הפואמה השמינית בספר היא הפואמה על פרי וינקל. מסופר על טרול חביב וטוב לב שמנסה להתחבב על הבריות אך לשווא. כולם נמלטים ונבהלים כאשר הוא מתקרב למעט פרי וינקל שהופך לחברו, נפגש איתו כל יום שלישי ומגלה שהטרול הוא אופה מוכשר ומופלא. במהלך הזמן הוא משמין והופך לאופה, גם אם פחות טוב מהטרול.
גם הפואמה פרי וינקל היא גלגול של פואמה מוקדמת יותר בשם Bumpus שלמרבה הצער טרם פורסמה בשום מקום וגם המקורות הסודיים באוקספורד לא יכלו להביא אותה. Bunpus היא פואמה שהופיעה בסדרת שירים שטולקין כתב בשם Tales and songs from Bimple Bay.
Bimple Bay היא עיירה קרתנית שנמצאת בבריטניה וחווה מאורעות שונים. הסדרה הזו היא עד כמה שאני יודע ניסיונו היחיד (והדי מוצלח ממה שראיתי) של טולקין לכתוב סאטירה או להתייחס באמצעות פנטסיה למצב הקיים באנגליה ובמקומות נוספים.
בשיר Progress in Bimble Town הוא מביע את דאגתו בדרך הומוריסטית ונפלאה בכל הנוגע לזיהום ובעיות סביבה. עשרות שנים לפני ש'שר הטבעות' הפך להיות הדגל של שומרי הסביבה ובעיית ההתחממות הפכה להיות משהו שמדברים עליו בחדשות.
אחד הדברים שאני אהבתי גם בשיר של פרי וינקל וגם בשיר אחר שאציינו עוד מעט הוא הטוויסט המוזר הזה של משהו פנסטסטי שמגיע לעולם רגיל לחלוטין. הטרול, יצור פנטסטי לחלוטין, נתקף ברגשות רגילים של בדידות וכמיהה לחברה. הוא מגיע לעיר שעל סמך התיאורים שלה היא עיר מודרנית לחלוטין: אישה עם סל קניות ומטריה, ראש עיר, יריד וחנויות וכו' ושם מצליח באמצעות בחור רגיל לחלוטין לקבל את מבוקשו. ההתנגשות הזו בין הפנטסטי לרגיל היא דבר שנמצא לא מעט ביצירותיו של טולקין ובמיוחד ב'ההוביט', שם זורקים גיבור מודרני לתוך עלילה פנטסטית (ומי שרוצה לדעת על כך יכול לקרוא עוד בסדרת המאמרים שלי על הההוביט). הפעם, כמו בפואמה השישית על 'איש הסהר ירד מוקד במורד', יש כאן זריקה של יצור פנטסטי לעולם מודרני. רק שכאן השיר הוא הומוריסטי הרבה יותר ופחות קודר כמו ב'איש הסהר'.
פואמה נוספת שמופיעה ב Tales and songs from Bimple Bay היא 'ביקור הדרקון' וגם היא, כמו פרי וינקל, עוסקת ביצור מיתי שאמור להיות מרושע אך הוא טוב לב, לפחות בהתאם לנסיבות, שנתקל בסביבה רגילה ומודרנית. כדאי לכם לקרוא אותו, הוא מקסים:
The Dragon’s Visit
The dragon lay on the cherry trees
A-simmering and a-dreaming:
Green was he, and the blossom white,
And the yellow sun gleaming.
He came from the land of Finis-Terre,
From over the Blue Mountains,
Where dragons live, and the moon shines
On high white fountains.
‘Please, Mister Higgins, do you know
What’s a-laying in your garden?
There’s a dragon in your cherry trees!’
‘Eh, what? I beg your pardon?’
Mister Higgins fetched the garden hose,
And the dragon woke from dreaming;
He blinked, and cocked his long green ears
When he felt the water streaming.
‘How cool,’ he said, ‘delightfully cool
Fare Mister Higgins’ fountains!
I’ll sit and sing till the moon comes,
As they sing beyond the mountains;
And Higgins, and his neighbours, Box,
Miss Biggins, and old Tupper,
Will be enchanted by my voice:
They will enjoy their supper!’
Mister Higgins sent for the fire brigade
With a long red ladder,
And men with golden helmets on.
The dragon’s heart grew sadder:
‘It reminds me of the bad old days
when warriors unfeeling
Used to hunt dragons to their dens,
Their bright gold stealing.’
Captain George, he up the ladder came.
The dragon said: ‘Good people,
Why all this fuss? Please go away!
Or your church-steeple
I shall throw down, and blast your trees,
And kill and eat for supper
You, Cap’n George, and Higgins, Box,
And Biggins and old Tupper! ‘
‘Turn on the hose!’ said Captain George,
And down the ladder tumbled.
The dragon’s eyes from green went red,
And his belly rumbled.
He steamed, he smoked, he threshed his tail,
And down the blossom fluttered;
Like snow upon the lawn it lay,
And the dragon growled and muttered.
They poked with poles from underneath
(where he was rather tender
The dragon gave a dreadful cry
And rose like thunder.
He smashed the town to smithereens,
And over the Bay of Bimble
Sailors could see the burning red
From Bumpus Head to Trimble.
Mister Higgins was tough; and as for Box
Just like his name he tasted.
The dragon munching his supper said:
‘So all my trouble’s wasted!’
And he buried Tupper and Captain George,
And the remains of old Miss Biggins,
On a cliff above the long white shore;
And he sang a dirge for Higgins:
A sad song, while the moon rose,
With the sea below sighing
On the grey rocks of Bimble Bay,
And the red blaze dying.
Far over the sea he saw the peaks
Round his own land ranging;
And he mused on the folk of Bimble Bay
And the old order changing:
‘They have not got the wit to admire
a dragon’s song or colour,
Nor heart to kill him brave and quick-
The world is getting duller!’
And the moon shone through his green wings
The night winds beating,
As he flew back over the dappled sea
To a green dragon’s meeting.
גם כאן הדרקון רוצה לעשות טוב, אך הסביבה אינה מקבלת זו. מר היגינס ושכניו מחוללים מהומה, הכבאים מוזעקים למקום ולמרות תחינותיו של הדרקון הם מציקים לו. בניגוד לטרול החביב שכאשר מאמציו נכשלים הוא יושב ובוכה (עד שפרי וינקל בא אליו) הדרקון הוא קצת פחות סבלני ומחריב את העיירה ואוכל את כולם. למרות שמובהר שהוא לא ממש אהב את מה שהוא אכל:
Mister Higgins was tough; and as for Box
Just like his name he tasted.
מר היגינס היה קשה ובוקס היה טעים כמו השם שלו (קופסה). גם לאחר שהחריב את העיירה הוא מקפיד לקבור את המתים ולשיר להם שיר קינה.
גם פרי וינקל וגם השיר על הדרקון הם שירים מאד מצחיקים אבל עדיין חשוב לראות את הניסיון – שקיים בכמה וכמה יצירות שונות של טולקין (ולא רק בטום בומבדיל כמובן) ליצור את הגשר בין הפנטסטי והרגיל ולהשתעשע במעבר אלמנטים בין מציאויות שונות.
