להגנת הארץ התיכונה – אודות ספרו של פטריק קארי Defending Middle Earth

מתרגם מגרמנית: דני אורבך כאשר אנו מתבוננים ביצירות ספרות ואומנות, עולה לעיתים קרובות השאלה: כיצד הן רלוונטיות לחברה בה אנו חיים ולחיינו אנו? הסופר גינתר גראס, למשל, זוכה בימים אלה בפרס הנובל לספרות, גם בשל העובדה שספריו מאפשרים לקוראים המתעניינים להבין את חייהם של בני אדם בחברה טוטליטרית ופוסט טוטליטרית. בסופו של דבר הם גם מסייעים להבין ולמנוע את הטעויות החברתיות והפוליטיות שעושים בני אדם, באמצעות מראה על הטרגדיה הגרמנית במאה העשרים. יצירותיו של גראס, כמו יצירותיהם של רבים מקודמיו, מושרשות היטב בעולם הממשי ולעיתים אף מעניקות תשובות כיצד עלינו להתנהג בעולם זה. אפילו סופרים כמו גבריאל גרסיה מרקס משקפים במודע באמצעות הפנטזיה את העולם הממשי. במאמר זה אנסה, בתקווה, להוכיח כי אין כל קשר בין יצירתו הדמיונית של טולקין לבין העולם הממשי. טולקין ממקם את דמויותיו במרחב, שאין לו נקודות מגע כלשהן עם העולם שאנו מכירים. באופן טבעי, כתב טולקין את המיתוס שלו על רקע חוויותיו והשקפותיו החברתיות. בנוסף לכך לא היה יכול לכתוב יצירה חדשה לחלוטין ונאלץ להסתמך על מוטיבים סיפוריים של אלה שקדמו לו, סופרים וחברות עממיות כאחד. בהקשר זה אזכיר רק את מיתוס הבריאה הנוצרי, האדה והאגדות מארצות מרכז אירופה. אך לעולם של הארץ התיכונה יש קיום עצמאי, שניתן להבינו רק אם איננו מנסים למצוא מקבילות לעולם הממשי. בחיבור "על סיפורי פיות" מתאר טולקין את מטרתו: ליצור עולם פנטזיה שיחייה מחדש את הפליאה ואת הקסם, כנחמה וכמקום מפלט. וכאן נראה כי מבקרי שר הטבעות פשוט אינם מסוגלים להאמין בכך או לקבל זאת. פטריק קארי עסק בכך בספרו, Defending Middle Earth, שלמרבה הצער לא תורגם עוד לשפה הגרמנית. על פניו, ניתן לראות כי אף אחת מאותן ביקורות אינה עוסקת בכשרונותיו של טולקין כמספר. ואני חייב לציין, שגם לי לא מוכרת ביקורת שמאשימה את טולקין כי "סיפר סיפור גרוע לקוראים". תחת זאת מוגדרת הארץ התיכונה בביקורת באחד או בצירוף של שמות התואר הבאים: שוביניסטית ("פטרנליסטית"), ריאקציונרית, גזענית, פשיסטית או "בסך הכל- לא רלוונטית". (קארי 1997, עמ' 16). לדעתו של קארי, נובעת הביקורת הזאת מרדוקציוניזם הפוגע באינטגרציה הפנימית של יצירת טולקין. ואכן, גישה זו לא מקבלת את טולקין כפשוטו, אלא מנסה לפרש כל מעשה והתרחשות כמקבילים לדבר-מה שהתרחש או מתרחש בעולם הממשי. על מנת לסתור טענות אלו, טוען קארי כי עצם הביקורת אינה רלוונטית, ואני סבור שהצדק עמו. כמובן שבשר הטבעות הוצגו כ"טובים" אותם הדברים שטולקין הוקיר גם בעולם הממשי: חיי הכפר בפלך, היופי שבני הלילית מגלמים באמצעות השפה שלהם והמוטיב החוזר ונשנה של העצים. דברים "רעים" הם אותם הדברים שטולקין פחד מהם גם בעולם המציאותי: השממה של מורדור כניגוד לטבע הבריא ומוטיב המכונות בפלך המושחת בידי סארומאן. אך כל זה לא משנה את העובדה, שהארץ התיכונה הינה יצירה העומדת באופן נפרד ועצמאי מהעולם האמיתי. בהקשר זה טוען קארי כי לשר הטבעות "יש חיים עצמאיים". לאחר מכן הוא כותב כי אותם חיים עצמאיים חורגים אפילו מכוונותיו הראשוניות של טולקין כאשר כתב את הסיפור. כך למשל הוא טוען כי סיפורי פיות דורשים דמיון גם מצד הקורא והשומע, ובסיפורים טובים מסוג זה עולה הקריאה האינדיבידואלית מעבר למשמעויות אלגוריות מקובלות. כל קורא, כך קארי, מתאים את הסיפור לחייו הוא. כעת, ברצוני להביא דוגמא, הלקוחה מתוך ספרו של קארי, לפרשנות מסולפת של כתבי טולקין. אמנם הכוונה טובה אך הביקורת, לדעתי, מחטיאה לחלוטין את המטרה. ג'ק זייפס כותב ב-Breaking the magic Spell (קארי, עמ' 17) כי "ההוביט" מנסה לתאר ברית בין המעמד הזעיר בורגני- בילבו באגינס, ומעמד העובדים- הגמדים של תורין אוקנשילד, שחוברים יחדיו בכדי לסלק את הדרקון, גורם קפיטליסטי פרזיטי. פרשנות זאת, כך קארי, הינה משעשעת, אך מלמדת יותר על המרקסיזם מאשר על "ההוביט" עצמו. אך האם יכולה תפיסה זו, של נקודת המבט האינדיבידואלית, להתיר פירושים זדוניים של היצירות בכיוון חד צדדי? האם ניתן לתאר את טולקין, במידה לא פחותה של צדק, כגזעני ושוביניסטי? אולי. אבל במקרה כזה חייבת להיות הפרשנות החד צדדית משכנעת מאד, והיא לא! כעת נראה כיצד ניתן להתמודד עם נקודות הביקורת העיקריות על הארץ התיכונה. 1. גזענות האשמתו של טולקין בגזענות מבוססת על שני סעיפים עיקריים. מצד אחד כל גיבורי שר הטבעות הם בעלי חזות אירופית טיפוסית, ומצד שני כל העמים המרושעים, אשר באים מהדרום והמזרח, הינם שחומים, קטני קומה ואף מלוכסני עיניים במידת מה. אך כאן חייבים להבחין במספר עובדות עיקריות: 1. מקור הרוע הוא מלאכי ולא אנושי. 2. סאורון, סארומאן ושר הנאזגול הם לבנים. 3. ההוביטים הם בהחלט לא "ארים טהורים" בחזותם. 4. הרוע מנגע גם גיבורים בלונדיניים ממוצא אצילי מרוהאן וגונדור. 5. עצם הסיכוי להשמדת הטבעת תלוי בשיתוף פעולה בין גזעי, במסגרת חבורה המורכבת מבני אדם, בני לילית, הוביטים וגמדים. טולקין עצמו דחה נחרצות את ההאשמה כאילו שר הטבעות הוא גזעני. הוא טען כי בארצות אירופאיות תתאר הפנטזיה באופן טבעי את מה שמכירים תושבי הארצות הללו. טולקין עצמו הוא אירופאי, ולכן הוא יתאר את מה שהוא מכיר וייצור גם את מערב הארץ התיכונה לפי תבנית אירופית. 2. פאשיזם מבקרים שונים משווים בלא הפסק בין שר הטבעות ל"טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד ואגנר. טולקין לא חיבב את ואגנר, ובמיוחד לא אהב את דמדומי האלים. פעם אחת התפרץ ואמר כי "שתי הטבעות הן עגולות, וכאן מתחיל ונגמר הדמיון ביניהן!". תמונת המלחמה הקולוסאלית משמשת את המבקרים הרלוונטיים להוכחה, כאילו טולקין הוא בעל נטיות פשיסטיות. ומה מלבד זאת? שר הטבעות חוגג על ערכים אריסטוקרטיים ופיאודליים ותומך בשלטון אוטוריטרי, או כך לפחות הם טוענים. בפועל נעשים חלק מהמעשים החשובים בעלילה בידי דמויות עוצמתיות ממוצא אצילי כגון אראגורן, בורומיר והמלך תיאודן. אבל את הכף מכריעים דווקא "אנשים קטנים" שאינם בטוחים בעצמם כלל וכלל כגון בילבו, פרודו, סאם ואפילו גולום. ומצד שני משחקת דמות פשיסטית למראה כמו בורומיר, אוטוריטריסט שמאמין בעליונותו האריסטוקרטית, היישר לידיו של הרוע. המסר הפוליטי המשמעותי של שר הטבעות, ואין מנוס ממסקנה זו, הוא כי תאוות שלטון אריסטוקרטית מובילה להרס וחורבן. עבור גלדריאל, אלרונד וגנדאלף היה פשוט בהרבה ליטול את הטבעת על כל עוצמתה. אבל בדיוק המתנה הזאת, אותה עוצמה מוחלטת, היתה משחיתה גם אותם. לכן, בהתחשב בכך, אינני מבין כיצד ניתן להאשים את שר הטבעות בפאשיזם! בכדי להמשיך ולסתור את ההאשמה ניתן להעלות לקדמת הבמה גם את דיעותיו ה"ליברליות" של טולקין (כך פירס, 1998, עמ' 133). עדות למחשבה פוליטית מסוג זה ניתן למצוא במכתבים ואני מצטט: "דיעותי הפוליטיות נוטות יותר ויותר לאנרכיה (ואני מתכוון למובן הפילוסופי של ביטול השליטה, ולא לאנשים משופמים עם פצצות) או למונרכיה בלתי חוקתית". (קארטר 1981, עמ' 63). אף אחת מהעמדות הללו איננה פאשיסטית. 3. שוביניזם – פטרנליזם מבקרים שונים משווים בלא הפסק בין שר הטבעות ל"טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד ואגנר. טולקין לא חיבב את ואגנר, ובמיוחד לא אהב את דמדומי האלים. פעם אחת התפרץ ואמר כי "שתי הטבעות הן עגולות, וכאן מתחיל ונגמר הדמיון ביניהן!". תמונת המלחמה הקולוסאלית משמשת את המבקרים הרלוונטיים להוכחה, כאילו טולקין הוא בעל נטיות פשיסטיות. ומה מלבד זאת? שר הטבעות חוגג על ערכים אריסטוקרטיים ופיאודליים ותומך בשלטון אוטוריטרי, או כך לפחות הם טוענים. בפועל נעשים חלק מהמעשים החשובים בעלילה בידי דמויות עוצמתיות ממוצא אצילי כגון אראגורן, בורומיר והמלך תיאודן. אבל את הכף מכריעים דווקא "אנשים קטנים" שאינם בטוחים בעצמם כלל וכלל כגון בילבו, פרודו, סאם ואפילו גולום. ומצד שני משחקת דמות פשיסטית למראה כמו בורומיר, אוטוריטריסט שמאמין בעליונותו האריסטוקרטית, היישר לידיו של הרוע. המסר הפוליטי המשמעותי של שר הטבעות, ואין מנוס ממסקנה זו, הוא כי תאוות שלטון אריסטוקרטית מובילה להרס וחורבן. עבור גלדריאל, אלרונד וגנדאלף היה פשוט בהרבה ליטול את הטבעת על כל עוצמתה. אבל בדיוק המתנה הזאת, אותה עוצמה מוחלטת, היתה משחיתה גם אותם. לכן, בהתחשב בכך, אינני מבין כיצד ניתן להאשים את שר הטבעות בפאשיזם!בכדי להמשיך ולסתור את ההאשמה ניתן להעלות לקדמת הבמה גם את דיעותיו ה"ליברליות" של טולקין (כך פירס, 1998, עמ' 133). עדות למחשבה פוליטית מסוג זה ניתן למצוא במכתבים ואני מצטט: "דיעותי הפוליטיות נוטות יותר ויותר לאנרכיה (ואני מתכוון למובן הפילוסופי של ביטול השליטה, ולא לאנשים משופמים עם פצצות) או למונרכיה בלתי חוקתית". (קארטר 1981, עמ' 63). אף אחת מהעמדות הללו איננה פאשיסטית. הטענה היא כי בשר הטבעות, נעשים כל המעשים הגדולים בידי גברים. בעלי הטענות הללו מתעלמים מאיאוון שקטלה את שר הנאזגול, כי הם טוענים שהיתה רק כלי משחק בידי הנבואה, לפיה לא יוכל אף גבר ילוד אשה להורגו (באותה מידה היה יכול אנט להרוג את המלך המכשף). אכן, טענה זו מתיישבת עם המציאות. אך האם היא מצביעה על שוביניזם? ניתן להגיע למסקנה מסוג זה, רק אם מעוניינים לקרוא את שר הטבעות בדרך מסויימת מאד. לפי ראייה זו, יצר טולקין חברה הנשלטת לחלוטין בידי הגברים, ובכך שלל מהנשים כל אפשרות להשפיע על האירועים אשר נוגעים, ככלות הכל, לכל יושבי הארץ התיכונה. גם דמותה הנשית-טיפוסית של ארוון, שמסתפקת בציפייה פסיבית לשובו של אראגורן, מסייעת לתמוך בטענה זו. לא ניתן לשלול אותה לחלוטין, ואם רוצה אי-מי לקרוא כך את שר הטבעות- בבקשה. אולם לדעתי, אין להאשים את שר הטבעות כאילו הוא תומך ברעיונות פטרנליסטיים או שובינסטיים. פטרנליזם מוגדר כיחס מתנשא וסמכותי כלפי אחר, ואילו שוביניזם אינו אלא גרסה קיצונית שלו. טענתי כאן זהה לתשובותי להאשמות באוטוריטריזם ופאשיזם. ומדוע? כי היכן שמוזכר שוביניזם בשר הטבעות, ניתן לראות שהאיזכור הוא שלילי לגמרי. למשל, איאוון. היא מפירה באופן ישיר את פקודתו של תיאודן, לא להצטרף לצבא וכך ממיתה את שר הנאזגול. אם היתה מצייתת לפקודה, סביר כי היה ממית את גנדלף בשערי מיניאס-טירית. העיר היתה נופלת כמובן, וכך לא היה נלחם הצבא מעולם מול שערי מורדור. במקרה כזה, לא היתה מוסחת דעתו של סאורון, ועינו היתה בוודאי מתמקדת בטבעת. אם רוצים ללמוד לקח משר הטבעות, אזי הלקח הוא כדלקמן: הכל קשור להכל, ולאיש אין זכות לקבוע לאדם אחר מה טוב ונכון עבורו. לכן מסקנתי היא שההאשמה בשוביניזם אינה מבוססת. גם כאשר מדובר על שוביניזם של גברים כלפי נשים, מתבססת תופעה מצומצת זו (בשר הטבעות) על מעט פטרנליזם ושיפוט מוקדם. אולם תמיכה של המחבר בפטרנליזם ובשוביניזם אין כלל בנמצא. 4. אוויליות ושטחיות טענה נפוצה כנגד טולקין, כמוהו כשאר הסופרים בז'אנר הפנטזיה, גורסת כי ספריו ילדותיים ושטחיים. אותם מבקרים נוטים להגדיר את הספרים הללו כ"ספרות זבל". הם שוכחים כי האפוס של הומרוס, שירת הגיבורים של אריוסט ו"חלום ליל קיץ" לשייקספיר (המוגדרים בפי כל כספרות מופת) אינם שונים מבחינה זו. ההבדל היחיד בינם לבין ספרי טולקין היא הוותק שצברו והעובדה שהעניקו מהשראתם כבר לדורות רבים. הם שרדו במשך מאות ואלפי שנים מאחר והכילו דבר-מה, שהניע את בני האדם לטפחם ולשומרם. יתכן וכדאי להעמיד גם את ספרות הפנטזיה של ימינו במבחן הדורות, כי אין ספק שקיימות בה יצירות זולות ובלתי ראויות. אותם יצירות ירודות יעלמו בסופו של דבר, ואין כל צורך בהטחת רפש מצד האליטות הספרותיות והחינוכיות או בהעלאתם באש המדורות. ומה בעצם מפריע למבקרים? האם ניכורה של הפנטזיה מהמדע, היותה עולם נפרד ועצמאי או שמא העובדה שאין אנו לומדים ממנו משהו "מועיל"? ב"מכתבי אפי" אנחנו לומדים עד היכן יכולים לדרדר אותנו אי הסובלנות ושוביניזם אמיתי. פאוסט מלמד אותנו היטב על מוות, היבריס וכישלון אנושיים. ומה עם שר הטבעות? לכאורה הוא איננו מלמד אותנו דבר, מחוץ להזמנה, להקשיב היטב ולהיות שותפים למעשה בריאה משנית. הוא אינו מעוניין ללמד דבר, כפי שמוכיחה גם סלידתו של טולקין מאלגוריות. ובכן, האם נכונה הביקורת? האם שר הטבעות איננו רלוונטי לתקופתנו, מאחר והוא איננו מלמד אותנו דבר? אין אני סבור כך. אם לומד אדם להקשיב היטב, ובבד בבד לפתח גם את כושר היצירה והדמיון שלו עצמו, הרי זו כבר תורה החשובה מעין כמוה. יתר על כן, יש להזכיר גם את שפתו של טולקין, העשירה בביטויים ורבדים, ממנה יכול כל אחד לשאוב עומק ועושר לשוני לשפתו הוא. כעת נותרנו עם האשמה מס' 5: חוסר רלוונטיות. רלוונטיות של יצירה אומנותית, וגם של כל דבר אחר, משמעה הערכה של אותן תופעות, דבר שלא יכול להיות קשור אלא בשיפוט אישי של כל אחד ואחד. כל אדם שופט את מידת הרלוונטיות בהתאם לנסיונו ולעולמו הפנימי. כפי שרואים מבקריו של טולקין את שר הטבעות כבלתי רלוונטי, כך רואה אני את הביקורת שלהם כבלתי רלוונטית- גיבוב של שחצנות, ציניות וסנוביזם (ראה עמ' 142). ניתן לבקר אומנות, אך הביקורת באשר ליצירות, והאם הן ראויות לקריאה, יכולות ללמד את הקוראים דבר-מה ועוד, קשורה יותר מכל לטעמו האישי של המבקר. אולי שר הטבעות באמת איננו ספר מתאים לקריאה, לאותם האנשים שכל עניינם למצוא לקחים ואלגוריות (אם כי רבים, כגון קארי עצמו, יכולים לטעון כנגדי ולומר, שלקחים ואלגוריות הם דווקא בנמצא בשר הטבעות). ולבסוף, מה ניתן למצוא בשר הטבעות? לפי דעתו של קארי (וגם דעתי), בעיקר את אותו הקסם והפלא, שמסייע לנו להשקיף אחרת על המציאות היומיומית (עמ' 161). זו היא בדיוק הבריאה המשנית אליה התכוון טולקין. מלבד זאת, ולכך לא מתייחס קארי במפורש, יכול כל אדם ליהנות מהמתח העלילתי וההיסטוריה הסוחפת והכובשת של הארץ התיכונה. וולטר בנימין כתב שאגדות שמספרים אותן היטב, בלא גיבובים על גיבובים של פרשנות מדעית ופסיכולוגית, יתכנו באם הקורא מוותר על קבלה של "מסרים" הקיימים בשפע בעולם הממשי. ולסיום מילת ביקורת על ספרו של קארי. נקודת החולשה העיקרית שלו היא חוסר עקביות: למעשה, חוטא קארי פעמים רבות באותו החטא כמבקרים שהוא תוקף. גם הוא איננו יכול להתאפק ומחפש אחר אלגוריות בשר הטבעות. בסעיף של "פוסט מודרניזם בארץ התיכונה" (ע"ע 26-20), מפרש קארי את דמותו של סאורון כמגלמת המודרנה, על המיכון והקדמה שבה, ואת הטבעת כ"מגה-מכונה" שהשימוש בה ממכר (עמ' 76). אפילו אם טולקין עצמו ראה כך את המציאות, הוא לא היה מסוגל או רצה להכתיב לקורא, שמתאים את הסיפור לליבו ולנטיותיו הוא, מסרים כאלו או אחרים. כל ניסיון כזה היה פוגע אנושות בערכה של היצירה כבריאה משנית. מבקרים שונים משווים בלא הפסק בין שר הטבעות ל"טבעת הניבלונגים" מאת ריכרד ואגנר. טולקין לא חיבב את ואגנר, ובמיוחד לא אהב את דמדומי האלים. פעם אחת התפרץ ואמר כי "שתי הטבעות הן עגולות, וכאן מתחיל ונגמר הדמיון ביניהן!". תמונת המלחמה הקולוסאלית משמשת את המבקרים הרלוונטיים להוכחה, כאילו טולקין הוא בעל נטיות פשיסטיות. ומה מלבד זאת? שר הטבעות חוגג על ערכים אריסטוקרטיים ופיאודליים ותומך בשלטון אוטוריטרי, או כך לפחות הם טוענים. בפועל נעשים חלק מהמעשים החשובים בעלילה בידי דמויות עוצמתיות ממוצא אצילי כגון אראגורן, בורומיר והמלך תיאודן. אבל את הכף מכריעים דווקא "אנשים קטנים" שאינם בטוחים בעצמם כלל וכלל כגון בילבו, פרודו, סאם ואפילו גולום. ומצד שני משחקת דמות פשיסטית למראה כמו בורומיר, אוטוריטריסט שמאמין בעליונותו האריסטוקרטית, היישר לידיו של הרוע. המסר הפוליטי המשמעותי של שר הטבעות, ואין מנוס ממסקנה זו, הוא כי תאוות שלטון אריסטוקרטית מובילה להרס וחורבן. עבור גלדריאל, אלרונד וגנדאלף היה פשוט בהרבה ליטול את הטבעת על כל עוצמתה. אבל בדיוק המתנה הזאת, אותה עוצמה מוחלטת, היתה משחיתה גם אותם. לכן, בהתחשב בכך, אינני מבין כיצד ניתן להאשים את שר הטבעות בפאשיזם!בכדי להמשיך ולסתור את ההאשמה ניתן להעלות לקדמת הבמה גם את דיעותיו ה"ליברליות" של טולקין (כך פירס, 1998, עמ' 133). עדות למחשבה פוליטית מסוג זה ניתן למצוא במכתבים ואני מצטט: "דיעותי הפוליטיות נוטות יותר ויותר לאנרכיה (ואני מתכוון למובן הפילוסופי של ביטול השליטה, ולא לאנשים משופמים עם פצצות) או למונרכיה בלתי חוקתית". (קארטר 1981, עמ' 63). אף אחת מהעמדות הללו איננה פאשיסטית.הטענה היא כי בשר הטבעות, נעשים כל המעשים הגדולים בידי גברים. בעלי הטענות הללו מתעלמים מאיאוון שקטלה את שר הנאזגול, כי הם טוענים שהיתה רק כלי משחק בידי הנבואה, לפיה לא יוכל אף גבר ילוד אשה להורגו (באותה מידה היה יכול אנט להרוג את המלך המכשף). אכן, טענה זו מתיישבת עם המציאות. אך האם היא מצביעה על שוביניזם? ניתן להגיע למסקנה מסוג זה, רק אם מעוניינים לקרוא את שר הטבעות בדרך מסויימת מאד. לפי ראייה זו, יצר טולקין חברה הנשלטת לחלוטין בידי הגברים, ובכך שלל מהנשים כל אפשרות להשפיע על האירועים אשר נוגעים, ככלות הכל, לכל יושבי הארץ התיכונה. גם דמותה הנשית-טיפוסית של ארוון, שמסתפקת בציפייה פסיבית לשובו של אראגורן, מסייעת לתמוך בטענה זו. לא ניתן לשלול אותה לחלוטין, ואם רוצה אי-מי לקרוא כך את שר הטבעות- בבקשה. אולם לדעתי, אין להאשים את שר הטבעות כאילו הוא תומך ברעיונות פטרנליסטיים או שובינסטיים. פטרנליזם מוגדר כיחס מתנשא וסמכותי כלפי אחר, ואילו שוביניזם אינו אלא גרסה קיצונית שלו. טענתי כאן זהה לתשובותי להאשמות באוטוריטריזם ופאשיזם. ומדוע? כי היכן שמוזכר שוביניזם בשר הטבעות, ניתן לראות שהאיזכור הוא שלילי לגמרי. למשל, איאוון. היא מפירה באופן ישיר את פקודתו של תיאודן, לא להצטרף לצבא וכך ממיתה את שר הנאזגול. אם היתה מצייתת לפקודה, סביר כי היה ממית את גנדלף בשערי מיניאס-טירית. העיר היתה נופלת כמובן, וכך לא היה נלחם הצבא מעולם מול שערי מורדור. במקרה כזה, לא היתה מוסחת דעתו של סאורון, ועינו היתה בוודאי מתמקדת בטבעת. אם רוצים ללמוד לקח משר הטבעות, אזי הלקח הוא כדלקמן: הכל קשור להכל, ולאיש אין זכות לקבוע לאדם אחר מה טוב ונכון עבורו. לכן מסקנתי היא שההאשמה בשוביניזם אינה מבוססת. גם כאשר מדובר על שוביניזם של גברים כלפי נשים, מתבססת תופעה מצומצת זו (בשר הטבעות) על מעט פטרנליזם ושיפוט מוקדם. אולם תמיכה של המחבר בפטרנליזם ובשוביניזם אין כלל בנמצא. טענה נפוצה כנגד טולקין, כמוהו כשאר הסופרים בז'אנר הפנטזיה, גורסת כי ספריו ילדותיים ושטחיים. אותם מבקרים נוטים להגדיר את הספרים הללו כ"ספרות זבל". הם שוכחים כי האפוס של הומרוס, שירת הגיבורים של אריוסט ו"חלום ליל קיץ" לשייקספיר (המוגדרים בפי כל כספרות מופת) אינם שונים מבחינה זו. ההבדל היחיד בינם לבין ספרי טולקין היא הוותק שצברו והעובדה שהעניקו מהשראתם כבר לדורות רבים. הם שרדו במשך מאות ואלפי שנים מאחר והכילו דבר-מה, שהניע את בני האדם לטפחם ולשומרם. יתכן וכדאי להעמיד גם את ספרות הפנטזיה של ימינו במבחן הדורות, כי אין ספק שקיימות בה יצירות זולות ובלתי ראויות. אותם יצירות ירודות יעלמו בסופו של דבר, ואין כל צורך בהטחת רפש מצד האליטות הספרותיות והחינוכיות או בהעלאתם באש המדורות. ומה בעצם מפריע למבקרים? האם ניכורה של הפנטזיה מהמדע, היותה עולם נפרד ועצמאי או שמא העובדה שאין אנו לומדים ממנו משהו "מועיל"? ב"מכתבי אפי" אנחנו לומדים עד היכן יכולים לדרדר אותנו אי הסובלנות ושוביניזם אמיתי. פאוסט מלמד אותנו היטב על מוות, היבריס וכישלון אנושיים. ומה עם שר הטבעות? לכאורה הוא איננו מלמד אותנו דבר, מחוץ להזמנה, להקשיב היטב ולהיות שותפים למעשה בריאה משנית. הוא אינו מעוניין ללמד דבר, כפי שמוכיחה גם סלידתו של טולקין מאלגוריות. ובכן, האם נכונה הביקורת? האם שר הטבעות איננו רלוונטי לתקופתנו, מאחר והוא איננו מלמד אותנו דבר? אין אני סבור כך. אם לומד אדם להקשיב היטב, ובבד בבד לפתח גם את כושר היצירה והדמיון שלו עצמו, הרי זו כבר תורה החשובה מעין כמוה. יתר על כן, יש להזכיר גם את שפתו של טולקין, העשירה בביטויים ורבדים, ממנה יכול כל אחד לשאוב עומק ועושר לשוני לשפתו הוא.כעת נותרנו עם האשמה מס' 5: "חוסר רלוונטיות". רלוונטיות של יצירה אומנותית, וגם של כל דבר אחר, משמעה הערכה של אותן תופעות, דבר שלא יכול להיות קשור אלא בשיפוט אישי של כל אחד ואחד. כל אדם שופט את מידת הרלוונטיות בהתאם לנסיונו ולעולמו הפנימי. כפי שרואים מבקריו של טולקין את שר הטבעות כבלתי רלוונטי, כך רואה אני את הביקורת שלהם כבלתי רלוונטית- גיבוב של שחצנות, ציניות וסנוביזם (ראה עמ' 142). ניתן לבקר אומנות, אך הביקורת באשר ליצירות, והאם הן ראויות לקריאה, יכולות ללמד את הקוראים דבר-מה ועוד, קשורה יותר מכל לטעמו האישי של המבקר. אולי שר הטבעות באמת איננו ספר מתאים לקריאה, לאותם האנשים שכל עניינם למצוא לקחים ואלגוריות (אם כי רבים, כגון קארי עצמו, יכולים לטעון כנגדי ולומר, שלקחים ואלגוריות הם דווקא בנמצא בשר הטבעות). ולבסוף, מה ניתן למצוא בשר הטבעות? לפי דעתו של קארי (וגם דעתי), בעיקר את אותו הקסם והפלא, שמסייע לנו להשקיף אחרת על המציאות היומיומית (עמ' 161). זו היא בדיוק הבריאה המשנית אליה התכוון טולקין. מלבד זאת, ולכך לא מתייחס קארי במפורש, יכול כל אדם ליהנות מהמתח העלילתי וההיסטוריה הסוחפת והכובשת של הארץ התיכונה. וולטר בנימין כתב שאגדות שמספרים אותן היטב, בלא גיבובים על גיבובים של פרשנות מדעית ופסיכולוגית, יתכנו באם הקורא מוותר על קבלה של "מסרים" הקיימים בשפע בעולם הממשי.ולסיום מילת ביקורת על ספרו של קארי. נקודת החולשה העיקרית שלו היא חוסר עקביות: למעשה, חוטא קארי פעמים רבות באותו החטא כמבקרים שהוא תוקף. גם הוא איננו יכול להתאפק ומחפש אחר אלגוריות בשר הטבעות. בסעיף של "פוסט מודרניזם בארץ התיכונה" (ע"ע 26-20), מפרש קארי את דמותו של סאורון כמגלמת המודרנה, על המיכון והקדמה שבה, ואת הטבעת כ"מגה-מכונה" שהשימוש בה ממכר (עמ' 76). אפילו אם טולקין עצמו ראה כך את המציאות, הוא לא היה מסוגל או רצה להכתיב לקורא, שמתאים את הסיפור לליבו ולנטיותיו הוא, מסרים כאלו או אחרים. כל ניסיון כזה היה פוגע אנושות בערכה של היצירה כבריאה משנית. ביבליוגרפיה: Curry, Patrick: Defending Middle Earth. Tolkien: Myth and Modernity. New York 1997.