הפואמה השלושה עשר של טולקין היא פואמה קצת משונה שמאד קשה לתרגם אותה ולהעביר את המשמעות המדויקת שלה. למרות שאני אביא כאן את התרגום של דני אורבך שהוא מצויין לטעמי, אני ממליץ לכולם לקרוא את הפואמה באנגלית.
להלן התרגום של דני אורבך:
היה היה אדם בודד אשר חי במחשך,
ימים ולַיִל יחלפו, אך כל צל לא הושלך.
ישב כסלע קר דומם ועל ראשו ינשוף,
בנה קינו ואף ניקר בליל אימים שחוף.
בחורף מר ירח קר הציפורים חולפות,
אותו חשבו לפגר מת, מקור הן מלטפות.
אז באה נערה יפה העטויה אפור,
בדמדומים היא התקרבה, הַלֵך בצל הכפור,
ראשה עטוי בזר פרחים וכֶּשֶף בשערה,
אזי ניעור מקסם מר, בלב אש בערה.
חיבקה בעוז, בשר ודם, לפת גופה הרך,
ואת צילה המעורפל הוא סביב גופו כרך.
יותר לא עוד היא תתהלך אי אור חמה נופל,
תחייה במחוזות צללים, מעבר יום ולֵיל.
אך פעם בשנה אחת אי מערות מחשך
אופף אותן אד חרישי וחוט קסמים נמשך,
חפצי סתרים מתעוררים ולַיִל רך נופל,
אזי יחוללו יחדיו- אחד להם הצל.
הפואמה מספרת על אדם 'ללא צל' ולא טבעי שחוטף גבירה יפה שפסעה שם במקרה וכורך סביבו את צילה. היא מעולם לא חוזרת אל מעל פני הקרקע אלא חיה במקום שבו אין שמש, ירח או כוכב. פעם בשנה (כנראה במועד מיוחד כלשהו) הם רוקדים יחדיו עד אור הבוקר ויוצרים צל אחד.
כמו רבות מהפואמות שיש ב'טום בומבדיל', גם לפואמה הזו יש שורשים עתיקים יותר. פואמה קודמת בעלת אותו שם התפרסמה במגזין כלשהו שנקרא Abingdon Chronicle שיצא מתישהו בשנות ה-30 ועד כה שום חוקר לא הצליח למצוא אותו.
אין בידי את הגרסה המוקדמת ל'כלת הצל'. מדובר בפואמה קצת מוזרה ומרתיעה. רוב המחקר (המועט מאד) סביב הפואמה הזו נובע מכך שהיא עוזרת לתארך פואמה אחרת שקשורה יותר להוביט (וגם ציינתי את הפואמה הזו Elvish song in Rivendell במאמרי על ההוביט).
חוקר אחד בשם פרופסור דראוט העלה את ההשערה המתקבלת על הדעת שהגבירה המוזכרת בפואמה היא בת לילית. ההשערה הזו נשמעת הגיונית כאשר מתייחסים לשורות הבאות:
There came a lady clad in grey
in the twilight shining:
אם נניח שמדובר בבת לילית, הפואמה הופכת למטרידה הרבה יותר. היו לא מעט סיפורי אהבה המקשרים בין העולמות אצל טולקין: ארוון ואראגורן וברן ולותיין הם המוכרים ביותר. אבל בדרך כלל האיחוד ביניהם נעשה מרצון שני הצדדים ונעשה למען איזשהו Greater good כלשהו. ברן ולותיין עוללו מעללי גבורה מופלאים והולידו שושלת מפוארת. אראגורן וארוון מבטאים סיפור אהבה על זמני וגם האיחוד בין טואור ואידריל מוצג כמשהו שהיה אמור להיות. אבל 'כלת הצל' הוא עיוות של סיפור האהבה הזה. משהו שהרבה יותר קרוב לאיאול וארדל מאשר לאראגורן וארוון.
פה לא מדובר על סיפור אהבה ממשי אלא על סיפור של ניצול, האדם מנצל את בת הלילית וגורר אותה לעולם של אפילה או מוות שרק פעם בשנה היא יכולה לצאת ממנו. תמונת מראה מעוותת של ברן ולותיין, אם תרצו.
סיפורם של ברן ולותיין מבוסס על סיפור היכרותם ואהבתם של טולקין ואשתו, אדית. סיפור האהבה ביניהם, כמו כל סיפור אהבה מאריך שנים, לא היה תמיד סוגה בשושנים. אדית נטשה למען טולקין את הדת שלה, דבר שהיה קשה מאד עבורה ופגע בה כלכלית וחברתית. היא נאלצה לגדל את הילדים עם תמיכה מועטה מאד מצדו של בעלה ועם בעיות כלכליות לא פשוטות. האם טולקין בעצם יצר את 'כלת הצל' כדי לרכז את הפחדים והחששות שלו כי הוא הפך את אדית לסוג של 'כלת צל'? כיוון ששוב נדדנו למחוזות הפרועים של התיאוריה ונטשנו את האדמה המוצקה של העובדות אני אעצור כאן.
חשוב להדגיש שלמרות כל הקשיים שהיו בין בני הזוג, היתה ביניהם הערכה ואהבה רבה. כפי שהביוגרף של טולקין ציין – כשמסתכלים על גן של שושנים צריך להסתכל גם על הפרחים ולא רק על הקוצים.
יש כאלו שישימו לב לדמיון בין כלת הצל לסיפור של פרספונה מהמיתולוגיה היוונית. הרי גם היא היתה גבירה נאה (ועל טבעית) שחוללה לה בהנאה עד שנחטפה אל השאול בידי האדס שהתאהב בה. אפשר לומר עוד כמה דברים על ההשפעה של המיתולוגיה היוונית על טולקין, אבל במקרה הזה זה נראה לי מקרי לגמרי.
