הגעה : גורל?
אלרונד מודיע קבל עם ועדה כי הגעתם של המוזמנים להתייעצות הייתה ללא הזמנה מראש, וללא שום סיבה נראית, ועלינו לראות זאת כאות וסימן וכו'. ואני מעדיף להתייחס לדבריו בסוג של חשדנות, ואולי אף ללוליינות מילולית. ומדוע זאת? משום שלא הגורל סתם כך זימנם, כי אם פעולותיו של אחד, השר האפל. והשר האפל כבר לא ילד, וכשהוא מתחיל לבצע תוכניותיו, הוא עושה זאת ביסודיות ובכל הכיוונים. ישלח מרגלים למערב, אל הצפון ישלח כרוזים וכו'. וכשסאורון מעורר את השטח, ההיגיון יאמר כי משהו מתרחש, ויש לשאול בר סמכא כלשהו בעניין. ומה לעשות שאלרונד הוא אחד היחידים שמוגדרים כברי סמכא כאלו?! אם כן, עניין הגעתם ביחד, פחות או יותר, אינם דבר משמיים, ואינם ממש "גורל – הייתי מעדיף לראות זאת כסתם הגיון בריא וחשש (ועל ענייני רשע מעט יותר מטאפיזיים ראו ב"סך רשע" בפרשה זו). האם אלרונד חשב על כך במוחו אך העדיף להעניק נופך חשיבות רב לאירוע שגם כך מלא חשיבות כשלעצמו? נו, גם אלרונד כבר לא ילד.
אראגורן. תמצית הכאב. (קצר)
"אך יורש הנני לאיסילדור, ולא איסילדור עצמו".
אראגורן מנהל את הדו שיח הטעון שלו עם בורומיר, ותוך כדי כך אומר את המשפט הנ"ל. ואני לא יכול להתעלם מכובדן הרב של מילים אלו, שלמתבונן מבחוץ אינן נראות כה רבות משקל, אך לכל אלו המכירים את אראגורן מעט מתחוורות המלים הללו כתמצית הכאב – שנים של בדידות, של ציפיות מאנשים רבים ושונים, ומעול כבד על הכתפיים יודעות הסבל של איש השממה. ואם אראגורן היה פחות חזק ממה שהוא, אני משער שלאחר משפט זה היה פורץ בבכי. חבר'ה, הוא רק יורש לאיסילדור, הוא לא איסילדור עצמו.
קריאה לפגישה.
"דינג דונג! דינג דונג!"
קורא כך האות,
מצלצל לו הגונג,
מה זה קרה? מה העניין?
זוהי פגישה סודית כמובן,
ואיך נדע שכך הדבר?
נצלצל ונרעיש עד כי גרוננו ייחר,
מקצות העולם, צלצולים ורעשים,
כך בביתנו פגישה סודית מבקשים,
ואם ארצה לשמור איזה סוד,
אותו אצרח רק עוד ועוד.
(מתוך ספר הילדים הגנוז "ששש… אני שומר סוד!" מאת אלרונד)
סך רשע. תת מודע.
וכל השליחים שהגיעו, מרחבי הממלכות והישובים שבארץ התיכונה, לא רק חשו בשליחיו של סאורון, אלא בדבר אחר בנוסף, במן "רשע", רוע לא מוגדר, אשר מעיב על הגוף והנפש. מעין עננה שעולה אט אט ובכבדות על ליבם ועל השמיים למעלה. ואם אסתכל בסטטיסטיקות "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" שבריוונדל אראה סך הרשע בארץ התיכונה "איזה סך רשע?!". הסבר. ידוע לנו כי כאשר פעילותו של השר האפל מתגברת אין היא מתבטאת רק בשליחים פיזיים ובארגון צבאות, העלאת מס עובד וניסיונות השתלטות טריטוריאליות ואחרות. סאורון פועל במישור נוסף – המישור הרוחני. כאשר כוחו מתגבר הוא משפיע על הסביבה, "מקרין" אותו הלאה ובכך מעלה את "סך הרשע", או "סך הרשע הפעיל" בארץ התיכונה. עד כאן טוב ויפה, ואף טריוויאלי. אך המעניין אותי מנושא זה היא עצם ההשפעה והקשר. משמע, כוחו של סאורון להשפיע ולעורר "תת מודע" קולקטיבי של יצורי הרשע השונים, ואולי אף להשפיע על נפשות שאינן "מרשעות" מטבען. אם כן, כיצד לסאורון יכולת כזו? ההצעה שלי לפתרון נושא זה טמונה בעבר הרחוק של ארדה, והמקור הראשי לכך הוא מורגות'. מורגות', כאשר הכתים את ארדה ללא יכולת לתיקון, הטביע בכל אחד מיציריה, ואף באדמה עצמה, את עצמו ואת רשעותו. ה"תת מודע" הזה קיים בכל יצור, קשר שעובר כחוט שני בכל דבר ודבר. לסאורון, מעצם גדולתו, יש השפעה על אותו "תת מודע", וכך הוא למעשה "מעורר", וזהו הפתרון למעשה לעניין – סאורון מחובר לתת המודע שהטביע מורגות' בארדה, ולו היכולת גם להתחבר אליו, או להשפיע עליו. ואוסיף תמיהה לא פתורה אחרונה – האם הטבעת משמת כ"מגבר" ליכולת זו? האם האדנות של סאורון נובעת מהתקשרותו לתת המודע המוכתם של היצורים החיים? זה כבר עניין למאמר בפני עצמו.
ללכת בעקבות חלום?
פאראמיר חולם חלום, בורומיר חולם חלום, ועל כן יוצא בורומיר למסע על עבר אימלאדריס. לנו, המגיעים מארצות הצפון, ומכירים את גאנדאלף, פרודו וסיפור העלילה, נראה הדבר מעט פחות תמוה אולי, כי אנו יודעים על האמת שבחלום. אך לאדם הגר כה רחוק ממקום ההתרחשות לבטח עניין זה נראה מוזר לחלוטין, ואולי אף טירוף מסוג שהוא. כפי שאם מי מאיתנו יחלום כי עליו לצאת לדרך בשעה זו ממש כי חלם חלום על איסטנבול או בולגריה, ואכן יעשה כך. אם כן, כיצד עניין זה קרה? וכל שהצלחתי למצוא בכדי להוריד את הרעיון המטורף אל הקרקע היא ההבנה כי בארץ התיכונה החלום איננו רק מזור פסיכואנליטי למוח בעת השינה, כי אם רמז, מורה דרך וחושף נסתרות. ואולי אף ידע דנתור במעומעם על מסורת בני הלילית, ועל אולורין ולוריין, והקשר המציאותי שבין החלומות לבין עולם הערות. וכפי שרבים כיום מאמינים כי בחלום ישנם דברים היכולים להעיד על דברים שעלינו לשפר בהם את חיינו, הרי שגם בארץ התיכונה עניין זה קיים. ואוסיף על כך, שגם אם טירוף וגם אם לא, אני מאחל לכל אלו המאמינים בכך כי יוכלו ללכת אחרי חלומותיהם כפי
שעשה בורומיר.
בראד-דור. לותלוריין : אותו הדבר.
אלרונד מודיע כי הברית האחרונה אמנם הצליחה, אך לא השיגה כלל את מטרתה – כי כוחו של סאורון יהיה שריר וקיים כל עוד הטבעת קיימת. על זאת הוא מוסיף כי יסודות בארד-דור לא יעקרו ממשורש, משום שהם נבנו בכוח הטבעת, וכל עוד היא עומדת יעמדו גם הם. ויעמדו על שום השימור. שימור? הסבר. הטבעת פועלת לשימור מצב מסוים, במקרה זה, מצב של שליטה ואדנות על האחר. ובמקרה זה, השימור לא פועל על דבר מה חי, כי אם על מבנה (שהוא גם סמל, אך זהו עניין אחר). הטבעת, לפי תפיסתי, משמרת את בארד דור, משמרת את הרוע הטבוע בו, ורק השמדה שלה תשמיד את המגדל ושימורו. ולמה הדבר דומה? ללותלוריין כמובן. טבעת גלאדריאל היא המשמרת את המצב בלותלוריין, שם הזמן זורם באיטיות, והעולם נראה מושלם ויפה יותר. ואנו יודעים כי כאשר תם העידן השלישי ונכנסנו אל העידן הרביעי, איבדה לותלוריין מיופייה וייחודיותה, בשל אובדן הכוח המשמר ששכן בה. אם כן, הטוב הקיצוני (לותלוריין) והרע הקיצוני (בארד-דור) שניהם זקוקים לטבעות ולשימור בכדי לשמור על קיצוניותם. ואולי עדיף כי ישרור ממוצע של טוב בינוני ורע בינוני, מאשר שני קיצוניים לא טבעיים שכאלו.
פרודו. לחץ חברתי.
פרודו קם על רגליו, כאילו איננו שולט על זה, ואומר כי יצא עם הטבעת על עבר ההר, על אף שאיננו יודע את הדרך. ואלרונד משבח אותו על החלטתו הקשה אך הנבונה, ומייד ממקם אותו בין טורין לברן (אם כי אינני בטוח שפרודו מעריך את מלוא גדולת המעמד). ולי כל העסק מריח כסוג של לחץ חברתי. הסבר. אלרונד, עוד טרם המועצה, ידע היטב מה יש לעשות בטבעת, והוא אף נושא עמו זיכרון כבד מהברית האחרונה ומסירובו של איסילדור. אם כן, כל שעליו לעשות, הוא לכוון את ההוביט המכוון גם ככה עוד מדבריו של גאנדאלף לקחת על עצמו את המשימה. חשב ועשה. הוביל את המועצה לדרך ללא מוצא רטורית, ובמקום לתת יום מחשבה נוסף והתכנסות לשעה יותר מאוחרת (ואף בילבו דיבר כבר על בטנו המקרקרת), החליט ללחוץ עד הסוף.והתחושה השלטת הייתה משהו שמזכיר לי את המצב בו אדם צריך לקום ולהגיד משהו, והוא יודע זאת בליבו פנימה, אך הוא לא ממש רוצה. ואכן פרודו (לרווחת כולם) קם ועשה. אם מתוך תחושת שליחות אמיתית, ואם מתוך הרגש המוכר הנ"ל. ואולי בזמן אחר ובמקום אחר לא היה מחליט כך, למשל, בשיחה אחד על אחד עם בילבו. אם כן, הלחץ החברתי הסמוי על פרודו פעל, וכעת יש לנו עובד שחור שיעשה בשבילנו את העבודה, והנה כל השאר מצטרפים בשמחה לעניין, וכולם מרגישים כה חשובים ורציניים. ואולי כדאי לבקש מאלרונד עוד כמה טיפים כאלו, להעברת החלטות קשות במצבי לחץ, אם לאראגורן המלך לעתיד, וגם לאריאל שרון – שמעתי שיש בעיות לאחרונה בקואליציה.
פרודו. לא רוצה לוותר.
ולעומת "פרודו. לחץ חברתי", אמשיך בקו אחר שנקטתי בו פעם (פרשה ב', קטע "בחירתו של פרודו"), באשר להחלטתו של פרודו להמשיך עם הטבעת. וכפי שחשבתי פעם, לא מן הנמנע שכל רצונו של פרודו לא היה לחסל את הטבעת, כי אם בתוך תוכו רצה לשמר את השליטה עליה, ועל כן, בכדי שלא תילקח ממנו, יצא למסע אל עבר הר האש. וכמו מכור רגיל לכל דבר אחר, הוא לא חושב בהגיון כי הוא ממשיך עם אהובתו לשם הדמתה, אלא מה שחשוב כאן הוא עצם ההשארות עם הטבעת. ואולי כבר חשבו על זה גאנדאלף ואלרונד, ובכל זאת אנו מתקשרים כאן ל"פרודו. לחץ חברתי"? זוהי אפשרות שלא הייתי פוסל במחי יד.
רוע מול רוע.
בורומיר ואראגורן שניהם עומדים כל אחד בדרכו אל מול רשע – בורומיר אל מול הרשע המאורגן והמתועש של סאורון, על צבאותיו הסדורים, מרגליו ויכולותיו הלוגיסטיות. ואילו אראגורן עומד בצפון אל מול רוע אחר, חסר שם, אשר מתבטא בעצי היער העתיק, בצלמי הכוכים, בטרולים ובאורקים פזורים, ובמיני מפלצות לא מזוהות. ומנושא זה אנו יכולים להבחין בין שני סוגי רוע – האחד "פרסונאלי", בעל שם וגוף (סאורון) והשני חסר שם, חסר תיאור וכללי (הרוע בצפון). ושני דברים עולים לי מכך. הראשון היא התהייה מה הקשר בין שני אלו, ומה המודעות של כל רוע לרוע האחר. השני הוא מי גרוע יותר. באשר לראשון, הרי שכבר דיברתי על הקשר בין סוגי הרוע ב"סך הרשע. תת מודע" בפרשה זו, אך אוסיף כי מודעותו של סאורון לרשע הצפון ודאי גדולה יותר מבחינה רציונאלית, משום שסאורון עוסק רבות יותר ברציונאל, ואילו רשע הצפון "חש" את סאורון ונוכחותו, אך לא יודע עליו באופן מפורש דברים רבים. ובאשר לשני, אני משוכנע כי אעדיף תמיד את הרשע הפרסונאלי – גם משום שזוהי מטרה קלה יותר לפגיעה ולהערכות (ללחום אל מול צבא מאורגן, עם "חוקים" וסדר, הוא דבר קל יותר להערכות מאשר מול רוע חסר שם התוקף בצורות שונות ומשונות) ובעיקר משום שזוהי מטרה קלה בהרבה להתקוממות ומרד כנגדו. משמע, המתקוממים כנגד סאורון רואים לנגד עינם דבר מה מוחשי וכו', ואילו אלו הרוצים להתקומם כנגד יצורי הצפון יתקשו מאוד למשוך אחריהם מתנגדים נוספים – אתה לא יכול להלחם נגד מה שאתה לא רואה.
אחת ושלוש.
אלרונד מעיד כי לדעתו, כשתאבד האחת יאבדו גם השלוש. ואני לא מבין כל כך את אלרונד. הלא השלוש אינן קשורות לאחת כלל, מלבד הידע שניתן על ידי סאורון ליצירתן. ואף גלאדריאל ודעות נוספות ושונות אוחזות בדעתו של אלרונד, ואני עדיין לא מבין. והנה גם מגיע מבחן התוצאה, ואכן כמש כוח הטבעות בסופו של דבר וכו', ואני עדיין לא מבין. איה הקשר בין הטבעות? אז אם אינני מוצא קשר, אני טוען שאין קשר כלל. אם כן, מה על הכמישה?! תשובתי לעניין זה תלויה בנושאיהן של הטבעות, וכלל לא בטבעות עצמן. משמע, אלרונד אומר כי יכמשו הטבעות משום שהוא מציג ניחוש מלומד – לאחר ענייני מלחמת הטבעת לא יוותרו עוד נושאי הטבעת בארץ התיכונה, ואף אחד לא יוכל להחליפם באחיזה בטבעת. ומשום כך הוא מעדיף לתת את תשובת ה"כמישה" מאשר תשובה מסובכת ולא שייכת על רצונותיהם הפנימיים של שני בני לילית ומיא אחד. הסבר. על גאנדאלף וטבעתו אנו יודעים כי סיימו את תפקידם, והציתו את הלבבות, וגאנדאלף לאחר הניצחון ודאי לא ראה עוד צורך בשימוש בטבעת לאחר השימוש האינטנסיבי שעשה.בה. על גלאדריאל אומר כי היא ויתרה על שאיפתה לארץ לשלוט בה, והסכמתה להתמעט ולחזור למערב הייתה גם הודאתה בנטישת לותלוריין, ושימור הזמן שבה. על אלרונד אומר כי גם כאן, מרגע שסיים את מה שראה כתפקידו בארץ התיכונה, ולא ראה עוד צורך בריבנדל כמעוז אחרון במזרח בפני הרשע של סאורון, עזב גם הוא. אם כן, בסופו של דבר, עניין כמישת הטבעות הינו תעלול דיסאינפורמציה שנעשה על ידי בני הלילית, אולי בעיקר בכדי שלא ינסה מי מבין הנותרים ליצור לעצמו טבעת אחרת. ולעת עתה, נראה לי כי הלקח והאמונה כי כמשו הטבעות השתרשו היטב. (עד אשר יקרא פלוני אלמוני את דברי כאן וינסה להכין לעצמו טבעת מסוג כלשהו).
פינת הנשר
ואז פתח פרודו את פיו ואמר 'אנוכי אקח את הטבעת,' אמר, 'לו גם איני יודע את הדרך.'
אלרונד נשא עיניו להביט בו, ופרודו חש כאילו ננעץ בלבו המבט הפתאומי והעז. "אם הבינותי אל-נכון כל אשר שמעתי," אמר, "חושב אני כי לך, פרודו, נועדה המשימה הזאת: ואם אתה לא תמצא דרך לא ימצאנה איש. זו שעתם של בני הפלך בהילקחם משדותיהם השלווים לזעזע את מגדליהם ומועצותיהם של גדולי-ארץ. מי בחכמים עשוי היה לנבא את זאת? ואולם, אם אכן חכמים הם, מה טעם יצפו-"
"עצור בדבריך, אלרונד בן הלילית למחצה, בן לאארנדיל יורד הים ולאלווינג הנאווה!" קול רעם לפתע והנה הם רואים את גאנדאלף עומד, ולאצבעו הוא עונד את נאריה, והיא מתלחשת באש, "לא יהיה עוד צורך בזאת, כי הנה פניתם וגזרתם את הגורל על הצד הטוב בעיני המלך הקדום במערב" ואז נשבה רוח גדולה
ומסמרת שיער כמשק כנפיים אדירות. 'הנשרים באים! הנה הנשרים באו להושיע!' נמעו האומרים. כך קרה שבאותו היום הגיע לריבנדל תורונדור, מלך הנשרים ושליח מנווה, והוא קטף את פרודו מכיסאו, מהיר כרוח טס לאורודרויין, ופרודו השליך את הטבעת. תם העידן השלישי וסיפור מלחמת הטבעת, ולא יוסיפו לספר
בשיר או באגדה את הקורות אשר מקדם.
