על טיריון ובילבו – שר הטבעות ושיר של אש ושל קרח

מתוך הרצאה שנישאה במיתופיה 2012 "למה התכוון המשורר?" הוא המשפט הנאלח ביותר שאני מכיר ואחד המשומשים ביותר בתחום הספרות. כולנו היינו בשיעורי ספרות משמימים בתיכון, בו המורה טוענת שהחולצה של הגיבור צהובה כי הסופר היה עצוב באותו יום כי היתה לו עצירות. אחת הרעות החולות של הספרות היא לנסות ולנחש "למה התכוון המשורר?". מיודענו, ג'.ר.ר טולקין, כתב על כך יפה בשני מאמרים – הראשון הוא 'על סיפורי פיות' שיש תרגום שלו בעברית וטען שעדיף להנות מהמרק ולא לנסות לפענח מאילו עצמות בישלו אותו. השני – לא תורגם לעברית אך הוא מאד מאד כדאי לקריאה ובפועל הוא אחד מהמאמרים האקדמיים המפורסמים של טולקין – הוא 'ביוולף, המפלצות והמבקרים'. למי שלא מכיר, ביוולף היא פואמה אנגלית מהמאה ה-11 שהשפיעה רבות על טולקין. יש לה לא מעט תרגומים ברשת – זכויות היוצרים כמובן כבר פגו ממזמן. אבל אם אתם רוצים תרגום מומלץ – אני ממליץ מאד על התרגום של שיימוס היני, משורר זוכה פרס נובל שתרגם בשנת 2002 את בייוולף מחדש בצורה מדהימה והספר הגיע לצמרת רבי המכר של הניו יורק טיימס באותה השנה. לסרט עם אנג'לינה ג'ולי, אגב, אין קשר למקור. ובחזרה לטולקין. טולקין, שכאמור היה פרופסור לספרות אנגלית ועסק במחקר ספרותי, התעניין מאד ביצירה הזו וכתב מאמר פורץ דרך בנושא. טולקין הציע במאמר הזה דרך ניתוח חדשה ומהממת לניתוח היצירה המפורסמת – פשוט לקרוא את הסיפור ולהנות ממנו. במאמר טולקין מציין שהמחבר של ביוולף הוא כמו מישהו שהקים מגדל מהריסות ואילו המבקרים הספרותיים השונים מפילים את המגדל, מחטטים בהריסות ומלינים על אותו בונה קדום. אבל האיש שבנה את המגדל היה יכול לראות מהגג שלו את הים – בכך טולקין התכוון לומר שמה שחשוב הוא היצירה עצמה.לא לחטט בפופיק של היוצר ומקורותיו אלא להסתכל יותר על היצירה. לפיכך, אם המורה שלכם בתיכון היתה מכירה את טולקין ושואלת "למה התכוון המשורר?" סביר להניח שטולקין היה קם מקברו והורג אותה. אבל למרבה מזלה של המורה התיאורטית שלנו, טולקין כרגע מתהפך בקברו בגלל ההחלטה של ג'קסון ליצור שלושה סרטים להוביט ואין לו פנאי להפוך לזומבי רצחני, גם אם הוא היה מאד רוצה. כאשר אני בא ומנתח את טולקין, אני צריך להזהר מליפול למלכודת "למה התכוון המשורר". היצירות של טולקין ברובן הן יצירות מורכבות, השייכות לזרם יצירה מורכב.שר הטבעות נכתב לאורך 18 שנים, הלגנדריום נכתב לאורך כמעט ארבעים שנה. בנוסף לכך, טולקין גם הוא היה אדם מורכב עם נסיבות חיים מורכבות. כאשר אני מנסה לנתח אותו, אני צריך נורא להזהר שלא להכנס לניתוח פסיכולוגי בשקל ואפילו לא בדולר או במאה דולר. יש הרבה תשובות לשאלה "למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים?" וגם אם אתה קוף, לאו דווקא יש תשובה אחת לשאלה למה לקחתי את הבננה. כאשר אני מציין בהרצאה הזו "טולקין חשב", "טולקין רצה" או "המניע של טולקין" כדאי שתזכרו שהמניע שאני מדבר עליו הוא מניע אחד מתוך מגוון של מניעים והרצון שאני מדבר עליו הוא מתוך מגוון עצום של רצונות, חלקם סותרים. אני לא פסיכולוג וגם פסיכולוג לא יכול להתיימר לנתח אדם שנפטר לפני כמעט 40 שנים. אבל אני כן חוקר את יצירותיו של טולקין מזה מספר שנים, קראתי את הלגנדריום, קראתי עשרות ספרי מחקר ואני יכול להצביע על כמה דברים מעניינים – אבל עדיין, תקחו את מה שאני אומר עם קורטוב מלח ותזכרו שמה שאני מציין זה רק חלק קטן ממכלול שלם של האיש ויצירתו. ההוביט הוא אחד מספרי הילדים האהובים ביותר שיש. הבעיה העיקרית שלו היא שר הטבעות שפשוט שם אותו בצל ענק. יותר מדי זמן התייחסנו אל ההוביט כקדימון מביך למדי לשר הטבעות. והאמת היא שבמקריאה ראשונה ואפילו שניה זה מביך להסתכל על בני הלילית הרוקדים והשרים ובילבו הליצן לעומת הסחרור המדהים של שר הטבעות. אבל בקריאה רביעית ואולי גם חמישית ההוביט מסתמן כספר מתוחכם ואינטליגנטי להפליא. אני לא מדבר על השימוש בשפה, ברעיונות ובמוטיבים שונים אלא גם כספר שנותן לנו הרבה מעבר – כמה מעבר? אני אפרט בהמשך אחד מהדברים שטולקין נמשך אליהם היה החיבור בין המודרני לפנטסטי. כמה מכם קראו ספרי פנטסיה? רבים. כמה מכם דמיינו את עצמם בתוך ספרי הפנטסיה האלו? כלוחם גיבור שעורף לדרקון את הראש ונותן לנסיכה בראש? אולי כמלכה אצילה שמניעה צבאות וממלכות שלמות? גם טולקין, מגיל צעיר יחסית, גילה תשוקה עזה "להכנס" אל תוך היצירות שלו. איפה רואים את זה? קודם כל בסיפור האוטוביוגרפי למחצה – 'עלה של קטנוני' שיצא לאחרונה במסגרת התרגום מחדש של 'סיפורים מממלכת הסכנה' המצויין. טולקין לא כתב על עצמו אוטוביוגרפיה ולא חיבר יומן. הדבר הכי קרוב שהוא כתב שמזכיר משהו כזה הוא 'עלה של קטנוני', שם הגיבור, שמזכיר באופן מאד חשוד את טולקין עצמו, עומל במשך שנים על יצירה ובמותו הפרס שניתן לו הוא להכנס אל תוך היצירה ולחיות בה. היכולת של האדם הרגיל או היוצר "להכנס" אל תוך עולם הפנטסיה היא משהו שטולקין משחק איתו המון. מעבר לאוטוביוגרפיה, אנחנו יכולים לראות סימנים לתשוקה הזו גם ביצירות רבות רבות אחרות. בנפח מווטון רבא, שגם הוא מופיע ב'סיפורים מממלכת הסכנה', הנפח שהוא גיבור הסיפור – נכנס לעולם הפנטסיה מעולם רגיל לחלוטין. בשיר 'פעמון הים',שמופיע בשירי טום בומבדיל שגם הוא, באופן מפתיע, נמצא בסיפורים מממלכת הסכנה. יורד ים מעולמנו נכנס לממלכת הפיות האגדית. בשנות ה-30, טולקין ולואיס ביצעו התערבות ספרותית שמוכרת בטח לרבים מכם. לאחר ששניהם הביעו אכזבה מכך שאין סיפורים שהם אוהבים. לואיס קיבל על עצמו לכתוב סיפור על מסע בחלל וטולקין קיבל על עצמו לכתוב סיפור על מסע בזמן. לואיס כתב את טרילוגית פלנדרה שפרסמה אותו וגם העשירה אותו וטולקין כתב כמה טיוטות משמימות שנכנסו לאחד מכרכי ההיסטוריה של הארץ התיכונה המשעממים ביותר – כרך 9 הנורא. עמוס בן ישראל הרצה לפחות הרצאה אחת על הנושא ואם הוא ירצה שוב – שווה להכנס להרצאה שלו. בקצרה, הסיפור על המסע בזמן, שמהווה את הגרעין לסיפור נומנור, מסופר על מספר אנשים שעושים ניסיון של מסע בזמן באמצעות חלום. בקבוצה יש דמות ששמה הוא Rashbold. כריסטופר טולקין מציין בהערותיו שראשבולד מזכיר באופן חשוד את טולקין – ולו רק בגלל השם. Rash bold שפירושו המילולי זהה למשמעות המקורית של השם הגרמאני טוּל קוּן : אמיץ מהיר או פזיז. אותו ראשבולד חבר במועדון ספרותי שמזכיר את האינקלינגס וגם הבן שלו משתתף במועדון, בדיוק כפי שכריסטופר טולקין השתתף בו. ויש כמובן קווי דמיון נוספים. ראשבולד הנ"ל נכנס כמעט בגופו לתוך הסיפור הפנטסטי. בנוסף, דמויות נוספות של אב בן שמזכירות מאד את טולקין ואת בנו האהוב כריסטופר, נכנסות בסיפור אחר אל עולם אחר באמצעות חלום. קשה להאמין שכל הדוגמאות האלו הן מקריות – הן חוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב במגוון הזדמנויות שונות – לא רק בדוגמאות שנתתי אלא גם בדוגמאות נוספות שאדבר עליהן בהמשך. טולקין באמת גילה סקרנות ותשוקה להכנס אל תוך יצירותיו או אל תוך עולם הפיות. אני מאמין שזו אחת הסיבות שטולקין כל כך הקפיד על היצירה המשנית שלו – השם שלו לאותה בריאה קטנה של עולם המכיל את הסיפור. הסיפור יכול להיות ארוך, קצר, מעניין או משעמם, אך הוא חייב להיות מציאותי ככל האפשר. במאמר על סיפורי פיות טולקין שופך אש וגופרית על אנשים שהתרשלו לפי דעתו בנוגע לבריאה המשנית – אלו שלא הצליחו להעניק לסיפור שלהם אמינות מספקת כדי לעשות Suspension of disbelief. כפי שאמרתי – יש גם סיבות נוספות כמו לכל דבר שטולקין אמר או סבר. הוא גם היה פרפקציוניסט נוראי, אבל זה סיפור אחר. כאשר אנחנו נכנסים כמובן לעולם הפיות, יש סכנות. גדעון אורבך דיבר על כך יפה באחת ההרצאות שלו. לא תמיד אנחנו מקבלים את מה שאנחנו רוצים. בואו ונסתכל על הנפח מווטון רבא למשל – הוא נכנס לעולם הפיות, אך הוא לא תמיד מבין אותו – יש שם לא מעט דברים שהוא רואה אך אינו מבין. הוא מנסה לתקשר עם חלק מעולם הפיות והם מסרבים לתקשר איתו. אך למרות זאת הביקור בעולם הפיות משפיע עליו לטובה והוא מביא יופי ותקווה לעולמו. הנודד מפעמון הים, פואמה שזכאית להרצאה משלה, לא רק שלא מצליח להבין ולתקשר עם הבריות בעולם הפיות, הוא גם נפגע נפשית מהביקור ולא רק שלא מצליח להביא איתו יופי ותקווה לעולמו, אלא גם כשהוא חוזר הוא לא מצליח לתקשר עם שוכני עולמו ובעצם תקוע בין שני העולמות. ומה איתנו? מה יקרה אם אנחנו נכנס לעולם הפיות? כמובן שלי מאד קל לדמיין את עצמי בתור ברזיקוס מקסימוס, הלוחם הברברי האדיר עם החרב הכפולה. אבל במציאות, אם אני אגיע לעולם של הסאגות הנורדיות, אני אהיה בבעיה. אני לא יודע להשתמש בחרב, אני לא יודע לרכב על סוס או אפילו על חמור, אני לא יודע להדליק אש בלי גפרורים ודלק, אין לי מקצוע ממשי ואני חסר אונים בדיוק כמו תינוק. אני אני באמת אגיע לעולם הפיות, סביר להניח שאני אגמור בתור עבד במקרה הטוב או מזון לתולעים במקרה הפחות טוב. אני מאמין שגם לטולקין היו את אותן מחשבות. בגלל זה הוא יצר את בילבו. בילבו בעצמו הוא יצור פנטסטי, כלומר הוא הוביט, אבל מעבר לרגליים השעירות ולקומתו הנמוכה – הוא אדם מודרני לכל דבר ועניין. ראשית, הוא ג'נטלמן כפרי. נכון שבלבאנט הלוהט שלנו, ג'נטלמן כפרי או ג'נטלמן בכלל, הוא סוג של מדע בדיוני, אבל באנגליה היו קיימים אנשים כאלו – אנשים בעלי הכנסה קבועה, בעלי בית. בילבו לא יודע לרכוב על סוס, לא יודע להלחם בחרב וכאשר מדברים איתו על הרפתקה אמיתית, לא תיאורטית, הוא נכנס להתקף היסטריה ומתעלף. בדיוק מה שהיה קורה לכולנו אם היינו מגלים שאנחנו בדרך לעולם שבו אין חוקים, מי שחזק הוא שולט וכל הכישורים שלמדנו עד כה הם חסרי ערך. לבילבו אין רק תכונות של אדם מודרני – יש לו גם מערכת ערכים של אדם מודרני. הוא לא רודף בצע כמו הגמדים. רדיפת הבצע, כמובן, לא משותפת רק לגמדים אלא גם להרבה גיבורים – במיוחד בסאגות הנורדיות. נכון, אנחנו כאנשים מודרניים אוהבים כסף, אבל יש דברים שאנחנו אוהבים יותר. התאווה החולנית לזהב מופיעה בהגזמה אצל הרבה גיבורים מיתיים בעוצמה שקשה לראות אצל אנשים מודרניים. בילבו הוא גם ממש רודף תהילה כמו הגמדים. הרצון לתהילה הוא אחד המוטיבים החזקים אצל גיבורי מיתוסים שנעדר לחלוטין אצל גיבורים מודרניים. היום, אף אחד לא מוכן למות או להפצע בשביל תהילה. אני מעדיף שהבנים שלי יחזרו מהצבא חיים מאשר מתים עם תהילה. לא צריך ללכת אחורה אל המיתולוגיה בשביל לראות שפעם היו ערכים שונים – בתקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה דיברו בבתי הספר הבריטיים על התהילה והיופי שבמלחמה. דבר שקשה למצוא מישהו שמאמין בו לאחר מלחמת העולם הראשונה. לבילבו אין רצון להרוג אורקים כמו ביאורן. בילבו שלנו מאד מזכיר את האדם המודרני של לאחר מלחמת העולם הראשונה וטרום השניה. הוא מאד מזכיר את טולקין, כולל חוסר היכולת הפיזית המוחלט להיות גיבור. ולמרות מערכת הערכים ששמה אותו בנחיתות אל מול הגמדים וחוסר היכולת להלחם, להחזיק חרב ולהרוג ששמה אותו בנחיתות אל מול כל שאר היצורים שנמצאים בעולם הפנטסטי שאליו הוא נכנס. למרות זה – הוא מביא ערך. נכון שהניסיונות שלו בהתחלה להביא ערך ולהוכיח את עצמו נוחלים מפח נפש על גבול הקטסטרופה – אבל הוא מצליח לנצח את גולום במשחק החידות ולקחת ממנו את הטבעת וגולום בתמורה מציל אותו. אני רואה שחלק מכם זעים באי נוחות, אבל אם לא ידעתם, יש שתי גרסאות להוביט – במקור בילבו מוצא את הטבעת, משחק במשחק החידות עם גולום, אבל כשגולום מפסיד, הוא הולך להביא את הטבעת מהאי במרכז האגם וכשהוא לא מוצא, הוא מתנצל בפני בילבו ולוקח אותו אל היציאה כפיצוי. טולקין שינה את הכתוב למה שאתם מכירים כיום – בגלל שר הטבעות. אבל כשאני מנתח את ההוביט, אני אוהב להשתמש בגרסה הישנה שפורסמה לבסוף במספר מקומות – המקום הנגיש ביותר הוא בהוביט המוער הנפלא של דאגלאס אנדרסון. עם הטבעת, שמהווה סוג של מנוף שמבטל מעט את הנחיתות הפיזית של בילבו, בילבו לא רק מביא ערך אלא מציל את המצב. הערך של בילבו מגיע לשיא כאשר הוא משתמש בערכים של אדם מודרני – אי רדיפת זהב ופצפיזם כדי להשתמש בארקנסטון ולאחד את הגמדים עם בני הלילית. בילבו בעצם עושה מעשה שגמד או יצור מיתי אחר היה מחשיב כבגידה, אבל אנו, כאנשים מודרניים, מבינים שלא מדובר בבגידה אלא במעשה רציונלי. ורציונליות, ידידי, לא מאפיינת את הגמדים באופן מיוחד. ובילבו, כאדם מודרני הוא רציונלי – ולא מנחים אותו שיקולי כבוד או רדיפת זהב אלא שיקולים אחרים, חשובים יותר. בילבו כאדם מודרני לא רק שלא מושמד או נזרק כסרח חסר תועלת, הוא מציל את המצב. המתח בין המיתי למודרני ביצירתו של טולקין הוא מוטיב מרכזי שדיברתי עליו המון בהרצאות קודמות ואפשר לראות את המתח הזה וההתמודדות בין המיתי למודרני בשלל יצירות. דיברתי על הנפח מווטון רבא ועל שיר מטום בומבדיל, אבל זה קיים גם בפואמה החתול. זה קיים בעוד סיפור שמופיע בסיפורים מממלכת הסכנה – האיכר ג'יילס. שם, הגיבור לא מגיע לעולם הפנטסיה, אלא הפנטסיה מגיעה לעולם המודרני כביכול והגיבור צריך להתמודד איתה בכלים שלו. בדומה להוביט, בתחילה ג'יילס מצליח לנצח את הענק במקרה ובטעות ואז מקבל את הכלי המשווה שלו – לא טבעת אלא חרב קסומה שאיתה הוא מצליח לקבל יתרון ולעבוד כאדם מודרני, או מודרני למחצה, אל מול הדרקון המיתי. ראשית בארץ המודרנית שלו ואחרי כן בארצו של הדרקון. אפשר לראות את ההתנגשות הזו באוסף הסיפורים שלא יצא לאור בינתיים בשם "סיפורים מבימבל טאון" – שם הדרקון המיתי מגיע לבריטניה המודרנית ומנסה דווקא להתחבר אל התושבים, שמצידם מגיבים בפאניקה. בסוף הדרקון אוכל את כולם אך נהרג על ידי גברת היגינס. טולקין משחק בין המיתי למודרני כל הזמן וביצירות שונות – פעם הגיבור המודרני מגיע לסביבה מיתית – שום הוא מצליח או נכשל. פעם יצורים מיתיים מגיעים לסביבה המודרנית. דווקא בשר הטבעות המתח הזה קיים פחות, אך בהחלט יהיה מי שיגיד שההוביטים הם האנשים המודרניים שנזרקים לסביבה מיתית. אני מאמין, ושוב, אנא זכרו את ההקדמה של ההרצאה הזו, שהסיפור של בילבו הוא התמודדות של טולקין בנושא הבעייתיות בכניסה לעולם הפנטסיה. והסיפור של בילבו בהחלט מעניק תקווה לי בכל פעם שאני קורא סיפור פנטסיה מסעיר ונאנח כאשר אני מנסה לדמיין איך מתכנת PHP שבחיים שלו לא היה רחוק יותר מ-20 מטר מבן אדם אחר ומתייחס לישראל כאל המרחק הגיאוגרפי בין איקיאה לאיקיאה, ייכול לשרוד בעולם הפנטזיה. גם לנו יכול להיות ערך ותקווה בעולם הפנטסטי. נכון – יש סכנות, כמו למשל יורד הים בפואמה 'פעמון הים'. יש סיכוי שלא תמיד נבין הכל לאשורו כמו הנפח שלא הבין הכל – אבל יש לנו תקווה להצלחה. ומתקווה לחוסר תקווה. וכשאני מדבר על שיר של אש ושל קרח אני מדבר על חוסר תקווה, לפחות לראות את סיום סדרת הספרים הזו… אני מאמין שכולכם שמעתם על שיר של אש ושל קרח – מדובר ביצירת פנטסיה מאד מאד מרשימה. יש כאלו שיגידו שגם אכזרית. אני לא הולך להשוות אותה לשר הטבעות. אני באופן אישי נהניתי משתיהן. בניגוד לשר הטבעות, שיר של אש ושל קרח זכה לעיבוד הולם למסך ואם לא ראיתם את הסדרה משחקי הכס, כדאי לכם לראות – למבוגרים בלבד כמובן. למרות שקראתי כמה וכמה יצירות של מרטין, שהוא סופר נפלא ובדומה לטולקין מאד מאד מתקשה לסיים משהו שהוא התחיל בו, אני לא מכיר אותו כמו את טולקין, גם מגוון החומרים הזמינים לציבור הקשורים למרטין קטן באופן טבעי ממה שזמין לציבור בנושא טולקין. לפיכך אני נכנס קצת לספקולציה, אבל אם תלכו איתי במורד הדרך, אני מקווה שאוכל לשכנע. טיריון לניסטר הוא אחת מהדמויות היותר אהודות, שלא לומר אהובות, בשיר של אש ושל קרח. באופן אישי, אני מאד הזדהיתי איתו ובמדגם לא מאד מייצג שעשיתי, אני יודע שכל מי שקרא את שיר של אש קרח מזדהה עמו מאד. למה קל להזדהות עם טיריון? הדבר הראשון שמבחינים בו אצל טיריון, מלבד הנכות הפיזית שלו, הוא שיש לו מערכת ערכים של אדם מודרני. ראשית – הוא סקרן, הוא מגיע אל החומה בדיוק כמו תייר מודרני בעוד שרוברט המלך, המלכה ושאר הפמלייה אפילו לא טורחים להגיע לחומה שנמצאת מרחק קצר מוינטרפל. לטיריון יש חוש סקרנות בסיסי שמאפיין מעט מאד אנשים בווסטרוז, או לפחות כאלו שאינם ילדים. הוא קורא, והמון. למרות שהוא שטוף תאווה, הוא מסרב לשכב עם סאנסה – כיוון שהיא לא רוצה אותו. משהו שרק דמויות מעטות בווסטרוז היו עושות. למרות שבווסטרוז החשיבות של הדת עבור הדמויות שאנו מכירים היא לא גדולה במיוחד, טיריון הוא אתאיסט כמעט מוצהר – דבר שנדיר לראות אותו באותו עולם מיתי. טיריון הוא מאד ציני, אבל לא אכזר. אופורטוניסט, אבל לא ניהליסט. נכון שהתכונות שלו ומאפייני ההתנהגות שלו נמצאים אצל חלק מהדמויות – גם אדארד סטארק לא היה שוכב עם מישהי שלא היתה רוצה אותו. גם בריאן הוא סקרן. גם ג'יים הוא אתאיסט כמעט מוצהר. אבל רק אצל טיריון הכל מתנקז לדמות אחת וזו אחת הסיבות שמאד קל לנו, אנשים מודרניים, להזדהות איתו – כמו בילבו, גם הוא גיבור מודרני. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבילבו הוא גיבור מודרני של שנות ה-30 המחזיק בערכים שהיוצר שלו החשיב כערכים שלו בעוד שטיריון הוא גיבור מודרני של שנות ה-90 וה-2000. שניהם גיבורים מודרניים – וזה חוט מקשר מאד מאד חזק ביניהם. כמו בילבו, גם לטיריון יש נכות פיזית בולטת.הנכות הפיזית הזו מונעת ממנו להלחם באופן אפקטיבי, מונעת ממנו לרכוב על סוס באופן נכון ובעצם הנכות הפיזית הזו מעצימה את המודרניות שבו.אדם מודרני לא יכול לצאת לקרב אבירים או להלחם בחרב – כמו בילבו. בילבו הוא הוביט, טיריון הוא נמוך קומה שסובל מעקמת בעמוד השדרה. שני האלמנטים האלו – מערכת ערכים מודרנית או לפחות קרובה למודרנית וחוסר מסוגלות פיזית, הם שני אלמנטים שקיימים בשתי הדמויות האלו. הטענה המרכזית שלי היא ששני האלמנטים המאד מרכזיים האלו לא נכנסו לשם במקרה – הדמויות האלו זהות. לא בתוכן שלהן, למרות קומתם הנמוכה, קשה לחשוב על דמויות שונות יותר: בילבו התמים מול טיריון הנכלולי. בילבו הפשוט יותר מול טיריון המתוסבך. אבל המהות שלהם זהה – לייצג את המודרני בתוך הפנטסיה. לסיכום – כפי שאמרתי בתחילה, "למה התכוון המשורר?" זו שאלה נתעבת מאד בעיני. בעוד שבנושא של טולקין יש לנו חומר רב, שפורסם ברובו לאחר מותו של טולקין. מרטין לא מת והחומרים היחידים שפורסמו הן היצירות שלו שחלקן לא הושלמו. אני לא יודע אם בדומה לטולקין, למרטין יש תשוקה עזה להכנס ליצירות שלו. או שפשוט הוא השאיל את הטכניקה של ליצור גיבור מודרני ולהעביר אותו לעולם מודרני מטולקין. הטכניקה הזו, שטולקין הוא לא הראשון שהשתמש בה ומרטין הוא לא האחרון שהשתמש בה, היא טכניקה מוכרת לבניית דמויות שקל להזדהות איתן. סופרי הפנטסיה המעטים שלפני טולקין כמו וויק סמית שכתב את הארץ הנפלאה של הסנרגים, השתמשו בילדים שחדרו לעולם הפנטסיה כדי לעורר הזדהות. סופרי פנטסיה נוסחתית בדרך כלל השתמשו בצעיר תמים שחולק במפתיע סולם ערכים הגון יותר משל שאר האבירים כדי ליצור דמות שקל להזדהות איתה ושההזדהות איתה תמשוך קוראים גם אל ספרי ההמשך. בקרב אנשים שכותבים פאנפיקשן יש שם גנאי לסוג כזה של דמויות: "מרי סו" – דמויות שיש להן מערכת ערכים או תכונות שקשה להסביר אותן מתוך הסיפור. בילבו וטיריון ממש מתקרבים לסוג הדמויות הזה ואם מאמינים לפוסטים באינטרנט – לפחות טיריון כבר נכלל בהגדרה של מרי סו. אבל בסופו של דבר יצירת דמות שקל להזדהות איתה ובנוסף גם יכולה להתפתח היא אבן מפתח ביצירה ספרותית סוחפת – בדיוק כמו שיר של אש ושל קרח ושר הטבעות. גם טולקין וגם מרטין יצרו עולמות פנטסיה שלמים ומשכנעים מאד. שניהם השתעשעו עם עוד דמויות – אבל שניהם יצרו גיבורים דיגיטליים בעולמות אנלוגיים. בילבו וטיריון היו יכולים לחיות מצוין בעידן שלנו. אולי טיריון היה מצליח להשתלב יותר טוב בחברת היי טק מצליחה ואילו בילבו היה מסתדר מצוין כפקיד בבנק – אבל שניהם שייכים לעידן המודרני. במקרה הם נקלעו אל העולם הפנטסטי. במקרה של בילבו, המקרה היה טוב. במקרה של טיריון – טוב, נצטרך לחכות לסיום הסדרה כדי לדעת – יכול להיות שנפגש פה עוד ארבעים שנה לרגל סיום הסדרה ואז נדע.