הפואמה The cottage of lost play נכתבה על ידי טולקין באיזור שנת 1915-1916 (אל תתפסו אותי במילה). באמצעות הפואמה הזו אנחנו יכולים להבחין בכמה דברים מעניינים.
ראשית, הפואמה כפי שפורסמה ב Book of lost Tales I (לא ארוכה אז לא להבהל) :
We knew that land once, You and I,
and once we wandered there
in the long days now long gone by,
a dark child and a fair.
Was it on the paths of firelight thought
in winter cold and white,
or in the blue-spun twilit hours
of little early tucked-up beds
in drowsy summer night,
that you and I in Sleep went down
to meet each other there,
your dark hair on your white nightgown
and mine was tangled fair?
We wandered shyly hand in hand,
small footprints in the golden sand,
and gathered pearls and shells in pails,
while all about the nightingales
were singing in the trees.
We dug for silver with our spades,
and caught the sparkles of the seas,
then ran ashore to greenlit glades,
and found the warm and winding lane
that now we cannot find again,
between all whispering trees.
The air was neither night nor day,
an ever-eve of gloaming light,
when first there glimmered into sight
the Little House of Play.
New-built it was, yet very old,
white, and thatched with straws of gold,
and pierced with peeping lattices
that looked toward the sea;
and our own children's garden-plots
were there: our own forgetmenots,
red daisies, cress and mustard,
and radishes for tea.
There all the borders, trimmed with box,
were filled with favourite flowers, with phlox,
with lupins, pinks, and hollyhocks,
beneath a red may-tree;
and all the gardens full of folk
that their own little language spoke,
but not to You and Me.
For some had silver watering-cans
and watered all their gowns,
or sprayed each other; some laid plans
to build their houses, little towns
and dwellings in the trees.
And some were clambering on the roof;
some crooning lonely and aloof;
some dancing round the fairy-rings
all garlanded in daisy-strings,
while some upon their knees
before a little white-robed king
crowned with marigold would sing
their rhymes of long ago.
But side by side a little pair
with heads together, mingled hair,
went walking to and fro
still hand in hand; and what they said,
ere Waking far a apart them led,
that only we now know.
ועכשיו התקציר: טולקין מספר פה על ארץ שהוא ואדית (שאינה מוזכרת כאן בשמה, אבל הכוונה היא אליה) הגיעו אליה באמצעות החלום ושוטטו בה, אוחזים יד ביד. בארץ החלומות המופלאה היה בית קטן ויפה עם אווירה מופלאה של קסם (New-built it was, yet very old) שהשקיף לים. בגנים היו בריות קטנות שדיברו בשפה שלא הוא והיא הבינו.
הם לא היו הילדים היחידים בארץ הזו. היו עוד ילדים ששיחקו במשחקים שונים: השפריצו אחד על השני מים, טיפסו על הגג, ערכו תוכניות, שיחקו במלך ונתינים ושרו שירים אבודים. הם שוטטו בארץ הזו עד שהתעוררו, והדברים שדיברו ביניהם נותרו איתם עד היום.
מדובר בשיר מקסים בהחלט שכל אישה היתה שמחה אם בעלה היה כותב לה. אבל כרגיל אצל טולקין, ניתן לנתח גם את היצירות המוקדמות שלו במסגרת היצירה הכוללת שלו. מסתבר שכל יצירה ויצירה של טולקין מתקיימת במסגרת מסוימת ואלמנטים דומים מופיעים ביצירות שונות.
המסע באמצעות החלום
The cottage of Lost play מופיע גם בלגנדאריום בשלב המוקדם ביותר שלו. אריול הימאי, שהפליג מאנגליה אל המערב מגיע לאי קסום. שם הוא משוטט ומגיע לעיירה ובה יש בית. איך שהוא רואה את הבית יצר הנדודים שלו נגוז והוא מחליט לנוח מעט בבית. בבית הוא פוגש בן לילית (Vaire) שמספר לו על בית דומה לזה, שהיה בואלינור ואליו ילדי בני האדם היו יכולים להגיע באמצעות החלום.
גם ברובראנדום, ספר הילדים הפחות מוכר (וחבל שכך) של טולקין מוצג מקום כזה – מעין מקום קסום שאליו ילדים (וילדים בלבד) יכולים להגיע באמצעות חלימה.
המסע אל מקומות פלאיים ומוזרים באמצעות חלום הוא אלמנט ידוע ומוכר היטב בסיפורי פנטסיה והידוע מכולם הוא אליס בארץ הפלאות. גם טולקין הזכיר את האלמנט הזה ב'על סיפורי פיות'. חשוב לציין שברוב ספרי הפנטסיה החלימה מהווה מסגרת לסיפור – כלומר בסוף הסיפור מסתבר שזה היה רק "חלום" או "אשליה". אצל טולקין החלום מתרחש בתוך הסיפור ומשמש כאמצעי למסע.
גם ביצירות מאוחרות (כולל שר הטבעות) החלימה מאפשרת מסע בחלל וגם בזמן. פרודו חולם חלומות המספרים לו מה התרחש במקומות אחרים ומה יתרחש בעתיד. כמו למשל החלום על ואלינור בביתו של טום בומבדיל. בורומיר ופאראמיר חולמים על כך שהם צריכים להגיע לריוונדל, פאראמיר חולם על מקום שהוא לא היה בו בזמן עבר – החלום עם הגל שמטביע את נומנור.
אחת היצירות היותר בולטות שבהן מוזכרת חלימה כדרך למסע בזמן ובחלל היא מסמכי מועדון הרעיונות ששם מוזכר לואודהאם (שהוא טולקין עצמו אאל"ט) שנוסע בזמן לנומנור באמצעות החלום.
עדי גלבוע בזמנו העבירה הרצאה מצויינת על הנושא, כמה חבל שאין לי רפרנס…
הפואמה הזו מראה לנו כמה החלימה כמסע בזמן ובחלל היא מוטיב שורשי אצל טולקין שהיה קיים מההתחלה, אין זה פלא שהוא מוצא את עצמו בכל הלגנדאריום.
הביוגרפיה של טולקין, הפואמה והלגנדאריום
עוד מוטיב שקיים הוא מוטיב ביוגרפי. על פי הפואמה, הפגישה בעולם החלום התרחשה הרבה לפני הפגישה שלהם כבוגרים (טולקין היה כאמור בן 16 ואדית היתה בת 19). המוטיב של קשר "גורלי" שקיומו כבר הוכתב "מראש" קיים בכל הלגנדאריום. אגב, קל לראות בפואמה עד כמה טולקין אפיין את לותיין/ארוון בדמותה של אדית כאשר הוא מספר עליה: your dark hair on your white nightgown ואת עצמו כברן/אראגורן: a dark child and a fair. כבר מצאו אלף ואחת הקבלות בין אראגורן/ארוון – ברן/לותיין למערכת היחסים שהיתה בין טולקין ואדית.
הפואמה הזו, שכל כך דומה לתיאורים של לותיין (כולל ה nightingales ששוררו בזמן שהם שיחקו בארץ החלומות) מראה שההקבלה הזו היתה גם אצל טולקין ואני מעז לנחש שגם במודע.
תפיסת הפנטסיה והפואמה
ארץ החלומות, וביתן המשחקים האבודים, הוא מקום שמזכיר לי יצירות נוספות של טולקין: עלה של קטנוני והנפח מווטון רבא – גם שם מוצגת סוג של ארץ חלום או יותר נכון ארץ פיות מופלאה שיש בה חוקים לא ממש ברורים.
בעלה של קטנוני זה די ברור – הארץ היא ארצו של קטנוני. בנפח מווטון רבא ארץ הפיות היא ארץ שחוקיה לא מאד מובנים לנפח. בדיוק כמו שאנחנו לא מבינים את החוקיות שיש מאחורי ביתן המשחקים האבודים.
אנחנו מכירים כמה סוגים של ארץ פיות:
1. ארץ פיות שאנחנו נמצאים בה בדמיון שלנו ואנו קובעים בה את החוקים כיוצר משני (עלה של קטנוני היא דוגמא טובה – מנקודת המבט של קטנוני).
2. ארץ פיות שאנו שומעים עליה באמצעות מספר המשתתף בסיפור שמעביר לנו את החוויה באמצעות נקודת מבטו (שר הטבעות וההוביט הן דוגמא טובה מאד לכך).
3. ארץ פיות שאנו שומעים עליה ממספר שלא משתתף בסיפור ולא מבין לחלוטין את החוקיות של אותו עולם. דוגמא טובה לכך היא הנפח מווטון רבא. הוא יודע איך להכנס לארץ הפיות – אבל הוא חווה שם חוויות שאינו יכול להסביר לחלוטין: לאיזו מטרה צבא בני הפיות נוסע? מדוע הרוח תוקפת אותו? מדוע עץ הערבה מגן עליו?
אותו הדבר בפואמה הזו. איננו יודעים מי הם הבריות שנמצאות בארץ, מי יצר אותה ואת הביתן, מה מטרת המשחקים שמסביב וכו' וכו'. אנחנו רק יכולים להתפעם מהיופי של הפנטסיה – למרות שאנו לא מבינים אותה. אנחנו כמו הנפח מווטון רבא, כמו הנווד מהפואמה 'פעמון הים' שנמצאת בטום בומבדיל.
לפי טולקין, לא צריכים להבין כל פנטסיה, לא צריך לשאול על הכל. הוא מדגים את העקרון הזה הלכה למעשה בשר הטבעות – כאשר דברים רבים אינם מוסברים. ויש לזה קסם מיוחד מאד – בדיוק כמו בפואמה הזו.
