מאמר זה הוא גירסה מורחבת של הרצאה בכותרת זהה שהועברה בכנס 'עולמות 2005'. אני מודה לאפרת רעייתי ולחברי המחתרת הירושלמית על הסיוע והעצות שנתנו לי בעת הכנת ההרצאה וכתיבת המאמר. הציטוטים המתורגמים המופיעים בו מתייחסים לתרגום הנעמי 'ההוביט' ולתרגום לבנית ל'שר הטבעות'.
א. מבוא
תפישה טולקינאית מקובלת מאוד של 'ההוביט', גורסת כי למרות ההיבטים העמוקים שבו ומקורותיו העשירים, ספר זה, למעשה, איננו חלק מהלגנדאריום הטולקינאי, הכולל את 'שר הטבעות' והמיתולוגיה שסביבו. 'ההוביט' מוצג, לא כחלק מהמיתולוגיה, אלא כספר השואל מוטיבים ממנה ושאין לו השפעה מעשית עליה. טענות ממין זה חוזרות בניסוחים שונים, שכולם מצביעים על הפער בין 'ההוביט' ל'שר הטבעות', לעתים נטען כי האחד הוא ספר ילדים והאחר הוא ספר רציני הרבה יותר; כי אמנם הספרים חולקים דמויות משותפות וממוקמים באותו העולם אך מהבחינה "התמטית", כלומר מבחינת הנושאים הנידונים בהם, הם שונים מאוד; ולחילופין, כי הסתירות הקיימות בין הספרים מעידות על הריחוק הרב ביניהם. יש להעיר כי אף אחת מהטענות הללו אינה גורסת כי 'ההוביט' הוא ספר רע או כושל, כך שממילא אין צורך לטעון כנגד טענה כזו.
את הטענות שהועלו ניתן לסכם לטענה מרכזית אחת, והיא – כי למרות שטולקין החל לכתוב את 'שר הטבעות' כהמשך של 'ההוביט', אין מדובר למעשה בספר וספר-המשך, שכן 'שר הטבעות' ממשיך את 'הסילמריליון' יותר מכפי שהוא ממשיך את 'ההוביט', אם בכלל. ניסוח ברור של טענה זו מוצג על ידי הביוגרף של טולקין, המפרי קרפנטר: "הסיפור החל כ'ספר המשך' פשוט של ההוביט, שהמוציא לאור עודד לכותבו. אבל כעת … הטבעת היתה חשובה לו כמו הסילמרילים. למעשה, היה זה ברור כעת כי שר הטבעות הפך להמשך לסילמריליון יותר מכפי שהיה המשך להוביט".[2] מאמר זה ינסה להציג את התמונה ההפוכה. הטענה שאנסה להעלות היא, כי במובן עמוק של המילה, 'שר הטבעות' ראוי להיחשב "ספר המשך" ל'ההוביט', וכי בין שני הספרים הללו קיים מארג סבוך ומשמעותי של קשרים, מעבר למסגרת העלילתית והדמויות המשותפות גרידא. מעבר לכך, אנסה להראות כיצד תמות וערכים, הקיימים ב'ההוביט', מצאו את דרכם אל 'שר הטבעות', גם אם בלבוש שונה ומידה שונה של משקל המוענק להם.
ראשית יש להבהיר למה הכוונה ב"ספר המשך". קיימים שני מובנים טריביאליים של מושג זה, כאשר הראשון ודאי שאינו תקף לקשר בין הספרים, והשני ודאי שכן. המובן הראשון הוא של ספר המשך כפי שמתקיים למשל בסדרות ספרי ילדים או ספרי הרפתקאות, כגון סידרת ספרי חסמב"ה, השביעיה הסודית וכדומה. סדרות ספרים כאלו יכולות להכיל מספר רב של ספרים, וכל ספר בהן חוזר בצורה פחות או יותר זהה על תבנית קבועה, כמו גם על היקף ועל מסגרת סגנונית. אין צורך להסביר את חוסר הרלוונטיות שלו למקרה שלפנינו, ולכך מן הסתם התכוון טולקין כשאמר (במכתב 163): "לא הייתי מוכן לכתוב "ספר המשך", במובן של ספר ילדים נוסף". יש להעיר עם זאת כי יש הרואים בספר הילדים הנוסף שטולקין כתב, 'Farmer Giles of Ham', את המשכו של 'ההוביט', במובן זה של המשכיות.[3] אנו נחזור לעניין זה לקראת סוף המאמר. המובן השני הוא של המשך כרונולוגי – הספר הבא בסידרה מתחיל היכן שהקודם הפסיק, ולעתים קרובות אותן הדמויות, או חלק מהן, ממלאות בו תפקיד מרכזי. באופן טבעי, הדמויות בתחילת ספר ההמשך מתייחסות אל אותן הדמויות בסופו של הספר הקודם. גם במקרה הזה אין צורך בהסבר נוסף, וברור ש'שר הטבעות' ו'ההוביט' מקיימים יחס כזה. מצד שני, העובדה הזו לא מלמדת אותנו על קשרים כלשהם בין הספרים, ואין סיבה שספר ההמשך לא ינוע למחוזות שונים לחלוטין מהספר המקורי.
המובן שאני חותר אליו הוא לפיכך שונה משני המובנים הללו, ונדרשת בו רמה עמוקה הרבה יותר של המשכיות. ספר ההמשך איננו בגדר חזרה שבלונית על המתכונת של הספר הפותח, והוא נדרש להעמיק ולהרחיב אותו, אך בה בעת הוא שומר על זיקה עמוקה אל הספר הקודם, שהיא מעבר להמשכיות כרונולוגית גרידא. זיקה כזו צריכה להתבטא בראש ובראשונה בקשרים מבניים בין הספרים ובשמירה על מתכונת משותפת כלשהי (גם אם מתכונת זו מטופלת בצורה שונה לחלוטין), אך גם בתמות משותפות ובטיפול של ספר ההמשך בנושאים וברעיונות שהועלו בספר המקורי. ברור שככל שספר ההמשך שואב יותר מהמקור ומכיל התייחסויות ישירות אליו (לעתים עד כדי יצירת קווי עלילה מקבילים) מידת ההמשכיות גוברת.[4]
במסגרת זו ננסה להצביע על הקשר העמוק בין הספרים: ראשית, בדמיון המבני ביניהם וברמיזות הרבות הקיימות ב'שר הטבעות' כלפי הספר הקודם; ושנית, בשני מקרים של קווי עלילה משותפים, היוצרים גם הקבלה בין דמויות, ומועברים מן 'ההוביט' אל ספר ההמשך, על כל המטען הסמלי והערכי הקשור בהם.
ב. קשרים מבניים
הדמיון המבני בין שני הספרים מתבטא, בראש ובראשונה, בכך ששניהם מממשים את התבנית של ה"קווסט" – העלילה מתבססת על מסע של חבורה אל יעד מרוחק, הר מאיים, על מנת להשיג מטרה מסוימת, המטרה מושגת, וחלקו האחרון של הספר מתאר שלל פרידות ואת המסע הביתה, כאשר בשני המקרים ההגעה הביתה אינה עוברת בצורה חלקה. כמובן שהעובדה שבשני המקרים נקודות המוצא והחזרה זהות, מקרינה עוד יותר על ההקבלה. ניתן כמובן לטעון שתבנית הקווסט איננה ייחודית לספרים הללו, אבל עדיין אני נוטה להאמין שלו היה סופר אחר כותב ספר כדוגמת 'ההוביט', לאחר שפורסם 'שר הטבעות', הוא היה מתויג בקלות תחת הכותרת של פנטזיה נוסחתית, זו שמחקה את דגם העלילה הטולקינאי. למרבה המזל, 'ההוביט' נכתב לפני 'שר הטבעות' ושרד גורל זה. העובדה ששני הספרים מבוססים על אותו עיקרון עלילתי מובעת בגוף הטקסט, באמירתו של פרודו המנסה להצביע דווקא על ההבדל ביניהם: "בילבו יצא לבקש מטמון, יצא על מנת לחזור. ואני יוצא לאבד מטמון, ויוצא שלא על מנת לחזור, ככל שאני רואה" ('חבורת הטבעת', עמ' 75). בכך פרודו מסמן את עצמו כממשיכו של בילבו, אם כי נראה בהמשך שקיים מועמד טוב בהרבה לתואר זה.
אולם מעבר למסגרת הכללית של העלילה, בעלילת 'שר הטבעות' יש מספר משמעותי של התייחסויות לעלילת הספר הקודם, חלקן מוצהרות וחלקן סמויות יותר, ורובן ככולן משקפות נקודות זהות מבחינה מבנית. בראשית הספרים, ההקבלה נובעת מהיעד המשותף: הגעה לריוונדל, כאשר במהלך המסע לשם ב'שר הטבעות' מאוזכר המפגש עם הטרולים, נקודת הציון העיקרית במסע זה ב'ההוביט'. המעבר בהרי הערפל ממשיך את ההקבלה הישירה יחסית, שאף תואמת את כותרת הפרק המקורי מ'ההוביט' – "overhill" בקאראדרס ו"underhill" במוריה, שם (כמו ב'ההוביט') מתרחשת ההיתקלות הראשונה באורקים. גם המפגש עם גולום, העוקב אחר החבורה החל ממוריה, מתבצע במקום המקביל ל'ההוביט'. שינוי המסלול מוביל באופן טבעי גם להתרחקות בקווי העלילה, אבל עדיין קיימות מספר הקבלות בולטות – למשל, השימוש בגולום כמורה דרך, המלחמה בעכבישים (עניין שעוד נעסוק בו בהרחבה), או הופעת הנשרים בקרב מול השער השחור, שלגביהם מוזכרת במפורש ההקבלה ל'ההוביט'. אפילו טיהור הפלך ניתן להצגה בצורה כזו, כפרשה המציינת את הגעת ההוביטים לביתם, כששוב ידם של בני סקוויל-בגינס בעניין. חלק מההקבלות הללו מפורשות, וחלקן מרומזות, בחלקן אין הבדל גדול בין הקטעים המקבילים, בעוד שבאחרים (באופן הבוטה ביותר בטיהור הפלך) הקטע ב'שר הטבעות' מורחב בהרבה ביחס למקום המקביל ב'ההוביט'. הגיוון הזה הופך את עצם מלאכת מציאת ההקבלות למעניינת, והוא כמובן מביא לכך ש'שר הטבעות' איננו יכול להיתפש כחזרה סתמית על מוטיבים מ'ההוביט'.
גם אם ניתן לפתח עוד כיוון זה, על ידי מציאת הקבלות נוספות והרחבת הדיון באלו שהוצגו, בעיני אין צורך לעשות זאת. ההקבלות המבניות מביעות בעיקר את הזיקה של ספר ההמשך לקודמו, אך הן אינן מסייעות בביסוס הטענה העיקרית של מאמר זה: ש'שר הטבעות' ו'ההוביט' מקושרים זה לזה לא רק מהבחינה הטכנית, אלא שבנוסף, התמות הקיימות ב'ההוביט' זוכות להתייחסות ולהרחבה ב'שר הטבעות'. עם זאת, הקשרים המבניים הללו, ובייחוד סצינות העכבישים, ישמשו אותנו בביסוס הטענה החזקה יותר.
ג. ה"בילבו" של 'שר הטבעות'
בחיפוש אחר הקבלות משמעותיות יותר מאלו שהוצגו בסעיף הקודם, נקודת מוצא טבעית היא לנסות לאתר דמות המקבילה לדמות הגיבור בספר המקורי. גיבור כזה (במובן של protagonist, כלומר דמות ראשית) קיים ללא עוררין ב'ההוביט', ומדובר כמובן בבילבו, שגם מקנה לספר את שמו. למרות שבילבו מופיע כדמות ב'שר הטבעות', דמות זו ודאי משנית לחלוטין, ואם כי היא מתפתחת ביחס לסיום ה'ההוביט', אי אפשר לראות בהופעתה המשך אמיתי לדמותו המקורית של בילבו. הצגה זו תואמת את הדרך בה הסתיים הספר המקורי, שלמעשה לא חזתה הרפתקאות נוספות לבילבו והקשתה לעצב אותו כגיבור הספר הבא, עובדה שגם טולקין עצמו היה מודע לה (כפי שהוא מציין במכתב 31).
תשובה טבעית לשאלת "מיהו ממשיכו של בילבו" היא כמובן פרודו. לא מדובר רק על יורשו של בילבו וה"באגינס" היחיד בספר, אלא גם על נושא הטבעת, הדמות עליה מוטלת משימת ה"קווסט", ובמידה רבה הגיבור של הספר כולו.[5] ישנן ודאי נקודות דמיון נוספות בין פרודו ובילבו, למשל, העובדה ששניהם נותרים עריריים, אולם עדיין, תשובה זו היא בעייתית, משום שפרודו של 'שר הטבעות' שונה מאוד מבילבו של 'ההוביט'. הוא משכיל יותר, אמיץ יותר, ובעל תכונות מנהיגותיות הרבה יותר. גם אם פרודו עובר תהליך של התבגרות וגדילה במהלך הסיפור, הוא עדיין יוצא למסע כמנהיג חבורה ולא כנספח לה, וקשה לדמיין אותו רץ במבוכה למקום המפגש ללא מטפחת בכיסו. המפגש עם האלפים בתחילת הספר, שבו פרודו נוהג כבן בית עימם, מכיר את מנהגיהם ודובר משפטים בשפתם, מעיד בצורה המשמעותית ביותר עד כמה פרודו של תחילת 'שר הטבעות' שונה מבילבו של תחילת 'ההוביט'. גם המשך הסיפור מציג דמות שונה מאוד, ולדעתי קשה למצוא מקבילה הולמת לדמותו, בעלת המאפיינים הטראגיים, של פרודו. הקשר בין בילבו ופרודו, לפיכך, תואם את ראיית 'שר הטבעות' כהמשך "כרונולוגי" של 'ההוביט', המתחיל מנקודת הסיום של קודמו, אך מתפתח לכיוון שונה מאוד.
אפשרות נוספת היא לראות את ארבעת ההוביטים – פרודו, סאם, מרי ופיפין – כממשיכיו של בילבו, כלומר יצירת ארבע דמויות עיקריות במקום הדמות האחת במקור. ראייה זו אינה חסרת היגיון, ובהחלט ניתן למצוא רמזים הקושרים כל אחד מההוביטים אל הדמות המקורית: הרמיזה אל סצינת הנשרים, למשל, מתבצעת תוך שימוש בדמותו של פיפין, שלרגע מעמיד עצמו במקומו של בילבו. קישור מעניין במיוחד אל דמותו של מרי מתבצע דרך שתי סצינות המוות העיקריות: מותו של תיאודן אל מול מותו של תורין. בשני המקרים מדובר בסצינת גסיסה המתבצעת אל מול דמותו של ההוביט, ואת דברי תיאודן ניתן לראות כמעט כציטוט ישיר של הדברים שתורין אומר לבילבו (על מנת להבליט את הדמיון, הדברים מובאים כאן גם בשפת המקור): "היה שלום, גנב טוב, הולך אני עכשיו אל אולמי-ההמתנה, לשבת ליד אבותי, עד שיתחדש העולם." ('ההוביט', עמ' 232) אל מול "היה שלום, אדוני הולביטלה! גופי נשבר. אני נאסף אל אבותי. אך גם בחברתם הנעלה לא אבוש מעתה." ('שובו של המלך', עמ' 102).
למרות שכאמור יש לדעתי עניין בהקבלה זו, היא איננה המשמעותית ביותר, ועדיין ניתן לזהות ממשיך יחיד ומובהק לבילבו. עניין זה עולה מאמירה מפורשת של טולקין (ממכתב 93) שבדבריו "הדמות המוקפדת ביותר, היורש של בילבו מהספר הראשון, ההוביט המקורי" התייחס למלווהו של פרודו, סאם. כבר השוואת דמויותיהם של פרודו וסאם מעידה על התאמתו של סאם לתפקיד, כאשר בעוד פרודו מציג דמות מתוחכמת הרבה יותר, סאם ממשיך במידה רבה את דמות ההוביט התמים ופשוט הדרך, זה שאינו מעוניין להיות לוחם או קוסם. להמחשת ההבדל ביניהם, כדאי לבחון את הדרך השונה בה מתוארת לחימתם במוריה ('חבורת הטבעת', עמ' 335-334): פרודו מסתער על טרול בקריאת "הפלך" המזכירה את קריאותיהם של לוחמים כמו אראגורן, בורומיר או איאומר, וזוכה למחמאה "עמוקה נשיכת ההוביט! להב טוב יש לך, פרודו בן דרוגו" שמציגה אותו כלוחם הוביטי של ממש (קשה לדמיין את בילבו זוכה לכינוי "בילבו בן באנגו", למשל). תיאורו של סאם הוא שונה לחלוטין ואינו כולל את סערת הקרב המלווה את פרודו, הוא אמנם מפיל את האורק אבל מחשבותיו חוזרות לפלך ולטד סנדימן. תיאור זה מזכיר מאוד את תגובתו של בילבו לשיריון המיתריל, בבחינת "מה היו חושבים עלי בבית אם היו רואים אותי".
ניתן להצביע על מספר נקודות דמיון בין סאם ובילבו (ובשונה משאר ההוביטים). ראשית, סאם הוא היחיד מבין ארבעת ההוביטים שלא מצטרף לחבורה מיוזמתו, לא בשלב הראשון של המסע, ולא ביציאה מריוונדל. בחירתו על ידי גאנדאלף כמי שיתלווה לפרודו, ודאי שקל להקבילה לבחירת בילבו על ידי אותו הקוסם כבן הלוויה לגמדים. שנית (ובניגוד לפרודו למשל), סאם הוא במידה רבה סרח עודף בחבורה, לפחות בתחילת הדרך, באופן דומה לדרך בה בילבו נספח אל חבורת הגמדים. למרות שסאם הוא בן לוויה פעלתן יותר מבילבו, עדיין קשה להצביע על תרומה משמעותית שלו למסע, עד לפרקי הכניסה למורדור. באיתיליה, למשל, הוא מבצע מספר שגיאות גסות שעשויות היו להיות הרות אסון: הצתת האש, חשיפת הטבעת בשיחה עם פאראמיר, וההתפרצות על גולום, שלפי טולקין עצמו (במכתב 246) מנעה את אפשרות חזרתו בתשובה. אי ההבנה של סאם ובילבו את עוצמת המסע העומדת לפניהם מתבטאת בכך ששניהם שוגים באופן דומה ומדמים את הרי הערפל ליעד הסופי של המסע. בילבו ('ההוביט', עמ' 44) שואל, בהגעתם לריוונדל, האם ההר המתנשא לפניהם, שגדול כמוהו לא ראה מעולם, הוא הוא ה"הר"; וסאם ('חבורת הטבעת', עמ' 296) מקווה שהר-אודם הוא הר האבדון, עד שהסברו של גימלי, בשפת הגמדים שוברת השיניים, מנפץ אשליה זו.
נקודת דמיון שלישית, ומסוג שונה, היא האהבה שבילבו וסאם רוחשים אל האלפים. אהבתו של סאם אל האלפים כמעט שאינה דורשת הצדקה, והיא מתבטאת לאורך כל הספר, החל מבקשתו מפרודו לצאת איתו לפוגשם, המשך באווירת הקסם השורה עליו בפגישה הראשונה עימם, ברצונו לראות מעשי קסם אלפיים בלוריין, ובהערצה שהוא מביע אל הגבירה גאלאדריאל בהמשך המסע. תכונה זו של בילבו אולי סמויה יותר, אך גם היא באה לידי ביטוי במספר מקומות בספר (החל מהאמירה, בעמ' 47, כי בילבו אהב אלפים, אך גם פחד מהם במקצת) ובאופן הבולט ביותר בהענקת ענק הכסף והפנינים למלך האלפים, ובכך שבילבו בוחר להתמקם לידם בקרב חמשת הצבאות, מתוך מטרה להגן על מלך האלפים אם יידרש (עמ' 230).
מעבר לנקודות הללו, נקודת הדמיון המובהקת ביותר היא בסופם של הספרים: שניהם מסתיימים במשפט קצרצר של בילבו ושל סאם (בהתאמה), ובסיטואציה דומה מאוד. בילבו המגיש את התה ומברך על היותו רק יצור קטן בעולם הגדול, כמוהו כסאם שלאחר כל עלילות הגבורה חוזר לביתו ולמשפחתו ואל אווירת הפלך הצנועה. סיום זה הוא ביטוי לא רק להקבלה בין הדמויות, אלא הוא מהווה גם סגירת מעגל, לאחר כל עלילות הגבורה והעצב, הטבעות, המפלצות, הנאזגול ושר האופל, חוזר טולקין בסוף 'שר הטבעות', אל מעון באג ואל אותה המאורה באדמה בה שוכן הוביט.
נקודות הדמיון הללו אינן בגדר קשרים מקריים או סתמיים, אלא הן ביטוי לקשר העמוק בין הדמויות ובין התפקידים שהן ממלאות בעלילת כל אחד מהספרים. בדמותו של בילבו מגולמות שתי תמות עיקריות, המהוות את עיקרו של 'ההוביט' – סיפור ההתבגרות של ההוביט התמים, היוצא להרפתקה בלי שידע מימינו ומשמאלו, ושמגלה את גדולתו תוך כדי המסע; והמפגש בין הדמות הלא-מיתית, המונעת במידה רבה על ידי עולם הערכים המוכר לנו, עם העולם המיתי הקסום. שתי תמות אלו מתקיימות במובהק גם אצל סאם, ונקודות הדמיון שצוינו תואמות אותן לחלוטין – החל מהיציאה המהוססת למסע, תהליך ההתבגרות במהלכו, והחיבה לאלפים כביטוי לכמיהה והסקרנות לעולם הקסם. לא במקרה סאם הוא הדמות האנושית ביותר ב'שר הטבעות', וגם אחת הדמויות האהובות ביותר על הקוראים. גם אם סאם הוא דמות משנית ב'שר הטבעות', רבים רואים אותו כ"גיבור" של הספר, וראייה זו מתחזקת במידה רבה עקב תפקידו החל מהכניסה למורדור, שם לא רק שחשיבותו של סאם מתגלה, אלא שגם הסיפור כולו מסופר דרך נקודת מבטו, ולא זו של פרודו. זהו השלב המקביל לגדילתו של בילבו, שהחל מיעראופל מתפקד למעשה כמנהיג החבורה המקבל את מרבית ההחלטות.
את הקשרים שהוצגו עד כה ניתן לתאר כנקודות דמיון הנובעות מטיפול בתמות משותפות, בייחוד סביב "סיפור ההתבגרות", שמציג סוג עלילה נפוץ למדי. עם זאת, קיימים שני אירועים המעידים על מידת ההקבלה בין סאם ובין בילבו, וכתוצאה מכך על הקשר העמוק בין הספרים עצמם: הקרבות בעכבישים והעמידה מול גולום. כפי שכבר ציינתי, קל למצוא מקבילה ב'ההוביט' לסצינה של שילוב – מלחמתו של בילבו בעכבישים. אולם במבט ראשון הקבלה זו עשויה להיראות שטחית לחלוטין. שילוב היא דמות מיתולוגית, צאצאית של אונגוליינט, והקרב מולה הוא כבד ומדכא, בעוד העכבישים בהם נלחם בילבו הם דמויות מגוחכות למחצה, והקרב כולו מתובל באווירת ספר הילדים של 'ההוביט'. אולם אם מביטים בסצינות הללו מנקודת המבט של ההקבלה בילבו-סאם, עומק ההקבלה ביניהן מתגלה באופן מיוחד. שתי הסצינות מבטאות את השלב העיקרי בתהליך ההתבגרות של הגיבור, השלב בו הוא אינו תלוי יותר באחרים ומגלה לראשונה את הכוחות החבויים בו. הן סאם והן בילבו נותרים לבדם, כאשר חבריהם למסע שבויים, ועליהם לא רק לחלצם אלא גם להחליט בעצמם כיצד לפעול. מוטיב נוסף וחשוב בהקבלה ממלאת כמובן החרב, "עוקץ", שהן בילבו והן סאם חונכים את השימוש בה (את האורק במוריה סאם הרג בחרב אחרת). ההקבלה הופכת למפורשת בפיסקאות הסיום של הסצינות:
"המשיכו! המשיכו!" צעק, "אני אבצע את העקיצות והדקירות!"
ואמנם כך היה. הוא טס קדימה ואחורה, חתך את חוטי העכבישים, קרע לגזרים את רגליהם, ודקר בגופיהם השמנים כשהתקרבו יותר מדי. העכבישים התנפחו מרוב כעס, ירקו והתיזו קצף, ושרקו קללות איומות; אבל פחד-מוות נפל עליהם מפני 'עוקץ', והם לא ההינו להתקרב אליו, בראותם שחזר לשדה המערכה. וכך, חרף כל קללותיהם, החל טרפם להתרחק לאט לאט בהתמדה. זה היה דבר נורא, ונדמה היה שנמשך שעות. אולם לבסוף, כשהרגיש בילבו שלא יוכל עוד להרים את ידו למכה נוספת, ויתרו העכבישים פתאום, ולא רדפו עוד אחריהם, אלא שבו בפחי נפש למושבתם האפלה.
('ההוביט', עמ' 137)
"בואי, בואי, בת הטומאה!" שאג, "את פגעת באדוני, בהמה גסה, ואת תשלמי על כך. אנו נמשיך בדרכנו; אך תחילה נבוא חשבון איתך. גשי נא, טעמי זאת שוב!"
וכאילו ליבתה רוחו הנועזת את מלוא עוצמתה, נתלקחה הצלוחית פתאום והיתה בידו כלפיד לבן. כזוהר כוכב הנופל מן הרקיע כן צרב אורה את החשיכה, והאור כבד מנשוא. מעולם לא צלפה בשילוב צליפת אימה כזו מן המרום. קרני האור חדרו לראשה הפצוע ויקדו בו, ומעין אל עין עבר האור המדביק. היא נרתעה לאחור, רגליה הקדמיות מכות באוויר, מסונוורות מן הברק, מוכת-ייאוש. היא הפכה את ראשה הפגוע, ניסוטה לצד והתחילה גוררת טלפיה אל פתח המאורה בחומת הסלע שמאחוריה.
סאם בא בעקבותיה, מתנודד היה כשיכור, אך הוסיף להתקדם. ולבסוף נכנעה שילוב, נצטמקה ונסה מפניו. עד שהשיגה את לוע מאורתה וכיווצה גופה להידחק פנימה, בהניחה אחריה שובל של סחי צהבהב-ירקרק, הספיק סאם להלום מהלומה אחרונה ברגליה הנגררות. אחר צנח ונפל.
('שני המגדלים', עמ' 313-312)
קיימים מספר מוטיבים המשותפים בין התיאורים – תיאור אפיסת הכוחות של ההוביט בסיום הקרב; ההימנעות מתיאור הקרב כניצחון, אלא כנסיגה איטית של הצד שמנגד; תיאור העכבישים כבריות יורקות קצף או נוטפות סחי; והתיאור הדומה של הפגיעה בעכבישים, תוך איזכור הפגיעה ברגליהם. כל הנקודות הללו משרתות את הצגת הקרב, לא כקרב הירואי המסתיים בניצחון מרשים, כדוגמת עמידתו של בארד מול סמוג, או של טורין מול גלאורונג, אלא בדיוק את עמידת הגיבור הלא-הירואי, העומד אמנם ברגע המבחן שלו, אך עושה זאת בכוחותיו האחרונים ומבלי להביס את אויבו.
העמידה מול גולום מציגה הקבלה חשובה אפילו יותר, משום שהיא אינה קשורה דווקא לסיפור ההתבגרות, אלא לרבדים עמוקים יותר של היצירה הטולקינאית. אירועים אלו מדגישים את הפן האנושי בדמותם של ההוביטים ואת העמידה על מידת הרחמים, מהסוגיות החשובות ביותר ב'שר הטבעות':
נשימתו של בילבו כמעט נעצרה, וגם הוא נעשה דרוך. מצבו היה נואש. היה עליו להימלט בכל מחיר מהחשיכה הנוראה הזאת, כל עוד נותר בו כח. עליו להילחם. עליו לדקור את היצור המתועב, לנקר את עיניו, להרוג אותו. לא, זה לא יהיה קרב הוגן. הוא היה עכשיו רואה-ואינו-נראה. לגולום לא היתה חרב. ובעצם עדיין לא איים להורגו, או ניסה להורגו. והוא היה מסכן, גלמוד, אבוד. פתאום התמלא ליבו של בילבו הבנה, מין רחמנות מהולה באימה: על הימים הארוכים והשוממים ללא קרן אור או תקווה לשינוי, האבן הקשה, הדגים הקרים, ההתגנבות והלחישות.
(ההוביט, עמ' 77)
ידו של סאם נתהססה. דמיו רתחו בו בזוכרו את הרעות שעולל. אכן, יש הצדקה להרוג את היצור הזה, הבוגד והרצחני; כך יאה לו וכך נאה לו, וזה גם צוו הבטיחות. אך בעומק לבו היה דבר-מה שעיכב אותו מלעשות כן. הוא לא יכול לפגוע באותו יצור בעוד הוא מתפלש לרגליו, עלוב, מסכן וחלכה. כיוון שהוא עצמו נשא את הטבעת, ולו לשעה קצרה, מסוגל היה לשער במעומעם את ייסוריו של גולום: יסורי גוף ונפש מחמת השיעבוד לטבעת, באין פדות ובאין מנוח.
('שובו של המלך', עמ' 197)
בסצינות אלו, בילבו וסאם עומדים מול מבחן זהה. הם לבדם, מול יצור שהם יודעים שעשוי להורגם (ושהביע כוונות כאלה בעבר), ויש להם את היכולת הפיזית (גם כאן, "עוקץ" מהווה חוליה מקשרת) לבצע זאת. בניגוד לפרודו, שבסיטואציה דומה יכל לגייס את שיחתו עם גאנדאלף (עד כדי כך שלסאם נראה שפרודו מדבר עם אדם זר) הם יכולים לסמוך רק על יכולת שיפוטם. תיאור הסצינות בשני המקרים הוא כמעט זהה – בשתיהן מובעים בתחילה הרגשות ה"רציונליים" של ההוביטים, מהם נובע כי הרג גולום הוא מעשה נכון ואולי אף נחוץ, אך רגשות אלו מומרים ברגש הרחמים ובצידוקים לאי-ההרג, ובסופם של הדברים אף מתוארת ההזדהות שחש ההוביט עם מי שמאיים להורגו. יש להדגיש, כמובן, כי בתיאור זה של 'ההוביט' איננו מתייחסים למהדורה הראשונה של הספר, אלא למהדורה השנייה, ששוכתבה על ידי טולקין על מנת שתתאים למתרחש ב'שר הטבעות'. יותר מכך, הן שיכתובו של הפרק 'חידות באפילה' והן כתיבת הסצינה בהר האבדון נעשו בערך באותן השנים (סביב שנת 1947) כך שניתן להניח שסצינת הר האבדון עמדה לנגד עיניו של טולקין בעת שכתוב 'ההוביט'.
יש להעיר, עם זאת, כי סאם איננו העתקו של בילבו, הוא לא רק מקביל לו, אלא גם ממשיך אותו בהתאם להתרחבות הכללית של הספר. לא רק שהמשימות העומדות בפניו קשות יותר (ובכל זאת, מורדור גרועה מיעראופל, ומבחן הטבעת קשה ממבחן הדרקון), ולא רק שלסאם יש יכולת אחת לפחות שלבילבו אין (פשיטת עורם של ארנבים, אם זה לא היה ברור), אלא שניתן לראות, לדעתי, את דמותו של סאם כבוגרת יותר מהמקבילה הבילבואית. דוגמה אחת לדילמה משותפת העומדת בפני הדמויות תבהיר זאת – כשבילבו ('ההוביט', עמ' 183-184) עומד מול שאלתו של סמוג, כיצד יחזור לביתו, הוא מובא במבוכה רבה, ולמעשה זו הפעם היחידה בה עולים אצלו ספקות של ממש לגביו המסע. כשהשאלה עולה אצל סאם ('שובו של המלך', עמ' 187-188), הוא מפנים את העובדה שאין בעצם דרך חזרה, אבל הדבר לא מפחית כהוא זה את נחישותו להמשיך. מבחינה זו, סאם עובר בהצלחה מבחן שבילבו כמעט נכשל בו.
ההקבלה בין בילבו וסאם מהווה לדעתי את ההמחשה החשובה ביותר ליחס בין הספרים. ראשית, היא מעידה על הקשר העמוק ביניהם, ועל הצורך של טולקין לספק ממשיך לגיבור הספר המקורי. בנוסף, היא מעידה על שהתמות העיקריות של 'ההוביט', כפי שהן באות לידי ביטוי בעיצוב דמות הגיבור שלו, אינן נעלמות מ'שר הטבעות'. עם זאת, גיבור הספר הראשון אינו מוצא לו ממשיך בדמות ראשית נוספת, אלא בדמות משנית, ועם כל חשיבותו של סאם, הוא ודאי משני לדמויות העיקריות ב'שר הטבעות' – פרודו, אראגורן וגאנדאלף. בכך מביע טולקין את העובדה כי לא רק הרחבת המימדים והרצנת הטון מאפיינת את היחס בין הספרים, אלא גם מידת הדגש – התמות העיקריות ב'ההוביט' זוכות אמנם להמשכיות, אך כנושא משני יחסית.
ד. בארד ואראגורן
בהתחשב ביחס הקיים בין בילבו ובין סאם, ניתן לתהות האם קיים המצב המשלים: נושאים ב'ההוביט' הזוכים לטיפול משני, המקבלים מעמד משמעותי ומרכזי ב'שר הטבעות'. הדוגמה המובהקת לכך, בעיני, היא היחס בין דמותו של בארד ובין דמותו של אראגורן. כמו במקרה של בילבו וסאם, ההקבלות בין שתי הדמויות הללו הן עמוקות, ומייצגות משמעות דומה מבחינת תפקידן בסיפור. הן בארד והן אראגורן הם נצר לשושלת עתיקה שחרבה, ושניהם עתידים לקומם אותה מחדש בסוף הסיפור. שתי הדמויות הללו מהוות את דמות ה"גיבור" (הפעם לא במובן של protagonist אלא של hero), ומזוהות עם כלי נשק ייחודי – החץ השחור אצל בארד, נארסיל אצל אראגורן. בנוסף, שתי הדמויות מגיעות לעימות עם השליט הקיים, שאינו מכיר בזכותם ובסמכותם ומערים קשיים עליהם. קיימים כמובן הבדלים בין שר העיר ובין דנתור, אבל התמודדותם של אראגורן ובארד עימם היא דומה מאוד (אם כי אראגורן אינו מגיע לעימות ישיר).
מאפיין נוסף ומשמעותי הוא בכך שלמרות ייחוסם העתיק, הקורא אינו מזהה אותם בתחילה כדמויות גיבורים, להיפך, ההצגה הראשונית, הן של בארד והן של אראגורן, היא כשל דמויות מסתוריות ואפלוליות, ולבטח לא כדמויות רמות מעלה. אראגורן ('חבורת הטבעת', עמ' 165) מוצג כדמות תמוהה היושבת בפונדק של ברי, לא בדיוק משכנם של מלכים, ומתואר בזילזול על ידי בארלימן. הטיפול בבארד הוא אפילו בוטה יותר, הוא מתואר בתחילה ('ההוביט', עמ' 199-201) כאיש "בעל הקול הקודר", ושמו מאוזכר כמעט כבדרך אגב. אף הוא, בדומה לתיאורו של בארלימן את אראגורן, לא מוצג באור אוהד במיוחד על ידי חבריו, גם אם הם "ידעו את ערכו ואת אומץ-ליבו".
כאמור, ההקבלות הללו משרתות אמירה רחבה יותר: אראגורן ובארד משרתים את הרובד המיתי של הספרים, כגיבורי "סיפור אגדה" אמיתיים. סיפורם הוא הסיפור של הגיבור המיתי, בעל השושלת המפוארת שקרנה ירדה, המגיע לעולם שבו האגדות דועכות ומחיה אותן מחדש. אם ב'ההוביט' הדגש הוא על בילבו, האנושי יותר, הרי שב'שר הטבעות' אראגורן ושיבתו זוכים למעמד המרכזי. עדיין, זו עוד ראיה לקיומן של תמות המשותפות בין הספרים, גם אם במעמד שונה.
יש להעיר כי בניגוד למקרה בילבו-סאם, שלגביו קיימת אמירה מפורשת של טולקין, לא ברור באיזו מידה הקשר בין בארד ובין אראגורן הוא מכוון, מה גם שמעמדם בסיפור שונה לחלוטין. ייתכן בהחלט שמדובר על דמויות שעוצבו בנפרד, ללא כוונה להצביע על קשר בין הספרים. עם זאת, השאלה איננה משמעותית בעיני. חשיבותה של ההקבלה מתבטאת בכך שהיא מצביעה על הקשר העמוק בין הספרים ועל היחס ביניהם. מבחינה זו, היא פועלת בצורה הפוכה לכיוון שהצגתי בראשית הדברים – לאו דווקא הקבלה טכנית, המעידה על קשר פורמלי בין הספרים, אלא הקבלה תכנית, המציגה את התמות המשותפות ואת המעמד השונה המוענק להם. כמובן, שילוב ההקבלות יחדיו הוא זה המעניק את תחושת ההמשכיות החזקה הקיימת, לדעתי, בין הספרים, ושביטויה הוא גם פורמלי וגם תמטי.
ה. סיכום
מילות הסיכום הראשונות צריכות להתייחס אל 'ההוביט'. לדעתי, ההשקפה שביטאתי כאן מובילה למסקנה, כי לא יהיה זה נכון לראות את 'ההוביט' כישות נפרדת מ'שר הטבעות' והמיתולוגיה שסביבו. הקשרים שבין הספרים מעידים בראש ובראשונה על הרלוונטיות העמוקה של 'ההוביט' להמשך הדרך, שאינה מתמצה רק בנקודת הפתיחה של הספרים. יותר מכך, אילו אכן היו היצורים ב'ההוביט' כה שונים מכוונותיו המאוחרות של טולקין, קשה לי לראות מדוע הוא בחר לאזכרם בצורה בוטה כל כך בספר ההמשך. אם אמנם הנשרים של 'ההוביט' אינם הנשרים עליהם חשב טולקין בלגנדאריום, שלוחיו של הואלא מנווה, מדוע טרח לכלול אזכור כל כך ברור אליהם בקרב מול השער השחור, תוך ציון מפורש של המקור ב'ההוביט'? ואם העכבישים של 'ההוביט' הן בריות מגוחכות ותו לא, רחוקים לחלוטין מהדמויות המיתולוגיות של אונגוליינט ושילוב, מדוע דווקא בקרב מול שילוב מוצא טולקין את הדרך לבטא את ההקבלה העמוקה בין בילבו וסאם? ההקבלות הללו, ורבות אחרות, מעידות על כך של'ההוביט' יש זיקה עמוקה ל'שר הטבעות', ויחד עימה, למיתולוגיה הטולקינאית כולה. גם אם ל'ההוביט', במקורו, היו קשרים רופפים במקצת למיתולוגיה, שהתבטאו בהתייחסות לדמויות, מקומות או אירועים, הרי ש'שר הטבעות' והזיקה העמוקה שלו ל'ההוביט' הופכים קשרים אלו לשלשלאות של ברזל. הזיקה בין שני הספרים מתבטאת לא רק בעיצובו של 'שר הטבעות', אלא גם בעיצובו של 'ההוביט' כפי שאנו מכירים אותו היום, שכן פרק החידות שוכתב לא רק כדי שיתאים עלילתית לעלילת 'שר הטבעות', אלא (כפי שראינו) בצורה המעמיקה עוד יותר את הזיקה בין הספרים.
ראייה זו של 'ההוביט', כחלק אינטגרלי של הלגנדאריום הטולקינאי, אין בה כדי לטעון שאין סתירות בינו ובין הלגנדאריום בכלל ו'שר הטבעות' בפרט, וודאי שסתירות כאלו קיימות. טענתי היא כי את הסתירות וההבדלים אין לנמק בנתק שטולקין יצר בין הספרים, אלא באופי השונה ביניהם (ספר ילדים מול "סיפור פיות" בוגר) ובהבדלי הזמנים שביניהם, שגם משקפים הבדלים בהתפתחות המיתולוגיה כולה. במלים אחרות, אין לי כוונה לטעון שניתן להיעזר ב'ההוביט' כדי לענות על שאלות נוסח "בני כמה דרקונים" או "האם האלפים בלונדינים", שכן 'ההוביט', ודאי שאינו מקור אמין לתשובות כאלו. עם זאת, לא ניתן לטעון כי שיוכו של 'ההוביט' ללגנדאריום הוא חסר עניין. 'ההוביט', למיטב ידיעתי, מציג את הטקסט הראשוני ביותר של טולקין לגבי העידן השלישי, ובכך ניתן לראות בו את הגורם המכונן של ההיסטוריה והגיאוגרפיה של עידן זה, גם אם זו, כמובן, פותחה ושונתה רבות בהמשך. מבחינה זו, היחס של 'ההוביט' לההיסטוריה של העידן השלישי ניתנת להקבלה ליחס שבין ה'Book of lost tales' ובין 'הסילמריליון' – גירסה ראשונית, גם אם שונה באופיה ובתוכנה, של ההיסטוריה המאוחרת יותר.
גם אם המסקנות ה"תכליתיות" יותר של מאמר זה מתייחסות אל 'ההוביט', מסקנות חשובות לא פחות נוגעות לספר ההמשך. טולקין, על פי דבריו עצמו, לא תיכנן, כשכתב את 'ההוביט', לכתוב ספר המשך, כך שהזיקה בין הספרים מקורה באופיו ובתוכנו של 'שר הטבעות', לא של הספר המקורי. יותר מכך, למידת הזיקה בין הספרים יש בה כדי להאיר פנים ב'שר הטבעות', לא פחות מלמידה של מקורות אחרים, כמו למשל המיתולוגיה הנורדית. בייחוד הדבר מתבטא בהבנת דמותו של סאם, שההקבלה לבילבו מעידה לא רק על אופייו, אלא גם על חשיבות המימד האנושי ב'שר הטבעות', מימד שעשוי להתעמעם בין שלל הקרבות והיצורים. עם זאת, הדרך שבה מתבצעות ההקבלות ל'ההוביט', מעידה עד כמה ההתפתחות בין הספרים היא משמעותית, כאשר דמויות ראשיות הופכות למשניות ולהיפך, רגעים קומיים מוצגים באופן רציני הרבה יותר, ואירועים חולפים, כדוגמת טיהור הפלך, מקבלים משמעות גדולה הרבה יותר בהתייחסות החוזרת אליהם. בכך, טולקין מעצב מן הסתם את ספר ההמשך המושלם, שאינו בגדר הגשה חוזרת של אותה המנה, אלא שימוש במרכיבים דומים כדי ליצור ארוחה שונה לחלוטין.
נסיים מאמר זה בציטוט של טולקין עצמו, שמביע את תחושותיו המפורשות בנושא. הזיקה לכאורה הקיימת בין 'Farmer Giles of Ham' ובין 'ההוביט' כבר צוינה בראשית המאמר, ובנוגע לספר זה כתב טולקין בשנת 1947: " קשה לראות בו ממשיך ראוי של 'ההוביט', אבל החיים בקושי נותנים לי זמן כלשהו לעבוד על ספר ההמשך האמיתי".[6] אין לנו, הקוראים, אלא לשמוח על שהחיים איפשרו לטולקין, בסופו של דבר, להשלים את כתיבת ספר ההמשך האמיתי, המשך ש'ההוביט' כה ראוי לו.
[2] Carpenter, Humphrey. Tolkien, A Biography. 191-192. טענה דומה מועלית, על ידי רן בר-זיק, בסידרת המאמרים שלו על 'ההוביט' (הנמצאת באתר ההוביט, http://www.hobbit.co.il/), שבמידה רבה היתה הגורם המאיץ מאחורי כתיבת מאמר זה.
[3] הצעה כזו מועלית במאמרה של אילנה בוגוד, 'ספרי הילדים של טולקין', המופיע אף הוא באתר זה.
[4] דוגמה מובהקת להמשכיות כזו ניתן לראות בספרי 'הארי פוטר', שם ההקבלה בין הספרים מתבטאת, בראש ובראשונה, בקשרים המבניים הנובעים מביסוס כל אחד הספרים על אירועים המתרחשים בשנת לימודים בודדה. למרות זאת, כל ספר הוא מורחב ומפותח ביחס לקודמו, באופן התואם את תהליך ההתבגרות של הגיבור.
[5] הקישור הבא – http://tolkiensarda.se/new/alster/empirical.pdf- מדגים השוואה כזו בין בילבו ובין פרודו כגיבורי הקווסט.
[6] הטקסט במקור הוא: "It [Farmer Giles] is hardly a worthy successor to 'The Hobbit', but on the real sequel life hardly allows me any time to work". הדברים לקוחים ממכתב שלא פורסם, ומצוטטים על ידי כריסטופר טולקין בכרך התשיעי של כתבי ההיסטוריה של הארץ התיכונה (Sauron Defeated).
