בארגיון, כשגנדאלף מתקשה לשכנע את החבורה ללכת בעקבותיו למוריה, ופרודו "קונה זמן" ומבקש מכולם להמתין עד הבוקר:

לבסוף פתח פרודו ואמר: 'אין את נפשי ללכת שמה,' אמר, 'ואין את נפשי להמרות את פי גנדאלף. אני מבקש שלא נערוך עתה הצבעה ונשאיר לנו שהות של לילה. גאנדאלף עשוי להצליח באיסוף-קולות באורו של בוקר יותר מבצינה האפילה הזו. איך מייללת הרוח!' (חבורת הטבעת, עמ' 307).

הרוח, כמובן, מייללת בקולם של הזאבים, שמשלימים את מלאכת השכנוע. אותו הדבר מתרחש גם בפארת גלן; כאשר הרוחות מתלהטות ובני החבורה מתקשים להגיע להחלטה פרודו מבקש זמן ללכת ולחשוב:

פרודו לא השיב מיד. לבסוף פתח בדיבור איטי: 'יודע אני שהשעה דוחקת, ואף-על-פי-כן לא אוכל לבחור. כבדה עלי המעמסה. תנו לי עוד שעה ואדבר. הניחו לי להיות לבדי!' (חבורת הטבעת, עמ' 407).

בעקבות העימות עם בורומיר הוא מחליט ללכת לבדו, וחומק ברגע האחרון לפני שהאורקים תוקפים את החבורה. צריך, עם זאת, לציין ששני המקרים הללו הסתיימו בהתקפה על החבורה, ובמקרה השני כמעט באסון, כשהאויבים פיספסו את פרודו ברגעים מועטים.

כדאי גם לשים לב לכך שסיבת הדחייה אינה שפרודו אינו יודע איזו החלטה עליו לקבל, אלא שקשה לו לעשות אותה עד שהיא כמעט ומתקבלת עבורו. הוא יודע, למרות חששותיו, שזה לא רעיון טוב להמרות את פיו של גנדאלף, ויודע שהליכה למינאס טירית לא תקרב אותו להשלמת המשימה, כפי שסאם אומר אחר-כך לחבורה אין הוא מהסס בבחירת כיוון הדרך. מובן שלא! מה תועיל לו מינאס טירית? (חבורת הטבעת, עמ' 414).
כשפרודו מקבל החלטה זו בדרך כלל ההחלטה הנכונה. הכוונה כאן היא לא רק להחלטה לקחת את הטבעת הרחק מהפלך – הוא מצליח לחמוק מהפרשים השחורים בתוך הפלך, וגם אחר-כך כשהוא בוחר לצאת דרך היער העתיק. הוא סומך על הצעדן, בסופו של דבר, ואפילו מצליח לנווט באמין מואיל (ונראה שהוא מוצלח יותר מסאם בטיפוס על צוקים, אם כי לא ברור איפה הוא למד את זה).

אז מהיכן באה הפסיביות הזו? קודם כל, פרודו אמנם חכם, ובכל זאת הידע שלו מוגבל למדי ובהרבה מקרים הוא זקוק לעזרה. זה גם מתוך צניעות: גם גדולים וחכמים ממנו כמו אראגורן ובמידה מסויימת גנדאלף לא רוצים להתבלט ולהנהיג. הייתי אומר שאצל אראגורן, שאנו יודעים שנועד למלוכה, זה אפילו קצת צורם. פרודו, לעומת זאת, הוא בסך הכל הוביט קטן בעולם גדול ודי עוין. ויותר מכל, לדעתי, הדבר מדגיש את הניגוד בין גודל המשימה שנפלה על פרודו, ועוצמת הכוחות שאיתם הוא נאלץ להתמודד, לבין העובדה שפרודו הוא לא גיבור או לוחם גדול, וכך להראות לנו את הקשיים הפיסיים והפסיכולוגיים איתם עליו להתמודד.

אבל לפני שאגיע לקשיים הפסיכולוגיים יש לפרודו כמה נקודות חוזק שבעיני ראויות לציון משום שגם הן חלק ממה שעושה את הדמות הזו לאהובה עליי כל כך. לפרודו יש כישרון לדבר עם הבריות השונות בארץ התיכונה – אם זה גילדור או גולדברי, גלאדריאל, פאראמיר או אפילו גולום. הוא יודע כיצד לדבר אליהם, לפעמים בשפתם, ומסוגל לזכות בחיבתם ולפעמים אף לגייס את עזרתם. אמנם גם הוביטים אחרים שנתקלנו בהם, למשל בילבו, מרי ואף פיפין, ניחנו בתכונה כזו ולפעמים השגיהם אף יותר מרשימים משל פרודו. בילבו, אחרי הכל, התמודד עם דרקון וניסה למנוע מלחמה; מרי ופיפין ניחשו היטב את הלך מחשבתו של גרישנאך וניצלו זאת כדי להשתחרר מהשבי, ולאחר מכן התחבבו על האנטים ורכשו לעצמם חברים ברוהאן ובמינאס טירית. לעומתם, פרודו אילף את סמיאגול ושרד חקירה על ידי פאראמיר. עם זאת, הדבר הבולט בשיחות שמנהל פרודו מול אלו שמנהלים ההוביטים האחרים הוא ההשכלה שלו והנימוסים שלו. הוא מכיר את סגנון הדיבור הראוי ולפעמים אפילו את השפה הנכונה (כמו עם גילדור ואנשיו). כל ההוביטים נסמכים במידה כזו או אחרת על כישוריהם המילוליים והחברתיים, אבל בדרך כלל הבדל הסגנון ביניהם לבין בני השיח שלהם בולט למדי. רן בר-זיק כתב לא מעט על ההבדל בין הסגנון המודרני של ההוביטים לעולם האפי בו הם פועלים (למשל על טיריון ובילבו ו-טורין ופרודו). פרודו הוא אולי הוביט "מודרני" אבל הוא, בניגוד להוביטים האחרים, מכיר גם את העולם האפי ויודע לפעול בו ולדבר בשפתו.

התכונה הבאה שאני רוצה לציין היא הנחישות של פרודו. לא מדובר על אופטימיות. פרודו לאורך כל הדרך לא מאמין ביכולתו להגיע להר האש (ועל אחת כמה וכמה לחזור חזרה). הוא אומר כך לסאם באמין מואיל:

אם גזירה היא שעלי להגיע לאותו גוש צללים מרוחק, מצוא תימצא הדרך. אך מי יורנה לי? הטוב או הרע? סיכויי ההצלחה שלנו היו תלויים במהירות. ככל שאנו מתעכבים כן גדל יתרון האויב. והנה אני תקוע כאן. כלום המגדל האפל הוא המכוון את צעדינו? כל בחירותי נמצאו מוטעות. (שני המגדלים, עמ' 192)

ובביצות המתות:

אם זו-האחת תיזרק לאש ואנו נימצא בקרבת-מקום? שואל אני אותך, סאם, האמנם עוד נהיה זקוקים ללחם? אני סבור שלא. אם נצליח לכוף רגלינו שיישאונו עד הר האבדון, – דיינו. אני מתחיל להרגיש שאף זה הוא למעלה מכוחותינו. (שם, עמ' 212).

הוא מקווה שהצידה תספיק לדרך הלוך, ויודע שלא תספיק ליותר מכך. הוא לא יודע איך לצלוח את האמין מואיל, הוא לא יודע איך ייכנס למורדור (לא שמישהו יכול היה לומר לו), הוא יודע שהמשימה הזו גדולה עליו בכמה וכמה סדרי גודל – ובכל זאת הוא ממשיך ומנסה, שלב אחר שלב, צעד אחר צעד. בסופו של דבר, בתוך מורדור, המאבק נגד הייאוש כבר נעשה קשה מנשוא, ורק בזכות הנחישות והאופטימיות של סאם מצליח פרודו להגיע לסוף המסע, אבל זה קורה רק כשפרודו מגיע לסוף המסע ונטל הטבעת גובר. דווקא באמין מואיל סאם הוא זה שמתייאש מההליכה במעגלים ופרודו איכשהו מעודד אותו. פרודו לאורך רוב המסע נחוש להמשיך ויודע שאין ברירה, כפי שהוא אמר בארגיון הרבה לפני כן:

אך כיצד אוכל לחזור בלי בושת-פנים – אלא אם כן הובסנו וכלו כל הקיצים?" (חבורת הטבעת, עמ' 305).

הוא חייב להמשיך כי לעצור פירושו כישלון ודאי.

נקודות השבירה של פרודו ומה הן מלמדות אותנו

הדוגמאות לנחישותו של פרודו לקוחות בעיקר מחלק המסע שבין ריוונדל לגבולות מורדור, וזה לא במקרה. כשהתחלתי לכתוב את ההרצאה התוכנית שלי היתה להתמקד בעיקר בנקודות החולשה של פרודו – המקומות שבהם הוא כשל ונפגע: גבעת הרוחות, שם נכנע ללחצם של רפאי הטבעת, ענד את הטבעת ונדקר; מערת שילוב, בה איבד את הכרתו ונפל בשבי האורקים; והסאמאת נאור, בו לקח לעצמו את הטבעת לאחר שכרע תחת הנטל הבלתי-אפשרי. ההשראה לכך הגיעה מתוך הרצאתה של נבט טחנאי על דנטה וטולקין שהתפרסמה לפני מספר חודשים באתר נומנור (התופת של טולקין), ובפרט מההתייחסות שבה לחטאים שהחשיפה אליהם הקשתה על דנטה.
הכוונה שלי היתה לעשות דבר דומה עם מסעו של פרודו, ולראות מה ניתן ללמוד מכך. אולם תוך כדי הכתיבה נתקלתי בבעיה שהפריעה לתוכנית הראשונית שלי: בכל הנקודות הללו פרודו לא היה עצמו.

הדוגמה הברורה ביותר היא בסאמאת נאור, חדרי האש שעל הר האבדון. כל אחד היה נכשל בנקודה הזו, היכן שהטבעת בשיא כוחה וכל הכוחות האחרים בטלים. פרודו בנקודה הזו הוא תחת שלטונה של הטבעת – אבל לא בגלל מאפיין של אישיותו, אלא בגלל עצמת הכח שעימו נגזר עליו להתמודד. עם זאת, גם הנקודות האחרות לא הניבו תוצאות טובות יותר:
בגבעת הרוחות נראה שהגורם המרכזי היה לחץ חיצוני שהביא אותו לענוד את הטבעת וכמעט הביא לאסון. דבר דומה קרה לו קודם לכן בברי וליד עץ הערבה ביער העתיק; לעומת זאת, במצבים אחרים, בפלך ובכוך הקבורה, פרודו עמד בפיתוי. לאחר התקרית בגבעת הרוחות נראה שהוא למד את הלקח, אבל היו מספר מקרים שבהם כמעט נכשל: באמון הין ענד את הטבעת והיה בלב מאבק בין קולות שונים (בדיעבד אנו יודעים שאלו היו גנדאלף מצד אחד, וסאורון, או הטבעת עצמה, מצד שני). בביצות המתות וליד מינאס מורגול פרודו מצא את עצמו נמשך אל המקומות שנאמר לו להמנע מהם: הפנים המתות בביצות, והגשר למינאס מורגול (ובשני המקרים גולום מסייע לו). בכל זאת, קשה לומר אם הדבר מאפיין את פרודו. לפעמים הוא עומד בלחץ טוב יותר, לפעמים פחות, לפעמים היה צריך התערבות חיצונית. ובכל מקרה, גם כאן, בהתחשב במה שהיה עליו להתמודד עמו, ובהתחשב בכוחה העצום של הטבעת, שהוא בעצם כוחו של סאורון – מיא ולא אחד הפחותים שבהם – קשה לומר שמדובר במאפיין של ממש.

המקרה השלישי, הנקודה המסוכנת ביותר פרט להר האבדון, הוא אולי התמוה ביותר. מדובר, כמובן, במערת שילוב, שם פרודו נפגע קשה ומאבד את הכרתו. אלמלא תושייתו ונאמנותו של סאם המשימה היתה נכשלת. הנפילה של פרודו במערת שילוב נבעה מטעות גורלית של פרודו, שרץ אל האויר שבחוץ מבלי להזהר ומבלי לחשוב ונפל למארב שטמנה לו שילוב. אלא שההתנהגות שלו בנקודה הזו היתה מאוד לא אופיינית לו, שהרי פרודו הוא בדרך כלל הוביט זהיר למדי. הוא נוטה לקבל את ההחלטות הנכונות ברוב המקרים, ופסיביות מאפיינת אותו הרבה יותר מפזיזות. לפיכך, אין הרבה מקרים שבהם הוא מתנהג בחוסר זהירות, וכשזה כבר קורה הדבר מיוחס בדרך כלל להשפעה חיצונית, כפי שראינו קודם (אם כי ייתכן שזה דווקא משתלב עם המשיכה שלו לפנים המתות בביצות). הנקודה הזו הקשתה עליי במיוחד, וטרם מצאתי לה פיתרון מספק. ייתכן שאין פיתרון כזה, מעבר לחשכה, לצחנה ולתחושת הסכנה שבמערה, בנוסף לעובדה שמבחינה חוץ-סיפורית, בנקודה זו טולקין התכוון שפרודו יאבד את הכרתו, גם אם הדבר דרש התנהגות לא-אופיינית מצד פרודו.

עם זאת, החשיבות של הנקודות הללו שונה לגמרי. מעבר לחשיבות שלהן לצורך התפתחות העלילה, ולכדי להבהיר לקוראים עד כמה המישמה מסוכנת (ולמעשה בלתי אפשרית), יש להן חשיבות גם במסגרת ההתפתחות שעוברת דמותו של פרודו בסיפור. אלה שתי נקודות מפנה שעובר פרודו:

גבעת הרוחות, על אף שהייתה אירוע טראומטי עבור פרודו, השאירה אותו מחוזק. חושיו מתחדדים, הוא נעשה מחובר יותר אל עולם הרוחות ומסוגל לחוש ולזהות את נוכחותם של הנאזגול ולא רק האימה שהם משרים. כשפרודו מגיע ללותלוריין הוא מסוגל להבין את מחשבותיה של גלדריאל ולראות את הטבעת שהיא עונדת. אין לי ספק שגם לנשיאת הטבעת מספר חודשים עד אז היתה חשיבות, ושמדובר בתהליך, אבל גם נראה לי ברור למדי שאם עד גבעת הרוחות פרודו הוא הוביט כמו שאר ההוביטים, אולי משכיל יותר – ושפרט לעובדה שהוא זה שנושא את הטבעת הוא שווה לגמרי לאחרים (או לפחות למרי ופיפין) – הרי שמאותו רגע (ועוד יותר מזה לאחר שלקח על עצמו את המשימה בריוונדל) הוא שונה מהם. הוא נעשה נושא הטבעת. פרודו שאחרי גבעת הרוחות ומועצת אלרונד נעשה הדמות הנחושה והקודרת שראינו קודם.

להבדיל מגבעת הרוחות, מערת שילוב היא נקודה של שבירה לקראת המסע במורדור, ובסופו של דבר ההכרעה (תרתי משמע) בהר האבדון. זו למעשה הנקודה שבה סאם עובר לקדמת הבמה ומתבסס לא רק כגיבור בפני עצמו אלא כמי שיש הרואים בו את הגיבור האמיתי של היצירה. עד לנקודה זו פרודו מוביל ומנהיג, מקבל החלטות ונושא ונותן. במורדור ,היכן שכוחו של סאורון וכוחה של הטבעת גדולים, פרודו הולך ודוהה, ונעשה תלוי בסאם שימשוך אותו הלאה. תוך כדי המסע פרודו מפתח גם את ה"פציפיזם" שלו – שאינו פציפיזם אידאולוגי אלא סלידה אישית מכלי נשק ואלימות – וכאן אחרוג ואצטט מתוך מכתב שכתב טולקין לאמי רונלד:

נקודה אחת, יחסו של פרודו לכלי נשק היה אישי, הוא לא היה פציפיסט במונחים מודרניים. הוא היה, כמובן, מבועת מהאפשרות של מלחמת אזרחים בין ההוביטים; אבל הוא גם (אני סבור) הגיע למסקנה שלחימה פיזית היא בסופו של דבר פחות אפקטיבית מכפי שרוב האנשים (הטובים) סבורים. (מכתב מספר 195 מתוך ספר המכתבים של ג' ר ר טולקין, עמ' 255, תרגום שלי).

לאחר הר האבדון פרודו מפתח מספר תסמינים שהושוו בעבר, בהרצאה של ארזה סטימצקי לפני מספר שנים, לתסמינים המוכרים (בימינו) של עקה פוסט-טראומטית – ואולי לא במקרה הימים שבהם פרודו חולה, שנה אחרי שנה (לפחות עד שהוא מפליג למערב, כך שאלה לא הרבה שנים), הם ימי השנה למערת שילוב ולהשמדת הטבעת. אלה הנקודות שבהן במובן מסויים ההתפתחות של פרודו החלה לנוע מטה, אם כי במובנים אחרים (וזה אחד הדברים המיוחדים בפרודו) היא המשיכה לעלות.

וכאן אנחנו מגיעים למה שעושה את הסיפור של פרודו כל כך מיוחד בעיני. פרודו, כשאר ההוביטים, לא מתחיל כגיבור. יש שיקראו לו "גיבור מודרני" – רן בר-זיק העביר על הנושא מספר הרצאות ולפחות מאמר אחד בנומנור, המשווה בין פרודו לטורין (טורין ופרודו, ר' לעיל), עוסק בכך. יש שאפילו יאמרו שפרודו הוא סוג של "אנטי גיבור", אם כי נראה לי שזה מותח מעט את ההגדרה. אולם בניגוד להוביטים האחרים בחבורה, או לבילבו בההוביט, פרודו לא סתם יוצא להרפתקה שממנה הוא חוזר הוביט שלם ובוגר יותר, עם סט של חוויות וגם קצת זהב, מזכרות וקשרים בארצות רחוקות. על פרודו נופלת משימה שגדולה על מידותיו בכמה וכמה סדרי גודל. המשימה הזו מציבה אותו בשורה אחת עם הגיבורים הגדולים מימי קדם: ברן, הורין, טורין וכיוצא באלה. זוהי משימה גורלית וחסרת-סיכוי שנופלת עליו כרעם ביום בהיר ומותירה אותו אצילי וחכם יותר, אבל גם שבור ומצולק.

אני לא מזלזל בהישגים של ההוביטים האחרים – זה לא עניין של מה בכך לעמוד מול דרקון, וגם לא מול המלך המכשף. סאם ליווה את פרודו כל הדרך להר האבדון. אלא שעבור כל אחד מהם זו היתה משימה שלקח מרצון: בילבו לא תפס את סמוג כאיום עליו לפני שיצא למסע; פיפין ומרי יכלו בהזדמנויות שונות להשאר מאחור; גורלו של סאם אמנם נקשר בזה של פרודו, ובשלב האחרון של המסע נופל עליו נטל לא קטן (ולכן הוא זוכה לבסוף להפליג למערב), אבל גם הוא בסופו של דבר רואה את המסע (לפחות בתחילתו) כסוג של הרפתקה. לגבי פרודו המצב שונה, כפי שהוא אומר לגנדאלף במעון-באג:

לא אחת השתעשעתי במחשבה שאלך מכאן, אך הדבר הצטייר בעיני כחופשת-חג, כשרשרת הרפתקאות כמו אלו של בילבו ואפילו טובות מהן, וסוף-דבר הכל בא על מקומו בשלום. אך עתה אחיה כמי שיוצא לגלות, בורח מסכנה אל סכנה ומושכה אחריו. ואני משער שעלי ללכת לבדי אם אקבל עלי שליחות זו, להציל את הפלך. קטונתי בעיני עצמי, כמו נעקרתי משורש – כמו הגעתי לסף היאוש. כה חזק האויב, וכה נורא! (חבורת הטבעת, עמוד 71).

מדובר בניסוי קשה ואכזרי שלוקח את פרודו מעבר לגבול יכולותיו ומעמיד אותו, הוביט פשוט מן הפלך, בפני משימה שאיש לא יכול לעמוד בה (אם כי דווקא להוביטים יש יתרון במשימה שכזו, ואילו גדולים מהם היו נופלים עוד קודם).

אני מוצא בניסוי הזה אמירה מעניינת. במקרים רבים בסיפורים ההרפתקה והמסע נתפסים כדבר חיובי, שבעקבותיו הדמות מתבגרת, מתחזקת, מתפתחת ולומדת. גם אם בתחילת המסע הסכנות נראות גדולות על מידותיה, הרי שעד סופו הדמות מצליחה להתגבר על כל הקשיים. אבל בחיים זה לא תמיד ככה – לפעמים אנשים נקלעים לסיטואציות שמעל לכוחם, או אפילו מעל לכח הסבל האנושי, ופשוט נשברים. אני לא יודע אם זו הייתה ההשפעה, אבל קשה שלא לחשוב על החייל הפשוט המוצא את עצמו, לפעמים בעל-כורחו, עומד מול הקשיים האל-אנושיים שמעמידה בפניו המלחמה, ועל הצלקות שהיא עלולה להותיר בגופו ובנפשו. טולקין, שהיה קתולי אדוק, התייחס לזה מזווית נוצרית כפרשנות על השורה מתוך התפילה המכונה תפילת האדון: ואל תביאנו לידי פיתוי אלא הושיענו מרע. (וראו מכתב 181, עמוד 233 בספר המכתבים של ג' ר ר טולקין, תרגום מאת יובל כפיר )

התייחסות לביקורת על דמותו של פרודו

לקראת סיום אתייחס לכמה ביקורות על דמותו של פרודו שעלו בעבר, ושבעיני אינן מדוייקות או משהן פספסות את הנקודה (אם כי אין צורך לציין שהן נקודות מבט לגיטימיות). אלה הולכות בשני כיוונים מנוגדים:

מצד אחד יש התייחסות אל פרודו כאל "קדוש" מרוחק ובלתי ניתן להבנה. אני חושב שפרשנות כזו מחטיאה את המטרה, הן משום שהיא מתעלמת מחולשותיו של פרודו, שלא לדבר על נקודות השבירה והכישלון שלו (אם כי ניתן לראות בהם סוג של קורבן), והן משום שרוב בחירותיו של פרודו (עד כמה שהוא בוחר, וגם הפסיביות שלו יכולה להצביע על כך שלא מדובר על דמות מופת) הן אמנם חכמות והגיוניות אבל לא מדובר על החלטות שבלתי-סביר שאדם מן השורה יקבל. החריג העיקרי הוא הרחמים על גולום, וגם כאן בילבו הקדים אותו בסיטואציה מלחיצה יותר ובלי הדרכה קודמת מגנדאלף. חריג אחר הוא היחס שלו לסארומאן בסוף המסע; לגבי כך אומר שאכן נכון שאחת ההשפעות של המסע הוא הפיכתו של פרודו לאצילי יותר, אבל זה בא ממש ממש בסוף הדרך, ומלווה בשבירה של פרודו.

מצד שני, יש המתמקדים דווקא בפסיביות של פרודו ורואים אותו כדמות חלשה, עד כדי הפיכת סאם לגיבור במקומו. כמו הגישה הקודמת, גם לזו יש אמנם במה להאחז, אבל גם היא מפספסת את החוכמה של פרודו, שבזכותה הגיעו הוא וחבריו בבטחה עד ברי (שם הצטרף אליהם הצעדן), ושבזכותה מצאו פרודו וסאם את דרכם באמין מואיל והגיעו עד מורדור – וגם בתוך מורדור, רוב הזמן פרודו מצא דרך. הגישה הזו מפספסת גם את נחישותו של פרודו, ואת ההרואיות השקטה שגורמת לו לעזוב ראשית את ביתו הנעים ולאחר מכן את הגנתם ותמיכתם של חבריו, ולצאת למסע חסר-סיכוי. אכן, פרודו נשבר לקראת הסוף, ונותר מרוסק לאחר המסע. ניתן גם להתווכח עד כמה הסוף שלו, בו הפליג למערב, היה למעשה סוף טוב. את הגדילה שלו ואת האצילות שלו הוא רכש במחיר כבד מאוד, עד כדי כך שלא יכול היה להנות מהן, אך בכל זאת אין להכחיש שהוא גדל והתפתח.

נראה לי שעכשיו אני יכול להסביר טוב יותר למה אני כל כך אוהב את הדמות של פרודו, וכיצד אני חושב שניתן להזדהות איתו. מדובר, לדעתי, בגיבור החנון האולטימטיבי, ג'נטלהוביט משכיל שכוחו אינו בלחימה: הוא לא גיבור מהולל, לא פורץ מדופלם, אין לו שום יכולת מיוחדת פרט להבנה שלו שאין ברירה, לרצון שלו להגן על חבריו, על ארצו ועל העולם, ולנחישות שלו לסיים את המשימה שהתחיל אף שהוא יודע שהיא בלתי-אפשרית, ומודע לאפשרות שייאלץ להקריב את חייו. הוא לא עושה את זה בשביל ההרפתקה, לא בשביל כסף, לא בשביל לזכות בבחורה, ואפילו לא בשביל להרשים חבורה של גמדים נרגנים – והוא מצליח יותר ממה שגדולים וחזקים ממנו היו מסוגלים. הוא הוביט פשוט, אבל כזה שמכיר את העולם שבחוץ. הוא קצת כמו חובב פנטסיה שפתאום מגלה שזו המציאות ועם זה הוא צריך להתמודד; קצת כמו חייל שמקבל צו גיוס ומוצא את עצמו בחזית. אני בעיקר מעריך את היכולת שלו להתמודד עם המאורעות שנוחתים עליו ולהמשיך, לא מתוך מחשבה אופטימית שהדברים יסתדרו, אלא למרות שהוא רואה את המצב בצורה ריאלית ומפוכחת ובכל זאת בוחר לעשות את הדבר הנכון. כפי שאמרתי קודם, אני סבור שדווקא בעובדה שהסיפור עבורו לא נגמר טוב, שהוא נשבר ונותר פגוע, יש לקח חשוב. חלק מהחוכמה היא גם לדעת שלא צריך בהכרח לחפש הרפתקאות, ולצד זאת לדעת להתמודד איתן כשצריך, כשאין ברירה.

ביבליוגרפיה

• המכתבים של ג' ר ר טולקין:
  The Letters of JRR Tolkien edited by Humphrey Carpenter, Houghton Mifflin 2000 (תרגומים לחלק מהמכתבים זמינים באתר נומנור)
• התופת של טולקין:
  מאמר מאת נבט טחנאי.
• טורין ופרודו:
  מאמר מאת רן בר-זיק.
• על טיריון ובילבו – שר הטבעות ושיר של אש ושל קרח:
  מאמר מאת רן בר-זיק.
• שר הטבעות:

  חבורת הטבעת:
  "שר הטבעות, חבורת הטבעת" הוצאת זמורה ביתן 1979 בתרגום רות לבנית

  שני המגדלים:
  “שר הטבעות, שני המגדלים" הוצאת זמורה ביתן, 1979 בתרגום רות לבנית

ברצוני להודות לאחותי, יעל בן-ישראל, על עזרתה בהגהת המאמר