רמי הרפז על תרגום ההוביט בשבי

רמי הרפז היה אחד מהטייסים אשר תרגמו את ההוביט בשבי המצרי. הרצאתו נישאה בבית אריאלה בערב שהוקדש כולו לטולקין.

חורף ,1971 אנחנו 10 אנשים, בשבי המצרי בקהיר, יושבים כבר ביחד, אחרי שישבנו חצי שנה בתאים בודדים, התחברנו כולנו ביחד. מנסים, במסגרת השבי, לנהל את החיים הכי נורמליים שאפשר. הרי אנחנו במילא שם, אנחנו יכולים לשלוט על מה שקורה בתחומי החדר, כל מה שנמצא מחוץ לחדר (6*6 מטר, שירותים 3*6 מטר וחצר 7*18 מטר), הוא עולם שעליו אין לנו שליטה, עולם שהקשר אליו הוא רק פגישות עם הצלב האדום, מכתבים הלוך וחזור ותקווה שאי פעם נחזור בשלום הביתה.

העולם שלנו נמצא בתוך החדר הזה, שם אנחנו צריכים לנהל את החיים שלנו, שם אנחנו צריכים לקום בבוקר, לחיות את החיים שלנו, ללכת לישון בערב, ובעיקר לקום למחרת בבוקר פעם שניה. אפשר למרר על מר גורלנו שאנחנו אסירים ושבויים, והנשים והמשפחות שלנו בבית. אפשר לשכב על המיטה ולבהות בתקרה, להתפלל לאלוהים ולחכות שממנו יבוא לנו אור. אפשר להסתכל מסביב, לראות מה שיש, ואם בימים הראשונים בשבי היה לי שטיח שעליו שכבתי, אפשר היה לספור את הגדילים שלו. ואם אחרי כן התנאים היו יותר טובים, אז אפשר היה לעשות דברים אחרים, וזה מה שאנחנו עשינו. ניצלנו את כל מה שהיה בידינו על מנת לנהל שם חיים נורמליים, מעניינים ומועילים במידת האפשר, על מנת שאזכור את תקופת החיים שם לא בצער אלא כתקופה בה הייתי במצרים ועשיתי מה שיכולתי.

בבוקר התחלנו בהתעמלות, עשה אותה מי שהתחשק לו, לא מכריחים אף אחד, מי שלא? ממשיך לישון. אחרי זה מתחילים את השיעור הראשון ומשתדלים לעשותו בשקט, לא להפריע לישנים.

מה זאת אומרת שיעור? היה לנו שם את מנחם עיני שהיה בוגר הטכניון, ממנו למדנו פיזיקה ומתמטיקה. היה את יצחק כפיר, שיושב פה איתנו, בוגר ארצות הברית, שלימד אותנו אנגלית. אני זכרתי קצת יותר כימיה מאשר אחרים אז לימדתי כימיה. היו לנו ארבעה מקצועות שלמדנו. שניים מתוכנו שהלכו אחר כך לטכניון קיבלו 18 נקודות תואר על השנים האלו. ארוחת בוקר מכינים כיד המלך, מה שאפשר. אחרי זה התנהל השיעור של המתקדמים פחות, אלה שכשלמדו חילוק בכיתה, הם צדו פרפרים בחוץ. ניסינו ללמוד גם תנ״ך קצת אבל זה לא הצליח לנו, לא הייתה לנו אישיות שתוביל את הרעיון הזה.

בשעות הצהרים עסקנו כל אחד בענייניו. אחרי הצהרים שיחקנו ברידג׳. אלו היו השעות הגנובות שלנו, שעתיים ביום גנבנו מהשבי בגלל ששיחקנו ברידג׳ באותו זמן. בשעות הערב המשכנו בעיסוקים, אלה היו רבים ושונים, בין השאר, קריאת ספרים. אני, דרך אגב, קראתי במשך השבי 304 ספרים, זה הרבה יותר ממה שקראתי אי פעם לפני או אחרי זה, שם פשוט היה לנו זמן. מלבד זאת, עסקנו בעבודות כגון סריגה, בניין בנייני גפרורים, פיסול, היו גם כמה ניסיונות לציור אבל הם לא היו רציניים יותר מדי. למעשה, כל אחד עסק בדברים שבהם היה יכול לעסוק. האפשרות לכך ניתנה לנו דרך הצלב האדום, חבילות ששלחו לנו מהארץ, מהמשפחות שמיהרו לשלוח כל פיפס שציינו במכתבים. גם חיל האוויר עזר לנו הרבה במשלוח של חבילות ובאמת עשינו כל מה שאפשר.

בין יתר הספרים שקיבלנו היו שלושת הכרכים של שר הטבעות ואחרי כן ההוביט. אנחנו קראנו קודם כל את שר הטבעות ואחרי כן את ההוביט. כל כך נתפסנו לשני הספרים האלה, למעשה, היות שקראנו קודם את שר הטבעות אנחנו צללנו ישר לתוך העומק של העולם האלטרנטיבי, לא ראינו שום השוואה ושום הקבלה בין העולם של שר הטבעות לבין העולם שבו אנחנו חיים, אלא פשוט צללנו אל תוך הבלתי מודע לתקופה השלישית של הממלכה התיכונה. היינו שם, וזה היה פשוט כיף להיות שם. כשקיבלנו את ההוביט, יותר מאוחר, ראינו בזה ממש יצירה, הייתי אומר, אחרת. הייתי מעיז להגיד – יותר טובה. אנחנו יותר נהנינו מההוביט מאשר משר הטבעות כי הוא נתן את הכל במכווץ. לדעתי, מתוך כוונה לפנות לילדים, טולקין הכניס הרבה יותר הומור וזה תפס אצלנו הרבה יותר, זה היה ממש תענוג להשתעשע בהומור. היות ולא כולנו ידענו אנגלית, אז מדרך הטבע אמרנו לעצמנו ׳רגע אחד, יש כאלה שלא יודעים אנגלית, אוקיי, נתרגם להם את זה׳.

עבדנו פחות או יותר בשני זוגות, כאשר אחד קרא את הטקסט באנגלית ודיבר אותו עברית. ברור שזה יצא עברית לא לעניין, והשני שישב לידו כתב עברית שניתן להבין. אחרי כן, לקחנו את העברית שיצאה ובנינו אותה לעברית לוגית איכשהו.

שמעתי פה את עמנואל לוטם מדבר על הבעיות של התרגום. אצלנו הכיף היה הרבה יותר גדול, לא היינו חייבים שום דבר לאף אחד. עשינו את התרגום להנאתנו הבלעדית, לאף אחד מאיתנו לא היה מושג בתרגום ולא ידענו שצריך להיות חייבים משהו למישהו ולבנות מסגרת כלשהי. ידענו שצריך להיות הגיון פנימי אבל לא יותר מזה. לכן, ברגע שאנחנו נתקלנו בבעיות, אנחנו פשוט בצורה פרמיטיבית תקענו בהן את הראש ופתרנו אותן כפי שהתחשק לנו. גמדים הם גמדים, זה בסדר. אבל אלפים, זה לא מתחבר, זה לא מסתדר, שלא לדבר על הוביטים וגובלינים. אמרנו, אם כך, נשאיר את השמות המוזרים בצורת היחיד וברגע שמדברים על רבים נוסיף להם ה׳ הידיעה. מותר לעשות דבר כזה? אני לא יודע. ולכן, אלף זה אחד והאלף זה רבים, ומלך האלף הוא מלך עם האלף וזה הגיוני. כיוון שהכוונה הייתה להסביר את זה ל־10 אנשים, לא הייתה בעיה. זאת הסיבה, דרך אגב, שהספר נקרא ״הוביט״ ולא ״ההוביט״, כיוון שההוביט לא הולך טוב בעברית, ומדובר פה על הוביט בודד. היו גם פתרונות אחרים, בהם הרשנו לעצמנו קצת חופש. Unexpected party, כמו השם של הפרק הראשון, תרגמנו אותו כ״מסיבת הפתעה״, זה לא בדיוק נכון אבל זה נשמע יפה ולכן השתמשנו בזה.

היות וטולקין הרשה לעצמו לתת פעם אחת הערת שוליים למטה ״עיין במלחמה הקודמת״ שהוא דיבר עליה, אז כאשר הגמדים נסוגו כאילו ולאחר מכן תקפו אותם מאחור והם תקפו בחזרה, אנחנו כתבנו עיין יהושוע מלחמת העי. הרגשנו עצמנו חופשיים מאוד לכתוב את הדבר הזה. למשל, ארנקי הטרול, שבאנגלית זה נקרא איזה שם מסובך שאפילו שלא ידענו איך מתרגמים אותו לעברית תקנית. אנחנו, אחרי הרבה ויכוחים (את ההחלטות הקשות השארנו לסוף) החלטנו שארנקי הטרול הם ״שובבים״. שזה באמת ככה, אולי לא בדיוק התרגום הנכון אבל הם באמת כאלה, כי ארנק שאתה הולך לגנוב אותו והוא מתחיל לצייץ שתוריד אותו אז הוא שובב.

אני מוכרח להגיד שאנחנו קצת נכשלנו בנושא השירים, אני לא הולך להתחרות עם אוריאל אופק. אנחנו השתדלנו, בצורה הפרמיטיבית עם הראש קדימה, לשמור על התוכן של השיר, וכשאתה שומר על התוכן של השיר אז השורות מתברברות לכל הכיוונים. חרוזים סחטנו בכוח והשירים יצאו די עלוב. אולי חוץ מ״הדרכים הולכות לנצח הלאה״ שזה שיר שהוא קצת נשמע, בגלל שהוא קצר, כל השירים האחרים הם די כשלון, אבל אין מה לעשות.

קראתי את התרגום של משה הנעמי, ובאופן אובייקטיבי לחלוטין התרגום שלנו נראה לי הרבה יותר טוב. בעיקר משום שאחד הדברים שהיה לנו חשוב, זה לשמור על האופי השובבי של השפה של טולקין. אני חושב שהוא הרשה לעצמו להשתמש בהומור, בגלל שכתב לילדים, ואמר לעצמו שבטח כשמקריאים לילד אז על המשפטים האלה מדלגים. למשל, כאשר בומבור השמן (שדרך אגב שמרנו את השם שלו, אחרת הוא היה מאבד את האפקט) מוריד במכת אלה את ראשו של מלך הגובלין ובמכה זו הוא גם ניצח את המלחמה וגם המציא את משחק הגולף, כי הראש נכנס למאורת ארנבת במרחק 100 יארד. את הדבר הזה, כשקוראים לילד, מדלגים, הוא לא תופס מה זה שייך לעניין, אבל אנחנו מסרנו את זה בדיוק פרט אחרי פרט והיה לנו מאוד חשוב לשמור על השובבות בזו.

אני מוכרח להגיד שארבעת החודשים שעסקנו בתרגום היו באמת הנאה צרופה. מיד עולה השאלה למה לא תרגמנו את שר הטבעות? היה לנו די זמן (אחרי ארבעת החודשים הללו נשארנו עוד 3 שנים בשבי), בלשון הומוריסטית אמרנו שאת שר הטבעות אנחנו נתרגם בפעם הבאה, תרגום אחד לשבי אחד. אבל הייתה גם סיבה רצינית, והיא שתוך כדי תקופת התרגום, אותם ארבעה שעסקו בו, עם הויכוחים, ועם המילים של השירים, ועם כל ההתקשקשות שמסביב, יצרנו מעין תת־חבורה בתוך הקבוצה הזאת והרגשנו שמתחיל להיות לא נעים, לא טוב. זה התחלק לשתי קבוצות, אלה שעוסקים בתרגום ואלה שלא. ואמרנו ״נעזוב״ לפני שהצדדים מתחילים להתחפר בעמדות, יותר חשוב שנשמור על קבוצה של 10 אנשים שחיים יחד ומנהלים את החיים שלהם בצורה מסודרת. חבורת הטבעת תחכה לה לשלב מאוחר יותר.