תרגם: דניאל מ. גרבר
בשנת 1937 יצא לראשונה ספרו העלילתי הראשון של טולקין "ההוביט". ביקורת זו על הספר פורסמה ב 13 במרץ 1938 בניו יורק טיימס האמריקני. הביקורת מעידה על הלך הרוחות ועל היחס הכללי ל'הוביט' בזמן שהוא פורסם. הציטוט של ההוביט שמופיע בכתבה נלקח מהתרגום של משה הנעמי בהוצאת זמורה ביתן (1976).
זהו אחד מספרי הילדים המקוריים והדמיוניים שכמותם לא הופיעו כבר ימים רבים. כמו "עליסה בארץ הפלאות", גם ספר זה בא מאוניברסיטת אוקספורד, מקום בו הסופר הוא פרופסור לאנגלית עתיקה, ובדומה ללואיס קרול, גם הספר נכתב לילדים שהסופר הכיר (במקרה זה ארבעת ילדיו) ואז כמו באורח בלתי נמנע, מצא קהל רחב יותר.
זמנו של הסיפור הוא בין תקופת סיפורי-האגדות לשלטון בני האדם. מבוגר הקורא על סמוג הדרקון ואוצרו, אשר הגמדים זוכים בו ואנשי-האגם ומלך השדונים טוענים שהוא שייך להם, יתמה אולי כיצד האגדה, המסורת ותחילת ההיסטוריה משתלבים יחד. אך לקורא שגילו בין 8 עד 12, "ההוביט" הוא תיאור מבריק של הרפתקה נפלאה, מלאה במתח וזרועה הומור דק שלא ניתן לעמוד בפניו.
בילבו באגינס הוא הוביט שאנו מוצאים חי במאורתו. ואין כוונתי למאורה מזוהמת, לחה, מלאה תולעים וריח טחב, ואף לא למאורה יבשה, חשופה מכל ומלאה חול, שאפילו כסא לשבת או דבר-מאכל כלשהו אין בה: הייתה זו מאורה-של-הוביט, ופירושו של דבר – נוחיות, ומאחורי דלתה הירוקה, העגולה להפליא, כמין צוהר, היו חדרי-שינה, חדרי-רחצה, מרתפים, מחסני-מזון, מלתחות, מטבחים, חדרי-אוכל, וכולם לפי מיטב הטעם של ההוביטים. כל מה שבילבו ביקש הוא שישאירו אותו לנפשו במקום משכנו, הידוע בשם הגבעה, שכן הוביטים הם עם ביתי מטבעם, ולבילבו לא היה שום רצון להרפתקה. זאת אומרת, לחלקו שבא מצד משפחת באגינס לא היה, אך אמו הייתה ממשפחת טוק, ובעבר אחד מבני משפחתה נישא לאחת מבנות השדונים. היה זה חלק הטוקי שגרם להוביט, כמעט בניגוד לרצונו, להענות להזמנתו של גנדלף הקוסם, שקרא לו להצטרף לגמדים בניסיונם להחזיר את האוצר שסמוג הדרקון גנב מאבות אבותיהם. לבילבו יש אישיות מושכת ולגמרי משכנעת; הוא כן בחוסר אהבתו לגבורה (מלבד ברגעיו הטוקיים ביותר), ולמרות זאת הוא ממלא את תפקידו במצבי חירום באומץ ותושייה שהופכים אותו בסוף למנהיג האמיתי של המשלחת.
לאחר שהגמדים ובילבו עוברים את "הבית-הידידותי-האחרון", דרכם מובילה אותם מעל להרי הערפל ודרך יערות המזכירים את אלה מכרכי הרומאנסות של ויליאם מוריס. כמו ארצותיו של מוריס, ארץ הפרא היא ארץ מסיפורי-אגדות, אך יש לה מאפיינים יותר ארציים: ניחוח העצים, גשמים סוערים, וריח המדורות.
המעשייה מלאה רמזים לצייד הדרקונים ההרפתקן בסיפורי האגדות. פעמים רבות נקטלו מפלצות בעלות עור-קשקשים באגדות ובסיפורי עם, אך אף פעם לא סופק לקוראים מודרניים מדריך כה מושלם להלך-רוחם של דרקונים. בנוסף, מוצגים בפנינו בבהירות תכונותיהן השונות של גמדים, שדים, טרולים ושדונים. תיאור המסע הוא כה מפורט, שאנו יכולים לעקוב אחר התקדמות המשלחת בפרוטרוט; לשם כך אנו נעזרים במפות המדהימות המסופקות על ידי הסופר, המזכירות את "מפת ארץ-הפיות" של ברנרד סלאי, ברמת הפרטים ובעקביות היצירתית שבהן.
שיריהם של הגמדים והשדונים הם שירה פואטית אמיתית, ומכיוון שהסופר ניחן ביכולת אומנותית עד שהוא מסוגל לצייר בעצמו, האיורים הם ליווי מושלם, והם מדיוקים עד לפרטי-פרטים. בנים ובנות מעל גיל 8 כבר קיבלו את "ההוביט" בברכה נלהבת, אך זהו ספר ללא הגבלת גיל. כל מי שאוהב מעשיית הרפתקאות טובה, המסופרת בצורה יפיפייה, בין אם הוא צעיר או מבוגר, ינצור את "ההוביט" קרוב ללבו.
(C) כל הזכויות שמורות לחברת 'ניו-יורק טיימס' (חברה רשומה בארה"ב). לאתר זה ניתן רשיון להציג את תרגום המאמר הנ"ל.
(C) כל הזכויות על התרגום שמורות למתרגם.
