זכות מלידה

אנשים שואלים לפעמים לגבי המסרים הנובעים משר הטבעות. אנחנו נוהגים לציין אידיאולוגיות כגון שמירה על הטבע, הבחנה ברורה בין טוב לרע, הצורך בהקרבה אישית למען טובת הכלל, אזהרה כנגד תאוות הכוח, והדגשת חשיבותה של הענווה. אבל אולי המסר החשוב ביותר נמצא בדבריו של אלרונד לפרודו. "יש וכך יתרחשו מעשים שיניעו את גלגלי העולם: ידיים קטנות מחוללות אותם מכוח ההכרח, בעוד עיניהם של הגדולים מוסבות למקום אחר." משפט זה, אני מפרשת אותו כאומר שאין בנתוני הלידה או הגרסא דינקותא שלנו לכפות עלינו או לכבול אותנו. נתונה לנו הזכות לשאוף אל מעבר ל"נתוני הפתיחה" שלנו, וחובתנו לנסות להגשים שאיפה זאת. במאמר זה ברצוני להראות כיצד כמעט כל דמות בשר הטבעות מדגימה אספקט כלשהו של עליית המדרגה הזאת, החריגה מן הנתון אל הנשגב. הדוגמה הכי ברורה היא סאם – ממעמד של גנן הוא עולה למדרגת ראש העיר הגדולה בפלך, והוביט מפורסם בתולדות הימים. בסאם השינוי גם מאוד ניכר בהתנהגותו, אם ברחמים ובהבנה שהוא מגלה לפתע כלפי גולום בפתח סאמאת נאור, אם בחיתוך דיבורו המשתנה, ואם בתפיסת העצמי שלו. גם שאר ההוביטים אינם מפגרים הרבה. אמנם עמדת הפתיחה שלהם גבוהה משל סאם, אבל גם הם מצליחים להתעלות הרבה מעל הצפוי להם בלידתם. פרודו, למשל, הופך מהוביט כפרי אמיד, ראש לשבט שהתפורר מכבר, לנושא הטבעת, האיש אשר מביא את כתרו של אראגורן בן אנאתורן אליו ביום הכתרתו, והראשון לבני התמותה שהוזמן אי פעם לארצות המבורכות. אדם שמקומו יכירנו בין שמות אגדתיים כגון הורין, טורין ואף ברן עצמו. גם מרי ופיפין מהווים דוגמאות לעלייה בסולם החברתי – אמנם המעמד שלהם מבטן גבוה מאד (פיפין הוא יורשו של התאין – להלכה מפקד הפלך, ואילו מרי הוא יורשו של ראש שבט בראנדיבוק – החמולה השנייה בגודלה ובחשיבותה), ועדיין הם מצליחים לטפס ממעמד של ראש לשועלים למקום מכובד מאד בין האריות – אבירים של גונדור ושל רוהאן, גיבורי חיל נודעים לשם, שאחד מהם הכניע טרול והשני סייע להשמדתו של מלך הנאזגול. בהחלט יותר ממה שאפשר לצפות מהוביט, ולו הוא בולנהם טוק. הדמות הבאה שמציגה חריגה בולטת מן המעמד שלה מלידה היא, כמובן, איאוון. איאוון לא רק חורגת מן המעמד המיועד לה, היא ממש נלחמת נגדו בצורה אקטיבית. וזה לא שהמעמד שלה נמוך. כמובן, היא בת אחותו של המלך, ואחרי מותו של תיאודרד בקרב היא גם אחותו של יורש העצר, אבל זה לא הכל. בניגוד לתמונה שהיא מציגה בדבריה, אף אחד אינו מתייחס אליה כאל שפחה כנועה שתפקידה להיות יפה ולשתוק. בהתאם למסורת של העמים החופשיים בארץ התיכונה, שמור לאישה הנבונה והמוכשרת מקום של כבוד בהנהגת בני עמה. ואכן, המלך מצפה מאיאוון שתנהיג את העם הן בנקרת הלם, והן בדרך לדונהארו. במילים שלנו – איאוון אולי לא קיבלה אלוף פיקוד צפון, אבל מישהו הלוא חייב לפקד גם על העורף. זוהי בדיוק רוח הדברים שאומר אראגורן לאיאוון כאשר היא מדברת על שאיפותיה: "אלמלא את היו בוחרים באחד המפקדים להיות להם נציב, והוא לא היה יכול לפרוק עול ולרכב לאשר ירצה". אבל זה בדיוק מה שאיאוון עושה. וצחוק הגורל, דווקא התנהגות חסרת אחריות זאת היא שמובילה לנפילת שר צבאו של האויב, מפקד הנאזגול, אשר "לא יהרגנו גבר ילוד אישה". כעין מסר שמי שמעז להתגבר על גבולותיו שלו, נקל לו להתגבר גם על הגבולות של היכולת האנושית בכלל. דמויות משנה חיוביות רבות מציגות אספקט אחר של חריגה מן ה"זכויות מלידה", והוא הוויתור על הזכויות למען אידיאל כלשהו. בין אם זה פאראמיר שמוותר על ירושת העוצרות כדי לקבל בברכה את המלך, איאומר הממרה את פי המלך ויוצא לצוד אורקים בגבול רוהאן, או ארוון שמוותרת על חיי הנצח למען האהבה. מקרה מעניין נוסף הוא אראגורן. לכאורה אין כאראגורן דבק בזכויותיו המולדות, ונאחז בכל בדל מורשת. למעשה אין זה כך. אראגורן לא ידע בנעוריו שהוא יורש למלכות ארנור. הוא גדל תחת זהות בדויה, ביודעו רק שהוא אחד משומרי היער של הצפון. גם כאשר נודע לו הדבר לבסוף, בעצם, אין הוא מקבל מאבותיו אלא חרב שבורה. את כל השאר הוא משיג במאמציו שלו (עם קצת עזרה מידידים). הרי היתה סיבה טובה מאד מדוע בכל הדורות מאז ארוודוי לא דרשו צאצאיו את כס המלכות של גונדור. האם יש למישהו ספק מה היתה התוצאה לו היה אראגורן מתייצב בחצרו של דנתור ודורש את הכס בשל זכותו המולדת? אגב דנתור – גישתו שלו היא האנטיתיזה המוחלטת למסר זה שהוצג כאן. "במה רוצה היית, אילו נתקיים רצונך בידך?" שואל אותו גאנדאלף. "רוצה הייתי שהדברים יוסיפו להתנהל כפי שהתנהלו בכל ימי חיי ובימי אבותי ואבות אבותי". גישה זאת מובילה בסופו של דבר לאובדנו, שכן דבקותו בקיים מונעת ממנו לראות את התקווה שעליה מצביע גאנדאלף, וכך יאושו סוגר עליו. גם סיפורו של בורומיר דומה מבחינה זאת: כל זמן שהוא דבק בחובותיו כיורש העצר של מינאס טירית, הזמן שבו כל מעייניו נתונים ללוחמי גונדור ולמלחמה המאיימת עליהם ממזרח, הוא הזמן שבו הטבעת קונה שליטה עליו. כאשר הוא משתחרר מהשפעת הטבעת, הוא מסוגל גם לוותר על המעמד שלו, ולקבל את אראגורן כמלך עליו. אם כן, אנו רואים שדמויות חיוביות מנסות להתעלות על המעמד המולד שלהן, או מוותרות עליו. ואילו דמויות "אפורות", המתלבטות בין הטוב והרע, דבקות במעמד הקיים ומשמרות אותו בכל מחיר. אלה הדמויות שטענתן העיקרית היא "נולדתי X ולכן מגיע לי Y". וראוי לשים לב בהקשר זה כי גולום, המתלבט האולטימטיבי של שר הטבעות, דורשת את הטבעת כיוון שזו היא מתנת יום ההולדת שלו. "שלי היא. היא באה אלי." אומר גולום. כלומר, הוא משוכנע (אחרי ששכנע את עצמו) שהקניין על הטבעת הוא זכותו, ובאופן קוריוזי במקצת גם כאן זוהי זכות מלידה. אכן, זאת היא השפעת הטבעת הראשונית: לגרום לך להאמין שיש חפץ שמגיע לך לא מכוח הישג כלשהו, אלא מעצמו. אחרי שהשתכנעת בכך, הדרך פתוחה להשחתה. דוגמאות אלה לא מציירות, כמובן, את כל הגרף. אי אפשר להתעלם מן העובדה שחטאו העיקרי של מלקור נבע מחוסר נכונותו להסתפק במקום שנקבע לו על ידי ארו אילובטר. השאיפה לגדולות בפרוש אינה מונעת נפילה. ההבדל הגדול בין מלקור לבין, נאמר, איאוון (היחידה שפועלת באופן אקטיבי לשינוי חלקה בעולם) הוא שמלקור רצה להגדיל את חלקו על חשבון אחרים. בעוד איאוון אינה מרוצה ממה שיש לה, ופועלת להחליפו במשהו אחר, מלקור אוהב את מה שיש לו, ופועל להשיג עוד מאותו הדבר. אנחנו לא יודעים את הסיבות שהניעו את סאורון לעזוב את מקומו כמאיא של אאולה, אבל מתולדות הטבעת האחת אנו יכולים להסיק בברור שלא היתה זאת השאיפה למשהו אחר. סאורון נשאר נפח בטבעו. זה לא שפתאום הוא החליט להיות משורר. הוא רצה להמשיך לעשות את אותו דבר, רק עם יותר עוצמה, יותר שליטה. בסופו של דבר, גם קורותיהם של מלאכי האופל משתלבות בתמונה הכללית – מי שמוכן לוותר על מה שיש לו, הריהו צועד בדרך הנכונה. מי שאינו מוכן להפרד מן הקיים נמצא בנתיב היורד שאולה. מי שמוכן לוותר על מטפחתו ועל ארוחת הבוקר שלו, ימצא ודאי שהגורל מחייך אליו. מי שנאחז במה שיש לו, סופו שיאבד הכל.