החיים תחת איום קיומי

"אויב קדום התעורר במזרח, אויב הרואה בנו מטרה אנונימית ולא בני אדם, השולח את חיצי שנאתו ותר אחר נשק יום הדין במטרה להשמידנו. אויב אשר זרועותיו התמנוניות הולכות וחובקות אותנו ושלוחותיו בדרום ובצפון הולכות ומתחזקות…" לא, זו לא מהדורת החדשות היומית – אלה ספרי "שר הטבעות"… ואולי זה בכלל להיפך?
לראשונה מזה שנים רבות, עומד העם היהודי בישראל תחת איום ישיר של השמדה טוטאלית, והשאלה שמאמר זה בא לבחון היא כיצד ניתן להמשיך לתפקד ולחיות חיים נורמליים כשחרב מונפת כל הזמן מעל צווארנו?
השוו בין האיומים:
"עברו ימיה של ישראל בעולם ובא זמנה של איראן. שימוש בפצצה אטומית תשאיר בישראל חורבן בלבד, בעוד תגובה ישראלית תותיר רק נזקים ספורים בעולם המוסלמי" (רפסנג'אני, הנשיא הקודם ה"מתון" של איראן, 2001). "אין תקווה לישראל, היא חייבת לגווע ממפת העולם" (אחמדיניג'אד, 2005, בוועידת העולם ללא ציונות ).
"ימי העידן העתיק עברו ותמו. ימי הארץ התיכונה גם הם חולפים. בא תורו של העידן הצעיר. עבר זמנם של בני הלילית, אך זמננו קרב ובא: עולמם של בני האדם שעלינו למשול בהם. אך לזאת תידרש לנו העוצמה לצוות על הכל… כוח חדש הנה הוא קם. לא יעמדו נגדו בריתות ואסכולות ישנות. אין תקווה עוד לבני לילית ולנומינור הגוועת…" (סארומאן, חבורת הטבעת). וגאנדאלף עונה לו בתגובה: "כבר שמעתי נאומים מן הסוג הזה, אך שמעתי אותם מפי שליחי מורדור הבאים לאחז עיניהם של עמי ארצות".
אגב, לגבי ההשוואה האינטואיטיבית המתבקשת בין הטבעת האחת של טולקין לבין פצצת האטום – טולקין התייחס במישרין לכך שלא התכוון שהטבעת תהיה סמל לפצצת האטום, אולם הוא כעס על המדענים שיצרו אותה, ואף השווה את הפיזיקאים לבני הלילית (הגְוַית אִי מִירְדַין – אחוות חרשי הטבעות בראשות קלברימור) שיצרו את טבעות הכוח באהבתם למדע אך בעיוורונם לתוצאותיו.

מבוא:
נקודת המבט במאמר זה לא תהיה הנקודה המדינית, ולא הצבאית. לא נחפש כאן אופציה דיפלומטית ולא אופציה של תקיפה מקדימה או יכולת מכה שנייה כפתרון לאיום הקיומי. נקודת המבט במאמר תתמקד בהתמודדות של הפרט, ושל האוכלוסייה כאוסף של פרטים בעלי מכנה משותף, מול האיום הקיומי, כלומר במה שאנחנו כאנשים רגילים מהשורה יכולים וצריכים לעשות.
המאמר בנוי מניתוח והשוואה בין מחקרים ומאמרים שעוסקים בנושאים של איום קיומי, טרור ואיום גרעיני, והשוואתם לשר הטבעות. יש לציין שטולקין עצמו לא התייחס לנושא במישרין, והיה צורך לחלץ את התובנות מבין השורות.
מבנה המאמר יהיה כדלקמן:
בפרק הראשון נביט בפרט כמרכיב בחוסן הלאומי-מדיני.
הפרק השני יבחן את המצוקות הנפשיות המאפיינות אוכלוסיה תחת איום קיומי.
הפרק השלישי יעסוק באיום הקיומי כשדה קרב פסיכולוגי יזום.
הפרק הרביעי יעסוק במלחמה גרעינית כדוגמת מבחן לאיום קיומי.
ולבסוף, בפרק האחרון, נראה מה אנחנו יכולים לעשות כמענה לאיום, הן באספקט הלאומי והן באספקט האישי. אני אקדים ואומר, המאמר מתחיל בצורה פסימית והדבר רק הולך ומתדרדר, אבל למי שישרוד את המאמר, הסוף, בדיוק כמו בשר הטבעות, יהיה טוב.

פרק א' – הכוח של הפרט/ האוכלוסייה במרכיב החוסן הלאומי:
למרות שחוסנה של מדינה נבחן בדרך כלל ברמת המאקרו (כמות טנקים ומטוסים, תוצר לאומי גולמי, החוב הלאומי, משאבי טבע וכדומה) חשוב להבין שברמת המיקרו, לפרט, כחלק מחברה המורכבת מפרטים, יש משמעות מרכזית בחוסן הלאומי וביכולת להתמודד עם האיום הקיומי. נבחן מספר מושגים:
חוסן (Resilience): מושג פסיכולוגי המשקף את היכולת של אובייקט נתון לעמוד אל מול לחץ/ אתגר ולהפגין גמישות מספקת על מנת לא להישבר ולחזור בסיום התהליך לתצורתו המקורית. אם כך, אנחנו צריכים לבחון האם אנחנו גמישים מספיק על מנת לא להישבר כתוצאה מהשלכות האיום.
מקובל וטבעי לחשוב שחוסן מגיע TOP-DOWN, מלמעלה למטה, מהמנהיגים, דרך מוסדות השלטון ועוצמת הצבא, אבל חוסן לאומי, כמו גם חולשה לאומית, עובד גם הפוך, BOTTOM-UP, מהעוצמה והחוסן הפנימיים של החברה, המורכבים מאלמנטים כגון: אופטימיות, פחד, פטריוטיות, מיליטנטיות ואמון במוסדות. דעת קהל חיובית, מוכנות להתגייס בעת משבר וגיבוי להנהגה יעצימו את המוראל ותחושת החוסן, בעוד דעת קהל שלילית, חוסר אמון במוסדות ובהנהגה, פחד וחרדה יחלחלו מעלה, יעצימו את תחושת האיום ואף יגרמו לפעולות הגובלות במרד. לעניין זה, השוו בין האמון שחשים אנשיהם של אראגורן ופאראמיר כלפי מפקדיהם, ויכולתם ללכת אחריהם באש ובמים, לעומת חוסר האמון שחשים אנשיהם של תיאודן ודנתור. איאומר כבר מזמן הפסיק להקשיב לתיאודן, ויוצא לחסל אורקים בחבל המזרחי, וברגונד ממרה את צו דנתור ומונע את העלאת פאראמיר על המוקד – מעבר לכך שמדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, מדובר בסימפטום לחוסר אמון מתמשך בהנהגתו של דנתור.
נבחין בין לאומנות ופטריוטיות, שני אלמנטים מרכזיים בהגדרתו של חוסן לאומי. קיים דמיון בין תופעות אלה. השוני העיקרי טמון בהיות הרגש הפטריוטי רגש פנימי-דפנסיבי במהותו, רגש חיובי של זיקה, שייכות, אהדה, הזדהות עם הדומים לך, מחויבות של אזרחים כלפי מדינתם, עד כדי נכונות לגונן עליה מפני אויב ואפילו במחיר הקרבה עצמית. לעומת זאת, הלאומנות הינה תופעה שנוטה להיות מוחצנת-אופנסיבית, כשהיא מופנית כנגד השונה והאחר, עד כדי שנאת הזר. בדרך כלל במצבים של איום על החיים תתחיל תופעה של In Group Out Group, בה פטריוטיזם ולאומנות יחולו יחדיו, כאשר האדם ייטה להתקרב לקבוצה הדומה לו, ובד בבד ייטה להתרחק מהקבוצה השונה ממנו. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא יחסיהם של הגמדים ובני הלילית בעודם נתונים תחת אותו גורל משותף אכזר: "גמד!" אומר האלדיר. "זה לא טוב. לא היה לנו שיח ושיג עם גמדים מאז ימי הפורענות. אין להם רשות כניסה לארצנו. לא אוכל לתת לו מעבר" (חבורת הטבעת, עמ' 354), וקלבורן אף מהדר (לפני ש"קיבל בראש" מאשתו): "אילו ידעתי שהגמדים שבו ועוררו את הכוח הרע במוריה אוסר הייתי את כניסתך בגבול הצפוני…" (חבורת הטבעת, עמ' 367).
ככל שקיימת שליטה גבוהה יותר ברמת האיום, מתחזקת תחושת הפטריוטיות על פני תחושת הלאומיות, ה In Group מתרחב וכולל את כל השותפים לגורל מול האויב המשותף. אלרונד, בשיחתו עם גלואין, מחבר בין גורל הגמדים לגורל העמים החופשיים: "דבר לא תוכלו לעשות בלתי-אם לעמוד על נפשכם, בתקווה ובלא תקווה. אך לא לבדכם אתם עומדים. תיווכח לדעת כי מצוקתכם היא אך חלק ממצוקת העולם המערבי והעמים החופשיים" (חבורת הטבעת, עמ' 252); ואראגורן אומר מאוחר יותר: "הטוב והרע לא נשתנו מאשתקד. ודין אחד לבני לילית, ולגמדים ולבני אדם. חייב אדם להבדיל ביניהם, אם ביער הזהוב ואם בין כותלי ביתו" (שני המגדלים, עמ' 35).

פרק ב' – מצוקות נפשיות המאפיינות אוכלוסיה תחת איום קיומי:
אז מהו אם כן איום קיומי המסוגל לפגוע בחוסן הלאומי של אוכלוסיה שלמה?
במילון, איום קיומי מוגדר כ"איום על שלמות הגוף או איום במוות או פציעה של קרוב משפחה, אדם קרוב אחר, או איום על צורת החיים שלנו".
האם האיום בארץ התיכונה הוא איום קיומי? בואו ונראה מה יש לאנשי גונדור לומר בנושא:
ברגונד, ממשמר העיר: "כה קרוב למורדור? כן, שם היא… הצל עומד מול עינינו בכל עת תמיד. יש שהוא מתרחק ונקלש ויש שהוא מתקרב ומחשיך וככל שהוא מתקדר כן גוברת בנו החרדה. " (שובו של המלך, עמ' 28).
דאמרוד, מאנשי פאראמיר: "אוי לגונדור, כי ספורים ימיה, חובן מאיים על חומותיה של מינאס טירית" (שני המגדלים, עמ' 247).
ואפילו פאראמיר האמיץ חרד לגורל עמו: "… המלחמה, אין מנוס מפניה כאשר אנו מגינים על נפשנו בפני האויב הקם עלינו לכלותנו" (שני המגדלים, עמ' 258) "… זה מכבר אבדה תוחלתנו… כי האויב מתחזק ואנו נחלשים. עם כושל אנחנו, סתיו בלא אביב" (שני המגדלים, עמ' 264).
האיום הקיומי מביא למצוקות נפשיות בקרב האוכלוסייה, וזאת ממספר סיבות:
ראשית, מדובר בהתנסות חדשה – בניגוד לאסונות אחרים, ולעוינות שאנחנו חווים מדי פעם בחיי היומיום, האיום הקיומי מעמיד אותנו מול רצחנות שאנחנו לא רגילים אליה. ההתנפצות הכואבת של האשליה שאנחנו חסינים מעצימה את האימה ופוגעת ביכולת לנהל אורח חיים תקין.
השרירותיות שבאיום מעצימה את חוסר הודאות והתסכול – זה לא קורה בגלל תכונה מסוימת שלנו, מי אנחנו ומה אנחנו הופכים להיות חסר משמעות – הזהות האישית הולכת ומאבדת ממשמעותה. סאורון וגדודיו לא מבחינים בין בני אדם, גמדים ובני לילית ובין גברים, נשים, זקנים וטף – במיוחד בין גברים לנשים, כפי שלמד זאת מקרוב המלך המכשף – כולם עומדים בדרכו לשליטה בארץ התיכונה.
האיום מביא לחוסר ודאות לגבי העתיד – עד מתי יימשך האיום? מהם סיכויי ההצלה? אי הודאות היא גורם לחץ שיש לו את הכוח לשחוק את יכולת העמידה בתנאי לחץ מוגברים. המצור על גונדור, בדומה למצור על ישראל במלחמת ששת הימים, ולתחושת האיום המרחף מעל ישראל כיום, מביאים לתופעות של חרדה, מתחים בין הצבא להנהגה המדינית, ולתחושה של תלות באחרים, בין אם זה בארה"ב ובין אם ברוהאן.
האיום מערער את היכולת לתת אמון באחרים, כולל בבני ברית – "אין לך דבר המעיד על עוצמת כוחו של השר האפל כמחלוקת השרויה בין אלה שעדיין מתנגדים לו" אומר האלדיר. "אך לנו נדמה כי פסו האמונים בעולם שמחוץ ללותלוריין" (חבורת הטבעת, עמ' 359).
חשיפה ממושכת לאיום תגרום לתגובה נפשית. בדומה לתגובות בעקבות קרב, תיתכן החמרה בכל בעיה נפשית קודמת – דיכאון, כפייתיות, הפרעות אכילה ואפילו מחלות נפש – והתוצאה השכיחה ביותר של מתח מתמשך היא חרדה. מצד אחד, קיימת "חרדה חיובית" – תחושה גופנית בה הגוף עובר למצב של "היכון", שנועדה לעזור לנו לגייס משאבים בהתמודדות עם הסכנה. אולם, המרחק מהפן החיובי של החרדה למקום בו הפחד עובר את הגבול המועיל שלו והופך לתסמונת בפני עצמו, הוא קצר מאוד. בשלב זה האדם החרד נעשה קיצוני בהתנהגותו, מסתגר, נרגז, מתפרץ בקלות. אמרתם תיאודן? אמרתם דנתור? צדקתם.
חוסר השליטה והתלות בנסיבות, או גרוע מכך, באויב, מעביר אותנו מדפוס של פעולה נשלטת, לדפוס קדום של תגובה אינסטינקטיבית בו עומדות בפני האדם שתי אפשרויות קיצוניות – FIGHT או FLIGHT:
FIGHT – תופעה של אגרסיה ואלימות, שנראית לאדם במצוקה כדרך להשיב לעצמו את תחושת השליטה שאבדה. לפעמים מופנית האלימות כלפי האויב (למשל, פרץ הייאוש והשיגעון שאחז בפינגולפין עת יצא לקרב חסר תקווה מול מורגות לאחר ההפסד בקרב הדאגור ברגולך, הסילמריליון, עמ' 149), ולפעמים מופנית האלימות כלפי חברים (בורומיר בפרץ הטירוף שאחז בו כשפרודו לא נענה לתחינתו לבוא עימו לגונדור, חבורת הטבעת, עמ' 411).
FLIGHT – פשוטו כמשמעו, בריחה או הסתתרות. גילדור אינגלוריון מתוודה: "… קדרות ועצב ירדו לעולם. יש מלחמות בין בני אדם ובני לילית נסים ובורחים" (חבורת הטבעת, עמ' 110), ובינתיים ברוהאן בונים מקלטים בדונהרו ובנקרת הלם. גם בהיסטוריה היהודית, המוטיב של מקלט ומסתור חוזר שוב ושוב, ממערות בר-כוכבא בימי המרד ברומאים, תכנית "מצדה" להגנה על היישוב היהודי במלחמת העולם השנייה, ואפילו כעת מספרים שבהרי ירושלים הולך ונבנה לו מקלט גרעיני. אך אליה וקוץ בה. אותו אינסטינקט של בריחה משחק לידיו של התוקפן, שכן ההתעסקות המתמדת באיום משתקת את שאר רבדי החיים, ובכך מעצימה אותו. מינאס טירית הפכה לאנדרטה דוממת עוד לפני שהאויב הספיק להתדפק על שעריה. הם מעידים בעצמם: "הילדים בעיר מועטים מזה שנים, ועכשיו אין בה ילדים כלל" (שובו של המלך, עמ' 27); "לאמיתו של דבר היתה העיר שוקעת משנה לשנה וכבר חסר בה מחצית מניין האנשים שעשויה היתה להכיל ברווחה" (שובו של המלך, עמ' 16).
זו דוגמה מצוינת להשפעות העקיפות של האיום הקיומי. שוו בדמיונכם שהאיום על גונדור לא היה מתממש, ושסאורון היה מחכה עוד חמישים ואף מאה שנה לפני שהיה תוקף. הוא לא היה צריך לעשות כלום, הגונדוריאנים היו עושים בעבורו את המלאכה. למעשה, כתוצאה מהאיום שסאורון הטיל, גונדור הפסידה את הסיבות למענן שווה לחיות, וזה עוד לפני שהקרב בכלל התחיל.

פרק ג' – איום קיומי כמאבק מוראלי-פסיכולוגי:
החרדה בשר הטבעות, בדיוק כמו באיומים שמגיעים אלינו מאחמדיניג'אד ונסראללה, היא לא משהו שמתגבש לו בטבעיות בליבותיהם של מי שנמצאים תחת האיום, הדבר נעשה באופן אקטיבי ומכוון על ידי האויב המאיים. ראו והשוו:
סגן נשיא איראן: "השמדת המשטר הציוני צריכה להפוך למטרה ודרישה של העולם כולו"; ואחמדיניג'אד בנאום בכנס אנטי-ציוני טען כי "יש למחוק את ישראל מהמפה".
בגונדור, סאורון עושה שימוש בוטה בלוחמה פסיכולוגית: "… ואז נתווסף לקליעים ברד אחר, פחות הרסני אך נורא מקודמו. קליעים אלה, שלא בערו באש, נתפזרו ברחובות ובסמטאות שמאחורי השער. כשנזעקו האנשים לראות מה טיבם של אלה שנפלו נתחלחלו ופרצו בבכי: האויב השליך לתוך העיר את ראשיהם של אלה שנפלו בקרב אוסגיליאת, או במוצבי הראמאס, או בשדה הפתוח. איום היה המראה; קצתם נמחצו ונתרסקו; האחרים, ניתן להבחין בתווי פניהם, וניכרו בהם ייסורי גסיסתם. ובכולם הוטל מכווה העין הרשעה, נטולת הריסים… מעט מעט שחה רוחם של אנשי מינאס טירית והם לא הוסיפו להתגרות בחיל מורדור. כי שולח בהם נשק מן המגדל האפל, שמהיר הוא מן הרעב: החרדה ואזלת-היד". (שובו של המלך, עמ' 83).
תושבי המדינה שנמצאת תחת איום מוצאים את עצמם חשופים לפחדים רציונליים הנובעים מרמת הסכנה האמיתית והמוחשית של האיום, אולם חלקם סובל גם מחרדה לא רציונלית כתוצאה מאסטרטגיית הלוחמה של האויב. האיום הקיומי הוא סוג של מאבק מוראלי-פסיכולוגי, ובכך נמדדת הצלחתו ויעילותו.
המערכה נגד אויב המטיל איום קיומי מוכרעת פעמים רבות בתודעה של הציבור ובשיבוש אורחות החיים במדינה ולאו דווקא בשדה הקרב. דנתור למעשה מפסיד במערכה דרך הפלאנטיר, וגם סארומאן ופה סאורון כמעט וזוכים בהישגים מדיניים ללא שימוש בכוח, אלא רק ע"י הפחדה. האיום הקיומי מעצם טבעו נועד להפחיד את הציבור. האויב משתמש בהפחדה כדי לשחוק את התנגדות הציבור ומנהיגיו לדרישותיו המדיניות .
כאן נשאלת שאלה, האם ניתן לחזק את כושר העמידה של הציבור מול האיום בדרך פרו-אקטיבית? האם ניתן לנטרל או להפחית את מידת הנזק המוראלי הנגרם בעטיו של האיום? האם ניתן להסביר ולחנך את הציבור להתמודדות יעילה עם החרדה הלא רציונלית?
הסוברים נגד יאמרו שלא ניתן להתמודד עם רגשות ותגובות לא רציונליות באמצעות שיקולים רציונליים. יתרה מכך, יש שיקבעו כי כל ניסיון להעביר מידע לציבור בתחום האיום הקיומי עלול לפתוח "תיבת פנדורה" ולעורר יותר פחד משהיה לפני החשיפה המלאה לאיום. המועצה הלבנה שמרה לעצמה במשך שנים את המידע על בעל האוב מדול גולדור, וגם פרודו לא קיבל הסבר מיהם הפרשים השחורים, דבר שכמעט הכשיל את המשימה. וגאנדאלף, שידוע כמעורר איומים, זוכה לקבלת פנים צוננת ברוהאן: "ספק הוא לדידי אם ברוך בואך, אדוני גאנדאלף. עוכר-שלווה אתה, מאז ומעולם. הצרות כרוכות אחריך כעורבים, וככל שאתה מרבה לבוא כן יירע לנו… והנה אתה מופיע שוב! מצוקות שאתה מביא הפעם, גרועות מן הסתם מן הקודמות…" (שני המגדלים, עמ' 105).
מאידך גיסא, יש הטוענים כי פעילות הסברתית-חינוכית לא תביא לחרדה יתרה, אלא למעשה תחסן את הציבור מפני הנזקים המוראליים-פסיכולוגיים של האיום הקיומי. מידע זה, שבשלב הראשוני יגביר את הפחד, ייצור את ה"נוגדנים" הנדרשים ליצירת תעצומות הנפש שיחזקו את הציבור בעת החשיפה המתמשכת לאיום הקיומי. זאת הגישה הצ'רצ'יליאנית בה נוקט גאנדאלף לאורך כל העלילה – הוא לא מבטיח כלום מלבד דם, יזע ודמעות. בדרך זו הפרט ילמד שלושה דברים חשובים:
– היכן עובר קו הגבול בין חרדה רציונלית (פחד טבעי ואף רצוי) לחרדה לא רציונלית (משתקת ומסוכנת, המשחקת לידי האויב).
– באילו מניפולציות משתמש האויב על מנת להעצים את מידת החרדה.
– ומעל לכל, יבין שהוא, כפרט, מהווה את הגורם שיקבע בסופו של דבר האם האויב ינצח במערכה המוראלית-פסיכולוגית.
הבנת תופעת האיום הקיומי, כמו גם האחריות המונחת על כתפי הפרט במשימת ההתמודדות מולה, לא רק כקורבן אפשרי אלא גם כחייל בחזית המערכה התודעתית, יקלו עליו לצמצם את מידת החרדה הלא רציונלית.

פרק ד' – האיום של מלחמה גרעינית כדוגמת מבחן:
איומים קיומיים היו קיימים לאורך כל הדורות, אולם הייחוד של האיום הגרעיני הינו ביכולת ההשמדה הטוטאלית, "אומניסייד".
מחקר שנערך בארה"ב בתקופת משבר הטילים בקובה, בין השנים 1957-1963, בחן את ההשפעות הפסיכולוגיות של האיום הגרעיני והעלה את המסקנות הבאות:
האיום מביא להשפעות פסיכולוגיות ישירות כמו ירידה בילודה והדוניזם מוקצן (פירוק משפחות ונישואין – חיים כאילו אין מחר).
האיום משפיע באופן אישי על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות – תיאודן נשבר לאחר מות בנו, ודנתור, שמושפע מאוד מהאיום, מגיע לשיא שלילי של ויתור דה פקטו על הפיקוד הצבאי במינאס טירית לאחר נפילת פאראמיר.
ככל שלאנשים יש יותר ביטחון במנהיגיהם ובכוונותיהם, החשש מהאיום יורד – ראו את המהפך שחל בתיאודן מזקן תשוש חסר עמוד שדרה, למלך שרוכבים אחריו באש ובמים גם במשימות חסרות סיכוי: "רבים נבעתו מאימת הצל וליבם נפוג. אך הם היו עם קשה עורף ונאמן לאדוניו…" (שובו של המלך, עמ' 63); "…בראותם את המלך קראו בקול מתרונן: 'תיאודן המלך! תיאודן המלך! מלך הגליל חזר ובא!'" (שובו של המלך, עמ' 55 – משפט שגרם לי לחשוב שוב על משמעות שם הספר "שובו של המלך"); "שורת האיאורד הראשון הסתערה כגל המתנפץ על החוף, אך השג לא השיגו את תיאודן. דומה שנתפרעה רוחו, שעזוז המלחמה של אבותיו בוער בעורקיו נישא כאחד האלים הקדמונים" (שובו של המלך, עמ' 98). גם לפאראמיר ואראגורן יש השפעה דומה על אנשיהם.
מחקר אחר מראה תופעות שכיחות הקיימות גם בשר הטבעות :
חיפוש מקלטים – משברי הגרעין יצרו צורך במקלט, תופעה שחוזרת על עצמה לאורך כל הלגנדריום, עוד מימי ערי המקלט בבלריאנד (גונדולין, נרגותרונד, דוריאת).
השפעות נפשיות – פגיעה במטרה לחיות, סיפוק מהחיים, חולשה ודיכאון, שימוש מוגבר בסמים ואלכוהול.
השפעות ערכיות – התחושה האמביוולנטית שמצד אחד אנחנו וכל היקר לנו יכולים להתאייד בשנייה, ומצד שני צריך להמשיך את החיים הרגילים, יוצרים פגיעה לטווח ארוך – הכחשה ואסקפיזם לאורך זמן מובילים לאפטיה ולחוסר מעורבות עד כדי פגיעה בערכים אישיים ותרבותיים.
ושוב, תיאודן ודנתור ממחישים את התופעות הללו לאורך כל העלילה.

פרק ה' – המענה:
לאחר שסקרנו את כל התופעות הקשות והמאיימות שנעוצות באיום הקיומי והשלכותיו, עכשיו זה הזמן להתמקד במענה, ויש מענה.
נתחיל בכך שעצם העובדה שיש איום קיומי לא אומרת שאויבינו ישתמשו בו בהכרח. בשונה מהארץ התיכונה, המציאות המודרנית בעולמנו הרבה יותר מורכבת. למרות שאצל טולקין המציאות לא צבועה בשחור-לבן מובהק ואפשר למצוא גיבורים שסרחו ומנגד, למצוא אנושיות גם ברוע, הרשע המוחלט הוא שחור לגמרי, אין בינו ובין "הטובים" מאזן אימה, ואין חוק בינלאומי שהוא כפוף לו.
אצלנו סאורון לא יכול היה להשמיד את גונדור ולחמוק מהשלכות הדבר. איראן, לשם המחשה, יודעת מה המשמעות של שימוש בנשק גרעיני מבחינתה – זה לא רק הסוף של מדינת ישראל, זה הסוף שלה בדיוק באותה המידה – ולכן זה מחזיר אותנו למניעים האמיתיים שלה: הראשון, אמצעי הגנה שיאפשר לה להמשיך לממן ולתמוך בטרור מבלי לשאת במחיר, והשני, הרלוונטי למאמר, האיום הקיומי מהווה נשק משמעותי במלחמת ההתשה הפסיכולוגית שמתנהלת נגדנו.
נחלק את ההתמודדות לשניים – התמודדות מערכתית והתמודדות הפרט.
התמודדות מערכתית: TOP-DOWN (רלוונטית לכל אחד מאיתנו שיש לו השפעה על אחרים – מורה, הורה, מנהל, מפקד כיתה בגונדור וכיוצא בזה):
ההתמודדות צריכה להתמקד בראש ובראשונה במדיניות הסברתית-חינוכית שתשפיע על התייחסות הציבור לאיום, תצמצם את רמת החרדה הלא רציונלית ותפעל לחיזוק המורל ותחושת הביטחון האישי. צריך להתמקד בשני תחומי פעילות עיקריים:
יצירת חזית פוליטית מאוחדת: קביעת כללי התנהגות שימחישו לציבור כי בתחום האיום הספציפי יש חזית מאוחדת אל מול האויב, אחדות המתורגמת לעוצמה לאומית. "אל תאמרו מושלי גונדור, אמרו אלאסר המלך…", במהלך שסימל כי דול אמרות ורוהאן התאחדו תחת דגלו של אראגורן כנגד סאורון. זאת תוך הרחבת ה In Group – התאחדות של כל השותפים לגורל מול האויב המשותף. זו גם הטעות הגורלית של האויב. בעצם קיומו של האיום, הוא מצליח לאחד את השורות בקרב המתנגדים לו. כך קורה בארץ התיכונה, וכך גם אצלנו, כאשר האויב מצליח לאחד ימין ושמאל, דת וחול, מזרח ומערב, בני לילית וגמדים.
פעילות חינוך:
שכנוע בצדקת המאבק – רק ציבור המשוכנע בצורך להיאבק על הנושאים שבמחלוקת ובצדקתו של המאבק, יהיה מוכן לשאת בנטל האיום, הן במישור הלאומי, והן במישור האישי: גאנדאלף עובר ממקום למקום ומשכנע את אלה שהרימו ידיים, מזכיר להם מי הם וכמה דרכם צודקת, וכו'. כך הוא עושה עם תיאודן, ואפילו עם בארלימאן חמאוני.
מדיניות הסברה – נטרול הלוחמה הפסיכולוגית של האויב, הצגת הממדים האמיתיים של האיום, הסברת אסטרטגיית ההפחדה והמניפולציה של האויב בשיטות של לוחמה פסיכולוגית. ושוב גאנדאלף: "אך ראה! הנה נמוגו החלומות. חי אתה. גונדור ורוהאן שוב אינן בודדות. אמנם האויב חזק עד אין שיעור, אך לנו קמה תקווה ממקום אחר" (שני המגדלים 109).
מעורבות – המחשה לתושבים של הצורך בהשתלבותם ובמעורבותם במערך ההתמודדות עם האיום, כחיילים במערכה התודעתית ולא כקורבנות. ושוב גאנדאלף בעידוד אנשי גונדור: "השעה מאוחרת מכדי לחזק את חומות הפלנור. עוז רוחכם, הוא יהיה לכם למגן מול הסערה המתרגשת, והתקווה שאנוכי נושא עימי… שמטו את כף הסיידים והשחיזו את חרבותיכם!" (שובו של המלך, עמ' 13). ולפיפין הוא אומר: "חייל פשוט? יתכן, אך לא על לוח השח הנכון" (שובו של המלך, עמ' 30).
התמודדות הפרט – BOTTOM-UP ברמה היומיומית:
שגרת חיים רגילה – במצב של חוסר ודאות כדאי להמשיך בשגרת חיים רגילה. פעולות יומיומיות מחזירות את השליטה. כדברי גאנדאלף לתיאודן: "אצבעותיך יטיבו לזכור את כוחן אם יאחזו בניצב של חרב" (שני המגדלים, עמ' 109).
ידע מפחית חרדה – אין לשקוע בהתעלמות והכחשה. מאידך, לא רצוי גם להתמכר לחדשות, גם אם הן מגיעות במארז נחמד עגול ושקוף, זה משאיר סימנים של ידיים על הצג.
העזרות בסובבים אתכם – דברו, התווכחו, הוציאו קיטור. אתם לא לבד עם הפחד, גם אם כל אחד מתמודד עימו אחרת.
תשומת לב לאחרים – הקדישו תשומת לב לבני ביתכם, האם יש מישהו שהתנהגותו השתנתה לאחרונה? אנשים הנתונים למצוקות בחיי היומיום חשופים יותר לקריסה בשעות מצוקה. דנתור, למשל, הולך לישון חגור בחרבו.
הצמדות לחיובי – היזהרו מנסיגה לחשיבה שלילית, מצבי חרדה נוטים להשכיח מאיתנו את החיובי. תשתמשו בביטוים כגון: "עורו עורו… מִפעלות זדון השיבו: אש וטבח! חרב תִימוג, מגן יותץ, יום-אחרית, אודם יום, ולא הנצה שמש… עתה צאו, עתה צלחו! קדימה לגונדור!" ואם אפשר, תתקעו גם בקרן.

לסיכום, איום קיומי פוגע בהשקפת העולם שלנו ובאמונה הבסיסית כי העולם צודק, וכי אנשים חפים מפשע אינם נפגעים. חוויה זו מלווה בתחושות של חוסר אונים וזעם המעידים על פגיעה ולחץ טראומטי. מעצם היותנו בני אדם קיבלנו גם מתנה גדולה. קיבלנו פוטנציאל לגמישות ולצמיחה וזה מקור החוסן שלנו. בדרך כלל במצבים אלו אנחנו שורדים, מתגברים ואף יוצאים מחוזקים. דווקא מול אי השפיות של האיום, שמירה על אורח חיים נורמלי, אופטימיות ולכידות יהוו את הניצחון האמיתי מול אויבינו. הם גם אלו שיתנו את הכוח להנהגה ולצבא לעשות את שלהם.